מחשבות על אגדת חורבן

ראיתי לאחרונה את הסרט אגדת חורבן. לכאורה זה אינו באמת סרט, אלא מצגת מתחלפת של תמונות מאוירות הממחישות את תקופת חורבן ירושלים ולצידן פסקול מרשים. איכשהו הפורמט עובד היטב, ובסופו של דבר יצאתי בתחושה שצפיתי באחד מהסרטים הישראלים הטובים והחשובים שנעשו.

הסרט ממחיש היטב את דינמיקת שריפת האסמים של התקופה ההיא – כל צד מבין הפלגים הניצים בקרב היהודים שבר את הכללים והסלים עוד יותר ובסופו של דבר ההסלמה חיסלה את יכולת העם לעמוד. האסמים של שני הצדדים נשרפו, ההמונים גוועו ברעב. לי כל זה הזכיר את הביביזם בתקופתנו. לביבי ולנאמניו אין שום קו אדום. התחמקות מהעברת תקציב בעיצומה של מגפה, הובלת המדינה לסבבי בחירות אינסופיים או הצבעה נגד חוק האזרחות – הכול כשר כאשר העם והמדינה הם לא לפני הכול, רק פולחן של מנהיג אחד הוא לפני הכול. המסר הוא כמובן אוניברסלי ולכל תקופה יש את שורפי האסמים שלה.

הדמות החיובית בסרט הוא רבן יוחנן בן זכאי (שמופיע באופן מפתיע גלוי ראש. ייתכן שחז״ל הסתובבו באותה תקופה ללא כיסוי ראש. דבר שהיום נראה מוזר, אבל כיסוי ראש לגבר הוא מאוחר למדי ביהדות). יש לו הגיון בריא נטול קנאות מטורפת, והוא מבין שיהודה אינה יכולה לעמוד מול האימפריה העולמית. כל שנותר לו הוא להתחנן לרחמי טיטוס ולבקש מחסה ללומדי התורה ביבנה.

הרגש הבלתי צפוי שיצאתי מתוכו מהסרט הוא סימפתיה לכמיהה למקדש בימינו. המקדש היה כל עולמם של היהודים שחיו בטרם שנת 70 לספירה, והוא הוחרב בידי הקולוניאליזם האכזרי של התקופה. כאשר חשים, דרך המסך, אמפתיה עמוקה לעוצמת האובדן שחוו היהודים, אפשר להבין את מי שמאמץ מבט היסטורי יהודי בן אלפי שנים ומרגיש שכל עוד המקדש חרב, שיבת ציון היא סיפור שאין לו הפי אנד שלם. אפשר אפילו להזדהות איתו.

אבל אי אפשר להחזיר את גלגלי ההיסטוריה. היהדות בשנת 5782 לספירה העברית אינה יהדות שמתבססת עוד על מקדש ועל הקרבת קורבנות. כתוצאה מהחורבן ערך לימוד התורה השתלט כליל על היהדות וכך עוצב העם היהודי, לטוב ולרע, לאלפיים שנה. חלש ופסיבי מול כוחות ההיסטוריה כמו בשואה. בעת ובעונה אחת גם עם הספרים והטקסטים, בעל האינטליגנציה המילולית המזהירה, שהוציא מתוכו מספר בל ייאמן של זוכי פרס נובל. זו לא אותה היהדות של שנת 70 ואלו אפילו לא אותם היהודים, שעוצבו תרבותית וגנטית בידי אלפיים שנה של חורבן וגלות. יש משהו מקומם בכך שרשעותם של הרומאים עיצבה מחדש את פני היהדות, אבל זהו גורלם של עמים שנבנים גם מתוך המאבק עם אויביהם ומתוך המפלה והתבוסה.

אז באו כבר כולם

בסוף שנות הארבעים, מעט אחרי הקמת המדינה, קיבל דוד בן גוריון החלטה היסטורית: העברת משרדי הממשלה לירושלים. ההחלטה עוררה התנגדות. שר החוץ משה שרת, היונה הצחורה של הממשלה, התנגד ואף רצה להתפטר. מעניין לקרוא את מאמרו מאיר העיניים של זכי שלום על המחלוקת וההתחבטות בנושא בפרספקטיבה של הימים האחרונים – אחרי שארצות הברית הכירה בריבונות ישראל בעיר.

בן גוריון התעקש על מעמד ירושלים כבירת ישראל והבין שגם המערכת הבינלאומית הנוקשה שסירבה להכיר בשלטון ישראל בירושלים, תעבוד בסופו של דבר על פי עיקרון פשוט:"אני ואתה נשנה את העולם. אז יבואו כבר כולם". ואכן כבר בתקופת שלטונו של בן גוריון הם באו – השגרירים הזרים הסכימו להגיע להשבעת הנשיא בן צבי בירושלים; שרי חוץ מהעולם הסכימו לבוא לירושלים לפגוש בנציגי הממשלה. ההכרה הרשמית, מה שמכונה בעגה הדיפלומטית הכרה דה יורה, אמנם לא הגיעה במשך שבעים שנה, עד שלשום. להחלטת בן גוריון היו משמעויות דרמטיות בזמנה מעבר לשאלה היכן ישבו הממשלה והכנסת. היא הבהירה שישראל לא תשלים בשום פנים עם הרעיון של העברת ירושלים לריבונות זרה בינלאומית, כפי שתבע האו"ם. הוא דחה אפשרות זו באומרו: "זה יהיה הניצחון הראשון של עמי ערב על ישראל".

בן גוריון היה אפוף חרדה מההחלטה שקיבל ובעיקר חשש מתגובתה של ארצות הברית על הצפצוף שמצפצפת ישראל על האו"ם:

אמריקה יכולה בהחלט להחניק אותנו, כי זוהי כמעט הארץ היחידה שזרם ההון חופשי בתוכה, ובה יושבים חמישה מיליון יהודים. אם היא תאחז נגדנו באמצעים כלכליים, בהסכמת או"ם – מי יודע אם נוכל לעמוד.

עוזרו הצמוד של בן גוריון, נחמיה ארגוב, סיפר:

ראיתי את הזקן הזה מחליט החלטות גורליות מאוד. חשתי תמיד הביטחון בצדקת ההחלטה, וביטחון זה עבר כזרם חשמלי אל אלה הנמצאים בקרבתו, ומהם אל אלו המרוחקים ממנו. הפעם לא ראיתי את ברק הביטחון בעיני הזקן.

חלפו הדורות ואנחנו יודעים טוב מאי פעם: בן גוריון צדק. מי יגול עפר מעיניו. ומוסר ההשכל נדמה פשוט: ישראל צריכה לעשות מה שטוב לה, ולצפצף על המערכת הבינלאומית. בסוף יבואו כולם ויודו בצדקתנו.

דוגמה להתרחשות דומה אפשר לראות בסוגיית הגולן. מנחם בגין סיפחו לישראל, על אף אזהרות השמאל והתנגדותו. יצחק רבין הזהיר שחוק הסיפוח יביא את סופם של הסכמי קמפ דיוויד, ומאוחר יותר חתר להחזיר את הגולן לסוריה. אהוד ברק עשה הכול כדי להושיב את הסורים על הכנרת ורק עקשנותו של אסאד הזקן מנעה זאת ברגע האחרון. ברם, עכשיו כשסוריה מפורקת לנתחים, ואסאד הצעיר תלוי לחלוטין באירן העוינת, האפשרות שישראל תסכים להיפרד מהגולן נראית כמדע בדיוני. צעדי הסיפוח הצליחו, הקונצנזוס הבינלאומי נגדו התפורר. בהחלט אפשר לתאר לעצמנו את נשיא ארה"ב, בעוד שבעים שנה או אולי אפילו הרבה קודם, נושא נאום ובו מכריז על הכרת ארה"ב ברמת הגולן כחלק מישראל.

אבל כמה מסוכן יהיה לקחת את התקדימים האלו וללמוד מהם על הגישה הנכונה באזור שהוא ליבת הסכסוך, ביהודה ושומרון. המערכת הבינלאומית מוכנה להתגמש עם שינוי המציאות, אבל על זכויות האדם אין סיבה להניח שתתגמש בעתיד. הרגישות לזכויות אדם רק גוברת עם השנים, לא פוחתת. גם אם אפשר לדמיין שבעתיד העולם יגלה פתיחות לרעיון סיפוח יהודה ושומרון בידי ישראל, אי אפשר לדמיין שיעשה זאת תוך השלמה עם מדיניות אפרטהייד כלפי התושבים הפלסטינים, שלא תקנה להם זכויות מלאות. סיפוח יהודה ושומרון הוא רעיון שכרוך בבליעת מיליוני אזרחים פלסטינים ולפיכך מהווה סכנה קיומית למדינה, והתממשותו אינה חלום כי אם סיוט. גם אם שיקולי ביטחון מחייבים להוסיף ולהחזיק ביהודה ושומרון עוד שנים רבות, החזון שהממשלה צריכה להציב בפני הקהילה הבינלאומית הוא חזון שתי המדינות, לא הזיית הסיפוח.