לפחות יצאנו מהדיסטופיה

יידרשו עוד חודשים ושנים כדי להפנים את עומק הזוועה שהתחוללה בעוטף עזה, את השלכותיה הלאומיות והאישיות. אבל כאמירה מנחמת משהו, אני מאמין שלפחות יצאנו מהדיסטופיה שבה היינו שרויים בחודשים האחרונים.

כמו הבדיחה שציטטתי פעם בהקשר של ההפיכה המשטרית – גן עדן זה מאהב איטלקי ודיוק גרמני, וגיהנום זה מאהב גרמני ודיוק איטלקי. היינו בחודשים האחרונים בדיסטופיה כי הממשלה התמודדה עם אליטות מערביות בצורה ברברית, בניסיון לחטוף את כל הכוח לעצמה במנטליות אפלה של עולם שלישי. מנגד, אותה ממשלה עצמה התמודדה עם הברברים של החמאס בפרדיגמה שעוצבה על ידי אליטות מערביות בהסכמי אוסלו ובתוכנית ההתנתקות – כלומר הותרת האויב בטריטוריה משלו, כשהוא יכול להתחמש ללא גבול ומקבל מזוודות דולרים, מתוך הנחה שהוא מורתע ורציונלי ויש לו מה להפסיד. זה היה מימוש הפנטזיה העתיקה של ״ניתן להם מדינה ואז נטפל בהם כמו מדינה״, שגם אני האמנתי בה. אבל האמפירי גובר על התיאורטי – בפועל היא כשלה כליל. מדינות אויב ניתן להרתיע, אבל העם הפלסטיני שטוף שנאה כזו שהוא כנראה לא יהיה בר הרתעה עוד דורות. (העם כעם. האינדיבידואל בן העם הפלסטיני – יחסית בקלות ניתן להסיח דעתו מהשאלה הלאומית, כך שיהיה אזרח מועיל העוסק בענייניו הפרטיים).

מה צריך לעשות? עם האליטות מתמודדים באופן אליטיסטי (וכך בעדינות ובנחישות, מבלי לשנות את כללי המשחק בגסות, אכן הצליחה איילת שקד לחסל יפה את השליטה הפרוגרסיבית בביהמ״ש העליון) ועם הברברים מתמודדים באופן ברברי. כך צריך להיות, ונראה שככה זה יהיה בישראל בשנים הקרובות.

ההדבקה הגדולה

עד השנים האחרונות התקיימה מדינת ישראל כמדינה שבה לרוב פלחי האוכלוסיה יש זיקה ועניין בשגשוג המדינה ובהצלחת כלל מוסדותיה. אני חושב שאולי הכי ממחישה זאת מועמדותה של שלי יחימוביץ' בראשות מפלגת העבודה ב-2013 והתנועה באותו עשור נגד "שוד הגז". אני מתעב סוציאליזם, ובכל אופן עדיין מרשים היה לראות איך בליבת השבט הלבן האליטיסטי פעל כוח כל כך משמעותי שכל עניינו היה לקחת כסף ולחלק אותו למסכנים, בשעה שהמסכנים במדינה אינם שייכים כלל לשבט הלבן. נדב איל הקדיש טורים על גבי טורים לעוול הכרוך בהעדר מס ירושה בישראל. אבל מס ירושה כמובן הוא בעיקרו דרך לקחת מהשבט הלבן אל כל היתר, גם כי בו מרוכז הכסף וגם כי בו מרוכזים הזקנים.

תמיד היו שני סקטורים שונים מהשאר – הערבים והחרדים, שהעניין שלהם במדינה והזיקה שלהם אליה היו פחותים. על הערבים אין לשאול שאלות. המדינה הוקמה על חורבות עמם, וכל יום שחולף בלי שיש בו איזו פעולת טרור של קיצונים מקרב ערביי ישראל נגד המדינה הוא כבר, במובן מסוים, התעלות על מה שאפשר היה לצפות.

אבל לחרדיות היה היגיון פנימי אחר – החרדים נהנו מהמדינה, והמדינה משרתת את אורח חייהם, ובכל אופן, בשל אידיאולוגיה דתית נוקשה וחשש מנשירת הצעירים, הם ביטאו עניין מועט מאוד במדינה בכללותה, ויחסם אליה היה אינסטרומנטלי, אם לא למטה מזה. דבר זה כשהוא מלווה בשיעורי פריון קיצוניים ובשימוש חכם בכוח פוליטי אפשר להם לצבור עוד ועוד השפעה, ובאופן שמגיע לשיאו בממשלה הנוכחית.

האירועים בליל יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף מבטאים, כך נראה, את ההדבקה הגדולה. החרדים כל כך הצליחו, שהגיוני שהם יתחילו לשמש מודל ליתר המגזרים, ובפרט למגזר המרכזי החילוני. כפי שלא היה עולה על הדעת שתהיה התכנסות חילונית הפגנתית באזור מאה שערים, ככה מבחינת רבים במגזר החילוני, לא יעלה על הדעת שיתכנסו רבים בלב העיר שלהם בתפילה בהפרדה. ובאופן משמעותי ומסוכן יותר – כפי שהחרדים נטולי כל חשיבה על הממלכה כולה, ואפילו מסרבים לקרוא בבתי הכנסת את התפילה לשלום המדינה, ככה גם הורים חילוניים צפויים להתחיל לפקפק בחשיבות של שליחת הילד שלהם לשירות משמעותי, ויחסם של אנשים מוכשרים חילונים לאפשרות של עבודה בסקטור הציבורי יהיה שלילי ומזלזל.

החרדיות מדבקת. יש בזה אירוניה, כי כל אחד, כולל אני, האמין תמיד שהחילוניות מדבקת הרבה יותר. ואילו החרדים עצמם בטח קיוו שהחרדיות שלהם תדביק את האחרים מבחינת הלהט היהודי והדבקות בדת, ולא מבחינת קליפתה המתבדלת. הרי אין להם עניין, בלשון המעטה, בכך שגם אחרים ידלגו על השירות הצבאי. אבל כמו אדם שבא לחוג את החג עם משפחתו, ומגלה פס אדום של קוביד על ערכת הבדיקה, גם לחרדים אין שליטה במה הם ידביקו, ובמה הם לא ידביקו.

הדתיים הלאומיים נדבקו מהחרדים במובן מעט שונה. התפיסה הצינית הטוטאלית הרווחת בקרבם כיום כלפי מוסדות המדינה, הקצונה הבכירה, בית המשפט העליון – אני מספיק מבוגר כדי להיזכר שלא תמיד ככה היו פני הדברים. מאחר שקיטוב דומה מתרחש בארצות הברית, ובכלל נראה שהקיטוב הוא תופעה כלל מערבית, אני לא יודע אם התופעה הישראלית של החרדיות היא לבדה ההסבר, אבל ייתכן שהייתה השראה מסוימת ממנה, וכמובן ההתנתקות הייתה נקודת מפנה משמעותית בהקשר זה (התנתקות שבה החרדים, דרך אגב, תמכו פוליטית פשוט בגלל גישתם האינסטרומנטלית הטוטאלית).

הפסיכולוגיה האנושית במיטבה מבוססת על יכולת לשיתוף פעולה בין מספר רב של אנשים על בסיס אמון הדדי. רק ככה ניתן לעקוף את המכשולים הרציונליים שמציבות בעיות כמו "דילמת האסיר" ו"הטרגדיה של נחלת הכלל", שלכאורה אמורות היו לחסום שיתוף פעולה. מדינות מתפקדות היטב כשהאמון הוא נחלת כל האזרחים. ברור עתה שאמון מסוג זה גווע ומת בקרבנו. הוא אמנם גווע ומת בעת הזו כי זהו האינטרס של בנימין נתניהו, אבל הוא רק הקדים את המאוחר, לא המציא יש מאין. לא הוא המציא את החרדיות, ולא הוא הכתיב לאישה החרדית ללדת שישה וחצי ילדים בממוצע.

בצד החיוב, לישראל יש עדיין משאבים גדולים כי יש אמון פנימי משמעותי בתוך הקבוצה החילונית שמובילה את המחאה. לא תהיה זו הגזמה פרועה להגיד שאם נבודד אותה, היא כנראה הקבוצה האתנית המוצלחת ביותר שקיימת באנושות, מבחינת מה שאני מכנה "בעלי האייקיו הגבוה". צריך למצוא דרך להקנות למגזר זה ודאות ואופק, שבמסגרתם יוכל לחוש מוטיבציה מחודשת וחיבור מחודש למדינה. קנטוניזציה של ישראל, לפי חוקים ומסגרת חוקתית פדרלית ברורה, יכולה להיות הדבר הנכון. הפיכתם של החילונים לעוד מגזר היא לא דבר רע אם היא צעד בדרך לשם. אבל אם היא סתם ביטוי של ניהליזם וחוסר אכפתיות, שלא יקבל עיגון חוקתי אמיתי שמספק תמריצים טובים לכל מגזר, אלא רק יתקבע כאוסף נהלים דה פקטו, שמגזר אחד הצליח לסחוט ממשנהו, בנוסח הפטור החרדי מגיוס, אז אנחנו בדרך ללבנוניזציה מוחלטת והרסנית.

פתרונות חוקתיים שיאפשרו לישראל לשרוד

כבר לפני שנים רבות כתבתי על כך שהסיטואציה הדמוגרפית בישראל אינה בת קיימא. החרדים מולידים המון ילדים, אבל אנשים ליברלים לעולם לא יסכימו לחיות תחת שלטון חרדי. עם זאת, לא חשבתי שהמצב הזה דן את המדינה לכיליון. פשוט כי לחרדים אין שום כוח, לא בצבא, לא במשטרה, לא בכלכלה, לא במעמד בינלאומי. בסופו של דבר הם יצטרכו לקבל כל דעה של הלא-חרדים, גם אם הם יהיו רבים במספרם.

חצי השנה האחרונה טלטלה לחלוטין את השקפת עולמי, והיום אני חושב שיש סיכוי לא מבוטל לחורבנה של ישראל. לא שיערתי את עומק הברית שיש לחרדים עם הדתיים לאומיים ועם הציבור המזרחי המסורתי. נראה ששלושתם פועלים כיום כאגרוף אחד כדי לבטל את דמותה הליברלית של ישראל ולהפוך אותה לאיזו טורקיה-מרוקו מושחתת. אבל כמובן שאין ישראל בלי ליברליות.  בדיבורי יום עצמאות משתפכים תמיד מפארים את הנס שבקיום המדינה. אני מתייחס להצגה כזו של הדברים ברצינות. קיום ישראל, כמה מיליוני יהודים מול מיליארד מוסלמים שמתעבים אותם ושונאים אותם שנאת מוות, הוא נס. כלומר הוא אירוע בעל הסתברות נמוכה למדי, שדורש תחזוקה מתמדת. הפיכת ישראל ללא ליברלית תגזול מהמדינה את שני הנכסים העיקריים שלה: הקשרים עם המערב (שכבר ככה בבעיה עמוקה בשל ההקצנה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית וההתחלנות של הצעירים בארה"ב), וההנאה מתרומתם של אזרחים בעלי אייקיו גבוה מאוד. ניסים קורים, אבל לא בהכרח ניסים כל כך לא סבירים – ישראל ללא משענת מהמערב ואחרי בריחת מוחות תתקשה להתקיים.

אז איך בכל אופן שורדים?

קנטונים ואוטונומיה – העברת כמה שיותר סמכויות לרשויות המקומיות או לקנטונים שיורכבו מהתאגדות של רשויות מקומיות סמוכות. העליתי את הרעיון בתקופה שמעטים מאוד דיברו עליו, אבל כיום כולם מדברים עליו. ברם, זה לא פשוט. ראשית אין באמת רצף טריטוריאלי ברור לכל קנטון. שנית, ישנה בעיה עמוקה בכך שישראל מתקיימת בגבולות לא מוכרים בינלאומית ועם מפעל התנחלויות שנוי במחלוקת. הקנטון הליברלי עלול להרגיש מאוד לא בנוח, ולספוג ביקורת מהעולם, לאור הדברים שיעשו הקנטונים הלא ליברליים בשטחים. בעבר הייתי אומר שהחרדים מודעים מאוד לזעם בינלאומי ויפגינו איפוק, ויכפו אותו גם על שותפיהם הדתיים-לאומיים. כיום אני חושב שהחברה החרדית נעשית חרד"לית-משיחית, וזהו תהליך מטריד ומסוכן. לא הייתי מאמין שיהיה ביהדות התורה ח"כ כמו יצחק פינדרוס שיישמע כמו חרד"ל גמור.

הפרדה מדינית מלאה – מדינת יהודה ומדינת  ישראל. באינטרנט מסתובבת מפה של הצעת ועדת פיל כגרסה הגיונית לחלוקה כזו. מדינת ישראל תהיה מדינת חוף שתתחיל מדרום גוש דן ותגיע עד הגולן. מדינת יהודה תשלוט בשאר השטח ותהיה אחראית גם להשליט סדר בשטחים.  רעיון ההפרדה המוחלטת פותר הרבה כאבי ראש, אבל יוצר חדשים. מה יקרה לקיבוצים השמאלנים בנגב ובכלל לשמאלנים שחיים בבאר שבע. צה"ל יתפצל לשני צבאות? מה יהיה עם שטחי האש של צה"ל? הכור בדימונה? איך המדינות יגיבו להתקפות מצד החמאס או החיזבאללה שלא יטרחו להבחין ביניהן? ושוב עולה השאלה: מה תהיה עמדת מדינת ישראל לגבי מעמדה הבינלאומי של מדינת יהודה. זו מדינה שתעורר הרבה זעם בעולם ושיתייחסו אליה כמו אל דרום אפריקה.  אין זה סביר שישראל תכבד סנקציות בינלאומיות על יהודה, אך היא גם לא תרצה שיכרכו אותן יחדיו.

קנטוניזציה לחרדים בלבד – רק הציבור החרדי צומח בצורה דמוגרפית קיצונית. מאחר שהוא מבודד את עצמו לחלוטין, הוא מצליח לשמור על צעיריו. אבל מסיבה זו הוא גם לא תורם מאומה לכלכלה, למדע ולביטחון. אם כך, אולי רק החרדים יהיו אלו שיחיו בקנטון אוטונומי משלהם, בעוד ששאר המדינה תמשיך בחייה כרגיל. היתרון מבחינתם: תושבי הקנטון יהיו פטורים מלימודי ליבה ומשירות בצבא. נכון שהיום החרדים מקבלים בחינם את הפטורים האלו, אבל הזעם החילוני הולך וגדל, ולא בהכרח יוכלו להמשיך בדרכם בעתיד, תוך הסתמכות על תקצוב חילוני. בתוכנית הקנטוניזציה לחרדים בלבד אין הכוונה שהחרדי יהפוך לאזרח סוג ב', או כזה שמוגבל ל"תחום המושב" כמו בתקופת הצאר. הוא יוכל לחיות בכל מקום שירצה, אבל רק אם יחיה ביישוב חרדי אוטונומי או אולי אפילו בשכונה חרדית אוטונומית יוכל לקבל פטור מהצבא ומהליבה. ביישובים חרדים אוטונומיים יצביעו ביום הבחירות לכנסת למועצת האוטונומיה ולא לכנסת. בתמורה תממן מדינת ישראל בנדיבות את האוטונומיות ותעניק להן תקציב שעסקיהן יעשו בו כרצונם. גרסה יצירתית במיוחד של הרעיון היא הכרזה על מדינה חרדית נוסח סן מרינו שתכלול טריטוריות חרדיות, אולי בבני ברק, אולי בערים נוספות. מדינה כזו שתוכר על ידי האומות המאוחדות תוכל לספק לחרדים ערובות בטחוניות מארצות הברית ללא תלות בציונים. זאת בשל מעמדה המיוחד של מדינה בחוק הבינלאומי.

הכרה בדו תרבותיות של ישראל – המדינה יכולה להמשיך כיחידה אחת, אך תוך הכרה בכך שהיא מכילה שתי קבוצות אוכלוסיה יהודיות, ושנדרשת הסכמה משתיהן למהלכים בעלי משמעות. אפשר לממש את הקונספט על ידי הקמת שני בתי פרלמנט נפרדים, אחד לכל סקטור, ששניהם יידרשו להסכים על חוקים ועל ממשלה. או לחילופין שכל אחד מהם יוכל להטיל וטו (אולי ברוב גבוה במיוחד, למשל שני שלישים) על החלטות הכנסת. החיסרון של מהלך כזו הוא סכנת השיתוק בדומה לשיתוק שאחז בבלגיה שנקרעה בעשור הקודם בין הפלמים לוואלונים. מהלך כזה גם יחסל את הסיכוי לכל פשרה טריטוריאלית בשטחים (אלא אם ישראל ממש תובא לכרוע על ברכיה), ומבחינה זו יהיה קשה לעיכול עבור הליברלים וגם לעולם המערבי. אבל אולי הסיכוי לפשרה בשטחים חוסל בלאו הכי.

חוקה – רעיון החוקה ממשיך את הרעיון הנוכחי שבו השלטון מתחלק בין הממשלה הנבחרת לבין בית משפט עליון ליברלי בעל סמכות הטלת וטו (ובמקרים נדירים ביותר: גם זכות פעולה וחקיקה עצמאית). החוקה תהיה מאוד קשה לשינוי, בין אם בגלל דרישת רוב של 90 ח"כים בכנסת לשם כך, בין אם בגלל דרישה למשאל עם שיתקבל ברוב גם באזורים הליברלים וגם בשאר המדינה. אמנם, תעלה השאלה מדוע לפעול עקום. אם קיום המדינה דורש שלליברלים יהיה גוף בעל יכולת הטלת וטו, מדוע שיהיה זה גוף לא נבחר ושרירותי כמו בית המשפט העליון שומר החוקה שהרכבו המדויק תלוי בדברים מוזרים כמו בחירות ללשכת עורכי הדין. מוטב שיהיה זה פרלמנט שייבחר בידי תושבי הרשויות המקומיות הליברליות. יש מקרים, למשל ענייני מסתננים וחוק האזרחות, שבהם אני מאמין שפרלמנט נבחר של "מדינת תל אביב" היה מקבל החלטות יותר הגיוניות ופחות פרוגרסיביות מבית המשפט העליון.

חזרה לגלות – אם אף אחד מהרעיונות שלעיל לא יבוא לידי מימוש, חלק מסוים מהיהודים הישראלים יבחר לשוב לגלות. וכבר היום קבוצות הפייסבוק העוסקות ברילוקיישנים מתפוצצות. ייתכן שיהיו קהילות של ישראלים שיבחרו לחיות בסמיכות, ולהקים להם ככה "ישראל קטנה" בפורטוגל, ביוון או בקפריסין, בברלין או באוסטרליה. אולי ממש כדרך שיש צ'יינה טאון בכל עיר מערבית גדולה. בהנחה שישראל לא תנסה לסגור את שעריה כמו צפון קוריאה (אפילו אירן מאפשרת עזיבה חופשית!), קהילות כאלו כשלעצמן יוכלו לרסן את הממשלה, אשר תדע שיש ביקוש גדול בעולם המערבי, הקורס דמוגרפית, לחומר האנושי האיכותי של ישראל. הרי בסוף הכול הוא ביקוש והיצע. לא נראה שיש כיום הבנה כלשהי בימין הישראלי לגבי המחיר הגדול שישראל עלולה לשלם על בריחת מוחות, אבל בבוא היום נתוני התמ"ג ושער המטבע כבר יספרו את הסיפור. הבעיה בהסתמכות על מאזן אימה מתמיד ועל היצע וביקוש, היא חוסר הוודאות המתמיד שיש לגבי הופעת שחקנים לא רציונליים. ההתנהגות הפרועה של נתניהו ב-2023 שמתאימה אולי לשנת 2063 ולמגמות הדמוגרפיות שישלימו מהלכן עד אז, היא דוגמה לכך. בשל רצון להיפטר מחוסר הוודאות יהיו כאלו שימאסו במדינה, גם אם עדיין יש סיכוי שעם השנים יתגבשו הסדרים מתקבלים על הדעת לחיים פה. ממש כפי שכיום רואים באמריקה הלטינית מגמה של עזיבה של האליטות. הן מאסו במדינות הלא מתפקדות ביבשת ועוברות לפורטוגל, לספרד ולארה"ב. אני תוהה אם לא נראה ירידה בשנים הקרובות בנתוני ההתנדבות לשירות צבאי איכותי במיוחד ולמוסדות מדינה אחרים מצד האליטה הליברלית.

לקראת חברה של צפרדעים ועקרבים

עוד נראה כיצד תסתיים הריצה של אפי נוה לראשות לשכת עורכי הדין, אבל העובדה שהוא מועמד, ומועמד ריאלי, היא מזעזעת לאור מה שאנחנו יודעים על האופן שבו תפקד כראש הלשכה בעבר. זו אחת הדוגמאות החריפות, ואפילו הקיצוניות, לקריסת הנורמות בחברה הישראלית. החברה הישראלית הופכת לחברה של אמון נמוך. חברה שבה שחיתות, אפילו שחיתות מינית מגעילה במיוחד, לא מעוררת הרמת גבה, ונתפסת כעוד גוון משעשע של משהו שכולם עושים מאחורי הקלעים.

איך כל זה קרה לנו? אפשר לספק כמה הסברים. אחד הוא ביבי. הוא מסרב לקחת אחריות על העבירות שביצע, ומעדיף להסית נגד מערכת המשפט. בכך הוא מביא לאובדן הרתיעה מכתבי אישום ומהליכים פליליים. כל אלו נתפסים כחלק ממשחקי כוח. ההסבר השני הוא הגידול הדמוגרפי של החרדים. החברה החרדית היא חברה צינית קיצונית ביחסה לעולם שמסביב, ונוכחותה הבולטת במגרש המשחקים הפוליטי מביאה לקריסה כוללת של האמון ההדדי. הסבר שלישי הוא המגמה העולמית שמדביקה אותנו ומגיעה מאמריקה, שבה דונאלד טראמפ ותומכיו מייצגים את כל מה שקורה פה וביתר שאת. מי שירצה יאשים גם את הפרוגרסיביות הקיצונית, שמפוררת בטירופיה ובטרלוליה את הדבק החברתי ומזמינה תגובת נגד. אבל זהו גורם שרלוונטי יותר באמריקה מאשר פה. כאן הקונצנזוס המדיני לכאורה רק גבר לעומת שנות התשעים.

התשובה לשאלה האם רוב האנשים מנסים לנצל אותך או מנסים להיות הוגנים, יכולה לנבא בצורה לא רעה את התמ"ג הלאומי. בתשובה לשאלה זו ישראל נמצאת במקום טוב לעומת פולין, איטליה והונגריה, ובמקום גרוע מאוד לעומת שווייץ, שוודיה, איסלנד ופינלנד. חלק גדול מאוד מהתוצר הפוטנציאלי עלול להתבזבז ולרדת לטמיון, כאשר אנשים חוששים כל הזמן שיסדרו אותם או שיפגעו בהם. במקומות עם פשיעה אלימה, הבזבוז הוא על מאבטחים, אזעקות וכספות. במקומות עם פשיעה כלכלית, הבזבוז הוא על הזדמנויות שהחמצת מחשש שיסדרו אותך, ועל אשראי שלא יכולת לקבל מאחר שנותן האשראי חשש שיסדרו אותו. במקומות שבהם השחיתות מחלחלת ומשחיתה, הבזבוז נובע ממינויים של חסרי יכולת ומהחלטות של עובדי ציבור שנובעות מהאינטרסים הפרטיים שלהם ולא מתוך האינטרסים של הכלל.

דבר זה קשור גם במהודק לאלמנט החשוב ביותר בעושר האומות: האייקיו הגבוה. אנשים עם אייקיו גבוה מצליחים לעתים קרובות למצוא פיתרון מוצלח לטרגדיה של נחלת הכלל ולבעיות דומות שמציבה תורת המשחקים. הם מפנימים כמה גרוע וחסר טעם יהיה אם כולם יתנהגו בצורה אנוכית, ומצליחים לחולל בצוותא חדא חברה שבה כולם מכבדים את הכללים ולא מנסים לנצל הזדמנויות כדי להצליח על חשבון הזולת. ברם, אובדן האמון ההדדי בחברה הוא אות לקריסת היכולת של האייקיו הגבוה לאפשר את המשך תפקודה המוצלח, והחלפת האמון בנורמות של צפרדעים ועקרבים היוצאים יחד לחציית נהר.

היהדות אינה חילונית, אבל היא זקוקה לחילונים

בוויכוחי רשתות חברתיות למיניהם אני תמיד רואה את אלו המטיחים בחרדים את היותם חידוש מודרני, זאת בניגוד ליומרה החרדית לשקף מסורת יהודית בת 3,000 שנה. הטענה הזו היא בעיניי גם אמיתית, אבל בעיקר שקרית. היא אמיתית במובן זה שכל יצור שורד חייב להתאים את עצמו לסביבה כל הזמן כדי להמשיך לשרוד. החרדים עשו שינויים משמעותיים ביהדות כדי לשרוד – הם הפחיתו בערך הפרנסה ובעבודת הכפיים; חלקם מעבירים את נטל הפרנסה לנשים, דבר מוזר וחריג בהיסטוריה היהודית; חוסר העניין שלהם להשתתף בנטל ההגנה על הקיבוץ היהודי אף הוא משונה בפרספקטיבה היסטורית. גם כל מיני גינונים שטחיים שלהם, למשל הלבוש המזרח אירופי בארץ ישראל החמה, אינם באמת מתכתבים עם היהדות לדורותיה. לדברים אחרים שמאפיינים את החרדים, כמו חוסר העניין בידע המדעי של דורם, יש דמיון בהתנהגות יהודים בימים עברו, אבל גם כאן – חוסר העניין במדע בוודאי לא אפיין את היהדות בכל הדורות, ורבים מחכמי ישראל עסקו במדע, וכמובן אפשר להזכיר את הרמב"ם בהקשר זה, כמו גם רבים אחרים.

ברם, הטענה שהחרדיות היא חידוש מודרני, היא בעיקר שקרית, כי אלו שאומרים זאת באים לרוב מפרספקטיבה שנטשה את הדת לטובת ערכים שהם בעיקרם אוניברסליים והומניסטיים. הם באים לומר שכפי שהם אינם מחוברים לדרך החיים היהודית המסורתית, כך גם החרדים אינם מחוברים אליה, ולפיכך אין לחרדים עליונות עליהם בוויכוח על מורשת היהדות. אבל זו אמירה קלושה. המוטיבציה האולטימטיבית של החרדיות היא לשמור על גרעין הקיום היהודי – שימור עם ישראל והמסורות שלו. השינויים שהחרדים עשו ביהדות הם שינויים אבולוציוניים, שמטרתם לשמור על הקיום. זאת בעוד שהשינויים החילוניים ביהדות משקפים מוטיביציה אוניברסלית קוסמופוליטית, שבסופו של דבר כמעט אין מנוס מכך שתביא לזניחה גורפת של הערכים הייחודיים ליהדות ולהתבוללות כוללת.

ליהודים החילונים היו הישגים מדהימים בדמות הקמת היישוב העברי בארץ ישראל וחילוץ חלק מהיהודים מזוועות השואה, בניגוד לעצתם הגרועה של הרבנים החרדים שקראו לצאן מרעיתם להישאר באירופה. אבל הישגים אלו, והקמת המדינה וביסוסה לאחר מכן, היו סינתזה בין המורשת היהודית של אבותיהם לבין הגישה החילונית הרציונלית החדשה שאימצו הם עצמם. בהיעדר סינתזה יש סימן שאלה אמיתי על קיומם של החילונים. הרצל היה חילוני גמור, אבל סבו היה שמש בית הכנסת. האם תיתכן יהדות חילונית שבה גם הסבא חילוני וגם הסבא של הסבא חילוני? שבה אין סינתזה בין חילוניות ליהדות, כי היהדות נשכחה והפכה לחסרת משמעות? נראה לי שלשאלות אלו התכוון החזון איש בתשובתו המפורסמת לדוד בן גוריון על עגלה ריקה מול עגלה מלאה. אלו באמת שאלות קשות, כי אם החילוניות היהודית היא בסופו של דבר עפר ואבק, הדבר מקטין את המוטיבציה להיאבק למענה ולהקריב למענה קורבנות, שחיוניים כדי שתמשיך להתקיים.

לכאורה נראה ששאלות אלו צריכות להטריד את החילונים, אבל למה שיטרידו? מה כל כך נורא לאדם קוסמפוליטי לשמוע שעתיד הדורות שאחריו הוא קוסמופוליטי? בתקופה שבה ההפיכה המשטרית עמדה על הפרק ראיתי בקרב מכריי החילוניים פאניקה כוללת בהיקפים מדהימים, שמא חייהם פה בישראל לא יהיו אפשריים עוד, ועליהם להתכונן למעבר לארץ אחרת. חשבתי לעצמי שהפאניקה צריכה להיות דווקא נחלת החרדים, הדתיים, המסורתיים. לאדם חילוני משכיל שבוחר בחיים קוסמופוליטיים יש הרבה ארצות שישמחו לארח אותו ואת צאצאיו, בוודאי בעידן זה של הגירה המונית וילודה נמוכה. הגירה אינה קלה, אבל היא אפשרית לחלק מהאנשים, ולפעמים מגלים שהדשא של השכן ירוק יותר. ברם, למי שזהותו כרוכה ללא הפרד בדת ובלאומיות, מדינת ישראל יקרה מכול. שימורה של מדינת ישראל מצריך את שימורם של החילונים, שבלעדיהם יושבת המנוע הביטחוני, הכלכלי והמדעי שמבסס את קיום האומה.

בחזרה ל-1947

קראתי לאחרונה את מסמך הוועדה שהכינה את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947.  היה מעניין לקרוא על הפסימיות של חברי הוועדה לגבי האפשרות שארץ ישראל תוכל להוות פתרון לבעיה היהודית במלואה. בעיניהם, היא הייתה צפופה מדי, דלה מדי במים ונטולת משאבי טבע. הם ציינו למשל את העדר הנפט; על מציאת גז טבעי בים התיכון הם לא שמעו אז. על מתקני התפלה אולי היו אמורים לשמוע, כי התחילו לעשות בהם שימוש במדינות המפרץ לא הרבה אחר כך, בתחילת שנות החמישים, אבל האופציה לא מוזכרת. כן מוזכר ענף גידול ההדרים, שאז היה נראה כמו התקווה הכלכלית הגדולה לפריחת הארץ. באשר לעניין הצפיפות בארץ (שהייתה פי 7 פחות מאשר היום!), הוועדה ציינה שרמת צפיפות גבוהה מזו הקיימת הגיונית רק במדינות עם בסיס תעשייתי חזק, וסברה שאינה ריאלית בארץ בהעדר משאבי טבע פרט לאשלג בים המלח. גם החרם הכלל ערבי שהונהג, החל מ-1946, על תוצרת היישוב העברי עורר חששות לפגיעה כלכלית אנושה. המופתי סבר שחרם כזה יכול למוטט את היישוב.

יש גם דברים שנותרו בעינם. חברי הוועדה מציינים שהם אמנם מקצים למדינה היהודית חלק גדול יותר מזה שמקצים למדינה הערבית, אבל הוא כולל את אזור הארץ שמדרום לקו הרוחב 31 שהוא צחיח ושומם לחלוטין. אפשר להסתכל במפה ולראות שמבחינה זו לא השתנה דבר. בין אילת לירוחם, שטח שהוא בערך חצי משטח ישראל בגבולות קו הירוק, אין כמעט כלום. אפילו כשעולים רעיונות לפיתוח הנגב, כמו הרחבת באר שבע או בניית עיר חרדית בכסיף, הם לרוב מצפון לקו רוחב 31. צה"ל, שמגדיר כמעט את כל האזור כשטחי אש, נותר בו שליט יחיד.

הוועדה לא ידעה כמובן שמאות אלפי ערבים עתידים לנטוש את בתיהם בעקבות המלחמה, והיא ציינה שבתחום המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ענק, שלמעשה לא ממש יהיה מיעוט, אלא כחצי מהאוכלוסיה. היישובים הערביים, למשל יפו השכנה לתל אביב, היו מעורבבים עם היהודים, ולא הייתה דרך ליצור עבור היהודים רצף טריטוריאלי שאין בו אוכלוסיה ערבית משמעותית. הוועדה אף כתבה שהגידול הטבעי שמתקיים בקרב התושבים הערבים בפלשתינה הוא כזה שאין דומה לו בשום מקום אחר. בכך היא אכן אפיינה דפוס, שהמשיך גם בעשרות שנות קיומה הראשונות של המדינה: הילודה הערבית בישראל הייתה קיצונית כל כך שהיא מגמדת אפילו את הילודה החרדית כיום!

בעיניים דמוגרפיות למדינת ישראל שהגדירה תוכנית החלוקה פשוט לא היה כל סיכוי להתקיים, אלא אם הייתה מוצאת דרך אגרסיבית ואכזרית להפחית ילודה ערבית, כמו שסין עושה היום עם המיעוט האויגורי. נכון אמנם שהיהודים ציפו להגירה המונית, אבל אפילו כך היה קשה להתמודד עם ריבוי טבעי ערבי בהיקפים שכאלו. בפועל המלחמה שהערבים המיטו על עצמם, והטרנספר שבא בעקבותיה, פתרו את הבעיה הדמוגרפית. מבחינה כלכלית מי יגל עפר מעיניהם של חברי הוועדה ויאמר להם שעם אוכלוסיה גדולה פי עשרה מזו שהייתה במדינה היהודית המתוכננת ב-1947, התמ"ג של ישראל הוא ה-14 בעולם, מיקום שיא שישראל הגיעה אליו באומדן האחרון שמצאתי בוויקיפדיה, ועם קצת מזל גם העשיריה העליונה לא רחוקה.

כשמתבוננים באמירות הפסימיות של חברי הוועדה, המציאות נראית ממבט של 75 שנים, ניסית ואופטימית. אבל דווקא כשקראתי את האמירות האופטימיות הנמלצות של חברי הוועדה על האפשרויות שצופן מימוש חזון החלוקה, נמלאתי חשש. הוועדה הביעה תקווה ששני העמים העתיקים של הגזע השמי החיים זה לצד זה במכורתם ההיסטורית יוכלו לפתח סינתזה שבה יפתחו בצוותא את הגניוס שלהם. בלבם בוודאי קיוו חברי הוועדה, בלי לכתוב זאת מפורשות מטעמי תקינות פוליטית שאפילו בשנת 1947 כבר היה לה מקום מסוים, שיהיו אלו בעיקר הערבים שילכו וידמו ליהודים. אבל מה אם ברבות השנים יקרה דווקא ההיפך?

חששו של בן גוריון

כשבנג׳מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, נשאל ביציאה מהוועידה החוקתית שהתקיימה בפנסילבניה, על מה הוחלט, על שלטון מלוכני או על רפובליקה, הוא ענה בשנינות: ״על רפובליקה. אם תצליחו לשמור עליה״. הציטוט הוזכר רבות בתקופת טראמפ, כשלפעמים היה נדמה שארה״ב בדרכה להפוך לקיסרות של הדונאלד.

את דוד בן גוריון אף אחד כנראה לא שאל שאלה דומה כשיצא מבית העצמאות בשדרות רוטשילד בתל אביב – על מה הוחלט: על מדינה יהודית נאורה ודמוקרטית, או על מדינה נחשלת שתשתלב במרחב המזרח תיכוני, אבל החשש קינן בלבו. הוא העלה את יהודי ארצות האיסלאם ונתן פטור משירות צבאי לחרדים, אבל ידע שצביונה של המדינה יכול להשתנות אם הציבורים האלו יגיעו לעמדת שליטה.

בפגישתו עם החזון איש ב-20 באוקטובר 1952 פתח את הפגישה בשאלה:

באתי לדבר איתך על נושא אחד ולשאול אותך איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת. יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ואלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית שהערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין כל חלקי העם, ויש סכנה גדולה שנתפוצץ מבפנים

בתגובה ענה החזון איש את תשובתו המפורסמת על שתי עגלות שנפגשות, עגלה ריקה ועגלה מלאה, ועל כך שהריקה צריכה לפנות מקום למלאה.

חשש אחר היה לבן גוריון מהריבוי הטבעי בקרב המזרחים. על כך כתב דברים שציטטתי בפוסט ישן בעבר:

הדור הצעיר יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים. השאלה היא מה תהיה הדמות הרוחנית של העם החדש הזה? וייתכנו שני דברים שונים: ייתכן שהם יהיו כמו העמים מסביבנו. כי הם באים מאותה סביבה. הם לא יעשו דבר יוצא מן הכלל במאמצים גדולים. הם יהיו עם חופשי כשם שהרוסים הם עם חופשי, או כמו המצרים. שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים. הם יהיו כמותם. הם יהיו נציונליסטיים יותר מאתנו. הם יהיו מיליטריסטים. הם יהיו לאומנים לא כמונו אלא כמו הערבים. הם ישנאו כל עם אחר. וכיצד הם יעמדו?

בשני המקרים נשמע שבן גוריון מודאג מדמותה העתידית של המדינה, אבל נדמה שזו הדאגה המשנית שלו. הדאגה העיקרית שלו נוגעת לכך שמדינה שתשנה את פניה לא תעמוד בעימות הקיומי עם הערבים (והיום כשאיראן היא האויבת הראשית, צריך להגיד – בעימות הקיומי עם המוסלמים). אחרי הכול מדינת ישראל תוכל לשנות את פניה עוד אינספור פעמים עם שינויי רוחות הזמן והתחלפות המנהיגים הכריזמטיים. אבל אם תושמד, כבר לא תהיה לה תקומה עוד.

דוד בן גוריון מבועת – בינה מלאכותית מידג׳רני

לא מסוכן פה, להיפך

ביום הזיכרון צפים רגשות צער וכאב על המחיר הכרוך בהקמת מדינת ישראל ובשימורה, מחיר שאנחנו עדיין משלמים גם בתקופת פיגועים זו. את המחיר נושאים בניה ובנותיה של המדינה, אבל בעיקר בניה, שכן אלו המשרתים ביחידות הקרביות בצה"ל הם זכרים. במערכה הצבאית האחרונה שבה צה"ל איבד חיילים רבים, צוק איתן ב-2014, נהרגו 68 חיילים, כולם גברים.

לא מעטים תוהים האם באמת חיים בישראל מצדיקים את הסכנה האיומה לעצמם או לבניהם שילכו לצבא בבוא העת. לאלו יש לסטטיסטיקאים אמת מפתיעה להגיד: ישראל היא אחד המקומות שבו החיים הם הכי פחות מסוכנים לזכרים. תוחלת החיים של הזכר הישראלי היהודי היא הגבוהה ב-OECD פרט לשוויץ. האישה היהודיה בישראל נהנית מתוחלת חיים יפה מאוד, אבל היא לא יכולה להשתבח בנס של הזכרים – תוחלת החיים שלה גבוהה ביחס למדינות ה-OECD, אבל עדיין נמוכה מזו של נשות צרפת, איטליה, יפן וספרד.

מחקר שניסה לפרוט לפרוטות את היתרון של הזכר הישראלי על מקביליו במערב מצא הבדלים לטובתו בתמותה ממחלות לב וכלי דם ומסרטן. אבל גם השפעה של גורמים חיצוניים כמו תאונות, עישון ואלכוהול. היהודי הישראלי נהרג בתאונות דרכים פחות ממקביליו במדינות המפותחות, הוא מעשן פחות ושותה אלכוהול פחות. הקטסטרופה שאלכוהול יכול לגרום ניכרת בתמותת הזכרים ברוסיה ובאוקראינה (בימים אלו לנתוני התמותה שם מצטרף גורם נוסף, למרבה הצער).

מדוע גברים יהודים בישראל מתנהלים בצורה אחראית יותר? אולי כי יש להם יותר ילדים, אולי כי הם מתבגרים מהר יותר ויש להם יותר אחריות, אולי השפעת הדת והמסורת, אולי כי החברה מלוכדת יותר, אולי כי האינטליגנציה המילולית של יהודים גבוהה ואינטליגנציה מילולית קשורה להפנמת חרדות; אולי אפילו כי טקסי יום הזיכרון מזכירים להם שהחיים חשובים ומעניקים להם משמעות. מי יודע. בשורה התחתונה לא מסוכן פה. להיפך.

כמה זה עולה לנו? וכמה להם?

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מנהיג כלכלי פנטסטי או שישראל הייתה תקועה במקום בתקופתו? לרוב האנשים התשובה ברורה מאליה. אם הם משתייכים מטבע אישיותם למחנה הביביסטים, הם יהיו בטוחים שעברו על כלכלת המדינה זמנים פנטסטיים. אם הם אנטי ביביסטים הם יציינו את ההיתקעות במקום, שבטח קראו עליה בטור של מירב ארלוזורוב בנושא.

כפי שהסברתי, יש שתי דרכים למדוד עושר של מדינה ותוצר לנפש. בדרך האחת מסתכלים על התוצר בערכו הנקוב. במדד זה הזינוק שישראל עשתה מהפנט. היא כיום בליגה של יפן, בריטניה וצרפת ואף עוקפת אותן.

בדרך האחרת מסתכלים על התוצר אחרי התאמתו ליוקר המחיה. כאן כמובן המצב רע בהרבה, וישראל הייתה לכאורה תקועה במקום עשור. אפשר להתנחם שעדיין יש לתוצר בערך הנקוב משמעות גדולה מבחינת יכולתם של ישראלים ליהנות בנסיעותיהם בחו"ל. הם מגיעים עשירים יותר אל הארצות שבהן הם מבקרים ויכולים להרשות לעצמם הרבה יותר. אחד מכתבי הארץ ציין באירוניה חכמה שהיכולת להסתלק מהמדינה היא פסגת ההישגים שביבי השיג לאזרחי המדינה.

כשהסתכלתי על המספרים, הם לא כל כך הסתדרו לי. ישראל יקרה, אבל היא לא כל כך יקרה כמו שמשתמע מנתוני הדירוג העולמי. אין שקיפות בהתאמת יוקר המחיה בין ארצות. לא מופיעים בשום מקום באינטרנט הפרמטרים שלפיהם נעשתה.

הלכתי לאתר NUMBEO, שמי שבוחן את המספרים רואה שהוא אתר אמין מאוד בהשוואות יוקר מחיה (כל אחד מוזמן לבחון את הנתונים שם בעצמו) ובחנתי את הערים הגדולות בישראל: תל אביב, חיפה, ראשון לציון ואשדוד מול ערים גדולות במדינות אחרות שהן מאוד דומות לישראל בתמ"ג הנומינלי, אך נחשבות עשירות ממנה אחרי התאמת יוקר מחיה.

ישראל וצרפת

נתונים רשמיים של התאמת יוקר מחיה: ישראל יקרה מצרפת ב-17%

השוואת תל אביב ופריז: פריז יקרה ב-2%.

השוואת חיפה ומרסיי: מרסיי זולה ב-7%.

השוואת ראשון לציון וליון: ליון זולה ב-11%.

השוואת אשדוד וטולוז: טולוז זולה ב-12%.

---

ישראל ובריטניה

נתונים רשמיים של התאמת יוקר מחיה: ישראל יקרה מבריטניה ב-17%

השוואת תל אביב ולונדון: לונדון יקרה ב-13%.

השוואת חיפה ובירמינגהם: בירמינגהם זולה ב-8%.

השוואת ראשון לציון ולידס: לידס זולה ב-20%.

השוואת אשדוד ושפילד: שפילד זולה ב-22%.

---

ישראל ויפן

נתונים רשמיים של התאמת יוקר מחיה: ישראל יקרה מיפן ב-23%

השוואת תל אביב וטוקיו: טוקיו יקרה ב-1%.

השוואת חיפה ויוקוהאמה: יוקוהאמה יקרה ב-20%.

השוואת ראשון לציון ואוסקה: אוסקה זולה ב-6%.

השוואת אשדוד ונגויה: יוקר מחיה דומה.

---

לסיכום:

התמ"ג הישראלי זהה או עולה על התמ"ג הצרפתי, הבריטי והיפני, אך הן נחשבות מדינות עשירות יותר, כי יותר זול לחיות בהן. הנתונים מאתר NUMBEO נראים לעומת זאת פחות חד משמעיים. התרגיל הקצר שערכתי מעלה את האפשרות שהתאמות יוקר המחיה עושות עוול לכלכלה הישראלית.

עדיין ייתכן שהנתונים המשווים הבינלאומיים הם מדויקים ומסתמכים על מדגם גדול ומייצג. יש לכך רמז בעובדה הניכרת לעין שהערים הבינוניות בבריטניה ובצרפת (להבדיל מלונדון ופריז) בהחלט זולות לעומת ערי ישראל. כך או כך, נראה שהתאמות יוקר מחיה הן עניין מסובך שמנסה למצע הבדלים גיאוגרפיים פנימיים עצומים ואין לקבל אותן באמון מוחלט.

פייק ניוז: ישראל דורכת במקום. אמת:היא לא

מירב ארלוזורוב כותבת היום, כרמז לקוראיה איך להצביע:

הנתונים ההשוואתיים מלמדים כי ב-1980 ישראל דורגה במקום 23 ברשימת המדינות הטובות בעולם (במונחי תוצר לנפש – המדד לרמת החיים של אזרחי המדינה). גם ב-1990 ישראל דורגה במקום זה. ב-2000, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה והמשבר הכלכלי בעקבותיה, ישראל עדיין עמדה במקום 22 בעולם. ב-2010, כשנתניהו פירט את החזון המופלא שלו, ישראל חזרה למקום 23 בעולם, וכך גם ב-2018. כמעט 40 שנה שישראל דורכת במקום – בתוך זה גם העשור של נתניהו, 2009–2019 – שבמהלכו ישראל לא שיפרה את הדירוג שלה אפילו בפסיק.

נורה הבהבה לי בראש למקרא הדברים. האם ארלוזורוב מדברת על הנתונים אחרי התאמה ליוקר מחיה או לפני התאמה ליוקר מחיה, לפי תמ"ג נומינלי? היא נוקבת במקום 23. זה המקום הנוכחי של ישראל בדירוג הנומינלי, אז כנראה היא מדברת על תמ"ג נומינלי.

כל מי שמכיר את המספרים מבין שלא ייתכן בשום פנים שישראל נותרה במקום בדירוג זה לאורך עשור. לפני עשור היא הייתה רחוקה מרחק גדול מבריטניה, צרפת ויפן ועכשיו היא משתווה אליהן או אפילו עוקפת אותן. מצער אמנם שיוקר המחיה פה מקשה על הנאה מעושרה של המדינה (על זה נאמר:"מדינה עשירה, תושבים עניים"), אבל אי אפשר לבטל את ההישג. כדי לוודא שאיני מדמיין או מפנטז הלכתי לערך הוויקיפדיה שמדרג מדינות לפי תמ"ג נומינלי בגרסתו יומיים לפני הרכבת ממשלת נתניהו ב-2009.  השוויתי לגרסתו העדכנית. הסתכלתי על דירוג קרן המטבע העולמית שאפשר לראות בקלות שהוא הכי שלם בין הדירוגים שמוצעים שם. מתברר שטעות גמורה נפלטה לארלוזורוב, ואגלה לכם גם סוד: מי שמחשב תמ"ג בריטי לנפש בימים אלו ממש, ימי השפל של הפאונד בסיטואציית הברקזיט, יגלה שישראל גם עקפה את הממלכה המאוחדת. לדעתי גם את צרפת. ויקיפדיה עוד לא שמעה על כך, אז כתבתי את הנתונים בהתאם לוויקיפדיה.

מדינות שישראל הייתה מאחוריהן ב-2008, ועקפה אותן ב-2018:

ניו זילנד, איחוד האמירויות, יפן, איטליה, ספרד, יוון, קפריסין, כוויית, ברוניי, סלובניה

מדינות שישראל הייתה לפניהן ב-2008 ועקפו אותה ב-2018:

אין כאלו מדינות

---

הערה מאוחרת: למען היושרה עליי להוסיף שאם עושים בדיקה דומה לתמ"ג לנפש אחרי התאמת יוקר מחיה, התמונה שונה ואפילו הפוכה (ראה הדף הזה מול הדף הזה). אפשר אם כך ללמד זכות על דה מרקר ומירב ארלוזורוב שעל אף שלא דייקו ובלבלו בין שני המדדים, הנומינלי והלא נומינלי, לפחות באחד מהם הם צדקו.

מדינות שישראל הייתה מאחוריהן ב-2008, ועקפה אותן ב-2018:
יוון, סלובניה

מדינות שישראל הייתה לפניהן ב-2008 ועקפו אותה ב-2018
ניו זילנד, דרום קוריאה, מלטה, ערב הסעודית, עומאן