אולמרט בגוף ראשון

הקריאה באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, בגוף ראשון, היא חוויה מומלצת ומעניינת, ולפרקים אף סוחפת. אני חושב שהטרגדיה של אולמרט היא שתמיד נדמה כדמות אפרורית למדי, לא גדולה מהחיים דיה כדי להיות ראש ממשלה. לא לוחם סיירת מהולל, אלא מי שנפל משירות קרבי. במידה רבה האוטוביוגרפיה מתקנת את הרושם הזה. כהונתו הייתה סוערת לא פחות ואולי יותר משל ראשי ממשלה אחרים. בקדנציה של אולמרט הרי נכללו הפצצת כור גרעיני, מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, ויתורים דרמטיים וחסרי תקדים לפלסטינים, קריאת תגר דרמטית על האקטיביזם השיפוטי והתמודדות עם מסע מחאה ציבורי נגד שלטונו. אחרי הקדנציה היה לראשון ראשי ממשלות ישראל שריצה עונש מאסר. קל לחבב את אולמרט כפי שמציג את עצמו, איש רעים להתרועע. אפשר להבין מדוע אנשים שמכירים אותו מקרוב אוהבים אותו הרבה יותר מאשר את ביבי. הוא כותב למשל על המחסור באהבת הורים שהוא חווה עד עצם היום הזה, דבר שביבי, אף שגם הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית נוקשה, קשה להאמין שיתמודד איתו באוטוביוגרפיה אי פעם.

אולמרט מתייחס למסכת החקירות והמשפטים נגדו וחוזר שוב ושוב על עובדות אמת. רבות מהפרשיות שיוחסו לו, ושהתקשורת ניפחה כל כך, התבררו כלא כלום. הרשעתו בידי השופט רוזן במחוזי הייתה מוגזמת לחלוטין, כפי שהתברר בבית המשפט העליון. מפרשת הולילנד לא יצא דבר מבחינת אולמרט. גם מפרשת רישונטורס הוא זוכה. גם הדברים שבהם הוא הורשע על סמך הוכחות מוצקות אינם בגדר שחיתות המאה. לגבי הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשת הזרע אני שותף לתחושתו של אולמרט, שלא הייתה מחויבת המציאות. אף על פי כן התנהלותו הכללית, היחסים עם טלנסקי, הטיפול כשר בלקוחות של מקורבו אורי מסר והשימוש בכספת הנסתרת שהפקיד בה מזומנים, אינם עושים רושם שהוא כפיל של בני בגין ביושר הליכותיו, אם לנקוט לשון המעטה. ייתכן עם זאת שניתן היה לחסל כך עוד לא מעט פוליטיקאים, אם היו מרגיזים את מערכת שלטון החוק כפי שאולמרט הרגיזה בהחלטתו למנות את דניאל פרידמן לשר משפטים, שהיוותה הכרזת מלחמה על דורית בייניש וחוגיה. אולמרט גם נעשה פגיע כשאיבד כל אהדה ציבורית בעקבות מלחמה כושלת.


הרושם שיצאתי איתו מהספר הוא שלילי מאוד לגבי כישוריו של אולמרט כראש ממשלה. בראש ובראשונה בשל האופן שבו הוא מנמק את החלטתו שלא להפציץ את תשתיות המדינה הלבנונית, שבתוכה פעל חיזבאללה וממנה ביצע מעשי רצח שיטתיים באזרחים ישראלים. הפצצת תשתיות יכולה הייתה להמיט חורבן על לבנון ללא מערכה יבשתית ולסיים את המלחמה בתוך ימים. עד עתה חשבתי שאולמרט נמנע ממימוש ההבטחה להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה בשל מחויבות לנשיא בוש ולמזכירת המדינה שלו, קונדוליזה רייס, שהיו להם קשרים טובים עם ראש ממשלת לבנון באותו זמן. ההחלטה לדבוק באינטרס האמריקני גם בשעה שהוא מנוגד לאינטרס הישראלי הייתה חרפה לאולמרט בעיניי. היא שונה מהתנהגותו ההפוכה והראויה להערכה של נתניהו (הפחדן וחסר יכולת ההחלטה בעיני אולמרט) שיצא נגד אובמה בשאלת הסכם הגרעין. עם זאת, אפשר להבין ראש ממשלה שחש שכמדינת חסות ישראל אינה יכולה להתריס בשעת אמת מול ארה"ב. גם גולדה נמנעה ממכה מקדימה ערב מלחמת יום כיפור כדי לא להרגיז את האמריקנים.

אולם הנימוק של אולמרט בספר להימנעותו ממכה כלפי המדינה הלבנונית הוא אחר – "הטענה שנכנעתי לדרישה אמריקנית בעניין עוצמת התגובה אין לה על מה להסתמך". הוא מספק הסבר חלופי והוא שבמקרה של פגיעה קשה בתשתיות לבנון ישראל הייתה סופגת גינויים, ועדות חקירה בינלאומית היו קמות, ישראל הייתה מאבדת את שאריות האהדה בקרב הנוצרים בלבנון וחיזבאללה היה שב להטרידנו. הטענה שהשגת אהדה בינלאומית או הימנעות מהעדרה (ועוד בקרב קבוצה שמלכתחילה איננו חיים על אהדתה, כמו הנוצרים בלבנון) היא המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמותיה בעצם אומצה על ידי אריק שרון בחלק הראשון של אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במקום להגיב לפיגועים קשים, הכריז שהבלגה היא כוח, והתייחס לתמונות ישראלים פצועים והרוגים כמטבעות שאפשר לשלשל לקופת חיסכון של אהדה בינלאומית. זו כמובן חוסר הבנה קולוסאלית של תמריצים. המטרה של ישראל היא ליצור תמריצים שימנעו מאויביה לרצות לפגוע בה, והתמריץ העליון הוא הפחד מהנזק שייגרם להם. במקרה של הנוצרים בלבנון שום אהדה לישראל לא תניע אותם לנקוף אצבע מול ארגון מסוכן כמו החיזבאללה. רק פחד מוות מהנזק שישראל תגרום גם להם בתוך מלחמה גדולה שחיזבאללה יצית. לזכותו של אולמרט ייאמר שכושר ההרתעה של ישראל כן גבר במלחמת לבנון כתוצאה מכך שבסופו של דבר גם הוא לא היה פנאט של גישתו המטופשת ועדיין פעל בצורה שחוללה הרס ואנדרלמוסיה בלבנון, הרתעה ולא אהדה, בניגוד לגישתם של ציפי לבני ואבי דיכטר שעל פי המצטייר מהספר היו מבועתים מפגיעה באזרחים לבנונים.

הניהול הכושל של המלחמה, ששורשו בהתעקשות לצמצם את המלחמה להתמודדות מול חיזבאללה, ולא מול המדינה הלבנונית, הביא לקריסת האמון הציבורי באולמרט, ולאובדן מעטה המגן הציבורי שיכול למשל עדיין לאפשר למחליפו נתניהו להיחלץ איכשהו ממאסר. ברגע האמת המשפטי לא עמדה לאולמרט אהדת העולם, הממשל האמריקני או הנוצרים בלבנון, אלא רק חוסר אהדתו של הציבור הישראלי. אולמרט לא רק כשל בהבנת סביבת התמריצים המזרח התיכונית. הוא גם לא הבין את התמריצים שלו עצמו.


בנושא עזה אולמרט מתאר כיצד רצה להרחיב את הפעולה במבצע עמוד ענן כדי לפגוע קשה בחמאס ואולי אף למוטט שלטונו, אך שר הביטחון שלו, אהוד ברק, תחבל כל תחבולה כדי למנוע זאת. במוחי חלפה מחשבה לא אופיינית – תודה לאל על אהוד ברק. אין לישראל שום דרך להנדס את העזתים לאהוב אותה. היו תקופות שבהן סיורים מאורגנים של בתי ספר מישראל טיילו ברצועה, אבל מאז היא נמסרה לידי ערפאת, נולדו בעזה מיליוני תינוקות, הוקמו בה אינספור מנהרות תת קרקעיות, הצטברה תחמושת רבה, והרעיון למוטט את שלטון החמאס בעזה הוא פנטזיה מופרכת שהגשמתה לא תניב לישראל שום טובה ותעלה מחיר כבד מנשוא. מה עוד שמטרתה הסופית של פעולה כזו מבחינת אולמרט תהיה להעצים את הרשות הפלסטינית, שהאינטרס שלנו בהעצמתה קלוש. הפיתרון האופטימלי ארוך הטווח ורב הדורות לסוגיית עזה הוא הטמעתה במצרים, ומיטוט החמאס רק יזיק לכך מאחר שיחזיר את הקשר בין הגדה לרצועה. מצב שבו החמאס בעזה מנותק מהגדה, מורתע ושומר על השקט בגבול הדרומי הוא מצב כמעט אידיאלי מבחינת ישראל.


בספר אולמרט מתאר בפרוטרוט את הצעתו הסופית לאבו מאזן – מדינה פלסטינית מפורזת, גבולות 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים והעברת האגן הקדוש לוועדה שבה רוב למדינות מוסלמיות וגם החזרת מספר מוגבל של פליטים לישראל. אולמרט לא מייחס חשיבות רבה לנימוק העיקרי נגד הסכם כזה – חשש להיווצרות ישות טרור שתמרר את חייהם של היושבים במרכז הארץ ותערער את היציבות במזרח התיכון בכללותו.

בסופו של דבר הצעת אולמרט הניבה תועלת הסברתית לישראל דווקא בכישלונה. גם להצעה שכזו שלא ניתן לסרב לה, אבו מאזן, כמו מנהיגים פלסטינים מאז ומתמיד, סירב להיענות. ניתן לסנגר עליו ולומר שמבחינתו לא היה טעם והגיון להגיד כן להצעה שניתנה בידי ראש ממשלה ללא מנדט. הוא היה מוותר על זכות השיבה, ובעצם לא מקבל שום דבר בתמורה.

התוכנית שרקם אולמרט בדמדומי שלטונו נשמעת כמו תסריט שטחי ומעט ילדותי של יאיר לפיד לסדרת טלוויזיה על ראש ממשלה שמכריע הכרעה היסטורית לשלום, יותר מאשר רעיון ריאלי. זו הייתה הצעתו לאבו מאזן:

הצעתי לו ששנינו נחתום על ההסכם בראשי תיבות, ואז ניסע לישיבה מיוחדת של עצרת הביטחון של האו"ם ונציג אותו. לא היה לי ספק כי הצגה משותפת כזו תזכה לתמיכה פה אחד של מועצת הביטחון. אמרתי לו כי בשלב הבא, מיד לאחר מכן, ניזום ישיבה מיוחדת של עצרת האו"ם (שעמדה ממילא להתכנס בניו יורק), נציג את ההסכם גם שם, ונקבל גיבוי מהרוב המכריע של מדינות העולם.. אחר כך נציג את ההסכם בצוותא בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ובפרלמנט האירופי, כשכל האירועים האלה משודרים כמובן לרחבי העולם. בסופו של דבר, אמרתי לאבו מאזן, נזמין את כל מנהיגי העולם לבוא לבירה הכפולה בירושלים, וכאן עם בוש ופוטין ועשרות נשיאים וראשי ממשלות נודיע כי יתקיימו תוך שלושה חודשים בחירות…

באותה תקופה שבה רקם את הדמיונות האלו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת מעבר אחר התפטרותו, זכה לאמון אפסי בציבור ועמד תחת חקירות פליליות. לדעתי כל שחיתות שהואשם בה היא כאין וכאפס לעומת הכישלון המוסרי הגלום ברעיון לכבול כך את ישראל בינלאומית לרעיונות כה שנויים במחלוקת, שתואמים את מצע חד"ש יותר מאשר את המצע שתחתיו רץ לבחירות, בשעה שמעמדו כראש ממשלה נעדר כל לגיטימיות ופעולותיו נראות כניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין הפלילי.

מודעות פרסומת

הדתיים יירשו גם את אירופה?

לא פעם תהיתי בפוסטים בבלוג על הפרדוקס הגדול של הדמוגרפיה בימינו: האבולוציה, הרעיון הכי חילוני, מבשר את ניצחונם של אלו שהם הכי דתיים. כך בקרב היהודים הדתיים: ברור בעליל שגנים שקשורים לאמונה דתית יכולים לגרום לאנשים להוליד הרבה יותר צאצאים. כך גם בקרב המוסלמים. לא סתם ברצועת עזה שנשלטת בידי החמאס הילודה גבוהה יותר מאשר ביהודה ושומרון. גם בקרב מהגרים באירופה, המוסלמים הדתיים יותר עושים יותר ילדים. בארצות הברית המדינות שבהן ניצח טראמפ ושבהן האמונה הנוצרית משחקת תפקיד גדול הן מדינות בהן שיעור הפריון גבוה, זאת לעומת מדינות החוף הליברליות. שיעורי הילודה גבוהים במיוחד בארה"ב אצל כיתות דתיות ייחודיות: נוצרים בני האמיש ומורמונים. באופן כללי בארה"ב אישה שמתנגדת להפלות היא אישה שתוליד 0.66 ילדים יותר בימי חייה, ולאו דווקא מאחר שתמנע מקטיעת הריון לא רצוי, אלא בגלל מכלול הערכים שמנחים את חייה.

בשום מקום אפקט עודף הילודה הדתית אינו חזק כמו בקרב האוכלוסיה היהודית החרדית. לא סתם מנבאת הלמ"ס שמחצית מהילדים במדינה יהיו חרדים בשנת 2065. האפקט אצל החרדים הוא כנראה גם שילוב יוצא דופן של גנטיקה דתית וסביבה חינוכית. החומות שהם מקימים סביב לצעיריהם מאפשרות לשמר אותם בקהילה בשיעור שמעל 90%. הדתיים לאומיים ולפי כתבה מעניינת של עקיבא נוביק בערוץ 10, גם החרדים הלאומיים, לא מצליחים לעשות זאת באופן הרמטי שכזה.

על כך כתבתי כבר הרבה. אבל מעניין שגם בארצות שבהם האפקט של הדתיות על הילודה חלש, הוא עדיין קיים, וזהו נתון מעניין, שלדעתי מהווה אפילו חידוש מסוים כי אינו ברור לעין כמו בארץ. סדרה של מחקרים מראה שגם באירופה וגם בקרב נוצרים – הדתיים מולידים יותר, וההבדל אינו זניח בכלל. אישה קתולית מספרד שמחוברת לדת מולידה 1.9 ילדים בממוצע. אישה קתולית מספרד שרחוקה מהדת מולידה 1.3 ילדים בממוצע. הקאלוויניסטים בהולנד הם קבוצה אדוקה מאוד שמונה 7% מהאוכלוסיה ויש לה ייצוג בפרלמנט – מפלגה שמוקדשת להפצת דבר האל ומוכנה לתמוך בקואליציה ימנית מבלי לקחת תפקידי שרים (מזכיר משהו?). אישה קלווניסטית בהולנד הולידה 3 ילדים בממוצע, לעומת 1.7 הילדים הממוצעים של הולנדית חילונית. (מקור 1,מקור 2).

אפשר לתהות מה המשמעות של פער הילודה הזה באשר לעתיד – האם אפילו העולם הנוצרי המתחלן יחזור לדת בסופו של דבר? להערכתי אין להסיק זאת בוודאות. הדתיות הנוצריות אינן מולידות בקצב מסחרר כמו החרדיות בארצנו וגם אינן משמרות את צאצאיהן בסביבה הרמטית נבדלת כמוהן. כלומר אין כל כך הרבה ילדים של נוצרים אדוקים, ובנוסף – ילדים אלו  מחליטים על אורח חייהם באופן חופשי, נחשפים לעולם ולא צועדים בנתיב שנסלל מראש בידי אבא ואמא.

יש כאן אפקט פרדוקסלי אפשרי – כפי שהעיר לי פעם אחד המגיבים (קרדיט למבקר הטוקבקים), דווקא בשל אלמנט הבחירה החופשית, הברירה הטבעית הגנטית מתעצמת – בכל דור ודור, אלו בעלי הפנוטיפ החילוני יותר מידללים באוכלוסיה, כי הם בוחרים מרצונם להוליד פחות ואינם כפופים להכרעת הוריהם בנושא. אף על פי כן אפקטים של ברירה טבעית גנטית בבני אדם הם מטבעם מאוד איטיים ודורשים דורות. בזמן הזה יבואו תהליכים אחרים, תרבותיים וסביבתיים, שיהיו בעלי השפעה רבה יותר ואולי הפוכה. עליית החשיבה המופשטת למשל מהווה בעיה לדת, כי אמונה דתית אדוקה הולכת יד ביד עם צמצום מוח.  בישראל הכיוון הכללי של האוכלוסייה נראה חד משמעי בהרבה מאחר שהחרדים מצליחים להשתמש במקביל בשני תהליכים ובשניהם בעוצמה מרשימה – מצד אחד ברירה גנטית – נשים וגברים שהגנטיקה שלהם מכווינה אותם לדתיות מולידים יותר ילדים. מצד שני שימור סביבתי – מערכת חינוך ותמריצים מורכבת וחכמה מותירה את הילדים בציבור החרדי. מערכת תמריצים זו מסתייעת לעתים בהתנהלותם של החילונים. ראו למשל את חובת הגיוס שמשמרת את הצעירים החרדים בישיבות, אבל זהו כבר עניין לפוסט אחר.

בכל אופן נוע תנוע

אתרי החדשות החשובים בעולם הוציאו בשעות האחרונות מבזק על אירוע חמור בקנה מידה היסטורי: בפעם הראשונה רכב ללא נהג פגע פגיעה קטלנית בהולך רגל. אישה נהרגה מפגיעת מכונית אוטונומית של אובר כשעברה סמוך למעבר חציה בטמפה, אריזונה.  אולי יזכרו יום זה כיום שבו נפתח עידן הבינה המלאכותית שהורגת.

אובר הודיעה על עצירת נסיעות הניסיון לעת עתה, וסביר להניח שהאירוע יתוחקר מכל זווית ומכל אלגוריתם. מפתיע שאירעה כזו התרחשות קטלנית, מאחר שעד עתה מכוניות ללא נהג נסעו כבר מיילים רבים ועדיין לא שמענו על פגיעות קשות בהולכי רגל, גם לא כאלו שהסתיימו רק בפציעות משמעותיות. היה מקרה מוות של נוסע שעשה שימוש באוטו פיילוט של טסלה, אבל זה לא באמת היה רכב ללא נהג.

תהיה זו טעות לעכב יתר על המידה את פיתוח המכונית האוטונומית בעטיו של האסון. בטווח הארוך רכבים אלו צפויים למנוע רבבות מקרי מוות בתאונות. לא רק זאת אלא שהם מתאימים מאוד להנעה חשמלית ולכן גם יכולים להפחית משמעותית את הזיהום בערים ולתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית (כמו גם לחולל בוקה ומבולקה ביציבותן הפוליטית של מדינות הנפט, אבל זהו נושא אחר). עד עתה הרשויות בארה"ב ובמדינות אחרות היו נדיבות להפתיע בגישה הרגולטורית שלהן בנושא, וספק אם די יהיה בתאונה אחת כדי לשנות זאת, משום שההיגיון תומך בלקיחת סיכונים למען ההתקדמות הטכנולוגית הזו.

נראה שאסונות רכב ללא נהג שייכים יותר לקטגוריית אסונות התעופה מאשר לקטגוריית תאונות הדרכים הרגילות. מצד אחד הם מעוררים הרבה יותר רעש ותשומת לב, ולכן גם יותר אימה בלב הציבור. סביר להניח שכמו שיש פוביית טיסות להרבה אנשים, הפסיכולוגים בעשור הקרוב יתחילו להתמודד גם עם פוביית רכב ללא נהג. מצד שני, כאשר כל אסון נחשב לאירוע חריג שמתוחקר בקפידה ומוביל לשינויים טכנולוגיים, רמת הבטיחות משתפרת בקצב מסחרר. כך יהיה ברכב ללא נהג, וכך קורה כבר בתעופה: 2017 הייתה מעוררת השתאות וחסרת תקדים: אפס מקרי מוות בטיסות מסחריות במטוסי סילון.

מבחינת אובר האירוע מצטרף לשרשרת של התרחשויות לא נעימות שמוציאות לחברה שם מאוד רע. אובר לא נחשבת למובילה בתחום הרכב ללא נהג. את הבכורה תופסת ווימו, חטיבת הרכב ללא נהג של גוגל, שמתקרבת מאוד להשקה מסחרית של השירות בעיר פיניקס, עיר שכבישים רחבים עוברים בפרבריה והגשמים בה מועטים. גם חטיבת הרכב ללא נהג של ג'נרל מוטורס רשמה התקדמות יפה בשנה האחרונה, והיא מעזה לערוך את נסיעות הניסיון בסן פרנסיסקו הצפופה והאורבנית. אך הנסיעות ברכבים שלה לא יצרו בעיתונאים שהתנסו בהן את אותו רושם חיובי שיוצר כיום הרכב ללא נהג של ווימו, אשר מתקרב לבשלות.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ?

התקשורת הישראלית מפנה תשומת לב מועטה מדי לכתובת על הקיר שנכתבת בימים אלו: ארצות הברית לקראת עימות חריף עם אירן שעשוי להניב לנו תוצאות חיוביות, אך בסבירות לא פחותה עלול גם להדרדר למלחמה שתערב גם את ישראל, אולי כבר בקיץ הקרוב.

הנשיא טראמפ מינה נץ מובהק לתפקיד מזכיר המדינה. על הקווים מחכה ג'ון בולטון הנץ הקיצוני שמעוניין להפוך ליועץ ביטחון לאומי. הוא הילל מספיק את טראמפ בטלוויזיה בכבלים כדי להיות מועמד טבעי למינוי.

טראמפ נימק במפורש את פיטורי מזכיר המדינה טילרסון בהעדר הסכמה ביניהם על עסקת הגרעין.

האירופים עושים מאמץ נואש להציל את הסכם הגרעין. בתסריט הטוב הצדדים יצליחו להוציא מאירן ויתורים נוספים, בפרט בכל מה שקשור להארכת מועד פקיעת ההסכם, הבאג הקטלני בו שמאיים להפוך את אירן למעצמת סף גרעינית לגיטימית בעוד עשור, מדינה שיכולה להיות במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

הלחץ על האירנים גדול. בניגוד לאובמה, טראמפ בהחלט מסוגל להורות על פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין שלהם. על הדרך גם להמיט חורבן והרס עצומים על מאחזיהם בסוריה ובלבנון, אולי בשיתוף פעולה עם צה"ל.

הזירה האירנית אינה כמו הזירה הצפון קוריאנית. דרום קוריאה חוששת מהשמדת סיאול ותעשה הכול כדי למנוע פרוץ מלחמה. ישראל של נתניהו וסעודיה של מוחמד בן סלמאן לעומת זאת ידחפו בשמחה את טראמפ לעימות. נתניהו תמיד תמך בקונספט הקונפליקט הגדול מול אירן. יש שיאמרו שעקב החקירות יש לו גם תמריצים זרים לשמוח בעימות עצום מימדים המהווה הגשמה של משנתו משכבר ימים. אכן, אין להכחיש שבניגוד למשל להבלים על כך שגירעון תקציבי מותיר אסון לדורות הבאים, הטענה שהסכם הגרעין מוריש צרה צרורה לדור הבא היא אמת לאמיתה.

אירן בדילמה לא פשוטה – מלחמה עם ארה"ב היא הרפתקה קיצונית עם השלכות כלכליות חמורות, ומנהיגי אירן לרוב בורחים מכאלו. אבל התקפלות נוספת ונסיגה מזכויות שמגיעות לה לפי הסכם בינלאומי חתום – זו השפלה שאין לתאר, לבד מהנזק לפרויקט הגרעיני שיקר ללב המשטר.

נקודת אור מבחינת אירן היא שספק רב אם יהיה רפובליקני בבית הלבן בעוד שלוש שנים, ונשיא דמוקרטי צפוי להתנהל בסגנון אובמה, אם לא גרוע יותר (הנשיא ברני סנדרס?). הכי הגיוני מבחינתם לנסות לשחק על זמן ולא לשבור את הכלים. אבל לא תמיד ההיגיון מנצח במזרח התיכון. הכינו את המקלטים.

יש היגיון בבחירות? בעיקר מבחינת ביבי

הערב יוכרע כנראה אם פני המדינה לבחירות קרובות או להמשך כהונת הממשלה הנוכחית. מעניין לבחון את האינטרסים של הצדדים.

החרדים

המהומה הפוליטית התחילה מדרישת הרבי מגור לחקיקת חוק גיוס חדש לאלתר. אולם הסגנון של גור הידוע בכוחניותו אינו הסגנון של שאר הזרמים החרדים, המצטיינים בפרגמטיות פוליטית. החרדים צריכים באופן נואש חוק גיוס חדש, אבל אין להם שום עניין באולטימטומים מוגזמים, ואין סיבה מבחינתם להניח שממשלה חדשה תיטיב עמם יותר מזו הנוכחית. הם לבטח לא רוצים בחירות. אריה דרעי יצטרך להתמודד בבחירות עם קמפיין "הוא זכאי" שיכול להוריד את ש"ס מתחת לאחוז החסימה. מה שהוא עשה לליכוד בבחירות 99', הליכוד יעשה לו בחזרה עשרים שנה מאוחר יותר. לקיים מה שנאמר: ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל מתחרזת עם עצמה.

כחלון

כחלון לבטח ירצה להמשיך כשר אוצר, התפקיד הטוב ביותר מבחינתו. אמת, סיטואציה שבה הוא תומך בראש ממשלה חשוד בפלילים אינה מיטיבה עמו בעיני בוחריו במרכז המפה הפוליטית. אבל בחירות לא יפתרו את הבעיה. מה יעשה אם נתניהו יהיה המועמד היחיד שיכול להרכיב ממשלה גם בכנסת ה-21? וזו נראית כרגע התוצאה הסבירה של בחירות חדשות. במהלך קמפיין בחירות יישאל ללא הרף על עמדתו בנוגע לכהונת נתניהו אחרי כתב אישום, וכל תשובה שהיא תרחיק מצביעים.

בנט

הבית היהודי אמנם לא הצליח כל כך בבחירות האחרונות, אבל בנט מינף את ההישג הצנוע יפה – לו ולשקד תפקידים בכירים בממשלה. אין לו שום סיבה להזדרז לבחירות חדשות. עדיף מבחינתו לחכות בסבלנות להיעלמותו של נתניהו מהמפה הפוליטית, שככל הנראה תקרה בסוף סאגת החקירות, ולא להזדרז יתר על המידה.

ליברמן

ליברמן שר הביטחון. איזה תפקיד טוב יותר יוכל להשיג? קשה להבין את טעם הצהרותיו הלוחמניות נגד חוק הגיוס. עם זאת ליברמן צפוי להחזיק גם בעמדה מצוינת בכנסת ה-21, בהיותו לשון מאזניים חיונית לממשלת ימין או אפילו לממשלת מרכז-שמאל. הניצחון הצפוי של תמר זנדברג במרצ משפר מעמדו עוד יותר, כי מאפשר להעלות בדמיון ממשלת יש עתיד-מרצ-ישראל ביתנו.  עמדתו של ליברמן נוחה מזו של כחלון, כי איש לא מצפה מליברמן ששיקולי טוהר מידות והאשמות פליליות יטרידו אותו. לכן לא יצטרך להתפתל לפני שיתמוך בראש ממשלה מואשם.

נתניהו

בעוד שכאוס ביטחוני או כלכלי מסוכן לנתניהו, שכעת מצטייר כאדם הכשיר ביותר להביא לישראל יציבות במישורים האלו, כאוס פוליטי כנראה משרת את האינטרסים שלו. שאלת חפותו תעמוד במרכז סדר היום הלאומי וככל שתתפוס יותר משקל ותחולל מהומה גדולה יותר, כך יוכל לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה ואולי גם את נשיא המדינה, בעל סמכות החנינה, שהדבר הטוב ביותר למדינה הוא למצוא דרך לסגור את הפרשות בצורה שקטה. כמה מאויבי נתניהו בתקשורת כבר הציעו הסדר שבו יקבל חנינה תמורת עזיבת תפקידו. בחירות כעת יעצימו את אווירת הבלגן והמשבר ויגדילו את התמריצים למצוא פיתרון נוח לבעיה הפלילית.

הסיכון הוא כמובן לתפנית מפתיעה בדעת הציבור שתנחיל לנתניהו תבוסה. עם זאת, קשה לראות דרך שבה תקום בכנסת ה-21 ממשלה שבה הליכוד אינו שותף. הגוש יש עתיד-ישראל ביתנו-המחנה הציוני-מרצ-כולנו יתקשה מאוד לאחד כוחות לממשלה, גם בתסריט שבו יש לו 61 מנדטים, הרבה יותר משנותנים לו הסקרים האחרונים. אין בלתי אפשרי בפוליטיקה, אבל קשה לראות את החרדים שותפים לממשלה בראשות יאיר לפיד או את הבית היהודי מצטרף לממשלת שמאל.

בה בעת צריך לומר שגם אם לנתניהו עניין מסוים בבחירות, בסך הכול לא מדובר בשחור ולבן, וגם האופציה להישאר על כיסאו לעוד שנה וחצי אינה בהכרח רעה כל כך מבחינתו. בשל כך אני נוטה להאמין שתמונת התמריצים בכללותה נוטה נגד בחירות חדשות.

עכשיו גן עדן

פרופסור אמריקני לכלכלה תהה לאחרונו בבלוגו מדוע כה עקשנית האגדה לפיה ג'ון רוקפלר, איל הנפט והבעלים של סטנדרט אויל, היה האיש העשיר בהיסטוריה. האגדה הונצחה אפילו בוויקיפדיה, לרוב מקום שבו עורכים נוקדנים מעלימים עובדות פח בנחישות וביעילות.  ברם, אם לוקחים את הונו הידוע של רוקפלר בעת מותו בגיל 97 ומוסיפים לו את האינפלציה שמאז, עדיין מגיעים רק לרבע מעושרו הנוכחי של ג'ף בזוס וגם לפחות מעושרם של וורן באפט או ביל גייטס.

נכון, הונו של רוקפלר היה בשיאו 1.5% מהתמ"ג האמריקני, פסגה שבה אף מיליארדר אינו יכול להתחרות, אבל באותה מידה אפשר להגיד שהאדם הקדמון שעשה דרכו לפני 15 אלף שנה מרוסיה לאלסקה ואולי צד ממותה על הדרך, החזיק באותה עת ב-100% מהתמ"ג האמריקני, שכל כולו היה כנראה ערך בשרה של אותה ממותה. עדיין קשה להגיד שהיה עשיר מרוקפלר ומכל מולטי מיליארדר אמריקני אחר.

מהיכן אם כך נובעת התשוקה להכריז שהאדם העשיר בתולדות ארה"ב אינו אחד מבני זמננו גייטס, באפט או בזוס אלא רוקפלר שחי לפני מאה שנה בערך?

אולי מאותו מקום שממנו נובע הרצון להכריז שרמת הנוחות המודרנית היא כלום לעומת חייהם הנפלאים של לקטים-ציידים, בני חברת השפע המקורית. אתר מידה ייחד מאמר יפה לניפוץ המיתוס הזה, והוא עורר גם דיון נסער בתגובות לפוסט קודם.  בהתרפקות על ימי השפע של עבר רחוק יש חריגה מהשבלונה, שנעימה לכותבים מתוחכמים כמו יובל נח הררי, שכתב בשבח חיי הלקטים ציידים בספרו "קיצור תולדות האנושות". גם נודפת מגישה כזו הזדהות עם חוכמתו הצינית בת האלמוות של ספר קהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". כל כך הרבה התקדמנו אבל הכול אינו אלא פול גז בניוטרל. האמת היא כמובן שאנטיביוטיקה זה ביג דיל וכך גם אמנות הטיפול בשיניים כואבות, סופרמרקט שבו מדפים על גבי מדפים של אוכל טעים, בתים שמגנים מפני תנאי מזג אוויר קשים ועוד כהנה וכהנה. נחמד בחיים המודרניים ואילו הראיות לכך שהיה כה נפלא אצל הלקטים-ציידים נחשבות היום למעטות ומפוקפקות ביותר.

ומעניין לעניין באותו עניין – סטיבן פינקר הוציא ספר חדש בחודש שעבר, כרגיל חגיגה לקוראים שוחרי עובדות אמפיריות. פינקר שב לנושא החביב עליו שכבר חקר בעבר, התקדמות החברה האנושית. הוא מראה שבניגוד לדברי רואי השחורות, בכל תחום שניתן למדידה האנושות רשמה התקדמות מדהימה. את הקידמה הוא מייחס לעלייתם של הערכים המדעיים וההומניסטיים שקידשו הוגי תנועות הנאורות במאה ה-18.

אבל האם האנושות התקדמה גם ברמת האושר? פרדוקס איסטרלין קבע כי גם אם בחברה נתונה העשירים מאושרים מהעניים, הרי שמדינות עשירות אינן מאושרות ממדינות עניות, וחברות שמתעשרות עם הזמן אינן נעשות מאושרות יותר. ההיגיון ברור ואינטואיטיבי – אנשים קובעים את רמת אושרם באופן יחסי לחבריהם, וגם אם אתה מאושר בחלקך בשל עושרך ביחס לשכן מלמטה, זה שמנסה כל כך קשה אבל לא הולך לו, לא תמצא סיבה לאושר בכך שאתה עשיר מבני הדורות הקודמים, או בכך שאתה עשיר מבני מדינות אפריקניות רחוקות.

"טעות!" מכריז פינקר בפרק שייחד לנושא האושר. הוא מציג גרף שצועק את הפרכת פרדוקס איסטלרין והתפיסה היחסית של האושר.  מדינות עניות כמו מדינות אפריקה והמזרח התיכון נמצאות בתחתית סולם האושר ואילו המדינות העשירות והשבעות במערב נמצאות בטופ. גם למדינתנו שלנו מקום מצוין. נכון, ארה"ב נמצאת במקום גרוע מהמצופה ביחס לעושרה, אף אם עדיין במקום טוב בצמרת. זו לבדה אינה סיבה להמציא פרדוקס שאיננו קיים.

התקדמות האושר, יד ביד עם העושר, היא כנראה גם הסיבה שבגללה אפריקאים לא נוהגים למיטב ידיעתי להסתנן לאזורי המחיה של השבטים הבושמנים שמנהלים עדיין חיי לקטים ציידים, "חברת השפע המקורית", בחלקים הדרומיים של אפריקה. מסאוטה במרוקו ועד לצפון סיני, שחורים מאפריקה נצפים מסתננים בהמוניהם דווקא למדינות המערב בתקווה שיזכו בהן לחיים טובים יותר.

עד העשור האחרון השקפת פרדוקס איסטרלין שלטה בכיפה, וחוקרי האושר באמת האמינו שהתעשרות של חברה אינה תורמת לשביעות הרצון של בניה מהחיים. דהיינו הפסיכולוגים לא ידעו לאמוד נכונה את מצב אושרו של דור האנשים שבתוכו הם חיים. נלמד מכאן כמה יהיר יהיה מצידנו לנסות לקבוע מסמרות לגבי מידת האושר של לקטים ציידים או כל חברה פרה היסטורית אחרת שהורכבה מאנשים שחיו לפני עשרות אלפי שנים וניהלו אורח חיים שזר ומוזר לנו.  עוד לא ביקר אותם מדען שבקע מתוך מכונת זמן עם שאלוני אושר באמתחתו.