לקראת המשבר הפוליטי הממשמש ובא באמריקה

בדעותיי אני די נוטה ימינה, ולכן יש לי גרעין של אהדה בסיסית למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. ועם זאת, די מעציב להתבונן באופן שבו הפוליטיקאים של המפלגה הזו מתנהגים בימים אלו. הם מתנהגים כאילו ברק אובמה אינו נשיאם, אלא אויב מר שכל תכסיס שפל מוצדק במלחמה בו, ויהיה המחיר שישלם הציבור האמריקני אשר יהיה.

החוקה של ארצות הברית נחשבה מאז ומתמיד ליצירת מופת משפטית שהכינה את הקרקע לעלייתה של המעצמה הגדולה בעולם. עם הצלחה קשה להתווכח, ובכל אופן בימים אלו אנו נוכחים בפגמיה. הפיצול בין מוסד הנשיאות, הסנאט ובית הנבחרים מאפשר לזרוע אחת, אם היא נשלטת בידי פוליטיקאים חסרי אחריות, לשתק את הזרועות האחרות. כך, הרפובליקנים הצליחו להשתלט על בית הנבחרים על ידי טריקים מלוכלכים, ומבלי שאפילו קיבלו רוב בבחירות אליו, והם משתמשים בניצחון הזה כדי לשתק את הממשל האמריקני.

פעילותם עומדת להגיע לשיא במהלך החודש הקרוב. בתחילת אוקטובר הם מתכוונים לשתק חלק מפעילות הממשל, אלא אם אובמה יסכים לדחות את יישום רפורמת הבריאות שלו, דרישה הזויה ונטולת סיכוי, שכן רפורמת הבריאות הזו, בת טיפוחיו של הנשיא, עברה בקונגרס והיא חוק תקף.  באמצע החודש צפוי לקרות משבר חריף עוד בהרבה – משבר תקרת החוב. בעבר הוגדרה תקרה שרירותית לכמות החוב שרשאית ארה"ב ללוות. כאשר האוצר האמריקני יגיע לתקרה הזו – הממשלה לא תוכל לגלגל עוד חובות. בעוד שהשיתוק החלקי של הממשל הצפוי בתחילת החודש יכול להיות נסבל יחסית, הרי שמצב שבו ארה"ב אינה משלמת ריבית ופורעת אג"חים או עומדת בתשלומי הביטוח הלאומי ובכל התשלומים האחרים שהיא חייבת בהם הוא מעין ארגמדון פיננסי, שאיש אינו יודע מה יוליד.

 הניבוי הסביר הוא שהמשקיעים יבינו שאפילו הרפובליקנים אינם מטורפים מספיק בכדי לדרדר את המדינה לתהום ויתעשתו במהרה, ולכן לא ימהרו למכור מניות ואג"חים בזול, והשווקים יישארו יציבים גם במהלכו של משבר חוב שכזה.  מצד שני, מדובר בסיטאוציה כל כך קיצונית ולא מוכרת, שקשה להיות בטוח בשום דבר.

במקרה חירום של ממש לנשיא אובמה יש שני ג'וקרים, אבל גם הם חריפים וקיצוניים וכנראה יהסס מאוד לפני שישתמש בהם. הג'וקר הראשון הוא שחוקת ארצות הברית קובעת במפורש, בתיקון ה-14 שהתקבל אחרי מלחמת האזרחים, שהחובות של ארצות הברית יכובדו. אמנם התיקון כוון לחובות שנצברו במהלך המלחמה, אבל לשון החוקה היא כללית והיא תקפה גם לחובות של ימינו אנו. מכאן שהנשיא רשאי לכאורה להכריז שבשם החוקה הוא עוקף את סמכות הקונגרס ומורה למשרד האוצר לשלם חובות.

הג'וקר השני הוא שאף שמדינות מודרניות נוהגות לגייס כסף על ידי גיוס אג"ח, הרי שיש להן כלי תיאורטי נוסף – הן פשוט יכולות להדפיס כסף, או לטבוע אותו, אם במטבעות ולא בשטרות עסקינן.  ואכן החוק האמריקני מאפשר למשרד האוצר לטבוע מטבעות פלטינה בכל ערך שיראה לנכון. מטרת החוק הייתה לאפשר הכנת מטבעות זיכרון וכיוצא באלו, אבל לדעת משפטנים רבים ונכבדים, אין מניעה מלטבוע מטבעות פלטינה ולהצמיד להן ערך שרירותי של טריליוני דולרים, מה שיאפשר לספק את צרכי הממשל.

טביעת מטבע פלטינום והכרזתו כשווה טריליון דולר אולי נראית כשעשוע היאה לקרקס, אבל בהפוך על הפוך, אפשר לראות בה חשיבות כלכלית ופילוסופית גדולה ורצינית מאוד – היא מדגימה שהכסף בסופו של דבר הוא פיקציה חברתית, ולא איזשהו אילוץ אמיתי שהטבע כפה עלינו. בכך היא מראה כמה מטופשת מלכתחילה היא חרדת החובות והמספרים. החשבונאות הכספית היא יצירה אנושית מלאכותית לחלוטין. במקום להשתעבד לה, על המדינה לעצב אותה בגמישות כך שתתאים לצרכיה.

משכנתא למאה שנה?

בווינט התפרסם רעיון מעניין – האם אפשר להקל על עול ההחזר החודשי של זוגות צעירים שרוכשים בית, באמצעות פריסת המשכנתא על טווחים ארוכים מאוד? אולי אפילו ניתן לדבר על משכנתא למאה שנה?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4423838,00.html

ובכן, אם רוצים להקל על מצוקת הזוגות הצעירים, זהו רעיון נורא ואיום. אם יתקבלו משכנתאות של מאה שנה, יהיה יותר קל לעמוד בתשלומים על דירות ולכן מחירי הדירות יעלו עד ששוב לא יהיה קל לעמוד בתשלומים. בקצרה, עוד דלק לבועה ועם תוצאת לוואי אכזרית – קוני הדירות לא יוכלו לחלום על היפטרות מהמשכנתא בימי חייהם.

בעולם שבו שחרור קרקעות לבנייה נתון באמת בידי השוק החופשי ולא בידי מפלצת ביורוקרטית איטית להחריד, ייתכן שעלייה דרמטית במחירי הדירות הייתה מתמרצת בנייה מסיבית שבאמת הייתה פותרת את המחסור במקום מגורים. אבל מאחר שהחסם העיקרי לבניית עוד דירות הוא הביורוקרטיה התכנונית, אין טעם בעליית מחירים שתהווה תמריץ מוגבל בלבד לשיפור הביורוקרטיה.

אם כך, האם נסכם ונאמר שמשכנתא למאה שנה היא רעיון נוראי וזהו? לאו דווקא. זהו רעיון שדי דומה להפחתת ריבית. אסון לקוני הדירות, אבל ברכה למשק בכללותו.

מחירי הנכסים עולים, והדבר מגדיל רווחי חברות הנדל״ן, מנפח המניות בבורסה, מגדיל תקבולי המס של המדינה ויוצר עלייה בתמ״ג ובעקיפין מגדיל מספר מקומות העבודה.

זה מה שעושים נגידי הבנקים המרכזיים בעולם בשנים האחרונות – משקמים את הכלכלה על ידי ניפוח מחירי נכסים והפחתות ריבית. מדוע שלא יתמרצו את הכלכלה על ידי העברות כספים הישר לצרכן? כי הם מיושנים, עקשנים ותקועים בפרדיגמה שאבד עליה כלח. ועדיין, עדיף שיקום הכלכלה באמצעות ניפוח מחירי נכסים על הימנעות משיקום הכלכלה בכלל.

בהלת האייפון

הניסיון להבין תופעות כלכליות הוא אחד הדברים האהובים עליי בחיים, אבל לפעמים אני פשוט מגרד בראש.

אפל הוציאה שני אייפונים חדשים. האחד משכפל פחות או יותר את אייפון חמש, והשני מהווה שיפור שלו. קצת יותר מהיר (אבל אייפון 5 מהיר ביותר), מצלם מעט טוב יותר (אבל אייפון 5 מצלם נפלא) ובצבעים יותר מגוונים (זה מה שחשוב לאנשים בוגרים?).    אייפון אינו מספק באמת ערך שימושי טוב משמעותית מזה של סמרטפוני האנדרואיד, אבל הוא נמכר במחירים גבוהים בהרבה.

אז מה מצדיק את ההסתערות העולמית על חנויות אפל ואת התורים הארוכים לפניהן?

לפי הכתבה בפורבס שמנסה לנתח את התופעה, נראה שאייפונים הפכו למעין סמל סטטוס. אולי אפל אינה מתחרה עוד במגרש של סמסונג, היא מתחרה במגרש של פראדה ולואי ויטון.

שעת מבחן מרתקת לתמריצים

בג"ץ החליט לבטל את כליאת המסתננים

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2120720

במילים אחרות – כל מסתנן מאפריקה שיצליח לחצות את גדר הגבול יוכל בתוך זמן קצר להצטרף לחבריו בדרום תל אביב ולהרוויח משכורת עתק דמיונית מבחינתו. זהו תמריץ עצום להסתנן.

מנגד, עומדת גדר הגבול וגם השוטרים המצרים שבדרך לא מאירי פנים. שופטי בג"ץ התחבטו בפסיקתם האם הגדר והמצרים הם אלו שחוסמים את ההסתננות בשנה האחרונה, או שמא זהו התמריץ השלילי הגלום בחוק. מסקנתם הייתה שלא ברור האם חוק המסתננים הוא הסיבה להפסקת ההסתננות, ולפיכך אין הצדקה להמשכתו. הרי זהו חוק אכזרי שכולא חפים מפשע לתקופה ארוכה.

בכך יצרו שופטי בג"ץ ניסוי טבעי מרתק בסוגיית התמריצים וכוחם. מצד אחד ייתכן שהתמריצים חזקים מכל דבר אחר, בטח יותר מגדר גבול, ובקרוב מאוד נראה עלייה משמעותית במספר המסתננים. אבל גם יכול להיות שלא. בקרוב נדע. אני נוטה להמר לכיוון התמריצים.

על תורים ועל מחירים

תורים בהמתנה לקבלת שירות או מוצר כלשהו, כמו התורים לערכות המגן שהצטברו בשיאה של המתיחות עם סוריה, מלמדים על כך שברגע נתון הביקוש גובר על ההיצע. תיאורטית דבר זה צריך להתבטא בשינוי המחירים כך שמחיר השירות יעלה מספיק בכדי להביא למצב שבו הביקוש וההיצע ישתוו. לפיכך אם קיים תור ארוך, ניתן להסיק שלא התבצע שינוי מחירים הולם. אם מאתיים אנשים עומדים בתור למסעדה מסוימת, כנראה שהמסעדה יכולה לגבות יותר כסף על ארוחה בשעה הזו. ייתכן ששעתיים מאוחר יותר היא תעמוד ריקה, ואז מוטב לה לגבות פחות כסף.  במילים אחרות, התור מלמד אותנו על אינפלציה סמויה. בשעת הלחץ תור גבוה מבטא אינפלציה גבוהה, אף שאינה מתבטאת במחיר, האינפלציה מתבטאת בצורך להקדיש זמן (ולרוב גם לאמץ את שרירי הרגליים) להשגת מקום במסעדה וזמן הוא הרי כסף. בשעה הריקה העדר הלחץ מבטא דיפלציה, לא צריך להקדיש זמן כדי להשיג מקום ולפיכך ניתן לומר שהמחיר של ארוחה במסעדה ירד.

תורים הם דבר לא יעיל כלכלית. זאת מסיבה פשוטה – בעל המסעדה לא מרוויח שום דבר מהזמן שבזבזו הממתינים לה. המוצר שלו התייקר, אבל הוא לא הרוויח מכך דבר. היה יותר יעיל להציב מסך אלקטרוני ענק בפתח המסעדה ובו מוצגים מחירי המנות, ואלו יירדו ויעלו בחדות לפי מצב הממתינים בתור. אבל לעת עתה הנורמה התרבותית היא כזו שדבר זה לחלוטין אינו מקובל ואנשים יסתכלו עליו בעין רעה מאוד. אולי בעתיד זה ישתנה, והציבור יבין שאין שום סיבה שלא לתמחר מקום במסעדות מבוקשות באותו אופן גמיש שבו מתמחרים נסיעה בנתיב המהיר המוביל לתל אביב. בכל אופן כבר כיום יש פתרונות מסוימים, פחות גמישים, לבעיית התורים במסעדות. ארוחות עסקיות שתקפות בשעות מסוימות, קופונים שתקפים בשעות מסוימות, HAPPY HOUR שמוכרז בשעות שאינן שעות לחץ וכיוצא באלו.

מעניין שאנשי שמאל כלכלי מרבים להציע פתרונות למחסור שלא פותרים את בעיית האינפלציה שהוא מעורר, אלא משנים את האופן שבו היא מתבטאת. מאינפלציה המתבטאת בעלייה במחיר לאינפלציה המתבטאת בהצטברות תורים. במזרח גרמניה הקומוניסטית למשל היה ידוע שצריך להמתין שמונה שנים למכונית. רבים מהפתרונות לבעיית המחסור הנוכחי במגורים במדינה שמציעים בשמאל מבוססים על תורים. פתרון אהוד אחד הוא שכירות מפוקחת, אבל שכירות מפוקחת תגרום בהכרח לתור של ממתינים לדירות במחיר הזול. אותו דבר נכון גם לדיור ציבורי במחיר מוזל. הנהגתו בהכרח תביא לתורים. אם השוק יתעקש להתייעל בכל אופן, יקום שוק שחור שבו אפשר יהיה לעקוף את התור על ידי העברות כספים מתחת לשולחן.

בתחומים מסוימים כולנו שמאלנים – רק מעטים יתמכו ברעיון לפתור את בעיית התור לערכות המגן שהזכרתי בתחילה באמצעות גביית כסף על לקיחת ערכה בזמן מתיחות ביטחונית.  גם ביום בחירות, ספק אם מישהו יציע שבשעות הערב העמוסות ייגבה כסף על הצבעה.

הוויכוח הגדול על השר"פ, הנהגת הרפואה הפרטית בבתי החולים הציבוריים, שאורי כץ ייחד לו לאחרונה פוסט חשוב, הוא בעצם ויכוח על השאלה הזו – האם ובאיזה אופן יש לתת לתורים לרופאים הבכירים בבתי החולים הציבוריים להתבטא במחירים.

האירו משכין שלום

יש דמיון בין מה שחולל האירו לבין מה שמתרחש בסוריה. אמנם לא צריך להיסחף, הזוועות רחוקות מלהיות דומות, לפחות לעת עתה, אבל העיקרון הבסיסי דומה – יהירות אירופאית חיברה יחד, למיטת סדום אחת, אוכלוסיות שאין להם שום רצון ויכולת לשהות יחדיו, ובסופו של דבר התוצאה מתפוצצת ברעש גדול.

האירוניה היא שהאירו נוצר כחלק מהמאמץ להשכין שלום באירופה ולהבטיח את האחדות וההרמוניה ביבשת. בפועל – התוצאה שונה לגמרי, כפי שמשתקף בעלייתם של הנאצים, שהפכו להיות אחת המפלגות הגדולות ביוון. הטקסטים האנטישמיים באתר שלהם הם בלתי נתפסים, בכל אופן מדובר במפלגה גדולה במדינה שהיא עדיין חלק מהמערב ומהאיחוד האירופאי.

האם שוק המניות יקר?

משקיע שמוכן לקחת סיכונים, אך אינו רוצה או מסוגל להקדיש זמן לבחירת מניות או להתעמקות בהזדמנויות נדל"ן, ישקיע לרוב במדדי מניות. מדד המניות הפופולארי בעולם הוא ה-S&P500 האמריקני. האם מדד זה יקר מדי? הדעות חלוקות. רוברט שילר, שידוע כמי שחזה בעבר בועות בשוק המניות, טוען שכן. מכפיל הרווח המשוקלל ל-10 שנים כה יקר, שהתשואה הצפויה לטווח הארוך תהיה זעומה לדעתו. ג'רמי סיגל, אופטימיסט נצחי בכל מה שקשור לניבויי תשואת מניות, חושב ששיטת החישוב של שילר פגומה. לדבריו, מסיבות חשבונאיות מחיקות נכסים מקטינות באופן מלאכותי את רווחי החברות.

פסימיסטים אחרים מזהירים מכך ששולי הרווח של החברות גבוהים מאי פעם, ויחס כה גבוה סופו להצטמצם. מצד שני, אולי עליית שולי הרווח רק מצביעה על החשיבות הגוברת של פטנטים וקניין רוחני, שמאפשרים את השגתם.

מה המסקנה? קשה לדעת,  האינטואציה שלי היא שבעולם של ריביות כה נמוכות, שוק המניות עדיין מציע תשואה סבירה. פוסט מעמיק יותר בנושא אפשר לקרוא בבלוג מבצע ולדהיים.

חוב במטבע המקומי די חסר חשיבות

בבלוג הזה אני מרבה לחזור על טענה פשוטה, די ברורה מהשכל הישר, אבל למרבה הפלא, האכזבה והאסון של מיליוני מובטלים, כזו שעדיין לא הפכה לקונצנזוס ברור מאליו בקרב הכלכלנים. עם זאת, נראה שכבר חלק גדול מהבכירים והרציניים שבהם מתחיל להכיר באמיתותה, פחות או יותר.

טענתי היא שחוב של מדינה מעיק עליה בעיקר אם הוא נקוב במטבע זר, בעוד שלחוב של מדינה שנקוב במטבע המקומי אין משמעות שלילית רבה. ההסבר לכך פשוט עד כדי כך שגם ילד יכול להבינו – למי אכפת אם יש לך חוב גדול, כאשר יש לך עץ שצומח עליו כסף. למדינות שהחוב שלהן נקוב במטבע המקומי שלהן, יש עץ שצומח עליו כסף שקוראים לו "הבנק המרכזי", והוא יכול להדפיס כסף כרצונו ולקנות בו את החוב. לכן חוב נקוב במטבע המקומי לא יאיים על המדינה החייבת בחדלות פירעון (אני יודע, יש מדינות כמו רוסיה וברזיל שפשטו רגל בגלל חוב מקומי, אבל מדובר היה שם בחוב שלמעשה היה בעל הצמדה, בדרך כלל למטבע זר).

הטענה הפשוטה הזו הופכת לאבסורדית ולמגוחכת את ההיסטריה שעוררו יאיר לפיד, סטנלי פישר, קרנית פלג ומירב ארלוזורוב סביב הגרעון הגדול שנרשם השנה, בטענה שעוד יוביל את ישראל לחדלות פרעון. הגרעון הזה היה נקוב בשקלים חדשים. ספק גדול אם יש לו בכלל משמעות שלילית.

בזכות יאיר, שהגיב לאחד הפוסטים הקודמים, התוועדתי למחקר מעניין שמוכיח את הטענה הזו אמפירית.

החוקרים בחנו את הריביות על החוב של מדינות שחובותיהן נקובים במטבע משלהן ואת הריביות על חוב של מדינות עם חובות נקובים במטבע זר. התברר שההשפעה השלילית של חוב גבוה על הריבית גדולה כאשר החוב נקוב במטבע זר, וקטנה מאוד כאשר החוב נקוב במטבע מקומי.   המחקר מהווה עוד הוכחה משכנעת כמה אבסורדית הייתה ההיסטריה שהותססה פה סביב הגרעון, וכמה קלושה הייתה ההצדקה לקיצוצים ולהטלות המס על הציבור שביצע יאיר לפיד.  לסטנלי פישר הייתה קריירה מזהירה כנגיד בנק ישראל, אך עצות האחיתופל שנתן ללפיד בסיומה מעיבות עליה.  מזל שיש לנו את הלמ"ס שנראה שתציל אותנו בתרגיליה מהשטויות של לפיד.

למה נביאי הזעם מתעסקים במדדים פיקטיביים במקום בדברים אמיתיים?

יש בני אדם שנהנים מאוד לתאר כמה המצב נוראי, כמה רבים החטאים שעושה החברה ואילו אסונות עתידים ליפול עליה בגין כך.   "יש אדם רואה הכול באפלה קודרת", כפי שכתב אלתרמן. נביאי זעם שכאלו היו קיימים בעמנו מימים ימימה ופועלם אף הונצח בתנ"ך.

בתחום הכלכלי רבים נביאי הזעם. אתר האינטרנט של גלובס אוהב תמיד להקדיש כותרת ראשית לפסיכי כזה או אחר שחוזה לבורסות העולם קריסה כלכלית שתבוא בשבוע הבא או בחודש שלאחריו.

אין לי התנגדות לנביאי זעם כלכליים בעולם ובארצנו, אם הם אומרים דברי טעם. בארצנו בפרט, יש הרבה על מה לזעום, על מחירי הנדל"ן שהורגים את הצעירים, על הביורוקרטיה החונקת, על מכסי היבוא הגבוהים,  על התחבורה הציבורית האיומה (אם כי הולכת ונבנית פה בעשור האחרון תשתית רכבות מפוארת), על הטפילות של סקטורים מסוימים (אם כי חל שיפור גדול בנושא בעשור האחרון), על המיסוי העצום והפופוליזם שכל הזמן דוחק רק להעלותו.  אמנם הזעם הזה לא יכול להסוות את העובדה שכלכלת ישראל מתפקדת מעולה בסך הכול, אבל אם נטייתו הנפשית של מישהו היא להתמקד רק בדברים מעוררי הזעם, זו זכותו.

מה שלעתים מעצבן בנביאי זעם כלכליים הוא לא הזעם, אלא הפנייתו לכיוונים לא רלוונטיים. הרבה פעמים הם מתמקדים במדדים כלכליים שנשמעים רע, אך אין מאחוריהם באמת שום דבר, כשבוחנים אותם לעומק, במקום להתמקד בדברים פשוטים ואמיתיים.  למשל, מי שמנבא שחורות ליפן על סמך החובות שלה, מדבר שטות לדעתי, אבל מי שמנבא לה שחורות בשל שיעור הילודה האפסי, אולי מדבר לעניין (אם כי גם על כך אפשר להתווכח).  מי שמנבא שחורות לישראל על סמך הגרעון הנורא (שבינתיים נעלם בשל תרגיל של הלמ"ס), מקשקש. מי שמנבא לה רעות בשל הגרעין האיראני, אובדן תמיכת ארה"ב שנעשית יותר ויותר היספנית או הילודה הערבית והחרדית – אולי מדבר לעניין (אם כי אני מאמין שהפסימיים יתבדו).

גרעון הוא לא המדד הפיקטיבי היחיד שמשתמשים בו להוקעת כלכלת ישראל. יש מדד אחר שחביב על גיא רולניק, עורך דה מרקר, ואחד מבכירי נביאי הזעם הכלכליים בארצנו – הפריון. הפריון לעובד בישראל נמוך, הוא טוען, וזה שורש כל רע. אבל כשמסתכלים על האופן שבו מחשבים פריון, קשה הרבה יותר להתרשם שבאמת זהו מדד שמלמד את מה שנטען.

כיצד מחשבים פריון? לוקחים את התמ"ג ומחלקים אותו בשעות העבודה, ומקבלים את הפריון לשעת עבודה.  מה קורה במדינה כמו ישראל, שבה מקובל לעבוד המון שעות? התמ"ג בישראל אומנם גבוה יותר מזה של האיחוד האירופי, אבל בגלל החלוקה במספר רב של שעות עבודה, מתקבל שהפריון נמוך.  קשה ללמוד מכך – האם העובדה שעובדים הרבה שעות בישראל מסמלת שהתפוקה הכלכלית באמת נמוכה וצריך לעבוד המון שעות כדי לפצות על כך? ואולי זה רק עניין תרבותי? האם אנחנו אמורים ללמוד כלכלה ממדינות אירופה שבהן סוגרים את הבאסטות מוקדם? הרי תמיד דווקא מביאים את העצלנות האירופאית כהוכחה לניוון של היבשת.

ואם אנחנו נחושים להעלות את הפריון, מה ההשלכות המעשיות – אולי AM PM צריכה לסגור בלילות, לגרום לקופאיה לעבוד פחות שעות וכך להגדיל את הפריון במשק? אולי נכפה שבע שעות עבודה מקסימליות, בפרט במגזר ההייטק, כמו שהיה רוצה הרצל שהציע שבדגל מדינת היהודים יהיו שבעה כוכבים זהובים לסמל שבע שעות עבודה?   כל אלו רעיונות שיכולים לשפר את הפריון במשק. אבל לא עליהם חושב רולניק.  הוא משתמש במדד הפריון באופן נאיבי כאינדיקציה מדויקת לתפוקה של העובד הישראלי בהשוואה לעמיתיו בעולם.  כך הוא הופך להיות עוד אחד מנביאי הזעם שמעדיפים לדקלם מדדים מספריים לא רלוונטיים במקום לדבר על דברים אמיתיים.

לויקטור מדינה יש מושג במקרו כלכלה

בניגוד לדבריו של עומר מואב, אני משוכנע שלויקטור מדינה, המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, יש מושג במקרו-כלכלה.

זאת משתי סיבות:

ראשית כי יש לו ממליץ מעולה – אהרון פוגל.  כבר כתבתי בעבר שלדעתי פוגל עצמו הוא המועמד האידיאלי לתפקיד הנגיד, והוא מגדולי מביני המקרו-כלכלה בישראל, אם לא הגדול שבהם.

שנית, כי תלונתו של מואב על כך שמדינה מבין רק בדבר אחד – בחשיבותו של פיחות, אינה באמת מלמדת על כך שמדינה לא מבין מקרו-כלכלה.  רבים וטובים משוכנעים שעבור כלכלה קטנה, במצב שבו שיעורי הריבית מתקרבים לאפס, אין למעשה כלי מוניטרי אפקטיבי יותר מאשר פיחות.   כדאי לעקוב אחר תפקודו של הבנק המרכזי של שוויץ כדי להשתכנע.

עומר מואב ככל הנראה לא אוהב פיחותים כי בעיניו הם מהווים התערבות של הבנק המרכזי בשוק המטבע החופשי, אבל כל עוד הוא לא בא עם תשובות מקוריות לשאלת תפקיד הבנק המרכזי במצב של ריבית נמוכה, גם לו אין שום אלטרנטיבה לאפקטיביות של פיחות. אם מואב היה מציע שהבנק המרכזי ישלח צ'ק להמונים, יוביל הפחתות מס או לחילופין ינהיג ריבית שלילית, הייתי אומר שאולי יש לו רעיונות מקוריים יותר מאלו של מדינה. אבל מעולם לא שמעתי אותו מעלה רעיונות מסוג זה.

נ.ב  למתעניינים באופן שבו השתמשו בשוויץ בשער החליפין כדי לאושש את הכלכלה ולהבטיח צמיחה יציבה, וברקע התיאורטי לכך – הפוסט הזה הוא נקודת פתיחה טובה.