מתי ולמה שמים על הראש כיפה סרוגה?

בפוסט שכתבתי לא מזמן הראיתי שהציבור הדתי הלאומי גדל יפה מאוד על פי שני אינדיקטורים: הסקר החברתי השנתי של הלמ"ס שבוחן בין השאר דתיות, וכן נתוני כניסה לכיתות א' בממ"ד. נראה שהציבור הדתי-לאומי גדל בדיוק כפי שניתן לצפות מציבור שמוליד 4 ילדים לאישה לגדול. זה דבר שמעורר הפתעה, כי הנשירה מהציבור הדתי לאומי היא תופעה ידועה, ואין ספק שזהו ציבור שיש בו הרבה יציאה בשאלה. בימים אלו, החרדים מצביעים אל הנשירה הדתית-לאומית כשהם מסבירים מדוע אינם רוצים שילדיהם ייחשפו לצבא ולחברה החילונית. הם אינם מאמינים שאמונה אדוקה בתורה ומצוות יכולה לשרוד באוויר הפתוח.

אחד ההסברים שיכול לסייע בפתרון החידה: כיצד הדמוגרפיה של הדתיים הלאומיים אינה חושפת נשירה, הוא העובדה שקיים ציבור דתי אדוק במיוחד, חרד"לי או קרוב לכך, שהלך והתעצם מספרית ואגב כך העלה את שיעור הפריון במגזר, ככה שאפילו עלה בדור האחרון במידת מה מעל 4 ילדים לאישה. במשפחות בחוגים אלו שכיח לראות שישה, שבעה ושמונה ילדים.

אבל כשבחנתי רשימה של ח"כים מחוגי הכיפות הסרוגות בכנסות האחרונות הבנתי שיש עוד אלמנט שצריך להכליל, והוא ההצטרפות אל החוגים ששולחים אל הממ"ד. יש מעל ל-30 דתיים שכיהנו בחמש השנים האחרונות כח"כים. רובם נשלחו לכיתה א' של הממ"ד בילדותם, אבל ממש לא כולם. הכנתי טבלה כדי להדגים זאת.

ניתן לראות בטבלה שכמעט 40% מהח"כים הדתיים (37%-39%, תלוי בסיפורו האישי של אוהד טל, שהויקיפדיה מחסירה פרטים לגביו) בכלל לא למדו בממ"ד בכיתה א', ואפשר להניח שאלו כולם אנשים שישלחו את ילדיהם לממ"ד. זהו שיעור עצום, הרבה מעבר למה שציפיתי. תמיד הנחתי שחוגי הכיפות הסרוגות, בניגוד לחרדים, ובטח בניגוד לש"ס, אינם מצליחים לסחוף חזרה בתשובה. ובכן טעיתי. כן יש חזרה בתשובה, ובנוסף יש מעבר מהחינוך החרדי אל החינוך הדתי הלאומי. וכמובן יש גם עליה לארץ, אם כי במקרה של דתיים שמוצאם ברוסיה, העליה והחזרה בתשובה כרוכות זו בזו.

דווקא המנהיג הדתי הלאומי החשוב ביותר בעשור האחרון, ראש הממשלה ה-13, נפתלי בנט, היה מועמד טבעי להצטרף לרשימת החוזרים בתשובה. הוריו היו היפים בסן פרנסיסקו עד שמלחמת ששת הימים הביאה אותם לחוש הזדהות עם מדינת ישראל.

מירנה וג׳ים בנט עצרו הכל.
חשבו יומם וליל רק על ישראל.
אמא סיפרה לי שחברות שלה דיברו על ענייני חולין, והיא לא יכלה להבין איך מישהו מתעסק במשהו חוץ מגורל מדינת ישראל.

הציטוט של בנט שמספר על הוריו מעניין, כי אני בטוח שרלוונטי לרבים מיהודי ארצות הברית בתקופה שאחרי 7 באוקטובר. בכל אופן, ויקיפדיה מראה שנפתלי בנט נכנס כבר בכיתה א' לחינוך הממלכתי דתי בחיפה ולכן אינו מדגים את העיקרון שאני ממחיש כאן. אחרים כן מדגימים.

קץ הנפט ומצרים

קיימת התקדמות מתמשכת, למרות מפחי נפש פה ושם, במעבר מרכב עם מנוע בעירה פנימית לרכב חשמלי. משמעות הדבר היא שצפויה ירידה מתמשכת בביקושים לנפט. על כך כתבתי וציינתי שהגורם המשמעותי במעבר הוא סין, אשר צפויה להציף את העולם בכמות עצומה של מכוניות חשמליות זולות. לאחרונה דווח שסין מאמצת גם את הטכנולוגיה שבזמנו קידמה בטר פלייס הישראלית, החלפת סוללות רכב על פי צורך, עבור סקטור המשאיות שלה. ממדינות סקנדינביה ניתן להסיק שאכן מדינה מערבית מפותחת מסוגלת להגיע למצב שבו כמעט כל סקטור הרכב הופך להיות חשמלי. זאת על אף החסרונות הידועים ובראשם העובדה שטעינה אורכת זמן רב יותר מתדלוק והצורך בהקמת עמדת טעינה ביתית.

כאשר מדברים על תום עידן הנפט, מייד חושבים על מדינות כמו רוסיה, סעודיה, אירן, עירק ואיחוד האמירויות שעלולות להיפגע אנושות, ואכן העתיד יכול להיות לא פשוט מבחינתן. אבל אחת המדינות הפגיעות ביותר נמצאת עוד יותר קרוב אלינו – מצרים.

מצרים היא מדינה מאוד ענייה, עם אוכלוסיה שהולכת וגדלה במהירות. כיום, אולי תודות להפצרותיו של הנשיא סיסי, שיעור הפריון במצרים כבר אינו מאוד גבוה והוא בערך 2.5 ילדים לאישה. אבל האוכלוסיה עדיין צעירה מאוד וצפויה לגדול לכ-120 מיליון נפש עד שנת 2030.  מצרים מקבלת מט"ח מתיירות ומדמי מעבר בתעלת סואץ. מלבד זאת אין לה הרבה מה לייצא פרט לנפט וגז טבעי, וגם מהם היא מקבלת מיליארדים בודדים בשנה בלבד.

את מצרים הצילו בזמן האחרון מדינות המפרץ שהחליטו לשפוך מיליארדים על פרויקטים שונים בתחומה. יש להן אינטרס למנוע ממצרים ליפול לכאוס שבתוכו רק האחים המוסלמים יכולים לעלות. המלחמה בעזה לא תרמה כמובן לכלכלת מצרים, ובפרט לאור מה שעוללו החות'ים לנתיבי השיט שמובילים לתעלת סואץ ולאור החשש של תיירים להגיע. החוב החיצוני המצרי מרקיע שחקים.

אם מחירי הנפט יקרסו, הנשיא המצרי לא יוכל לבנות על כך שמדינות המפרץ יבואו לעזרתו. תהיה להן מצוקת מזומנים חריפה. מהמגזר הפרטי לא תבוא הישועה. הכלכלה המצרית חנוקה ונשענת על הצבא ששולט בכול. ומצרי שמחזיק בהון אנושי יוצא דופן ימצא את עצמו מהגר לארצות המערב.

מצרים היא מדינה שבה קשיים כלכליים יכולים להיות מתורגמים ממש לרעב ללחם, ולכן כלכלתה היא עניין כל כך נפיץ פוליטית. בתסריט השלילי, הידרדרות כלכלית במזרח התיכון עלולה להביא את מצרים לכאוס, שיורגש גם אצלנו. בתסריט חיובי יותר אפשר יהיה לרתום את מצרים לפרויקטים כלכליים שבמסגרתם גם תקח יותר אחריות על העזתים, בדרך לפיתרון של הבעיה הפלסטינית שיהיה יותר בר קיימא מהרעיונות שכרגע עולים על השולחן.

לבעיות שאיתן עלולה מצרים להתמודד יש הד בבעיות שאיתן מתמודדת כיום פקיסטן, שסקטור היצוא שלה חלש אפילו יותר ומתבסס על טקסטיל. הפקיסטנים גם איבדו את ידידותן וסבלנותן של מדינות המפרץ. אבל לפקיסטן יש ידידה רבת עוצמה שמגלה בה עניין רב – סין. כרגע מצרים היא עדיין בציר האמריקני.

העתיד הוא העבר: עוד מבט לדמוגרפיה ודתיות

הקשר בין דתיות לילודה הוא מרתק. זאת בגלל הפרדוקס המובנה בתוכו. אנו מצפים לעתיד שיש בו התקדמות, חדשנות, ערכים נאורים, טכנולוגיה מתקדמת. אבל בפועל האבולוציה האנושית הולכת לכיוון הפוך. העתיד הוא העבר. העתיד של העולם הוא הדתיות, כי בעלי תפיסת עולם דתית מביאים יותר ילדים. מה צופה הדארוויניזם? את ניצחונם של אלו אשר אינם מאמינים בדארווין. פרדוקס כמו תרשימיו המתעתעים של האמן ההולנדי מאוריץ קורנליס אשר.

אמנם רוחות הזמן במערב אינן נושבות לכיוון הדתי, אבל אני רואה בכך את הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליזם. הלחץ החברתי העצום לאמץ תפיסת עולם חילונית רק מייחד עוד יותר את אלו שמטבע אישיותם הם דתיים יותר ועומדים בלחץ, ורק מגדיל את פער הפיריון בינם לבין הליברלים. מדובר בסופו של דבר בתופעה גנטית. דתיות אמנם אינה תורשתית כמו אינטליגנציה, אבל מחקרים שנערכו על תאומים והשוו תאומים זהים לתאומי אחווה מראים שזו עדיין תכונה תורשתית במידה משמעותית.

באירופה נערך סקר בשם SHARE, שסוקר את אוכלוסיית הפנסיונרים של היבשת, ומשתתפת בו גם ישראל. סקר זה מכיל שאלה על רמת הדתיות בבית ההורים. ניסיתי לבחון איך שתי רמות הקצה של הדתיות בבית הורים – רמה גבוהה מאוד מול רמה נמוכה משפיעות על הילודה. מנותחים כאן בעצם שלושה דורות. רמת הדתיות של הוריך קובעת את מספר ילדיך, כלומר האופן שבו האדם גדל אצל בני הדור הראשון משפיע על הכמות של בני הדור השלישי. העובדה שיש השפעה לדתיות הורי ההורה אינה מובנת מאליה. האדם הרי יכול לפתח דתיות שתהיה שונה מאוד מזו של הוריו, ובכל אופן הסקר מצביע על הקשרים בין רוח הבית שבו גדל אדם לבין מספר ילדיו של אותו אדם.

יש מדינות אירופיות שבהן לא ניתן למצוא קשר סטטיסטי מובהק בין רמת הדתיות של הורי ההורה לבין מספר הילדים. השמטתי מהטבלה מדינות אלו: איטליה, אסטוניה, צרפת. מה מאוד בולט בטבלה? שהפער בילודה קיים, אך אינו מאוד קיצוני ברחבי אירופה. אבל הוא קיצוני מאוד בישראל. אני מניח שאם היינו מכלילים את ארה"ב, היינו רואים תוצאת ביניים בין אירופה לבין ישראל. כך מרמזים סקרים אחרים שמנתחים דתיות וילודה בארה"ב.  עוד ניכר בתוצאות שגם חילונים מולידים באירופה ברמות הקרובות לשיעור התחלופה. זה אינו נכון עוד, אבל היה נכון בסקר שבחנתי, שנערך כבר לפני עשור ונשאלו בו בני שבעים ושמונים, כלומר אנשים שגיל שיא הפריון שלהם היה לפני 50-60 שנה, תקופה שבה שיעור הפריון במערב היה קרוב לשיעור התחלופה, העומד על 2.1 ילדים לאישה.

לעשות אותו דבר שוב, הפעם התוצאה תהיה שונה

אחת האמרות שאלברט איינשטיין מעולם לא אמר היא:"ההגדרה של שגעון היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". נזכרתי במשפט הזהב הזה למשמע הידיעה בישראל היום לפיה מערכת הביטחון רוצה להעלות את גיל הפטור לחרדים ל-35 או אפילו ל-40 כדי לעודד חרדים להתגייס. זו הרי השיטה הישנה שהונהגה, לפני חוק טל, והפכה את בחורי הישיבות ליושבי בתי כלא. כלואים מפחד הצבא, לא מתגייסים, לא עובדים ומהווים עול על החברה הישראלית ונכס עצום למפלגות החרדיות שצומחות אקספוננציאלית מבחירות לבחירות. בכל דירוג של מצעדי איוולת ישראליים ההתעקשות ההיסטורית על כליאת בחורי הישיבה תככב במקום גבוה.

מההקדמה הזו ניתן לשער שאני חושב שהעלאה מחודשת של גיל הפטור לחרדים היא מעשה טירוף. אבל דווקא זו אינה דעתי. דעתי היא שייתכן שבהפרש של עשרים שנה, ניתן להנהיג שוב גיל גבוה לפטור לחרדים ולקבל הפעם תוצאה שונה מהקטסטרופה של העבר. יש כמה סיבות לכך.

ראשית, החברה החרדית גדולה ומגוונת יותר משהייתה בימים עברו. התגבשו כבר ציבורים מודרניים יותר, שעבורם גיוס אינו סוף העולם, וניתן לשכנע אותם להתגייס, אם תינתן להם עוד דחיפה קלה, עוד תמריץ מסוים.

שנית, צה"ל מוכן הרבה יותר לגיוס החרדים. לפני עשרים שנה, למרות הדיבור השטחי אז על גיוס חרדים, לצה"ל לא היה למעשה שום מקום הולם לקלוט בו צעיר חרדי. היום כבר ישנן מסגרות מתאימות. מיעוטן קרביות. חלקן ג'ובניקיות, אך מועילות. וישנו גם השירות האזרחי. שירות אזרחי במהותו הוא אמנם בלוף גמור וקומבינה שמחכה לניצול, אבל ישנה אפשרות גם לשירות בארגונים בתחומי הביטחון והבריאות שלשירות בהם יכול להיות ערך אמיתי בשעת חירום. אם החרדים ינותבו לשם, תהיה בכך תועלת. הצבא גם למד לתת ערך אמיתי למשרתים החרדים באמצעות השלמת לימודים.

שלישית, הורדת גיל הפטור בעבר, ובפרט ההורדה החד פעמית לגיל 22 שיזם יאיר לפיד לפני עשור, הועילה. תמיד האמנתי בקונספט שכדאי לשחרר את החרדים בגיל 18, ואז הדבר הזה כשלעצמו יחולל שינויים בחברה שיאפשרו גיוס בהמשך הדרך. ואכן במידת מה קרה משהו דומה לזה. הצעירים החרדים שוחררו מכבלי הצבא בגיל מוקדם יחסית. עכשיו צעיר חרדי שפונה ללימודים אקדמיים ולמקצועות חופשיים אינו כבר נדיר כפי שהיה לפני עשרים שנה.

רביעית, יש ערך גדול להכנסת החרדים לשירות המילואים. גם לחיילים שאינם בוגרי סיירות או חי"ר ניתן לתת תפקידים בעלי ערך צבאי בשעת חירום. האפשרות לחזרה מחודשת של 7.10 היא סיוט שירדוף אותנו עוד הרבה שנים ויעצב את תפיסת הביטחון הישראלית. צריך כוח אדם עם מדים, שמוכן לקבל משמעת צבאית, להישלח למטווחים, לעשות שמירות ולהסתובב בשעת הצורך עם רובה.

חמישית, אין חשש שהחרדים יקבלו לגיטימציה שלטונית. הפחד הכי גדול לעתיד המדינה אינו נובע מכך שהחרדים יסרבו להתגייס, אלא מכך שיופעל עליהם לחץ כל כך גדול שבאמת יהיה בקרבם גיוס המוני. אולי הייתי מדמה זאת לכך שהחשש המדיני הגדול אינו מהמשך הסרבנות הפלסטינית, אלא מכך שהפלסטינים יתרצו לחתום על הסכם קבע שיתן להם מדינה.

אם היינו רואים פתאום את החרדים באמת משתלבים בצבא, הדבר היה מקנה להם בהמשך הדרך לגיטימציה פוליטית לנצל את כוחם הדמוגרפי כדי להכתיב את מהלך העניינים במדינה, בניגוד למצב הנוכחי שבו אין שר חרדי בקבינט הביטחוני. חולשת העמדה החרדית באה לידי ביטוי גם בהפיכה המשטרית. בשלב מסוים קלטו המנהיגים החרדים שהתנהלות העניינים הקיצונית מסכנת אותם ואת מקומם במדינה, זאת בעוד הדתיים הלאומיים והביביסטים ששו אלי מלחמת אחים.

סנקציה של העלאת גיל הפטור אינה באמת חזקה מספיק כדי לשלוח את החרדים לצבא בהמוניהם ולשנות כך את דמותו ואופיו ואת דמותה של המדינה. היא כן תדרבן רבים מהם ללכת אל הקב"ן או סתם להיות רשומים בספרי הישיבה בזמן שהם עובדים בשחור. כל אלו דברים שהתקשורת תשמח לתעד ולציין, ואלו ימשיכו להעיב על הלגיטימיות של הקיום הפוליטי החרדי בחברה הישראלית.

לסיכום, חזרה אל המציאות שקדמה לועדת טל ושבה חרדים היו מקבלים פטור רק בגיל 40, יכולה להוות דוגמה נדירה למקרה שבו דבר ייעשה בפעם השנייה, אך התוצאה תהיה שונה. לפחות כך נראה לי.

לבחור בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון

אחד המאפיינים של חברות מערביות הוא התפיסה שניתן לתת אמון בזולת. ״כשאתה פוגש אדם לראשונה, האם אתה יכול לתת בו אמון?״ לפי אחד הסקרים, זו שאלה שעליה עונים בחיוב 50% מהקנדים, 39% מהאוסטרים (אף שאוסטריה היא לאו דווקא אחת מהמדינות המערביות הסימפטיות ביותר), אבל רק 20% מהבנגלדשים, הארמנים והבלרוסים. 13% מהסינים ו-11% בבוליביה.

בתוך ארה״ב עצמה התשובות שנותנים בני גזעים שונים אינן זהות. הלבנים נותנים הרבה יותר אמון מאשר נותנים שחורים והיספאנים. ההבדלים ראויים לציון.

בסופו של דבר כולנו היינו רוצים לחיות במקום שבו חיים בני אדם שנותנים אמון זה בזה. התועלת שבכך נראית עצומה בפיתרון הבעיות בתורת המשחקים הידועות כטרגדיות של נחלת הכלל. לכל אחד משתלם לטנף קצת, ולא לטרוח להקפיד על ניקיון. אבל כולם יסבלו אם הנורמה הכללית תהיה לטנף. הנכונות לתת אמון מאפשרת לנהל חברות נטולות שחיתות וקומבינות. חברות שבהן אינך חושש שידפקו אותך, אם לא תמהר לדפוק את הזולת ראשון. אין זה מפתיע שהמדינות הסקנדינביות ידועות כמקום שבו רמת האמון גבוהה במיוחד.

ייתכן שהאמון חשוב אפילו יותר מהאייקיו. רוסיה היא מדינה של אמון נמוך, ואפילו שמצליחה במבחני הפיז״ה, היא אינה מקום נעים לחיות בו. להבדיל, אפילו שהבנות החרדיות די מצליחות במבחני פיז״ה, הערים החרדיות ידועות כמעוז של נפוטיזם, שחיתות וניהול גרוע. אבל כאשר יש אייקיו גבוה, אולי גם בעיית האמון בת פיתרון. אחרי הכול הבריטים הצליחו לחנך יפה את ההונג-קונגים, לפחות עד שסין השתלטה ורמסה בברוטליות את האופי של המושבה.

ההפיכה המשטרית נועדה להפוך את ישראל למקום שבו האמון נמוך, שבו את השופטים ממנה דוד אמסלם, ולא חילי טרופר. המזימה סוכלה, ואין פלא שערך השקל עלה מאז ה-7.10. נורמות של אמון נמוך מסוכנות למדינה הרבה יותר מאשר יחיא סינואר.

החשיבות של אמון גבוה יכולה להסביר את השמאלנות הפתולוגית. כיצד אנשים מתעקשים להאמין בנאיביות כזו בכך שהם יכולים לשכנע את הזולת הברברי בערכיהם הנאורים? אפשר להצדיק זאת בכך שלחשיבה כזו יש ערך הישרדותי גדול כאשר היא מוצאת פרטנרים ראויים. ארצות הברית עצמה היא ניסוי מדהים כזה, שבו מיליוני בני אדם שהגיעו מתרבויות שונות סידרו לעצמם ולצאצאיהם שגשוג ורווחה בהתבסס על ערכים כמו דמוקרטיה ושלטון החוק.

מובן שהניסוי האמריקני הצליח רק כי אמריקה גובה מחיר כבד מאוד ממי שמפר את האמון שניתן בו, בין אם זה פושע מבפנים, או אויב מבחוץ. המלחמה בעזה נמנית על מגוון רחב של תופעות, שבהן מדינות המערב נדרשות לגבות מחיר כבד על הפרת אמון. אם לא יעשו כן יגבר החשש שחברות שמבוססות על אמון גבוה אינן בנות קיימא. לפחות לא כחברות חילוניות, שבהן האידיאולוגיה ההומניסטית שולטת ומקשה על עריכת הבחנות קומון-סנס בין אלו הראויים לאמון ואלו שלא. ארנון סגל, אחיו של הפרשן הפוליטי, הדגים את הייחוד של אמון מבוסס דת, כשהסכים לתרום כליה לזר, אקט קיצוני של מתן אמון, אבל רק ליהודי.

דונלד טראמפ הוא מועמד פרדוקסלי לנשיאות. הוא עצמו הוכיח בעסקיו ובתרמיות הקטנות והגדולות שהיה מעורב בהן לאורך השנים, ובכלל זה בטענות השווא על גניבת בחירות, שהוא האחרון שראוי לאמון. עם זאת ניתן לראותו במידה של צדק כמועמד של האמון ההדדי לבחירות הקרובות בארה״ב בעוד ג׳ו ביידן מייצג את האמון הפתולוגי. תפיסותיו של טראמפ לגבי גירוש זרים שהפכו את ארה״ב לזירת תעמולה לחמאס; הפסקת הניצול הציני של אמנת הפליטים בידי מסתננים ומבריחי גבול; בלימת השיטפון של היצוא הסיני שמאיים למוטט את תעשיית הרכב האמריקנית וגם ההערכה שיתן לישראל יד חופשית יותר מול הטרור – כל אלו מייצגים גישה שמאפשרת לחברות של אמון גבוה לשרוד ולשגשג. מול כל זה עומדים מצד שני חיבתו הביזארית לפוטין והחשש שיפקיר את אוקראינה. והם מזכירים שלבד מאישיותו הפגומה, גם בהשקפת העולם שלו יש נקודות שחורות.

ביבי מציב דילמה דומה. הוא עצמו אינו ראוי לאמון כלל ברובד האישי, אבל ברובד הלאומי הוא זה שיטיל את הסנקציות המכאיבות יותר על העם הפלסטיני, שהוכיח כבר אינספור פעמים שתמיד ינשך את היד שמאכילה אותו.

בלית ברירה לפעמים הרצון לשמר חברות מבוססות אמון גבוה עלול לחייב תמיכה בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון.

צילה של מישיגן

מעל דבריו יוצאי הדופן של הסנאטור שומר היום, ובכלל מעל כל ההיסטריה שמפגין ממשל ביידן לגבי המלחמה בעזה מרחף צילה של מישיגן. סי אן אן פרסמה היום תחזית בחירות וקבעה שטראמפ הוא כרגע המנצח הצפוי של הבחירות. הסיבה: מישיגן נוטה לכיוונו. ואכן בסקרים שנערכים במישיגן רואים שביידן צפוי להפסיד, ומועמדי שמאל קיצוני הזוי כדוגמת ג'יל שטיין וקורנל ווסט שואבים ממנו אחוזים לא זניחים, ובפרט בקרב הצעירים. מישיגן אמנם אינה השדה הגורלי היחיד. הבחירות יכולות להיות מוכרעות לרעת הדמוקרטים גם בפנסילבניה, בויסקונסין, או בעיר אומהה בנברסקה. כל אחד מהמקומות האלו שקול למישיגן בחשיבותו, אבל גם בהם יש בייס פרוגרסיבי ומספר מסוים של מוסלמים.

האם יש כוח נגדי מול חרדת מישיגן ובכלל מול הטרלול הפרוגרסיבי של הבייס הדמוקרטי? לכאורה כן. ראשית, הציבור המבוגר באמריקה הוא גם אוהד למדי למפלגה הדמוקרטית וגם אוהד לישראל. באופן עקבי, גם ביידן וגם ישראל זוכים לפופולאריות יחסית בקרב הזקנים באמריקה. בסיטואציית קיצון שבה יצטרכו לבחור בין השניים אולי יהיו בין המצביעים כאלו שינטשו את ביידן לטובת ישראל. אבל קשה לשער אם מדובר בנתח משמעותי מהמצביעים (והקרב צמוד, כך שגם אחוז או שניים מהדמוקרטים זהו נתח משמעותי). בקרב חברי הסנאט הדמוקרטיים בולט הסנטור ג'ון פטרמן, שאינו יהודי, אך מפגין תמיכה ברורה וחד משמעית בישראל במהלך המלחמה.

ובכל אופן הכי קשורים לישראל הם היהודים. הם גם אלו שתורמים ללובי איפא"ק רב העוצמה. אין להם כוח אלקטורלי רב, כי הם מרוכזים בחוף המזרחי שאינו מתנדנד. יש להם השפעה על הבחירות לקונגרס בכמה מושבים קריטיים בניו יורק ובניו ג'רזי, אבל בבחירות לנשיאות השפעתם זניחה. רק בפנסילבניה יש להם קצת השפעה, היהודים שם מונים 3.3% מהמצביעים. לכאורה זה יותר משיעור המוסלמים במישיגן (בערך 2.5%), אבל האורתודקסים לכאורה ממילא מצביעים לרפובליקנים, ואילו שאר היהודים לא במהרה ינטשו את ביידן רק בגלל עוולות כלפי ממשלת נתניהו. ייתכן שהם עצמם מתעבים אותה לא פחות. המוסלמים הם אולי יותר גמישים. אין להם נאמנות מוקנית לדמוקרטים, שבנושאים חברתיים כמו להט"ב מעוררים בהם סלידה עמוקה.

בהסתכלות עתידית, האם בכלל יש תקווה להשפעת היהודים באמריקה? אין זה סוד שהצעירים היהודים החילונים מאבדים עניין בישראל. מכון פיו פרסם בשנת 2020 סקר של יהדות אמריקה. לא ברור עד כמה הוא עדכני. ייתכן ש-7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו טלטלו את הקשרים בין ישראל לתפוצות במידה כזו שהמספרים שהיו מתקבלים היום בסקר כזה היו שונים לגמרי, ובכל אופן אלו הנתונים שיש, והם יחסית עדכניים.

על פי פיו, יהדות אמריקה, שמונה למעלה מ-6 מיליון נפשות, מתחלקת לשני חלקים שווים למדי. החצי הראשון מדווח על קשר חזק או לפחות בינוני למדינת ישראל, ואילו החצי השני מדווח על אדישות רבה או מוחלטת אליה. כמובן שיש פער גדול בין הזרמים השונים. אצל האורתודוקסים למעלה מ-60% מדווחים על קשר חזק לישראל ועוד 20% מדווחים על קשר בינוני (היכן מסתתרים האחוזים הנותרים? כנראה דגמו גם סאטמרים. אבל גם הם לא באמת אדישים).  אצל הקונסרבטיבים 42% מדווחים על קשר חזק ו-36% על קשר בינוני. אצל הרפורמים, הזרם המשמעותי ביותר בארה"ב, 22% מדווחים על קשר חזק ו-34% מדווחים על קשר בינוני. אצל היהודים הלא משויכים, גם זו קבוצה ענקית, 14% מדווחים על קשר חזק. 31% מדווחים על קשר בינוני.

ניתן להסיק שעבור 3-3.5 מיליון יהודים אמריקנים ישראל היא נושא משמעותי. הבעיה היא שיש פערים גדולים בין הדור המבוגר לדור הצעיר. בקרב הזקנים 26% מתארים קשר חזק לישראל ואילו 34% מתארים קשר בינוני. בקרב הצעירים הלא אורתודוקסים מתחת לגיל 30, 13% מתארים קשר חזק ו-25% מתארים קשר בינוני. כפי שכל יום אנחנו מאבדים תומכים אמריקנים גויים של ישראל שהולכים לבית עולמם בשיבה טובה, ככה אנחנו מאבדים גם את התומכים בתוך הקהילה היהודית למלאך המוות והאלצהיימר.

ומה עם האורתודקסים? האם בצמיחתם המהירה, בפרט בקהילות החרדיות, הם אינם מפצים אותנו על ההיחלשות הדמוגרפית? כאן יש שתי בעיות. ראשית, מכיוון שבספירת הקולות היהודים פחות משמעותיים אז עיקר חשיבותם היא בתרומות ובתקשורת. החרדים הם צעירים ודלפונים ומבודדים. שנית, כדי להתרבות נדרש זמן, הרבה זמן במונחים אנושיים. זה נכון שהתופעה של משפחות חרדיות ממוצעות עם 6 או 7 ילדים היא מדהימה. הנתון הישראלי אומר שבעוד ש-20% מהאנשים במערב נותרים ללא ילדים, בחברה החרדית כ-20% מהאנשים נותרים עם פחות מחמישה ילדים. הנתון החרדי האמריקני אינו שונה בהרבה (למרות המיתוס שיש הבדלי ענק בין חרדים אמריקנים לחרדים ישראלים). ברם, אנחנו כבר יודעים כמה ילדים אורתודוקסים יהפכו לבגירים בארה"ב עד 2040. מדובר בכ-400 אלף נפש. מבחינה מספרית יש בכך כדי לפצות על דור שלם של זקנים יהודים עשירים אוהבי ישראל שיתפוגג לו, מהסוג שעונה שהוא מקושר לישראל במידה רבה. אבל על הפערים בהשפעה ובכסף יהיה קשה יותר לגשר. בנוסף נאבד אנשים מהשכבה של אלו שאכפת להם מישראל במידה בינונית, והם גם חשובים. מדובר אולי בכ-10,000 איש בשנה שיתפוגגו להם. ואולי אפילו אלו אנשים שאחרי 7 באוקטובר כאמור כבר אכפת להם במידה רבה.

מצד שני, גם מישיגן היא לא לנצח. לאחרונה התפרסמה תחזית שלפיה הנדידה של האמריקנים לדרום ארצות הברית, היכן שהאקלים חם ונעים בחורף ושהדיור הוא זול, היא כל כך דרמטית שמוקד הבחירות בעשור הבא, אחרי חלוקת האלקטורים המחודשת, יעבור למדינות כמו אריזונה, ג'ורג'יה ואולי גם טקסס, אם תהפוך למדינה מתנדנדת. ממישיגן ישכחו במקרה כזה.

מרחיקי הראות יגידו שבעשורים שאחרי 2040 צמיחת האורתודוקסים בארה"ב כבר תהיה פנומנלית ותציין עידן חדש של השפעה יהודית-אמריקנית. עידן חדש שתיאורטית אין לו קץ, כי אני לא רואה את החרדים באמריקה יוצאים בשאלה באופן המוני או עוברים לגדל ילד וכלב. מי יתן וגם שם יבינו שצריך ללמוד ליבה, כדי שיהיה לאורתודוקסים הצעירים כסף לתרום לאיפא"ק. ואולי לא נצטרך לסמוך על הגידול במספר האורתודוקסים, אלא כמו באירופה, על הגידול באלמנטים השליליים באוכלוסייה המוסלמית. הם יעוררו אנטגוניזם שיחולל פלאים לפופולאריות של העמדה הפרו ישראלית.

צבא השם

הסדר הגיוס לחרדים והמהומה סביבו שתמיד מסתיימת בלא כלום הם חלק מחיינו מאז פסל בג"ץ בסוף שנת 1998 את ההסדר הישן. אבל משהו השתנה, והוא ממשיך להשתנות בזכות הרֶחֶם וללא רחם – הדמוגרפיה. כדי להבין זאת הכנתי טבלה של חלוקת גילאי 20-24 לפי הסקר החברתי. הן בשנים 2002-2004 והן בשנים האחרונות 2018-2022. במבט אחד בטבלה אפשר לראות את ההבדל הקיצוני בחלק של הצעירים החרדים באוכלוסיית הצעירים הכללית במדינת ישראל, כל זה תוך פחות מעשרים שנה.

יש תכונה דמוגרפית ייחודית לגיוס לצבא, הוא נוגע בגילאים שיעברו התחרדות הרבה לפני שהאוכלוסיה הכללית במדינה תעבור התחרדות. ציינתי באחד הפוסטים בעבר שבניגוד למיתוס, הגוש האמוני אינו חזק במיוחד במדינה כיום. הסיבה העיקרית מצד אחד היא העלייה באוכלוסיה הערבית ובאוכלוסיית הלא יהודים מרוסיה שנגסה בחלקו בעוגה. הסיבה העיקרית מצד שני היא כזו שלא כל כך שמים אליה לב: הדור הזקן של המדינה ראה עצמו במידה רבה כמסורתי, ועם התפוגגותו הוא מתחלף בנכדיו החילונים.

עם זאת כאשר מתבוננים באוכלוסיית היהודים בלבד ומתמקדים רק בשכבת הגיל הצעירה, התמונה שונה מאוד. כאן נסיקתו של הגוש האמוני לא יכולה להיות ברורה יותר.  המסורת גוועה במידה מסוימת בקרב הצעירים במדינת ישראל עד תחילת שנות ה-2000, אבל אז החל הסוויץ' הדמוגרפי. לא רק החרדים בולטים מאז, גם הדתיים והמסורתיים-הדתיים. ומנגד יש ירידה במסורתיות החלשה, ובעיקר יש ירידה בשיעור החילונים.

החרדים רבים יותר מהדתיים בקרב הצעירים. זאת אומרת שאם החרדים היו מתגייסים עם אותה מוטיבציה שיש לדתיים, היינו מן הסתם רואים יותר שמות שלהם ברשימות הנופלים מאשר שמות של דתיים. מאחר שכל כך הרבה חיילים שנופלים הם דתיים, קשה ממש לדמיין את צביון הצבא במקרה כזה, שבו החרדים היו בולטים בו עוד יותר מאשר הדתיים. צבא כזה יהיה צבא שונה לחלוטין, צבא השם, והוא ישנה את המדינה שאותה הוא משרת. לדעתי זו יותר דיסטופיה מאשר אוטופיה.

(עדכון: תיקנתי טעות שנפלה בטבלה לעיל. המגמות נותרו זהות, המספרים מעט השתנו).

הוכחת חסינות

מדוע יחיא סינואר לא מיקד את לוחמיו בהמטת מוות וחורבן בבסיסי צה״ל ובהבאת חטופים מקרב החיילים? מדוע הוא שלח את המחבלים לשחוט נשים וטף, לחטוף אזרחים ואפילו לאנוס נשים לפני הירצחן? היה זה כנראה בלתי אפשרי עבור ישראל להעניש את עזה כראוי, אם החמאס היה מסתפק בהתמקדות בפגיעה בצבא. במקרה כזה המערב לא היה מקבל את המראות שהוא מוכן, בחשיקת שיניים, לקבל עכשיו נשקפים מעזה.

הסבר אחד הוא פשוט מה שאמר העקרב לצפרדע כאשר חצו את הנהר: ״זה הטבע שלי״. ייתכן שדי בהסבר זה, אבל אפשר לומר גם משהו רציונלי יותר. החמאס רצה להראות לישראלים שהוא מסוגל לשרוד אחרי כל דבר שיעשה להם ולמדינתם, גם אחרי הדברים החולניים והקיצוניים ביותר. רק הוכחת חסינות ברמה כזו הייתה מבטאת את הניצחון המוחלט שלו ומשיגה את היעד העליון – להשפיל עד עפר את היהודים ולהמאיס עליהם את קיומם בין הים לנהר.

עכשיו נציין אלף אלפי, מיליארדי, טריליוני הבדלות, ואולי גם זה מעט מדי, ונדבר על מאבק אחר על כל הקופה שמתרחש מול עינינו, שאין בו רצח, זוועות וטרור, ובכל אופן הוא גם הרה גורל למדינתנו. נראה שקברניטי החברה החרדית החליטו שצאן מרעיתם לא יתגייס בשום פנים, והם איבדו כל עניין בלצמצם את המאבק לגבולות שיש בהם לגיטימיות כלשהי – כלומר רק ללומדי תורה. רוב החרדים הצעירים אינם בהכרח לומדי תורה אדוקים. החברה החרדית גדלה מאוד מאז הימים שבהם בן גוריון נתן פטור ללומדי התורה ובגין הרחיב אותו. אם החרדים בעניין למצוא פשרה כלשהי, יש להם אלפי צעירים בשנתון שניתן לשגר לצבא מבלי שיחושו אשמה על האובדן לעולם התורה, כי לא יהיה שמץ אובדן כזה. אבל נראה שהחרדים מחפשים הוכחה מוחלטת ומוחצת שהם חסינים מהחוקים של המדינה הציונית ונמצאים מחוץ להישג ידה. הם לא מחפשים עוד פשרות, אלא הכרעה כוחנית. אבישי בן חיים הזהיר מזמן מהתפתחות כזו בשל היחלשות שלטון המרנים. לא יימצא המרן החזק דיו כדי להתפשר. עם זאת איני בטוח שזו הבעיה, שני הרבנים שמובילים את החברה הליטאית כיום נראים לי חזקים דיים, ולהבדיל מחלק מרבני העבר, גם אין ספק בצלילותם הקוגניטיבית. הסיבה עמוקה יותר. החרדים פשוט מאמינים בחסינותם, ואולי אפילו מתלהבים להפגין אותה במלוא היקפה, בלי פשרות ובלי התגמשויות.

מבחן אייקיו לאדם הקדמון

מאמר חשוב התפרסם לאחרונה בשאלה מרתקת ומשמעותית להבנת ההיסטוריה האנושית: האם האירופאים נעשו חכמים יותר עם הדורות? כאשר מתבוננים על המגמות במערב (מחוץ לישראל. ישראל מקרה יותר מורכב) נדמה שהבאת מספר ילדים שעולה על הממוצע תמיד מגיעה יד ביד עם פחות השכלה ועם פחות אייקיו, ואנחנו צועדים לעבר העתיד שתואר בסרט "אידיוקרטיה". מה עוד שבחירתו המסתמנת של דונאלד טראמפ, אהוב ליבם של הלא משכילים (ואב לחמישה), לנשיא הבא היא צעד ענק בכיוון. ברם, זו התפתחות שאירעה זה עתה, במונחים היסטוריים. בימים עברו, מה שקבע כמה צאצאים מותיר האדם אחריו היה יכולתם של הורים להגן על צאצאיהם מתמותה מוקדמת, ולהורים חכמים הייתה יכולת מוגברת לעשות זאת.

החוקרים בחנו כ-2,500 דגימות דנ"א שהופקו משרידי גופות. הם חיפשו בהן רצפים גנטיים שמזוהים עם אינטליגנציה והשכלה.  מסקנתם הייתה שהמעבר לתקופה הניאוליתית, כלומר התקופה החקלאית הפרה-היסטורית, בתוך עשרת אלפים השנים האחרונות, הוסיף לאדם 1.1 סטיות תקן של גנים של אינטליגנציה. אני לא בטוח שיש קשר אחת לאחת בין תוספת כזו לאורך ההיסטוריה לבין ביצועים בסקלות מקובלות של מבחני אייקיו בימינו. אבל אם כן, אז ניתן לדמות את האדם האירופי הממוצע לפני התקופה הניאוליתית לבעל 80 אייקיו, בעוד שכיום הוא בעל 100 אייקיו.

המעבר מימי הביניים לעת המודרנית גם היה כרוך בתוספת אינטליגנציה משמעותית – נוספו לאדם 0.3 סטיות תקן. כלומר בערך ההבדל בין 95 אייקיו ל-100 אייקיו. לכאורה מדובר בפחות מהתוספת שאפיינה את תחילת התקופה החקלאית, אבל היא התרחשה בפרק זמן קצר בהרבה, כך שהיא עדיין מאוד מרשימה.

החוקרים מעירים על בעיות מתודולוגיות. כדי שדנ"א עתיק יימצא צריך שיתקיים בתרבות שבה מקובלת לקבור, ולא לשרוף גופות. בנוסף ייתכן שבתרבויות אחרות קל יותר למצוא את הקברים של דמויות חשובות בקהילה, שהאייקיו שלהן אינו מייצג.

הממצאים מוכיחים כמה דברים. ראשית, ההבדל בין התרבות שלנו לתרבות בימי העבר הוא הבדל של חומרה, לא רק של תוכנה. האם התרבות המערבית הטכנולוגית שנושאת את העקרונות האתיים הליברליים של תקופת ההשכלה יכולה לשרוד את קריסת החומרה, בשל המגמות הדיסגניות שמביאות את החכמים להותיר מעט ילדים? לא בטוח כלל. שנית, ברור כמה מטופש ושרירותי לצפות שלקבוצות אתניות שונות יהיה את אותו אייקיו. האייקיו האירופי עוצב בתהליכי ברירה טבעית ייחודיים לו, הרבה אחרי שהאירופאים נפרדו מהשחורים ומהאסייתים ומהאינדיאנים אבולוציונית. אני מניח שההיסק הפשוט הזה שנרמז מהמאמר מסביר מדוע הוא פורסם בג'ורנל שולי שעוסק במחקרי תאומים, ולא בנייצ'ר או בסיינס.

המחקר מראה עוד כמה דברים מעניינים. בין השאר הוא מראה שלא ניתן למצוא קורלציה בין עליית נפח המוח לבין עליית האינטליגנציה, ממצא מפתיע שסותר תפיסות קודמות. הוא גם שולל את הקשר בין אייקיו גבוה לבין טמפרטורות נמוכות. אמנם לא מדובר בסתירה מוחלטת לתיאוריית החורפים הקרים – שעל פיה אתגרי הקור הופכים תרבויות לחכמות. ייתכן שזה קשר שהתפתח במהלך עשרות אלפי שנים קודם לכן, אבל בממצאים תוך אירופיים מ-12 אלף השנים האחרונות שנבחנו במחקר לא ניתן למצוא אותו. אמיל קירקגארד, אחד ממחברי המחקר הנוכחי, כבר הסביר בעבר את מגבלות התיאוריה, וכתבתי על כך.

המחקר בחן גם גובה (עליות משמעותיות עם חלוף ההיסטוריה, אפילו יותר מאשר עבור אייקיו. כלומר זה לא רק תזונה ששיפרה את הגובה האנושי. לאור הכמיהה של נשים לזוגיות עם גברים גבוהים, הסלקציה לא מפתיעה), תכונות אוטיסטיות (עליות משמעותיות) ותכונות סכיזופרניות (ירידה משמעותית עם הדורות, אולי לכן הנבואה נעלמה מהעולם?).

גזירת הגיוס

שאלת גיוס החרדים צפה בעוצמה כזו לאחרונה, ואני חושב שזהו שינוי טקטוני של 7 באוקטובר. קשה יהיה לקבור את הסוגייה הזו שוב.

הבעיה המהותית שלא מאפשרת את גיוס החרדים היא העובדה שלחרדים אין עניין במדינה, פשוט כי אינם צריכים אותה. אפשר לחיות כחרדי במדינות מערביות, בפרט במדינות דוברות אנגלית.

רובנו היינו מנהלים חיים שבמרכזם מככבים ערכים אחרים לגמרי, אם לא הייתה קיימת מדינת ישראל. אפילו יהודי הגולה נזקקים למדינת ישראל כדי להגדיר את ערכיהם. אבל חרדים היו מנהלים פחות או יותר את אותם חיים. אולי מצד אחד פה התמיכה בלומדי תורה יותר גדולה. מצד שני בפרברים של ניו ג׳רזי הדיור יותר זול.

יש האוהבים להגיד שחרדיות היא תופעה חדשה, ושחרדיות ישראלית היא עוד יותר חדשה. בעיניי אלו אמירות חלולות, המדגישות טפל על פני עיקר. שמירת המצוות האדוקה בגלות אשר כרוכה בניסיון להסתגר מהעולם החיצוני התקיימה דורות רבים מאוד. אין הבדל גדול בין החרדים של היום לחרדים של ימי הרמב״ם ששרפו את כתביו. בשביל זה לא צריך מדינה.

זה לא נורא שלחרדים אין עניין אידיאולוגי במדינה. בסך הכול רובם, אפילו בחוגים די קנאיים לכאורה, מפרגנים לה מבחוץ, בפרט כשהיא עומדת מול אויבינו הרצחניים, כי מבינים ששלומם של מיליוני יהודים בדורנו כרוך בשלומה.

מה שכן נורא זו העובדה שהחרדים הם משתתפים פעילים כל כך בניהול ענייני המדינה. אין זה מתקבל על הדעת שהמדינה תנוהל בידי מי שאין לו עניין בסיסי בקיומה, שאינו חוגג את יום העצמאות, ושאדיש לקונספט שעל יהודים לקחת את גורלם הפיזי בידיהם, ולא להסתמך על עזרת שמים.

המצב שבו לחרדים יש כוח פוליטי מקורו בשני גורמים רבי השפעה. האחד זו האמונה הליברלית שכל האזרחים שווים, ושחובות אינם תנאי מקדים לזכויות. הרי אפילו יגאל עמיר הצביע בבחירות שאחרי רצח רבין. מכאן שהאסטרטגיה הדמוגרפית החרדית שמבוססת על ילודה עצומה, שלא נועדה כלל להשתלט על המדינה, אבל כן נועדה להבטיח את הישרדות העם היהודי, הופכת למכשיר להשתלטות עוינת על מדינת ישראל, באופן שמסכן את קיומה. כמו חוק שקובע שאחוז בעלי המניות בחברה שאדישים לעצם קיום החברה, ילך ויגדל.

הגורם השני זהו נאמנותם של החרדים לגוש הימין, שיש לו רצון כמובן להסתמך על המנדטים שלהם. לביביסטים ולסמוטריצ׳ים אין שום עניין בלאבד את הקולות הבטוחים של הגוש. כאן אירע דבר גדול בעקבות ה-7 באוקטובר. רוב הציבור הדתי לאומי איבד כל סבלנות לחרדים, ונושא ההשתתפות בנטל החל לבעור בעורקיו. אבל הרי גם בני גנץ ימכור את נושא הגיוס אם יקבל תמורתו ממשלה. אמנם ייתכן שהציבור שלו כבר לא יסכים לבלוע צפרדע כבדה זו.

קשה לדעת לאן הדברים הולכים. אני משוכנע שלא נראה שינוי דרמטי במספר המתגייסים החרדים לשירות סדיר רגיל, ופתרונות שיש להם סיכוי, כמו גיוס חרדים עובדים למילואים, אולי ייתפסו בעיני הציבור כחסרי ערך, ואולי יוכשלו גם הם בידי ההנהגה החרדית.

אבל נושא הגיוס הוא בעיניי לא רק קושי, אלא גם הזדמנות. הזדמנות להשמיט את הלגיטימציה ממעורבות החרדים בענייני המדינה. בשנים אלו מתרחש אירוע דמוגרפי משמעותי – המנדטים שמגיעים ממצביעים חרדים אותנטיים מתחילים לעלות על מספר המנדטים של המפלגות הערביות. יש היגיון בכך שהחרדים יאזנו את הערבים במפה הפוליטית הישראלית, אבל אין היגיון בכך שיהפכו לגורם המכתיב את המתנהל במדינה, מדינה שאינם מסוגלים לחגוג את חגה הלאומי. החרדים עצמם הרי משתמשים בהשוואה לערבים כדי להמחיש שהגיוס בכל מקרה פוסח על חלק מהמגזרים, ואין זה מוצדק לדרוש מהם להתגייס.

הקריאות להיפרדות ולהקמת אוטונומיות במדינה גוועו מאז ה-7.10. זה אינו זמן למחלוקות שיקרעו את האומה, אבל ההיגיון הפנימי מאחורי הכורח להיפרד פוליטית עומד בעינו. בבוא היום יימצא המודל המתאים – אולי הונג קונג וסין; אולי פורטו ריקו וארצות הברית. החרדיות היא זרם חשוב בהיסטוריה היהודית, ויש לה מקום כאוטונומיה במדינת ישראל. אבל אין לה מקום כגוף שולט במדינת ישראל, מדינה שלא עליה חלמו החרדים ולא אליה פיללו, ושחוזיה ומייסדיה הם בעיניהם רשעים ומשומדים.

לחילופין אולי נלך בשביל אשר התווה לנו ביבי בניסיון ההפיכה המשטרית – לקרע פנימי שיהפוך, מהר מהמצופה, להשמדה בידי אויב חיצוני.