Archive for ינואר, 2016

הרצל צדק

31 בינואר 2016

חוזה המדינה תיאודור הרצל לא היה לאומן רומנטי. לא הקסם בשיבה מחודשת של עם ישראל לארץ ישראל שבה אותו. הוא היה מוכן להתפשר על אוגנדה או מוטב, ארגנטינה. הוא גם לא היה מונע מחיבה למסורת ורצון למנוע התבוללות. מקורותיו היו במשפחה מתבוללת חילונית, ואף שהקפיד לכבד את הדת בפומבי, לא עניין מיוחד בה הניע אותו. בשלב מוקדם בפעילותו שקל לקדם התנצרות המונית של יהודים אך נרתע מלהיות זה שיקטע שרשרת היסטורית בת מאה דורות.

מה שהניע את הרצל היה דבר אחד עיקרי: החשש לביטחונם הפיזי של היהודים. הוא ניבא התפרצות אנטישמית מחרידה וביקש למצוא ליהודים ארץ מקלט בטרם תתרחש. ארבעים שנה אחרי מותו מחנה ההשמדה אושוויץ פעל במלוא התפוקה והראה כמה צדק בתחזית הפסימית שלו. אולי נכון לזכור את הרצל כמי שניבא את השואה לא פחות מאשר לזוכרו כחוזה המדינה. בצדק כתב יוסי ביילין, "יותר משחזה הרצל את מדינת היהודים, הוא חזה את השואה". השואה הייתה אירוע בלתי נתפס שמי יכול היה לחזותו, ואף על פי כן הרצל צפה התרחשותו מראש. הטרגדיה היא שאף שהערכותיו הקדימו בארבעים שנה את האסון, עלה בידו להציל רק מיעוט מבין יהודי אירופה. ובכל אופן זה אינו הישג של מה בכך, כל מי שאחד מהוריו או מהורי הוריו הגיע לארץ ישראל מאירופה בפרק הזמן שבין הקונגרס הציוני הראשון לבין השואה חייב להרצל הכרת תודה אין קץ.

תמיד חשבתי שהנימוק ההרצליאני לקיום המדינה כבר אינו בתוקף ואולי אפילו התהפך לגמרי. ארצות המערב אימצו לעצמן משנה הומניסטית ושוויונית, יהודיהן חייים ברווחה ובשקט, ודווקא ישראל, המדינה שקמה כדי לתת ליהודים ביטחון, היא מדינה של פצצה אחת שקל לדמיינה מושמדת או לפחות נפצעת אנושות באבחה אחת של שימוש בנשק להשמדה המונית.

מה שמתרחש בעולם לאחרונה מצדיק מחשבה נוספת. אולי, גם אחרי יותר ממאה שנה, הרצל עדיין צודק.
ההתרחשות העיקרית היא כמובן ההגירה המוסלמית לאירופה. הגרמנים מאפשרים הגירה כדי לבטא נדיבות כלפי זרים ולהתנקות מאשמת השואה, אך האבסורד הוא שההגירה הזו תהיה אסון לקורבנות השואה עצמם ולצאצאיהם. בכל מקום באירופה שבו יש ריכוז אוכלוסיה מוסלמי גדול, יהודים אינם מרגישים בטוחים. גם בארץ הערבוב בין יהודים למוסלמים אינו מוליד ביטחון ומדי יום שומעים על עוד פיגוע. אך יש הבדל בין זה לבין מצב שבו מיעוט קטן במדינה ענקית יודע שהוא מסומן בשל יהדותו.

התרחשות אחרת שאינה מבשרת טובות היא הצלחתו של דונלד טראמפ בקמפיין הרפובליקני. טראמפ אינו אנטישמי בשום פנים ואופן. בתו התגיירה והפכה ליהודיה שומרת מצוות. המעגל החברתי והעסקי שלו מורכב משיעור עצום של יהודים. אבל בין תומכיו של טראמפ יש לא מעט אנטישמים ומאמינים בעליונות הגזע הלבן הארי. אם טראמפ ייבחר לנשיא סביר להניח שיהיה אוהד ונוח לישראל יותר מאובמה, אבל העיקרון הוא הדבר הרלוונטי כאן. מועמד לנשיאות בנה את הקמפיין שלו על סימונו של מיעוט ועל השמצתו והדבר משתלם לו לעת עתה ובגדול. במקרה זה היה מדובר במהגרים היספניים ומוסלמים. מי יבטיח שבעתיד אצל מועמד אחר לא תופנה האש כלפי יהודים. היהודים הם הרי בנקאים, ובנקאים הם תמיד שנואים, בפרט בתקופות משבר ושפל שעוד יגיעו. טראמפ בונה את הקמפיין שלו כהתרסה נגד הממסד הרפובליקני, והממסד הזה הוא יהודי במידה לא מבוטלת. ג'סי ג'קסון, הכומר השחור שהתמודד ב-84' על מועמדות המפלגה הדמוקרטית הסתבך בכמה הערות אנטישמיות. לטראמפ זה מן הסתם לא יקרה, אם הוא רוצה לפגוש את נכדיו. אבל בחוג התומכים הנוכחי של טראמפ כמו גם בחוג תומכיו של ג'סי ג'קסון דאז יש תופעות של אנטישמיות עמוקה.

מי שחי היום כיהודי בגרמניה, צרפת או שוודיה, ייתכן שיהיה חכם מבחינתו למהר לארוז מזוודות. למי שחי בארצות הברית יש אופק בהיר בהרבה, אבל הוא יהיה שאנן אם לא יחוש לפחות טרדה קלה מתופעת טראמפ. בהתפרצויות האנטישמיות ובעלילות הדם בימי הביניים כשהאליטות איבדו שליטה על ההמונים היו היהודים  בצרה צרורה. הזמנים השתנו אך ייתכן שפחות מששיערנו.

מודעות פרסומת

הקופה החדשה של כחלון

27 בינואר 2016

מוצר חדש ייצא לשוק בזמן הקרוב – קופת גמל שאפשר לחסוך בה לפנסיה, אך מבלי לחסום את הכסף עד הפרישה. היתרון לחוסכים הוא בכך שאם בכל אופן יתאזרו בסבלנות עד גיל פרישה מובטח להם שיקבלו פטור ממס רווחי הון, לפחות עד תקרה מסוימת שגובהה עדיין לא נקבע.

סביר להניח שבתי ההשקעות ישווקו קופות גמל עוקבות מדדים בניהול פסיבי בארץ ובעולם. השקעה במדדים צריכה להיות, לפחות לדעת הרבה מאוד מומחים לנושא, אבן היסוד של כל חיסכון (כדאי לקרוא ספריו של ברטון מלכיאל בעניין זה).

מבחינת מיסוי, האפשרות להיחלץ ממס רווחי הון צריכה להישקל מול העלות העודפת בדמי ניהול בקופות גמל. 30 שנה של עמלה עודפת של חצי אחוז עלולות להיות שקולות כמעט לכל הוצאות המס שייחסכו. מצד שני קופות הגמל יציבו אלטרנטיבה לבנקים ולדמי המשמורת המרגיזים שלהם. בעצם ההפקדה בקופת גמל יש יתרון פסיכולוגי – שינויים בהשקעה שם דורשים טפסים ומסמכים ולכן משקיעים ימעטו לעשות שטויות, כמו להוציא כל רכושם בשיא השפל. סלידה מהתמודדות עם מכשולים קטנים יכולה לעצב התנהגות.

נקודה עדינה בעניין המיסוי שיהיה צורך לבדוק היא האם בקופת גמל שתעקוב למשל אחרי ה-s&p 500 יישמר הכלל לפיו העלות המחושבת של השקעה בחו"ל אינה צמודה למדד אלא למטבע הזר בו בוצעה ההשקעה. לאופני החישוב השונים יש יתרונות וחסרונות. לטווח ארוך כנראה יש עדיפות משמעותית להצמדה למדד.

כלי החיסכון החדש יכול לפתור בעיה שעליה הצביע בעבר מיכאל שראל – העדפת המיסוי שניתנת לבעלים של דירת מגורים והעיוות שנוצר כתוצאה מכך ותורם לבועת הנדל"ן. אם ניתן יהיה לחסוך ללא מס לטווח הארוך לפחות עד שווי של דירת מגורים סבירה, זהו דבר שיכול לתרום במידת מה להרחבת אופציות החיסכון ולחיסכון שאינו רק מבוסס נדל"ן.

אם תיפתח אופציה של קופת גמל IRA מהסוג החדש, זו בכלל תהיה מהפכה אמיתית במיסוי ההשקעות בארץ ובתחרות בין בתי השקעות לבנקים. אפשר יהיה להחליף בין ניירות ערך בניהול עצמאי אקטיבי מבלי לשלם מס כקנס על ההחלפה, והדבר יתרום ליעילות ההשקעה, מאחר שקנס המס על החלפת מניות הוא אחד העיוותים הגדולים שאיתם מתעללת המדינה במשקיע.

נורווגיה מורידה כפפות

26 בינואר 2016

יש שתי מדינות בעולם המערבי שהחליטו מזמן להוריד כפפות במאבק למנוע הגעת מבקשי מקלט מהעולם השלישי – אוסטרליה וישראל.  שתיהן אינן מסתפקות בכל מיני הצקות וצעדים קנטרניים, כמו הנוהג החדש בדנמרק ובגרמניה להחרים רכוש מבקשי המקלט כדי לממן קליטתם. הן מוכנות לעשות את הדבר העיקרי שבאמת יועיל, התמריץ האולטימטיבי נגד הגעה – להוציא את הבאים מתחומן. אוסטרליה – על ידי שליחתם למחנות בנאורו ובפפואה. ישראל – על ידי הקמת מתחם חולות ועידוד אגרסיבי של "יציאה מרצון", פעולות שבג"ץ עוד לא אמר לגביהן את המילה האחרונה.

בשבוע האחרון התברר שעוד מדינה הצטרפה למועדון, דווקא מדינה שמזוהה אצלנו עם הומניזם ביקורתי כלפי ישראל. נורווגיה התמודדה עם הצפה בלתי צפויה של פליטים שהגיחו מהגבול שלה עם רוסיה באזור הארקטי. למרבה התדהמה אלפי פליטים היו מוכנים לעשות מסלול קשה באזור שבו מזג האוויר אכזרי כל כך. גם בעולם השלישי מבינים חשבון של עלות ותועלת. מוטב להעביר זמן מה במסע מפרך בקור אימים בחלקים הצפוניים של כדור הארץ ואת שאר החיים בנורווגיה הנחמדה, מאשר להיוותר משך חיים שלמים בסוריה, באריתריאה או בתימן. זה גם לא עד כדי כך קשה – טסים מהמזרח התיכון עד עיר גדולה בצפון מערב רוסיה וממנה עושים עוד כמה מאות קילומטרים באופניים.

נורווגיה אפילו אינה כלולה באיחוד האירופי ואינה יכולה להשלות עצמה שבהמשך הדרך תוכל לחלוק את הפליטים שלה עם מדינות כמו פולין, צ'כיה ופורטוגל, כמו ששוודיה וגרמניה עדיין משלות עצמן. לכן קיבלו הנורווגים החלטה אכזרית, כל כך לא אופיינית למי שהיו תמיד מצפון העולם, הארץ האחראית על חלוקת פרס נובל לשלום. הם התחילו להחזיר את הנכנסים מהגבול הרוסי אל רוסיה. לרוסיה כמובן אין שמץ עניין בגורלם, וכשתפקע הויזה שלהם היא צפויה להעלות אותם על מטוס לארץ המוצא שממנה הגיעו.

גם בנורווגיה יש ארגוני זכויות אדם שהקימו מהומה ורעש, ובינתיים הצעדים הושעו. הנורווגים מחפשים מוצא אחר – אולי צבא רוסיה יאות לחסום את המגיעים עוד בתוך הטריטוריה הרוסית. פוטין הוא אחד שיודע לסכם על דילים כאלו כשמוצעת התמורה הראויה.

כשזוכרים את כל הטפותיו של עיתון הארץ שהתמסר באופן כפייתי לקמפיין מבקשי המקלט האריתראים אפשר להשתעשע מכל זה. הרי נורווגיה היא ארץ מופת עבור מערכת הארץ וברגע האמת היא מתנהגת בדיוק כמו ישראל. גם שכנתה שוודיה נסוגה מקדחת הנדיבות הנאיבית שאחזה בה לרגע וסגרה את דלתותיה, ובגרמניה גורלה של מרקל תלוי על בלימה. נוצר קונצנזוס לפיו היא הרחיקה לכת בפתיחת השערים לפליטים, בפרט לאור התקיפות המיניות ההמוניות בקלן.

כל הארצות האלו עדיין לא התייצבו בהחלטיות מאחורי מדיניות חדשה. הן עדיין מגמגמות, קרועות בין דימוין העצמי אוהב האדם וההומינטרי לבין סיוט הצפתן באנשי העולם השלישי והמוסלמי. נורווגיה עדיין לא הופכת את הגירוש לרוסיה לאוטומטי, לשוודיה בכל אופן ממשיכים להיכנס פליטים וגרמניה בכלל מבולבלת ומצפה להכרעה בקרוב.

נראה שבכל אופן הסתיים פרק במשבר ההגירה הגדול באירופה. די מהר הגיע לקיצו המצב שבו האירופים העניקו תמריצים נדיבים להגיע אליהם מצד אחד ומצד שני הכחישו בעקשנות את השפעתם הצפויה של תמריצים אלו. כך תם אותו משחק שבו משחקים גם ארגוני הפליטים אצלנו שקוראים להיות נדיבים ומסבירי פנים כלפי כל פליט או טוען לפליטות ומצד שני מסרבים להכיר בהשלכות המיידיות – נחיל אדם שימהר להסתער על גדר הגבול. תמריצים עובדים, ולפעמים תמריצים הם כה פשוטים וברורים שניתן לנחש בקלות איך ישפיעו.

הילדות החכמות של מבצע שלמה

23 בינואר 2016

צוות חוקרים ישראלים (פרופ' ויקטור לביא מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, ד"ר אנליה שלוסר ועדי שני) פרסם החודש מחקר שנראה לי בעל חשיבות עצומה, אבל לא ראיתי לו הדים בשפה העברית.

במאי 1991 יזמה ממשלתו של יצחק שמיר את מבצע שלמה. 14 אלף יהודים מעדת ביתא ישראל הועלו בתוך 36 שעות ברכבת אווירית שהפעיל חיל האוויר מאדיס אבבה. בין העולים היו כמובן נשים בהריון. חלקן בשלבי הריון ראשונים, חלקן היו ממש לפני לידה. ההבחנה בין הנשים האלו וצאצאיהן היא בלב המחקר שפורסם החודש, כמעט 25 שנים אחרי המבצע.

נשים שהיו בהריון מתקדם בעת המבצע חשפו את העובר שלהן בראשית היווצרותו לתנאים הקשים באתיופיה. נשים שהעובר שלהן התעצב בישראל כבר החלו ליהנות ממה שיש למערכת הבריאות הישראלית להציע לנשים בהריון – ויטמנים, פיקוח על רמת הברזל, חומצה פולית ועוד. במרכזי הקליטה הן היו יכולות ליהנות מארוחות מזינות ומצריכת קלוריות מערבית שהיא כמעט פי שניים מזו שהייתה מקובלת באתיופיה.
החוקרים הראו שכעבור שנים כאשר העובר הפך לנער או לנערה בתיכון, לנקודת הזמן המדויקת בהריון שבה עלתה אמו לישראל הייתה השפעה מכרעת. ככל שיותר זמן הריון עבר בפיקוח רפואי בישראל, כך הילד נטה להצליח יותר בלימודיו וסכנת הנשירה מהלימודים פחתה. אלו שנולדו מאוחר יותר עשו יותר יחידות בגרות. ההבדל הוא בממוצע חצי יחידת בגרות באנגלית וכמעט חצי יחידת בגרות במתמטיקה. זה הבדל עצום (30%!) שמפריד בין שתי קבוצות של נערים שהשוני הרלוונטי היחיד ביניהם הוא בנסיבות ההריון. אפשר אמנם לטעון שיש הבדל גם בעונת השנה שבה התרחשה הלידה ובשנתון אך החוקרים שללו זאת באמצעות השוואה לשנתונים אחרים של ילדים אתיופיים. כאשר החוקרים הפרידו לפי מגדר התברר שמשום מה האפקט משמעותי במיוחד אצל בנות. אצלן ההפרש מתקרב כבר ליחידה שלמה באנגלית וקצת פחות מזה במתמטיקה. מרתק לגלות אם כך שמבצע שלמה הפך את בנות העדה לתלמידות טובות יותר. החוקרים חושבים שבנות זקוקות יותר לברזל בשלב העוברי ולכן האפקט של מעבר האם מהאנמיה האתיופית לתזונה הישראלית היה דרמטי במיוחד עבורן. אני תוהה אם אין פה גם עניין חברתי – אולי בנות פחות מופרעות ויותר חרשניות ולכן הקשר בין יכולות אינהרנטיות לתוצאה הלימודית בפועל יהיה יותר ברור אצלן. אם אני צודק, אז בעתיד כאשר הנערים ייעשו למפרנסים, והחוקרים יוכלו לבדוק כושר השתכרותם, נראה שגם הבנים הפיקו הרבה ממועד התהוותם. בנים אולי פחות אוהבים ללמוד, אך ישתמשו בכל מה שיש באמתחתם כדי להרוויח כסף.

אינטליגנציה היא ביולוגית במידה רבה. במשך שנים חוקרים רבים הודו בכך רק בחצי פה כי חששו שניתן יהיה להשתמש בעובדה זו כדי להתסיס לגזענות ולהצביע על שוני ביולוגי בין קבוצות אוכלוסיה שמצליחות יותר ובין אלו שמצליחות פחות במבחני אינטליגנציה. מחקרים כגון זה שמוצג כאן וכמו המחקרים על השפעתה השלילית של עופרת על המוח מאפשרים בדיוק את ההיפך. הבנת האלמנטים הביולוגיים העומדים מאחורי אינטליגנציה ויכולת למידה בכלל מקלה למצוא דרכים לצמצום פערים ויכולה להפוך את העולם להוגן ולשוויוני יותר. אפריקה, היבשת שממנה באו העולים ב-1991, היא היבשת שצפויה במאה הקרובה לתפוס חלק הולך וגדל מהדמוגרפיה האנושית. בזכות הקרנות של ביל גייטס, וורן באפט ואחרים יש הרבה כסף שיוקדש כדי לשפר את מצב היבשת. כדאי לאנשי הקרנות האלו לקרוא היטב את מה שלמדו החוקרים הישראלים.

המלומדים מודים שלטראמפ יש צ'אנס

22 בינואר 2016

נייט סילבר, מנתח הסקרים היהודי המבריק שהצליח עד כה בתחזיות רבות, ביטא לאורך זמן את הבוז של האליטות המלומדות כלפי היסטריית טראמפ. הוא שם את המוניטין שלו על הכף כשטען לא כל כך מזמן שלטראמפ יש שני אחוזי סיכוי לזכות במועמדות. הוא שב והצביע על כך שסקרים מוקדמים אינם מבטאים הרבה וגם רודי ג'וליאני הוביל בזמנו. הוא הזכיר שלממסד הרפובליקני יש את היכולת לשנות את חוקי המשחק באמצע. אבל ברשומה האחרונה שלו הוא ביצע מהפך – הוא הודה שעליו להכיר בכך שסיכויי טראמפ טובים בהרבה משחשב בתחילה. בעיקר משום שהממסד הרפובליקני אינו יוצא נגדו במלחמת חורמה, ואת טינתו שומר דווקא לטד קרוז.

יש אחד שיוצא טוב מתחזיות טראמפ – פול קרוגמן. במשך שנים הוא מבטא את התיעוב שחש כלפי ההמונים מצביעי המפלגה הרפובליקנית, הגזענים והמטומטמים בעיניו. כבר בשלב מוקדם אמר שכלל אין זה מופרך שבסופו של דבר יתלכדו סביב טראמפ. כרגע באמת נראה שלשם הדברים הולכים. המציאות עולה על כל דמיון. בצד השני בינתיים נראה שהילארי נחלשת ופרשיית עבירות הסייבר שלה בתקופתה כשרת חוץ רק צוברת תאוצה.

שבחי ירושלים

21 בינואר 2016

מדי פעם שולחים לי למייל של הבלוג כל מיני הצעות לקידום מוצרים פיננסיים ושאר טובין, עם או בלי תמורה נאה. תגובתי היא תמיד סירוב. לשמור על התום של הבלוג ולא לערב בטקסט שלי שיקולים כלכליים. אני כותב זאת כדי להקדים תרופה לחשד – אף אחד לא משלם לי ליחצ"ן את בנק ירושלים. גם איני מחזיק במניותיו. ובכל אופן אני רוצה לכתוב כמה מילים בשבחו, ובפרט בשבח חטיבת הברוקראז' שלו, שנקנתה מחברת כלל ושולבה בבנק. על הדרך אולי אתמוך בהגברת התחרות הבנקאית בישראל על ידי כך שאספר שבחי הקטן בבנקים.

זה לא שמערכות המסחר של בנק ירושלים כאלו מהממות כשלעצמן. ממש לא. אבל במסחר בחו"ל בנק ירושלים מסתמך על המערכת של אינטרקטיב ברוקרס והיא מעולה. אין פלא שאינטרקטיב מספקת את הסחורה. זו חברה ששווי השוק שלה גדול מזה של פועלים ולאומי יחד, והאתר שלה נראה בהתאם. העמלות של אינטרקטיב נמוכות בהרבה מהעמלות של בנקים ישראלים וגם כשבנק ירושלים חותך את ליטרת הבשר שלו, התוצאה עדיין נוחה מאוד ביחס.
הכי רווח לי לגלות שהמערכת של אינטרקטיב מאפשרת להיפטר מהעמלה הבזויה ביותר שגובים הבנקים בישראל – ההפרש העצום בין שערי הקנייה והמכירה של מט"ח שהם מצטטים. זו עמלה נסתרת. הבנקים אינם מציגים זאת כעמלה, אלא כאחת מתופעות השוק הרגילות, הפרש בין ציטוטי הקנייה והמכירה. הבנקים עובדים אפילו על עצמם. כשמנהל סניף הבנק שלך יסתכל בדו"ח העמלות כמה הוספת לשורה התחתונה שלו, הוא לא יידע על ההון שהוצאת על קניית מט"ח בשערים המופרכים שבדו מחשבי הבנק. במערכת של אינטרקטיב אפשר לקנות מט"ח ואילו ההפרשים מוצגים כפי שהם באמת בשוק מסחר המטבעות העולמי, ממש מזעריים.

ניתן לסחור ישירות דרך אינטרקטיב שבארצות הברית בלי התיווך הירושלמי, אבל התנהלות כזו תעורר בעיות מיסוי קשות. מאחר שבבנק ירושלים לא כאלו חמדנים בעמלותיהם, בפרט ביחס למאבקים האינסופיים שצריך לנהל בנושא עם בנקים אחרים, אני יכול לומר שאני לקוח מרוצה.

שבע השנים הטובות

20 בינואר 2016

התאריך היום, 20 בינואר, חותם שבע שנים בכהונתו של הנשיא אובמה ופותח את השנה האחרונה שלו בתפקיד. שבע השנים שבהן הנהיג אובמה את ארצות הברית היו שנים טובות לאמריקה. כבר מניתי בעבר את שלל הישגיו – מהתאוששות הכלכלה ורפורמת הבריאות ועד הוצאת ארצו ממלחמות שווא. כשאובמה נכנס לתפקידו כולם ניבאו קריסה לדולר ועתה הוא שוב המטבע החזק בעולם. לאחרונה כשפורקה תשתית הגרעין האירנית נוסף לממשל אובמה עוד הישג עצום במדיניות החוץ, גם אם רק בעתיד נדע לאמוד אותו בראייה ארוכת טווח. הסכנות שעלולות להופיע מכיוון אירן עוד חמש עשרה שנה לא יכולות לגמד כליל את הפלא שבצנטריפוגות המפורקות ובליבת הכור באראק המוצאת מכלל שימוש.

במובן מסוים שאובמה בוודאי לא התכוון לו, ניתן לומר שהוא גורף עוד הצלחה. השנאה אליו הוציאה לגמרי את המפלגה הרפובליקנית, היריבה האידיאולוגית שלו, משיווי המשקל והיא עלולה עוד לקרוס לתוך עצמה. הרפובליקנים היו צריכים לשנן את המשפט שאומר שלשנוא זה להעניש את עצמך על מעשיהם של אחרים. במקום זאת הם נתנו לשנאתם להוליך אותם למחוזות הטירוף שבהם דונלד טראמפ וטד קרוז הפכו לגיבוריהם.

מי שרוצה למצוא תירוץ לשנוא את אובמה יכול למצוא כזה. תמיד אפשר להיטפל לאיזה משפט לא מוצלח שפלט, לאיזה סכסוך בן עשרות דורות במזרח התיכון שניצת מחדש בתקופתו, לאיזו תקנה בלתי מוצלחת שכלולה בביטוח הבריאות שלו.

מי שרוצה להסתכל על הדברים לאמיתם, צריך להיצמד לכלל הזהב של הסתכלות רציונלית ומדעית על המציאות – חפשו את קבוצת הביקורת. אובמה אינו הנשיא היחיד בהיסטוריה של ארה"ב ואינו המנהיג היחיד בעולם המערבי. אפשר לראות מנהיגים אחרים כקבוצת הביקורת ולבחון עד כמה אובמה תפקד לטובה ביחס אליהם. קחו את הנשיא הקודם בוש שסיבך ארצו במלחמה הרסנית שהשיגה את ההיפך הגמור ממה שייחל לו. קחו את אנגלה מרקל, בעלת דימוי חזק ונחוש. היחצ"נים שלה עשו עבודה טובה יותר מאלו של אובמה. אבל אילו החלטות שגויות ורעות קיבלה בשני המשברים ההיסטוריים שנקלעו לפתחה – משבר האירו ומשבר הפליטים. קחו את שינזו אבה, ראש ממשלת יפן, דווקא מנהיג גדול של ארצו. אבל הוא לא הצליח להניע רפורמות שיזניקו את כלכלת יפן באותה מידה שבה הצליח בכך אובמה בארה"ב. קחו את דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה. הדבר הגדול שאולי יתרחש בזמנו, יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, יקרה בעל כורחו בעלילה שבה הוא גיבור משנה כמעט טרגי. קחו את פרנסואה הולנד ראש ממשלת צרפת שניתב את הסוציאליזם שלו למקום שבו המיט סכנה חריפה על כלכלת ארצו, מה שאובמה מעולם לא עשה.

המורשת של אובמה ביחס לקפיטליזם מול סוציאליזם ראויה לתשומת לב מחודשת לאור העימות בין הילארי קלינטון לברני סאנדרס. קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה וזוכה לתמיכה עצומה בקרב השחורים וההיספנים מעריצי הנשיא. זאת דווקא בעוד הלבנים הדמוקרטים מוכנים להצביע לסאנדרס, הרדיקלי מקלינטון. באופן אירוני לאור הצורה הקיצונית שבה ציירו אותו מתנגדיו, אובמה מייצג עתה את מה שיוצג בזמן המשבר הכלכלי הגדול הקודם בידי המשנה הקיינסיאנית או נשיאותו של פרנקלין רוזוולט – את הנכונות לשמור על לבו של הקפיטליזם תוך כדי עריכת תיקונים, מבלי לחתור למהפכה חברתית מוחלטת שתזרע הרבה יותר הרס מתועלת. חזון אובמה המאומץ עתה בידי קלינטון מאפשר לשמור על המורשת הייחודית של ארה"ב כמדינה קפיטליסטית ולא כחיקוי של דנמרק או צרפת, ואפילו קונה לחזון הזה תמיכה בקרב המיעוטים.

שכחו מהגירעון

19 בינואר 2016

אתר הסטטיסטיקות חמש מאות שלושים ושמונה בדק ומצא שאיזכורי הגירעון בפי פוליטיקאים אמריקניים הם בירידה תלולה. אם בימים עברו נהגו פוליטיקאים שמרניים להלך אימים על הציבור באיזכור הגירעון, שהגיע בשיא השפל הפיננסי לעשרה אחוזים ביחס לתמ"ג, עתה הם נמנעים מלעשות זאת. אולי פן הציבור ישים לב לכך שבתקופת אובמה המושמץ צנח הגירעון לפחות משלושה אחוזים.
לא רק זאת אלא שפוליטיקאים ימניים בארה"ב מציעים עכשיו תוכניות גרנדיוזיות לקיצוצי מס (חלקן טובות וראויות לתשומת לב) ללא כל יומרה לאיזון תקציבי.

מן הסתם גם אם הייתה נעשית סטטיסטיקה על אתרים ישראלים המהדהדים את קלישאותיה (ולפעמים גם את תובנותיה החכמות) של השמרנות האמריקנית, כמו אתר מידה, אפשר היה לשים לב לפיחות חד בחשיבות הגירעון. בעבר הניבוי על משבר חוב קטסטרופלי שימוטט את ארה"ב של אובמה היה פופולארי גם שם וגם פה.
כתב אורי רדלר במר ליבו כשהתבהר ניצחון אובמה ב-2012:

מילה אחת: אג"ח…. אולי כדאי שהמערכת תקרוס במשמרת של נשיא דמוקרטי. הוא בישל את הדייסה, אולי כדאי שגם הוא יאכל אותה. אבל זה ילדותי. כל כך הרבה סבל רק כדי "להראות להם". פול קרוגמן לא שווה את זה.

בעיניים רציונליות, הירידה בגירעון היא הישג של ממשל אובמה, מאחר שזו תוצאה מתבקשת של השיפור במצב המשק האמריקני ושל המדיניות המרחיבה של הנגידה שאובמה מינה. המגזר הפרטי צומח ונגבים יותר מסים וממילא הגרעון פוחת. אך בעת ובעונה אחת זהו גם כישלון – הכישלון לרתום את הקונגרס לבזבז ולהוציא יותר או לחילופין למסות פחות בעת שהריביות והאינפלציה כה נמוכות עד שהדבר נדרש.

לכחלון לא אכפת מספיק

16 בינואר 2016

אורי כץ פרסם פוסט שבו הוא מתאר את המדיניות הכלכלית הנוכחית ככזו של "דובוני אכפת לי". יש כל מיני ציבורים במצוקה, ואם יש מספיק הד ציבורי למצוקתם, הפוליטיקאים צריכים לזרוק כספים כדי להראות שאכפת להם מהם, ומשה כחלון מגלם את התגלמות המדיניות הזו.

בעיקרון לא בטוח שמדיניות כלכלית שממוקדת בפתרון מצוקות היא עד כדי כך גרועה. אלו שנמצאים במצוקה הם אלו שיפיקו הכי הרבה תועלת מכסף שיושלך לעברם.  אבל אין להכחיש  – התנהלות שממוקדת ב"הפצת אכפתיות" ואינה שמה דגש על תמריצים נכונים ועל ניהול יעיל של משאבים אינה הדבר הנכון למשק.  לפיכך בשנות השמונים והתשעים וגם בשנות האלפיים המוקדמות, טור כמו זה של אורי כץ היה נראה לי מאוד לעניין. אבל אנחנו בעידן אחר. אותם טקסטים מהעבר פשוט כמעט שאינם רלוונטיים. כשהריבית כל כך נמוכה עד שהממשלה פשוט זורקת כסף לטמיון כשהיא מסרבת לקחת הלוואות, הגרעון אינו עוד בעיה. כשהמדדים שליליים, ונגידת בנק ישראל מחשיבה עצמה לאשת מקצוע זהירה ושקולה בעוד שהיא מפספסת בצורה קטסטרופלית את היעדים שקבעה לה הממשלה, הבעיה אינה האכפתיות לצורכי הציבור. הבעיה היא חוסר האכפתיות. מונחים על השולחן מיליארדים שיכולים היו לשרת מטרות חשובות, או לכל הפחות לאפשר את הורדת המע"מ בכמה אחוזים, והממשלה מסרבת להשתמש בהם. היא נשבתה באיחור של כמה עשורים באותה רטוריקת כלכלנים אנטי פופוליסטית שהייתה חיונית כל כך בימים עברו, אבל עתה עבר זמנה ואינה רלוונטית לתקופה הנוכחית.

מה שמציגים השערים היציגים

14 בינואר 2016

בטבלה להלן ניתן לראות את השערים היציגים של המטבעות הנסחרים חופשית בעולם ומופיעים באתר בנק ישראל, בפער של שבע עשרה שנה. פעם אחת באמצע ינואר 1999 ופעם אחת באמצע ינואר 2016. 1999 זו השנה הראשונה בעידן המוניטרי היציב שאליו הוביל אותנו נגיד בנק ישראל דאז יעקב פרנקל. שנה שסימנה מהפך – השקל הפך ממטבע סוג ג' שמחזיקים בו רק כי החוק רודף את מי ששם דולרים מתחת לבלטות למטבע מבוסס, יציב וחזק.

ינואר 1999 ינואר 2016
דולר 4.07 3.94
ליש"ט 6.72 5.67
אירו 4.74 4.31
מאה ין 3.56 3.35
כתר נורווגי 0.54 0.44
דולר קנדי 2.68 2.74
פרנק שוויצרי 2.98 3.93
לירה מצרית 1.19 0.50
דינר ירדני 5.72 5.55
כתר שוודי 0.51 0.46
דולר אוסטרלי 2.58 2.73
רנד דרא"פי 0.66 0.23

הדבר הכי בולט הוא היציבות. למעט הרנד הדרום אפריקאי והלירה המצרית שאיבדו הרבה מערכם, רוב מטבעות העולם שמרו על יציבות גבוהה להפתיע מול השקל. הדולר ירד טיפ טיפה, האירו והין ירדו קצת יותר. הלירה שטרלינג ירדה בשיעור משמעותי.   הדולר הקנדי והאוסטרלי נותרו כפי שהיו שבע עשרה שנה קודם. רק הפרנק השוויצרי בולט בשיעור ההתחזקות החריג שלו.

התמונה השקטה מסתירה את הסערה שהייתה בין לבין. הלירה שטרלינג נסקה לגבהים מדהימים מאז 1999, רק כדי לצנוח בעקבות התפוצצות המשבר הפיננסי העולמי. האירו דאה עד שהגיע המשבר האירופי הגדול. יפן המשיכה לצבור חובות, אך המטבע שלה התחזק והתחזק עד שעלה לשלטון ראש הממשלה אבה והחל בתוכנית הכלכלית שלו. המטבעות של המדינות המייצאות משאבי טבע: קנדה, אוסטרליה ונורווגיה, נסקו לשמים רק כדי לחזור חזרה לאותה נקודה שבה היו. ולא במקרה זו אותה הנקודה – היום הנפט בדעיכה, ואילו בינואר 1999 היה מצבו רע אף יותר – הוא נסחר במחירים שבאזור ה-12 דולר לחבית. ב-2016 ניתן להביט אחורה למה שקרה מאז 1999 ולסכם שתם מחזור בכלכלה העולמית. הסתיים העידן שבו שלטו הסחורות.

משהו שהטבלה מסתירה הוא עד כמה באופן יחסי היה השקל השקעה טובה ב-17 השנים האלו. נכון, מבחינת השערים היציגים רק חזרנו בסיומן לאותה נקודה. אך מי שהחזיק את השקל בפיקדון לאורך השנים נהנה גם מהריבית, והריבית השקלית הייתה גבוהה מהריבית בארה"ב ובארצות מערביות אחרות לאורך שני העשורים שחלפו. בחלק מנקודות הזמן, כמו למשל במהלך האינתיפאדה השנייה, ההפרש היה ניכר מאוד.