הקריסה החינוכית שאיננה, בינתיים

בראש כתבות החדשות באתר הארץ עומד כרגע מאמר של דן בן דוד, המקונן על הבעיות במערכת החינוך הישראלית, כפי שמשתקפות בתוצאות מבחני הפיז"ה. אם דן בן דוד היה קורא את המאמר שכתבתי לפני שבועיים על תוצאות הפיז"ה, אולי היה גונז את מאמרו ובמקומו כותב דברים בעלי טעם.

כדי להמחיש כמה נורא החינוך בישראל בן דוד מצרף טבלה של ציוני פיז"ה במדינות מוסלמיות ומראה שציוני המוסלמים בישראל נחותים לעומתן. כמובן שזו השוואת שווא. מדינות מוסלמיות לא ערביות כמו קזחסטן ואלבניה אינן מן העניין כלל. אין קרבה גנטית ואף לא תרבותית בינן לבין ערביי ישראל. מדינות ערביות כמו קטאר שמערכות החינוך שלהן מכילות מספר עצום של תלמידים ממוצא הודי גם הן אינן מעניינות כלל מבחינת ההשוואה הזו, אם לא מנכים את התלמידים האלו.  ולהיפך הדמיון העצום החוזר ונשנה בין הציונים בירדן לבין הציונים של ערביי ישראל, על אף שהתלמידים פה ושם לומדים במערכות חינוך שונות לגמרי צריך היה לעורר בבן דוד מחשבות שניות: אולי כל התזה שלו מבוססת על מגדל קלפים רעוע. אולי זה בכלל לא מערכת החינוך שאחראית לציונים. אולי זו הגנטיקה וזו התרבות.

מערכת החינוך הישראלית מונעת מציבור עצום של תלמידים חרדים צעירים ממין זכר, ציבור שרק הולך וגדל, מיומנויות בסיסיות בחשבון ובאנגלית. בעיקר באנגלית. זו בעיה חריפה שישראל תשלם עליה מחיר בעתיד. אבל אין עדות שמערכת החינוך הישראלית מונעת מכל אחד אחר להתפתח למלוא הפוטנציאל שמאפשרים לו נתוניו הבסיסיים.

העובדה שהממוצע הישראלי במבחני הפיז"ה אינו טוב נובעת מקיומם של תלמידים ערבים. אבל אין זה אומר שישראל עושה עוול לתלמידים הערבים. בירדן ציוניהם דומים כאמור. העובדה שאפילו הממוצע היהודי במבחני הפיז"ה אינו מרהיב וניתן לתארו כממוצע מינוס בין האומות המפותחות היא מצערת, אבל לא בטוח שהיא משנה כל כך הרבה. לרוב המקצועות מספיקים  הישגים לימודיים בינוניים, וההובלה הטכנולוגית העולמית של ישראל מתאפשרת בזכות העובדה שקיימת בה אליטה מעולה. ואכן כפי שכתבתי בפוסט קודם, שיעור המצטיינים בקרב תלמידי ישראל מכובד, בפרט ביכולת הקריאה המבטאת את האינטליגנציה המילולית שתמיד הייתה גולת הכותרת אצל יהודים, אך גם במתמטיקה. כאשר משקללים את העובדה שאלו שעוקפים אותם במתמטיקה נמצאים ברובם במדינות מזרח אסייתיות ולפיכך ככל הנראה סובלים מכשל חמור ביכולת היצירתית, מבינים שהנתונים הנוכחיים של פיז"ה מאפשרים המשך הצטיינות ישראלית לאורך שנות דור.

הלכתי לבחון את הנתונים לעומק במקורם. בהבנת הנקרא, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים (רמה שש), הנתון עומד על 1.4%. זאת אומרת שההצטיינות היתרה בקרב היהודים עומדת בערך על 1.7%. לשם השוואה: באוסטרליה ובקנדה היא 2%. גם בצרפת, על אף ריבוי המהגרים היא עומדת על 2%. כך גם בפינלנד. אבל מנגד בבריטניה ובשוודיה היא 1.5%. בארה"ב היא 1.4%. בשוויץ היא 0.9%. באוסטריה היא 0.8%. בדנמרק 0.6%. באיטליה 0.6%. ביוון 0.3%. בצכיה 1%. בפולין 0.7%. ברומניה 0.2%. ברוסיה 0.8%. בירדן אין כזו תופעה – הצטיינות יתרה. הישגי אומת הסטרטאפ פתאום לא נראים כל כך מפתיעים, אם יודעים איפה להסתכל.

במתמטיקה, כאשר בדקתי את נתוני ההצטיינות היתרה של תלמידים ישראלים, הנתון עומד על 1.9%. כלומר בקרב היהודים מדובר בערך ב-2.3%. האסייתים מכים את כולם שוק על ירך (קוריאה: 6.6%. טאיוון:10.1%, סינגפור: 13%. יפן: 5.3%). נתעלם מהם לרגע, מתוך הנחה שהקונפורמיזם והתרבות הקולקטיביסטית שלהם יקשו עליהם לממש את ההצטיינות ונראה שיהודי ישראל ממוקמים באופן סביר בין כל השאר. קצת מתחת לאוסטרליה ואוסטריה (2.7%), בפער מה מול גרמניה (2.9%) והולנד (3.2%), אבל יותר מצרפת ודנמרק (1.9%) ומאירלנד (1.5%). הרבה יותר מספרד (1.0%), מארה"ב (0.9%), זהים לבריטניה (2.3%). עולים על שוודיה ונורבגיה (2%). רק שוויץ מנחילה לנו פה נוק אאוט אמיתי (5.3%), כפי שהיא מנחילה במספר המאמרים המדעיים לנפש. אגב, גם במתמטיקה הירדנים פשוט לא שמעו על המושג הצטיינות יתרה ואילו רוסיה מפתיעה פה לטובה עם שיעור עילויים מתמטיים של 1.5%. אולי חלקם עוד יעלו לישראל ברבות הימים.

בוא נסכם: נתוני ההצטיינות היתרה בישראל מראים שיש את כל הסיבות לחשוב שהציבור היהודי בישראל יוכל להמשיך להוציא מתוכו מצטיינים דהיינו חברות סטרטאפ, טכנולוגיות פורצות דרך, תרומה לתרבות ולספרות, פרסי נובל וטיורינג, מדליות פילדס וכהנה וכהנה. כל זה ברמה דומה או לפחות קרובה מאוד לזו של מדינות המערב המובילות: אוסטרליה, צרפת, גרמניה, בריטניה, שוודיה ואחרות. לישראל יש גם את היתרון שאוכלוסייתה היהודית גדלה יפה. אלא שגידול זה נובע בחלק גדול מהסקטור החרדי ושם לא נרכשים כישורים חינוכיים בסיסיים.

הקריסה שלא ממשמשת לבוא

בגיליון אוגוסט של המגזין ליברל כתב הלל גרשוני על "תרמית הביטוח הלאומי".

בחברת ביטוח אתה מקבל רק אם אתה משלם. לא שילמת פרמיה – לא קיבלת. שילמת פרמיה גבוהה – קיבלת ביטוח מקיף יותר. בביטוח הלאומי בדרך כלל אין קשר בין התשלום לתקבול. אתה משלם לא לפי הכיסוי שאתה רוצה לקבל, אלא לפי ההכנסות שלך וסוג העבודה שלך. ואתה מקבל לרוב בלי קשר למה ששילמת.

עד כאן – אמת לאמיתה. הביטוח הלאומי אינו באמת ביטוח. זו תוכנית ממשלתית להענקת קצבאות שמשום מה, בשם הסירבול, הביורוקרטיה ומצג השווא, גם צירפו אליה אגף שעסוק בגביה ומיסוי. אפשר היה לבטל את העיסוק של הביטוח הלאומי בגביה ובמקום זאת להעלות את מס ההכנסה בכמה אחוזים, מה שלא היה מצריך תוספת כוח אדם.

מכאן גולש גרשוני לאמירה מפוקפקת מאוד, שלמעשה סותרת לחלוטין את הרישא.

זו מערכת קורסת. כיום נמצא הביטוח הלאומי בעודף של מיליארדים. אבל חישוב אקטוארי, הנסמך על כמות מקבלי הקצבאות העולם יחסית למשלמים, מתוך שבתוך כ-27 שנה הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל.

מנקודה זו ממשיך גרשוני ומחדד את המסר באמצעות הביטויים "תרמית פונזי" ו"פראיירים".

האמת היא שתחילתו של המאמר שלו שהיא אמת צרופה, הסבירה מדוע סופו שגוי ומופרך. קצבאות הביטוח הלאומי הן חלק אינטגרלי מתוכניות התקציב הממשלתיות. הביטוח הלאומי מחובר למדינה ולמוסדותיה בעטיניו. הוא לעולם לא יפשוט רגל מאחר שלמדינה יש את מדפסת הכסף והיא תמיד תוכל להדפיס כסף כדי לממן את קצבאותיו. אם לפונזי המקורי הייתה מדפסת דולרים הוא לא היה פונזי אלא הנדיב הידוע.

יאמר גרשוני או מי מטעמו – נכון, אפשר יהיה להדפיס כסף, אבל לכסף לא יהיה ערך, אפשר יהיה להמיר מזוודת שטרות בנייר טואלט כמו בוונצואלה וכהנה וכהנה טענות מסוג זה.

בפועל אנחנו מצויים אחרי שנים של אינפלציה אפסית. השקל חזק ואילו בעיית יוקר המחיה לא נובעת מחולשתו אלא קשורה בקשר הדוק בעיקר למחסור בדיור וכנראה תישאר כך בשל הנתונים הדמוגרפיים. כל עוד גרעין התמריצים הקפיטליסטי יישמר, המצאות שונות ומשונות ימשיכו להפוך את החיים לזולים יותר. האייפון המדהים של שלשום יימכר בגרושים מחר ואוטומציה תקטין את עלויות העבודה (מי יודע אולי יום אחד כחלק מההתייעלויות אפילו יסגרו את אגף הגביה בביטוח הלאומי). בנסיבות אלו סביר להניח שממשלות, כמו ממשלת יפן מזה עשורים, רק יצטרכו להדפיס כסף בקדחתנות כדי למנוע לחצים דפלציוניים, ואין פסול בכך שחלק מהכסף יודפס עבור קצבאות הזקנים, הנכים והמובטלים של הביטוח הלאומי.

עזה – סינגפור על חוף הים התיכון?

דרך ארוכה עשה שר הביטחון אביגדור ליברמן מהזמנים שבהם הבטיח לחסל חיש את איסמעיל הניה ועד פנייתו האחרונה לתושבי עזה:"תוכלו להיות סינגפור של המזרח התיכון".

הבטחה עם כיסוי? האם העזתים יוכלו להיות סינגפורים? כדי להעמיק בשאלה זו זאת פניתי לנתוני מבחן פיז"ה הבינלאומי האחרון הבוחן הישגי תלמידים. אפשר להניח שהישגי התלמידים העזתים נמוכים מההישגים בירדן כי הגדה המערבית המקושרת עם מערכת החינוך הירדנית תמיד נחשבה למחונכת יותר ולנבערת פחות מעזה.

התלמיד הירדני, שכאמור ניתן רק להניח שהעזתי עוד נופל ממנו, מקבל ציונים די מזעזעים. 380 במתמטיקה (ישראל – 470), 409 במדעים (ישראל – 467). יגיד מי שיגיד – גם ישראל מקבלת ממוצע לא כזה מרהיב, ובכל אופן זו הסטרטאפ ניישן. אבל לישראל יש בכל אופן משהו חינני: אחוז לא רע בכלל של מצטיינים (14%). אחוז המצטיינים היפה מהווה שיקוף של החברה הישראלית: נכון, רוב התלמידים בררה (בפרט אצל הערבים ולמרבה הצער גם אצל החרדים), אבל יש אליטה מכובדת. שיעור המצטיינים דומה לזה שבדנמרק. בירדן שיעור המצטיינים עומד על 0.6%(!).

מה קורה בינתיים בסינגפור? בראש הרשימה העולמית. 556 במדעים, 584 במתמטיקה. 40% מהתלמידים מצטיינים. הבדל שמים וארץ בין ירדן לסינגפור ומכאן שבוודאי ובוודאי שבין עזה לסינגפור. עזה לא תהיה סינגפור.

יגיד הפנטזיונר: מה החוכמה? עזה כל כך ענייה. סינגפור כל כך עשירה. אם העזתים יתעשרו עם השנים ועם תוכניות פיתוח והקמת נמלים בקפריסין ואל עריש לקצת יותר עשירים, גם מצבם החינוכי ישתפר פלאים. ובכן, למרבה העניין יש לנו דוגמה למדינה ערבית, עם אוכלוסיה לא שונה בהרבה מזו של ירדן או עזה בדת, בשפה ובתרבות, שהפכה עקב אוצרות נפט וגז טבעי למדינה העשירה בעולם ובפער כביר – קטאר. קטאר גם היא משתתפת במבחני הפיז"ה. האם קטאר מהווה אות ומופת ליכולת של עושר לאומי לשפר הישגים חינוכיים? הקטארים מקבלים 418 במדע, 402 במתמטיקה. סינגפור אין פה. ובכל אופן – לא ניתן להכחיש; הקטארים הצליחו להתעלות במידה מסוימת מעל אחיהם הירדנים. אולי ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכך שעושר משפר מצב חינוכי ויש אפילו לעזה תקוות מה, גם אם קלושה יחסית.

או שלא. לבקיא בדמוגרפיה המזרח תיכונית מהבהבת נורת אזהרה – קטאר הרי מדינה שמתקיימת על עבודה זרה. בתי הספר של קטאר מלאים בילדי מהגרים הודים ופקיסטנים. ציוניהם של ילדים אלו לא מעניינים אותנו כרגע כלל. מעניין מה הציונים של בני אוכלוסיית המקור הערבית של קטאר, זו שעושר הנפט ניגר ממנה כמים, אך עדיין תרבותה תרבות עמי ערב. הלכתי לחפש נתונים וגיליתי ממצא מרתק: קטאר היא מדינה מאוד יוצאת דופן. כמעט בכל מדינה ציוני התלמידים המהגרים נופלים מציוני האוכלוסיה המקורית, בעוד שבקטאר ההיפך קורה ובהפרש ניכר. דווקא במדינה זו הידועה ביחס הגס והאלים למהגרי העבודה שלה מתקיים נס חינוכי שעל כל העולם לבוא ולחזות בו: התלמידים בני המהגרים נקלטים כל כך טוב במערכת החינוך שציוניהם עולים על אלו של התלמידים הקטארים המקוריים. לקטארים המקוריים 377 במדעים (פחות משמעותית מירדן!), גם בקריאה הביצועים של הקטארים האורגינליים קטסטרופליים ואילו הטבלה של הציונים במתמטיקה נעלמה לה ברחבי האינטרנט ולא מצאתיה מגלה ששיעור המצטיינים מבין הקטארים האסלים במתמטיקה עומד על הנתון המחריד 0.3%, אי שם ליד פרו, הרפובליקה הדומיניקנית ואלבניה.

אז עזה לא יכולה להיות סינגפור של המזרח התיכון. לא יקום ולא יהיה. התלמידים הלא מוצלחים שלה לא יגדלו להיות הפקידים המוצלחים של סינגפור. מה לעשות. אולי אולי היא יכולה להיות קטאר של מערב המזרח התיכון, אבל לשם כך נדרש למצוא הרבה יותר גז טבעי לחופיה משנמצא עד כה.

מדריך לחובות

מזמן לא כתבתי בנושא החוב. האירועים הכלכליים האחרונים מהווים הזדמנות לציין שוב את ההבדל בין החובות שמדרדרים את כלכלת טורקיה לבין החובות שמאפשרים לכלכלת ישראל לצמוח. בין החובות שריסקו את מדינות מזרח אסיה בטרם המיליניום, שהפילו את כלכלת ארגנטינה מעט אחר כך, שהחריבו את כלכלת גוש האירו ובין החובות שארה"ב ויפן שורדות יפה.

ההבדל הוא כמובן שהחובות הרעים נקובים במטבע זר ואילו החובות הנייטרליים נקובים במטבע מקומי. חוב במטבע מקומי הוא נטול כל משמעות מאחר שהבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס כסף, לפרוע את החוב הממשלתי וכך לבטלו מכל בחינה מעשית כפי שקרה ביפן ובארה"ב בהיקפים גדולים.

הבעיה עם הוצאה כספית משמעותית במטבע המדינה היא הלחץ האינפלציוני שהיא מפעילה. לא חשש חדלות הפרעון. לחץ זה צריך להיבחן ביחס לשיעור הריבית והאינפלציה. ואלו כיום עדיין נמוכים ביותר ומאפשרים לשחרר החגורה. המגמה היא אמנם עלייה בהן, כך שייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש משמעת בהוצאות. מצד שני אם יתממשו התחזיות על מהפכת האוטומציה הגדולה שבפתח, אנו אולי לפני עשור דפלציוני שבו שפיכת כספים תהיה הכרחית לשמן גלגלי הכלכלה.

קראתי לאחרונה שמשרד האוצר מתמחה כיום בחשבונאות פיקטיבית שמטרתה להוציא יותר כסף משמותר לו לכאורה לפי הכללים הנוקשים. כה לחי! חשבונאות ממשלתית של חובות במטבע מקומי היא חשבונאות שקר מטבעה כי היא מסווה את מעגלי הפידבק המורכבים שבין הוצאות והכנסות. כל כסף ישראלי שנוצר הרי חוזר בסוף לממשלה בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. חישוב חובות ממשלתיים נאיבי הוא שקר. הכותב שקרים בספרי השקרים פטור.

תמריצים מחוללים תינוקות

בעיית הילודה שמתחת לשיעור התחלופה משותפת לכל מדינה מערבית פרט לישראל. הונגריה המובלת בידי ויקטור אורבן היא אחת המדינות המסקרנות ביותר בעולם המפותח כיום. ימי האימפריה האוסטרו-הונגרית חלפו ממזמן, והונגריה היא רק מדינה בינונית באוכלוסייתה ולא עשירה במיוחד. ובכל אופן התנגדותו הנחרצת של אורבן לאליטות המערביות ולערכיהן הופכת את הונגריה תחת הנהגתו לאופוזיציה מרתקת.  בין הביטויים לשונות ההונגרית מצויה הנכונות של הונגריה להרעיף הטבות כלכליות יוצאות דופן על זוגות המרחיבים את המשפחה. כלאומן הונגרי אורבן מבין שאין לאומיות הונגרית בלי ילדים הונגרים. כמתנגד מושבע להגירה הוא בוודאי חולק את הסנטימנט של חבר הקונגרס האמריקני סטיבן קינג שהכריז כי "אינך יכול לבנות את הציביליזציה שלך עם תינוקות של אחרים".

דא עקא, פריון האישה ההונגרית בשנת 2010, אז נכנס לתפקידו, עמד על 1.25 ילדים לאישה, נתון שמשמעותו קריסה דמוגרפית עתידית של הונגריה באופן שהופך ללעג כל תקווה לעתיד הלאומיות ההונגרית. מה עוד שגם הילדים המעטים שנולדים בהונגריה מוצאים לעצמם במקרים רבים עבודה במערב אירופה ואובדים למולדתם.

הונגריה תחת אורבן הנהיגה מדיניות מתמרצת ילודה באופן שאין לו אח ורע בשום מקום אחר. על פי מאמר עדכני של המכון האמריקני ללימודי משפחה, בהתחשב בהפרשי העושר בין המדינות, התמריץ שנותן אורבן למשפחות הונגריות להביא ילד, משתווה לתמריץ בסך 200 אלף דולר בארצות הברית! התמריץ ניתן באמצעות השתתפות במימון דירת מגורים לזוג עם שלושה ילדים. הוא מתווסף לתמריצים אחרים, נדיבים גם אם פחות, בדמות הקלות מס להורים.

האם זה עובד? אם מסתכלים במספר הלידות השנתי הכללי לא רואים עליה כלל בשנים האחרונות, אך דבר זה נובע מכך שמספר הנשים בגיל הפריון צולל, מאחר שהנשים מזמני הבום הדמוגרפי בשנות השבעים כבר חדלות ללדת. בפועל רמת הפריון לאישה אכן עולה. הילודה בהונגריה עדיין נמוכה, אך תוך מספר שנים לא רב היא התקרבה מ-1.25 ל-1.5 ילדים לאישה, עלייה שלא הייתה דומה לה במדינות באזור כמו פולין וצ'כיה.

המקרה ההפוך בסין

תמריצים עובדים, גם כשמדובר בהחלטה כה אישית כמו כמה ילדים להביא לעולם. דוגמה לכך, אך הפוכה ומהכיוון השני ניתן לראות גם במאמר בג'ורנל המדעי "דמוגרפיה". קיימת מגמה בקרב חוקרי הדמוגרפיה להמעיט בחשיבות מדיניות הילד האחד ככלי לצמצום ילודה בסין עד ביטולה בשנת 2015. הרי כל העמים המזרח אסייתיים צמצמו ילודה בעשורים האחרונים ובאופן דרמטי. מיפן ועד סינגפור. מטאיוון ועד קוריאה. לדעתם הירידה בילודה הסינית הייתה מתרחשת בכל מקרה. לי תמיד הטענה נראתה בלתי מתקבלת על הדעת. התמריצים שהפעילו הסינים כדי להפחית ילודה היו כבירים, ואיך יכול להיות להיות שתמריצים גדולים לא יחוללו השפעות גדולות. בין התמריצים יש לציין פיטורים של פקידי ממשלה שלא הצליחו לאכוף יעדי ילודה נדרשים וקנסות על ילד עודף שעלו בהרבה על רמת ההכנסה השנתית. מקרה מפורסם הוא של במאי הסרטים הגדול, ג'אנג יי מו, שנדרש לשלם 1.2 מיליון דולר על המספר החריג של ילדיו. בתחילת שנות התשעים הסינים אפילו אסרו על אימוץ ילדים מעבר למכסה המותרת כדי לחבל במאמציהם של הורים להציג את הילד הנוסף שלהם כמאומץ.

ב-1970 הייתה אישה סינית יולדת שישה ילדים בממוצע, ממש כמו חרדית בימינו. בסוף שנות השבעים רמת הפריון ירדה כבר לשלושה ילדים לאישה כתוצאה מהשקעה ממשלתית גדולה בעידוד (או כפיית) תכנון משפחה. אבל הממשלה הסינית עדיין הייתה מודאגת. 3 מיליארד סינים בשנת 2050, כפי שהיה צפוי מאקסטרפולציה של שיעור הפריון, נראו להם מרשם לצפיפות אסונית ולכאוס. לכן הונהגה בשנת 1979 מדיניות הילד האחד שאסרה על יותר מילד למשפחה. המדיניות נאכפה ברמות שונות של חומרה לאורך השנים וגם הונהגו בה הקלות מסוימות. כדי לעודד הולדת בנות הותר לזוגות להביא ילד נוסף, אם הילד הראשון היה ילדה.

לטענת המאמר ב"דמוגרפיה", המדינה המתאימה ביותר להשוואה לסין היא ויאטנם, בשל נקודות דמיון בתרבות, ברמת ההשכלה, ביציאה מקומוניזם אל רפורמות קפיטליסטיות, בתוחלת החיים וגם בכך ששיעור הילודה ההתחלתי היה גם שם 6 ילדים וצנח במהירות עם הנהגת פיקוח ילודה. אלא שהויאטנמים היו רכים יותר והסתפקו במדיניות שקובעת מקסימום שני ילדים למשפחה ונוהגת עד עצם היום הזה. מתברר שאם שיעורי ילודה ויאטנמים היו נוהגים בסין, אז היו כיום 400 מיליון סינים נוספים בעולם. אם משווים את סין לסל של מדינות עם שיעור ילודה דומה לשלה ב-1970, אומדן הסינים שלא נולדו בשל הגבלות הילודה גבוה אפילו יותר.

נכון שישנן מדינות אסייתיות עם שיעורי ילודים נמוכים להדהים (למשל טאיוואן, סינגפור, דרום קוריאה), אך הן הגיעו לרמות ילודה כה נמוכות רק ברמה גבוהה של עושר כלכלי. מה שמייחד את סין הוא שהנפילה הקיצונית בילודה פקדה אותה כבר בעודה מדינה ענייה.

כל זה שייך לעבר. בפועל נראה שהסינים הטמיעו היטב את העדפות המפלגה ואיבדו כל עניין במשפחות גדולות ולכן החלפת מדיניות הילד האחד במדיניות של שני ילדים לאישה לא שינתה הרבה (כפי שהיטיב לנבא אז עדו מרוז). עד 2025 תעקוף הודו את סין ותיקח לעצמה את כתר המדינה המאוכלסת בעולם.

שחמט עם הפרסים

מוקדם עדיין לסכם ובכל אופן צריך לומר שהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם אירן נראית לעת עתה הצלחה מסחררת. התקשורת המיינסטרימית מתקשה לפרגן לו על כך כפי שהיא אינה מסוגלת להחמיא לו על הכלכלה הלוהטת. אבל זו האמת.

זה היה מהלך מסוכן מאוד ועל כן לא האמנתי שטראמפ באמת יעז לנקוט בו. הוא העז.

אירן יכולה הייתה לסגת מהסכם הגרעין כנקמה, אבל אז הייתה מאבדת את אירופה ואפילו הסינים והרוסים היו בבעיה. אף שכנראה לא טראמפ ולא אירופה מכוונים לכך, נראה שהם משחקים עם אירן משחק משולב. האחד הוא החוקר הרע. השני הוא החוקר הטוב וביחד הם מביכים את אירן.

האופציה הטובה ביותר לפני ארה"ב היא הגעה להסדרה מקיפה עם אירן שתקפיא את התמיכה בטרור ואת תוכנית הטילים ובראש ובראשונה תאריך את הסכם הגרעין שכרגע מאפשר לאירן נתיב קל לפצצה עתידית. בתמורה ארה"ב תבטל כל מגבלה מעל אירן ותפתח את המדינה לזרם השקעות זרות שלו היא זקוקה באופן נואש.

אם טראמפ יגיע להסדר כזה, והוא שב ומצהיר שהוא פתוח לכך, הוא יותקף מימין על כך שפספס הזדמנות להחלפת משטר, אך זו אשליה: אין נתיב ריאלי להחלפת משטר האייתולות.

המהלך של טראמפ חשף אמת שעד עתה לא הייתה ברורה וידועה – ארה"ב כשהיא נחושה מסוגלת לבדה למוטט את כלכלת אירן. גם אם האירופים ינסו לסייע, אף תאגיד גדול לא יבחר בכלכלת אירן על פני כלכלת ארה"ב הגדולה ממנה פי חמישים.

אמת זו תצטרך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי אירן כשיתוו את האסטרגיה רבת השנים של ארצם. האידיאולוגיה האיראנית הנוכחית מבססת עצמה על התנגדות אבל אל מול כוחה של ארה"ב התנגדות היא עקרה. ארה"ב לא מפסידה כלום מהסנקציות על אירן ואילו אירן מפסידה הכול. נואשותה רק גוררת אותה למעשי איוולת כלכליים כמו הגבלת המסחר במט"ח או סבסוד חקלאות בזבזנית במים.

טראמפ הראה גם שאירן אינה צפון קוריאה מבחינה קריטית: העם האירני אינו קונפורמיסטי וצייתן. הוא ישתולל אל מול הרעה בתנאי חייו בזעקות "מוות לדיקטטור" ו"מוות לחיזבאללה". גם לא רואים התלכדות מול האויב האמריקני. השנאה לדיקטטורה האיסלמית גדולה מההזדהות הפטריוטית. מי שמקשיב לדברי הצמרת האירנית בימים האחרונים מזהה נימת התנצלות שלה בפני עמה על כך שקלעה אותו לעימות מטורף כזה עם מעצמת העל היחידה.

גילוי נוסף מפתיע לטובה הוא שבסיוע סעודיה ושגשוג סקטור הנפט האמריקני עצמו אפשר לעמוד בהשפעות של הוצאת אירן מהשוק על מחיר הנפט.

במהלך של טראמפ היה סיכון אבל עתה סביר להניח שהוא יהפוך לנורמה שתחייב ממשלים רפובליקניים בעתיד, אפילו כאלו שיהיו פחות נועזים מממשל טראמפ. אפילו הדמוקרטים יהססו להחזיר לאירן את כל הטובות מבלי שתיתן משהו. אירן אולי מצייתת להסכם הגרעין אך מצפצפת על החלטות בינלאומיות אחרות.

אין זה דבר רגיל שמנהיג מקבל החלטה נועזת בניגוד לדעת המומחים ובסופו של דבר מתברר שהיא הייתה חכמה ומחושבת ביותר, וטראמפ ראוי לקבל על כך את כל הקרדיט.