אחרי עשרים שנה – מבט למדדי מחירים

בעקבות הערה של יאיר בתגובות לאחד הפוסטים על כך שבעשורים האחרונים מחירי השירותים הלכו והתייקרו לעומת מחירי המוצרים בני הקיימא שהלכו והוזלו (בעקבות המהפכה הקפיטליסטית בסין ובמדינות עולם שלישי אחרות), יצאתי לבדוק באתר הלמ"ס מה קרה אצלנו בעשרים השנים האחרונות – מה התייקר ומה הוזל.

ובכן, זה דבר הלמ"ס על השינויים מאז 1993:

  • מדד המחירים הכללי – התייקר פי 2.2
  • הדיור – התייקר פי 2.8
  • בריאות – התייקרה פי 2.6
  • חינוך, תרבות ובידור – התייקרו פי 1.8
  • תחבורה ותקשורת – התייקרו פי 2
  • ריהוט וציוד לבית – התייקרו פי 1.16
  • הלבשה והנעלה – הוזלו ב-13%!
  • הבריאות – התייקרה פי 2.6.

סיכומם של דברים: הוזלה ריאלית גדולה בריהוט ובציוד לבית. המחיר אמנם עלה קצת נומינלית, אבל עליה זו בטלה ביחס לעליה הכללית במדד (ולפיכך גם במשכורות ובערך של כל נכס).

יותר מכך – במהלך עשרים השנה האחרונות התרחשה הוזלה שלא תיאמן בהלבשה ובהנעלה. מה שעלה 100 ש"ח אז, עולה היום 87 ש"ח. זה מדהים, כי הרי ערך השקל צנח מאז פלאים, בשל האינפלציה השנתית הטבעית, ובכל אופן העלות הנומינלית של מוצרים נמוכה יותר. להערכתי, ההבדל האמיתי גדול עוד יותר מבחינת החלק המתוחכם יותר באוכלוסיית הצרכנים. אני עצמי, כמו רבים ממכריי, מזמין חלק ניכר מהבגדים ומהנעליים שאני קונה באתרי קניות בינלאומיים במחירים זולים בהרבה משניתן למצוא בחנויות בארץ. איני מאמין שהלמ"ס משקללת קניות באתרים בינלאומיים, ואולי גם אינה צריכה לשקלל משום שמדובר עדיין בנתח קטן מהקניות שישראלים עושים.

בסעיפי הבידור והתרבות חלה מהפכה אמיתית, שאני בספק עד כמה משתקפת במספרים היבשים של הלמ"ס – כל הבידור של העולם פתוח לפנינו באינטרנט, ממש בחינם (לעתים יש להודות שהנאתנו ממנו כרוכה בהפרת חוק על ידי הורדות פיראטיות). ומה בדבר הופעת ערוץ 2 וערוץ 10 – ערוץ 2 החל לשדר שידורים מסחריים רק בסוף 1993.

גם סעיף התקשורת לא ממש רלוונטי כמספר יבש – מה שקרה שם ב-1993 הוא מהפכה של צמיחה בלתי ניתנת לכימות. מהפכת הסלולר והאינטרנט.

מנגד, בצדדים החיוביים פחות – על התייקרות הדיור, הסיבה המרכזית למחאה החברתית, מיותר להכביר מילים. גם הנתונים האלו מראים שתופעה זו היא שורש כל רע מבחינת מעמד הביניים בישראל. ייתכן שכאן הנתונים עוד חמורים ממה שמשתקף אצל הלמ"ס, מאחר שסטנדרט החיים עלה, וזוגות צעירים אינם מסתפקים במה שהספיק להוריהם לפני דור. הם רוצים בתים גדולים יותר עם איבזור משוכלל יותר, כך שפער המחירים בין מה שיוציאו היום לבין מה שהוציאו אז עוד גדול יותר מאומדן הלמ"ס.

על פי הלמ"ס גם הבריאות התייקרה משמעותית ביחס למדד הכללי. הנתון הזה הוא פחות מובן מאליו ודורש הבנה מעמיקה יותר. מה בדיוק התייקר וכמה. לא הצלחתי למצוא תשובות לכך באתר הלמ"ס, אבל לפחות ראיתי שההתייקרות הניבה פרות – תוחלת החיים עלתה ב-4-5 שנים בממוצע מאז 1993.

עוד הזדמנות ליאיר

אלוהים כנראה אוהב את יאיר לפיד, או לפחות מחבב פלוס. שוב ושוב מוצבות לפתחו הזדמנויות גדולות להוביל את כלכלת ישראל קדימה. בפעמים הקודמות הוא החמיץ אותן.

הייתה לו הזדמנות לשמור על הגרעון ברמתו הגבוהה, אך הנחוצה למשק, והוא פספס אותה ונשמע להפחדות השווא של סטנלי פישר, קרנית פלוג ויתר הנומרולוגים.

הייתה לו הזדמנות למנות מועמד פנטסטי לבנק ישראל, ויקטור מדינה, שבו ראש הממשלה נתניהו רצה, והוא פספס אותה, כנראה בשל סיכסוך עבר טיפשי בין מדינה לבין יעקב פרי.

אבל הבוקר ראיתי בדה מרקר שלפתחו של לפיד יש הזדמנות גדולה נוספת, לאמץ את התוכנית השאפתנית של גיל בפמן, להנפיק כבר היום אג"חים כנגד הכנסות המדינה העתידיות מגז, ובאמצעותם להמיר סכומי עתק משקלים לדולרים, כך ערך השקל יירד לעומת הדולר, והפיחות יציל את ענפי היצוא ויאושש את הכלכלה.  זו יכולה להיות הזדמנות גדולה נוספת עבור לפיד, ואולי הפעם לא יפספס. לאחרונה עשה כמה צעדים נכונים – האיץ בפלוג להמשיך עם קניות הדולרים, ביטל העלאת מס ההכנסה – אולי סוף סוף עלה על הדרך הנכונה.

גם אם לכל תוכנית כזו יהיו מתנגדים ויידרש אומץ כדי לקדמה, כדאי שלפיד יחשוב בראש ובראשונה על מובטלי ענף היצוא המבוגרים המסכנים. התוכנית של מיקי חיימוביץ עליהם הייתה מאוד נוגעת ללב.

מעמד הביניים לא יכול להסתפק יותר בממוצע?

קראתי בסוף השבוע את ספרו של טיילר קוואן, "סוף לממוצע" (Average is over). התזה העיקרית היא שמכונות יבצעו את העבודה שעושים היום עובדים פשוטים, למשל נהגי מונית או עובדי כפיים. התפתחות זו תוביל לפערי הכנסה מתרחבים. יהיה מעמד שלם של אנשים – בפרט אלו שכיום נמנים על מעמד הביניים הנמוך, שלא תהיה עבורם כל תעסוקה, בעוד האחרים יצטרכו לשקוע במירוץ עכברים של ממש כדי ללמוד מיומנויות רלוונטיות בעולם שבו המכונות שולטות. מצד שני, קוואן מציג השקפה אופטימית יותר לגבי התפתחותו של חינוך זול (דבר שהעדרו מעיק במיוחד באמריקה), בשל עליית החינוך המקוון ובאופן כללי להיווצרות שפע של מוצרים זולים ובידור זול, בשל יכולת הייצור של המכונות.

מי שמוצא עניין בתזה של קוואן יוכל ללמוד עליה עוד בקישור הבא:

http://www.npr.org/2013/09/12/221425582/tired-of-inequality-one-economist-says-itll-only-get-worse

הספר עצמו פחות מדי שיטתי לטעמי וכולל גלישות מוגזמות לתחומים לא כל כך רלוונטיים כמו שחמט, שלדעתו מנבא את עליית המכונות. אמת, בשחמט המחשב ניצח את האדם ניצחון מוחץ, אבל אולי שלא במקרה, שחמט הוא תחום שלא רלוונטי כלל לדברים שבני אדם באמת צריכים. בתחומים שבני אדם נדרשים אליהם, עדיין צריכים להעסיק בני אדם.  שאלתם עצמכם למשל מדוע בתי קפה, בפרט בתי הקפה בארץ שכיום מצויים במירוץ להוזלת מחירים, עדיין מעסיקים אנשים בדלפק ולא מסתפקים במכונות אוטומטיות לממכר מזון וקפה, שכבר קיימות מזה שנים רבות?   מצד שני, אולי זה רק עניין זמני.

סטנלי פישר חוזר לאמריקה

סטנלי פישר חוזר ככל הנראה לאמריקה לכהן בתפקיד השני בחשיבותו בעולם הפיננסי, סגן יו"ר הפדרל ריזרב.

הכתבות עליו באתרים האמריקניים מהללות אותו, ומשכיחות את הביקורת הקטלנית שנמתחה עליו בישראל בגין בועת הנדל"ן שסייע לנפח.

אני חושב שפישר יהיה סגן נגיד אידיאלי למדי לארה"ב לתקופה הזו. הדבר הטוב שאפיין את פישר בתפקידו בישראל היה הנכונות לקנות נכסים ללא גבול ולהכניסם למאזן הבנק המרכזי. על קניות הדולרים העצומות בתקופתו כבר מיותר לדבר, אבל ראוי להזכיר שבנק ישראל קנה בתקופתו אפילו מניות אמריקניות.

מה שאפיין עוד את פישר, והתבטא בעיקר בשלהי כהונתו, היה הסגידה ליעדי גרעון שחשיבותם מפוקפקת ביותר, ואילוץ הממשלה לעשות למענם קיצוצים מכאיבים תוך שהוא מצדיק זאת בכל הקלישאות המטופשות על "סכנת אובדן האמון" שלא הולמות כלכלן ברמתו. קלישאות אלו גם הובילו את קרן המטבע להתנהלות הרסנית במשבר המזרח אסייתי בסוף שנות התשעים, בתקופה שבה כיהן בה.

סוגיית הגירעון בארה"ב היא די חסרת חשיבות מעשית, מאחר שבכל מקרה אין דרך להגדיל את הגירעון ללא המפלגה הרפובליקנית, וזו תעשה הכול לחבל בכל תוכנית הרחבת גירעון של הנשיא אובמה.  בנושא זה פישר לא יעלה ולא יוריד.

הכלי היחיד שבאמצעותו האמריקנים יכולים לאושש את הכלכלה הוא אפוא קניית נכסים והרחבת מאזן הבנק הפדרלי וזה כלי שבשימוש בו פישר הפגין אומץ ונחישות. הוא מועמד מוצלח מאוד לתפקיד שאובמה כנראה מייעד לו.

הצמיחה שלא נספרת

הנתונים המספריים של הצמיחה בעשרים השנים האחרונות, בארץ ובעולם, הם לא מרשימים מאוד. שוב ושוב עיתוני הכלכלה מזכירים זאת כשהם מבקרים את הקפיטליזם הנוכחי ואת התועלת המוגבלת שיוצאת למעמד הביניים ממנו.

אבל מספרים הם דבר מת, וכמו שהזכרתי פעמים רבות בהקשרים שונים, אין גבול לנזק כאשר סוגדים למספרים במקום למציאות המורכבת והמעניינת בהרבה שנמצאת מאחוריהם.

מה שקרה בעשרים השנים האחרונות אינו בעיה בצמיחה כמו בעיה סטטיסטית באומדן הצמיחה. לרשות בני האדם, ואפילו העניים שבהם, הועמדו כלים מדהימים. אבל דווקא בשל העובדה שכלים אלו ניתנו בחינם, או כמעט בחינם, יש קושי רב להכניסם באומדן הצמיחה, ולכן נתוני הצמיחה הכלכלית פשוט מדלגים עליהם.

אדגים זאת בצורה פשוטה:  נניח שבשנות התשעים היה אינטרנט, על כל שלל התפקידים המדהימים הנוכחיים שלו ובראשם יכולת  הגישה למאגר הידע האנושי האינסופי בלחיצת כפתור, ובני אדם היו מרבים להשתמש באינטרנט, אבל משלמים עליו 20 או 30 אחוז מהכנסתם, ואילו עתה היינו מגיעים למצב שבו האינטרנט הוזל מאוד, אם כך ניתן היה להכניס שינוי זה בנתוני הצמיחה ולמצוא שהייתה צמיחה משמעותית. למשל, אם הייתה הוזלה של 90% במחירי האינטרנט, ניתן היה לומר שמה שיכולים היו 10 דולרים לקנות ב-1993, יכול דולר אחד לקנות היום. במילים אחרות, ניתן היה לומר שהדולר הנוכחי צמח, בתחום טכנולוגיית המידע, להיות שווה פי עשרה ממה שהיה ב-1993. את השינוי הזה ניתן היה לכמת בצורה פשוטה ולהכניס לנתוני הצמיחה.

דא עקא, כל זה לא קרה. משום שהצמיחה מ-1993 הייתה הרבה יותר מדהימה. זה לא שלא היה אינטרנט בזול ב-1993. לא היה אינטרנט בכלל נגיש להמונים בצורתו הנוכחית ב-1993.  אם כך, איך תוכל הלמ"ס או מקבילתה באמריקה להכניס לנתוני הצמיחה את יכולתנו לגלות בתוך שניות מידע עצום על כל דבר, משם מדינה באפריקה ועד פיתרון לבעיה רפואה מציקה, ובאותה מהירות לתקשר עם חברים, למצוא בני זוג, לשמוע מוזיקה ולראות סרטים וסרטונים מכל העולם, או סתם לקרוא בלוגים כלכליים? אין לה שום דרך לכמת את היכולת הזו. ועל כן היא באמת לא מכלילה אותה בצמיחה.

אני לא בטוח בכך, אבל אני בספק אם אפילו את יכולתם של ישראלים לקנות בזול באתרים כמו אי-ביי, אמזון ועלי באבא, הלמ"ס מכניסה לחישוביה.

כך, חלק מהדברים החשובים ביותר לבחינת הצמיחה אינו נכלל כלל במספרים הטיפשים שאמורים לתאר צמיחה, ומוצגים בעיתונות הכלכלית כאמת צרופה המצדיקה אידאולוגיה כזו או אחרת.

סניגוריה על נוחי דנקנר

בעבר, כשחשבתי שנוחי דנקנר הולך לאבד את שליטתו באי די בי, הבעתי על כך שמחה והזכרתי את התנהלותו העסקית המחפירה. אבל עתה, כשנראה שסוף סוף זה קורה וכשאחרים מוקיעים את השיטה שבה פעל, אני רוצה להגיד גם כמה מילות סניגוריה בעדו.

המיתון העולמי שעדיין לא התאוששנו ממנו לחלוטין נובע מסיבה אחת – אנשים נתונים במצב רוח כלכלי שבו הם לא אוהבים לקחת סיכונים. לכן יש פחות מדי צריכה ופחות מדי יזמות. אבל נוחי דנקנר אהב לקחת סיכונים.

אנחנו צריכים עוד אנשים כמו דנקנר שיהיו מוכנים לקחת סיכונים. חלקם יפלו וחלקם יצליחו. נריע למנצחים ונוקיע את המפסידים, וכך מעגל השגשוג והיזמות יימשך. אם פשוט לא יהיו דנקנרים ואנשים יתחפרו במחילותיהם, כולנו נהיה עניים יותר ומובטלים יותר.

אפשר לטעון שהיזמות של דנקנר הייתה חסרת תוחלת ולא יצרנית, ולכן אי אפשר ללמד עליה את הסניגוריה הזו, שלא כמו מה שאפשר למשל לומר על שי אגסי שבאמת ניסה לייצר משהו חדש יש מאין. אבל לדעתי, לפחות במצב הכלכלי העולמי הנוכחי, אין זה נכון. מה שדנקנר עשה כן היה פרודוקטיבי.

בגלל השיטה שבה בנויה המערכת הכספית, כל מי שלוקח הלוואה בעצם מייצר כסף, ואנחנו זקוקים לכסף הזה. אפילו מבלי שהוביל יזמות מהפכנית, נכונותו של דנקנר לקחת הלוואות ייצרה כסף חדש, שזרם למערכת וסיפק תעסוקה וצמיחה.

האם כדאי להשקיע בביטקוין?

כולם מדברים בזמן האחרון על הביטקוין, המטבע הדיגיטלי המהפכני. האמיצים שבינינו שוקלים לרכוש כמה ביטקוינים ולקוות שערכם ימשיך בדהרה המסחררת כלפי מעלה. הרי כל אחד יודע שבשווי של מגש פיצה בביטקוינים בראשית ימי הביטקוין, אפשר להיות היום מולטי-מיליונר.

אז האם כדאי להשקיע בו? ובכן, ראשית צריך להבין שאין כזה דבר להשקיע בביטקוין. ההשקעה בביטקוין אינה השקעה. היא אינה מניבה פירות. ניתן להמר על ביטקוין כפי שאפשר להמר על כרטיס פיס. אולי בהצלחה ואולי לא. השקעה זה לא.

אבל ההבדל הסמנטי הזה פחות חשוב – נניח שביטקוין הוא הימור. האם הוא הימור מוצלח? ובכן, העתיד אינו לנו לדעת, אבל אני מפקפק בכך.

כיום מי שמעלים את מחיר הביטקוין הם הסינים המחפשים כל דרך להוציא כסף מחוץ לארצם, אך מוגבלים בידי החוקים הנוקשים של הממשלה הסינית. הביטקוין בא לעזרם. אולם אם הביטקוין יצליח מדי, הממשלה הסינית תחסום אותו. לחילופין מצד שני, ייתכן שתחליט דווקא לאפשר זרימת הון חופשית יותר, וגם כך תייתר את תפקיד הביטקוין.

מה שמטריד יותר הוא שמטבע שעובר טלטלות חדות כלפי מעלה צפוי לעבור גם טלטלות חדות כלפי מטה, כשתתחיל טלטלה כזו, עלולה להיווצר פאניקה שתפחית את הערך מטה מטה, ולא תהיה לה כל תחתית, כי אין שום ערך ריאלי לביטקוין שיתחום מלמטה את ערכו.

העידן הכלכלי האבסורד

הכתבה בכלכליסט מתארת את האבחנה היפה של לורנס סאמרס על כך שאנו חיים בתקופה של קיפאון, בשל ביקושים נמוכים. כלומר – יש שפע עצום בעולם, ואנשים פשוט לא רוצים מספיק לצרוך את השפע הזה. או שאולי הם רוצים, ואין להם מספיק כסף כדי לצרוך אותו, מצד אחד. ומצד שני, הם לא מספיק להוטים לו כדי להיכנס לחובות לשם צריכתו.
התובנה הזו מעוררת את התחושה שאנחנו חיים בעולם אבסורדי שבו הפיתרון הכלכלי שבכל הדורות היה הכי קל, הכי מושחת והכי גרוע – פשוט לתת לממשלה להדפיס המון כסף ולהרעיפו על ההמונים – הופך להיות הפיתרון הנכון והמתאים לזמננו. אם להמונים יהיה כסף, תיפתר בצורה פשוטה בעיית הביקושים הנמוכים. יהיה להם כסף והם יקנו איתו דברים. אבל מאחר שלאורך הדורות הפיתרון הקל והפשוט של הרעפת כסף על הציבור הוציא לעצמו כזה שם רע, הכלכלנים הבכירים שמייעצים לממשלות לא מעזים להגיד אותו בקול גם בעת הנדירה הזו, שבה הגיע זמנו, פרט לכלכלן בריטי אמיץ אחד, אדייר טרנר.  על כן הוא נותר לא ממומש.

האם העידן הכלכלי האבסורדי הזה תקף גם במדינתנו? כן ולא.

כן, אנחנו חלק מהעולם הגדול וברבים ממוצרי הצריכה יש שפע, ויש יותר היצע מאשר ביקוש.

לא, מהבחינה הזו שיש מוצר אחד שאין בו שפע אלא מחסור קשה והוא דירות מגורים.  כשבנק ישראל עסוק בהורדות ריבית, שהן צורה חלשה של הדפסת כסף, הוא בהכרח מנפח את מחיר המוצר האחד שיש בו מחסור אמיתי.