נעשות הרבה השוואות בין שיטת הממשל בארה"ב לבין השיטה שבה מתכוונת הממשלה למנות שופטים. המקרה של ויסקונסין יכול ללמד על המגבלות של ההשוואה.
ויסקונסין היא מדינה חשובה בלב ארצות הברית, חשובה בפרט לבחירות נשיאותיות. היא אחת המדינות שצפויות להכריע את הכף בבחירות הבאות, כפי שהייתה מדינה צמודה מאוד בבחירות הקודמות. על אף אופייה המתנדנד, הרפובליקנים השתלטו על בית הנבחרים של ויסקונסין כבר לפני שנים, והשתמשו בכך כדי לעצב את מפת המחוזות כך שתעזור להם בהמשך. בעצם הם יצרו בכך רודנות – מפלגה אחת משתלטת על בית הנבחרים המדינתי, ומייד מעצבת מפה שרירותית של מחוזות שתבטיח שהיא תוכל להשתלט על בית הנבחרים גם בבחירות הבאות. בחירות בשיטה האזורית פגיעות מאוד לחבלה כזו בדמוקרטיה. אפשר היה לחשוש שככה בעצם תיווצר לולאה שמנציחה את עצמה לנצח, ותזכיר את גישת האחים המוסלמים לדמוקרטיה – פעם אחת עושים בחירות הוגנות ומנצחים, ואחר כך כבר מוודאים שאף פעם לא יהיו בחירות הוגנות יותר. תמיד ויסקונסין תישלט בידי הרפובליקנים, כי פעם אחת היא נשלטה בידי הרפובליקנים, והם ניצלו זאת כדי להשתלט על חלוקת מחוזות הבחירה.
ברם, יש פיצ'ר אחד בחוקת ויסקונסין שמנטרל את החשש מדיקטטורה נצחית. בויסקונסין בוחרים ישירות שופטים. העם יוצא לקלפיות ובוחר. מערכת בחירות כזו תתקיים בשבוע הבא, ותקבע למי יש רוב בבית המשפט העליון: לרפובליקנים או לדמוקרטים. אם הרוב יחליט לתת את הבכורה לשופט רפובליקני, סימן שהוא משלים עם שיטת חלוקת המחוזות וגם עם החשש שבויסקונסין תיאסרנה הפלות. אם יחליט לתת את הרוב לשופטת דמוקרטית, דבר שיש סיכוי גדול לו, שכן בכל מקום שבהן נערכו בחירות על הפלות, השמרנים הפסידו, אזי ייווצר רוב בבית המשפט העליון שידרוש שרטוט מחודש של מחוזות הבחירה המדינתיים ותחזור הדמוקרטיה לויסקונסין.
שמחה רוטמן כתב ספר בשם: "למה שהעם יבחר את השופטים", אבל לא באמת התכוון לכך שהעם יבחר את השופטים; הוא התכוון לכך שהפוליטיקאים יבחרו את השופטים. אם גם בוויסקונסין פוליטיקאים היו בוחרים שופטים, תושבי המדינה היו עלולים להיקלע למעגל עריצות נצחי. לא היה מי שיחלץ אותם מההגבלות השרירותיות שהפוליטיקאים הטילו על בחירות הוגנות. אבל בוויסקונסין הפנטזיה של רוטמן מתקיימת ממש במובנה המילולי, שהוא אינו מתכוון לו – העם באמת בוחר את השופטים במו ידיו, והדבר מחלץ את התושבים מחשש העריצות המתמשכת.
תמריץ 