למה אולי נפסיד את המלחמה

יש שמועות על עסקת תבוסה שרוקחים המצרים. אם יתאמתו, אני מקווה שביבי יושלך לכל הרוחות גם בידי בוחריו הימניים. זו תהיה שעה קשה וכואבת. ארגון מרצחים בעל אופי נאצי יוכל להשתקם לו על הגבול הדרומי שלנו, שמונים קילומטרים מתל אביב ומירושלים. זה לא יהיה סוף הציונות, אבל זה יהיה אחד מרגעי השפל הקשים ביותר שלה.

אם נגיע חלילה לרגע זה, איך הגענו אליו?

בטבלה הזו ההסבר:

הקשר בין ארה"ב לישראל התבסס לאורך שנים על הקשר הדתי בין הנצרות, בפרט זו הפרוטסטנטית, לבין העם המתואר בתנ"ך. אבל האמונה בתנ"ך קרסה בקרב הדור הצעיר בארה"ב בעשור האחרון. הטבלה מציגה אך ורק את הצעירים הלבנים. ניתן לראות איך אלו שמאמינים שהתנ"ך הוא אמת הולכים ומצטמקים, ולעומת זאת אלו שרואים בתנ"ך סיפור ותו לא הולכים וגדלים במספרם. אלו שינויים טקטוניים בתוך פחות מעשור.

אלמנט נוסף, חשוב לא פחות, שלא פירטתי בטבלה, הוא שהצעירים הלא לבנים, בין אם הם דתיים ובין אם לא, מעולם לא היו מחוברים במיוחד לישראל, ושיעורם באוכלוסיה הכללית גם הוא עולה.

בטווח הארוך מאוד נראה שאין בכלל עתיד דמוגרפי לקבוצה האתאיסטית. שיעורי הפריון שלה נמוכים מאוד, בעוד הפריון של המיעוט באמריקה שמחזיק באמונה אדוקה הוא די מרשים ודומה לפריון בקרב מסורתיים בישראל. אבל זה עניין שיהפוך משמעותי רק עוד 40-50 שנים, וגם זאת רק בתנאי שהנוצרים האדוקים באמריקה ילמדו לשלוט בחינוך של ילדיהם ולא ישלחו אותם לקמפוסים שבהם יהיו תחת השפעה אתאיסטית. אז גם שיעור היהודים האורתודוקסים באמריקה יתחיל להיות משמעותי ותהיה להם השפעה פוליטית דרמטית בניו יורק ובניו ג'רזי, ואולי יוכלו לסובב את הפוליטיקה האמריקנית על אצבעם, כפי שהרבי מסקוור ידע לעשות כבר בבחירות האחרונות. אבל צריך לשרוד את כל התקופה הזו, ואין להכחיש, עם המשטמה הקיצונית של הצעירים האתאיסטים כלפי מדינת היהודים, זה לא יהיה קל.

אל תישארו צעירים לנצח

בסקרים שמתפרסמים על הדור הצעיר באמריקה בולטת סלידתו מישראל. באחד הסקרים האחרונים 51% מהצעירים באמריקה העדיפו את הפלסטינים על הישראלים, לעומת 15% שבחרו ההיפך. קשה להבין למה שמישהו יזדהה עם עם נחשל, שחילק סוכריות ב-11 בספטמבר בזמנו, ושכאשר נותנים לו לשלוט בעצמו בוחר בתיאוקרטיית טרור רצחנית, ולא בדמוקרטיה ליברלית ובעלת ברית עם תרומה פנטסטית למדע ולטכנולוגיה. קשה להבין עד שלא מכירים את מערכת החינוך הפרוגרסיבית האנטי מערבית בארה"ב, את קריסת ההשפעה הדתית המסורתית והחלפתה בדת הווקנס המטורללת, או מנגד את האנטישמיות שמחלחלת בשורות הימין האמריקני הבדלני, או את השינוי הדמוגרפי הניכר – הלבנים כבר אינם רוב מובהק בשכבות הגיל הצעירות.

רק שוטה עיוור יסרב להפנים את המסקנות המתבקשות. ישראל חייבת לחתור להפחית את תלותה בארצות הברית. אולי יבוא יום שבו הפוליטיקאים האמריקניים יחזרו להתחנף לישראל – אי אפשר יהיה לנצח בניו יורק ובניו ג'רזי בלי קולות היהודים האורתודוקסים, אבל הוא רחוק עדיין, ואין לנו 50 שנה להמתין.

ועם זאת, התמונה היא קצת יותר מורכבת. אפשר לטעון שהשקפת הצעירים הפרוגרסיבית היא בת חלוף. מחלת ילדות שחולפת להם עם הגיל. מה שמשתקף במשפט הידוע על כך שרק מנוול לא יהיה קומוניסט בגיל 15, ורק טיפש יהיה קומוניסט בגיל 30.

מה אומרות הראיות?

ובכן, בעוד מלחמת עירק והמשבר הכלכלי שפרץ בתקופת הנשיא בוש הותירו את הצעירים בשמאל עם התבגרותם לתוך העשור הראשון של המילניום, יש סימנים לתזוזה מסיבית של שנתונים ימינה בתקופת אובמה ואילך.

פנסילבניה היא מדינת מפתח בבחירות בארה"ב בשנים האחרונות, וכמעט בלתי אפשר יהיה לנצח גם בבחירות הקרובות ללא ניצחון בפנסילבניה. הלכתי לבדוק באתר של סיינה, סוקר אמריקני שעובד עם הניו יורק טיימס, ונחשב למעולה, כיצד התפצלו הגילאים בפנסילבניה בשנת 2016 (טראמפ נגד קלינטון) לעומת שנת 2023 (טראמפ נגד ביידן)

אם מתבוננים בסקר של סיינה ב-2016 רואים שהיה הפרש של למעלה מ-30% לטובת המועמדת הדמוקרטית בקרב גילאי 18-34. כעבור 7 שנים גילאים אלו הם 25-41, כלומר הם מכסים 12 מתוך 15 השנים של הקטגוריה 30-44 בסקר של שנת 2023. אם קיימת עקביות פוליטית רבה בחייהם של בני אדם, ניתן לצפות אם כך לכך שבקטגוריה זו יוביל המועמד הדמוקרטי בשיעור ניכר. אבל בפועל בקטגוריית גילאי 30-44 מוביל טראמפ על ביידן בשישה אחוזים לפי הסקר ב-2023!

ניתן להסתכל על כך גם הפוך. בני 30-44 היו, שבע שנים קודם, בני 23-37, קטגוריה שמכסה חלק ניכר מהשנים בקטגוריה 18-34 בשנת 2016, אבל דפוסי ההצבעה רחוקים בין הקטגוריה הצעירה בשנת 2016 לקטגוריית גיל הביניים בשנת 2023 מרחק שמים וארץ.

ג'ורג' מקגוורן היה מועמד השמאל המובהק בבחירות לנשיאות בשנת 1972 מול ריצ'ארד ניקסון והובס ב-49 מדינות (לא כולל מסצ'וסטס, מעוז שמאל עד היום). אחרי תבוסתו הוא פנה לעסקי המלונאות ופשט רגל. הוא האשים בכך את "העלות של התמודדות עם תקנות פדרליות, מדינתיות ומקומיות שנחקקו בכוונות טובות אך הקשו על חייהם של בעלי עסקים קטנים, ואת עלות ההתמודדות עם תביעות סרק"  וסיכם: "הלוואי שבשנים בהן כיהנתי בתפקיד ציבורי, היה לי ניסיון מכלי ראשון לגבי הקשיים איתם מתמודדים אנשי עסקים מדי יום. ידע זה היה הופך אותי לסנאטור טוב יותר ולמועמד לנשיאות מתחשב יותר."

כידוע שמרן הוא ליברל ששדדו אותו, ובאותו אופן מבוגר הוא פרוגרסיבי שהחיים לימדו אותו להיגמל מפנטזיות. כשאדם יוצא מהחממה של הקולג' ומנסה להיכנס לשוק העבודה או להקים עסק או לגדל משפחה הוא מפנים דברים שלא היה מסוגל להפנים קודם. נאחל לעצמנו אם כך שצעירי ארה"ב לא יישארו צעירים לנצח, כי אחרת אנחנו במצב ביש אמיתי.

לבחור בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון

אחד המאפיינים של חברות מערביות הוא התפיסה שניתן לתת אמון בזולת. ״כשאתה פוגש אדם לראשונה, האם אתה יכול לתת בו אמון?״ לפי אחד הסקרים, זו שאלה שעליה עונים בחיוב 50% מהקנדים, 39% מהאוסטרים (אף שאוסטריה היא לאו דווקא אחת מהמדינות המערביות הסימפטיות ביותר), אבל רק 20% מהבנגלדשים, הארמנים והבלרוסים. 13% מהסינים ו-11% בבוליביה.

בתוך ארה״ב עצמה התשובות שנותנים בני גזעים שונים אינן זהות. הלבנים נותנים הרבה יותר אמון מאשר נותנים שחורים והיספאנים. ההבדלים ראויים לציון.

בסופו של דבר כולנו היינו רוצים לחיות במקום שבו חיים בני אדם שנותנים אמון זה בזה. התועלת שבכך נראית עצומה בפיתרון הבעיות בתורת המשחקים הידועות כטרגדיות של נחלת הכלל. לכל אחד משתלם לטנף קצת, ולא לטרוח להקפיד על ניקיון. אבל כולם יסבלו אם הנורמה הכללית תהיה לטנף. הנכונות לתת אמון מאפשרת לנהל חברות נטולות שחיתות וקומבינות. חברות שבהן אינך חושש שידפקו אותך, אם לא תמהר לדפוק את הזולת ראשון. אין זה מפתיע שהמדינות הסקנדינביות ידועות כמקום שבו רמת האמון גבוהה במיוחד.

ייתכן שהאמון חשוב אפילו יותר מהאייקיו. רוסיה היא מדינה של אמון נמוך, ואפילו שמצליחה במבחני הפיז״ה, היא אינה מקום נעים לחיות בו. להבדיל, אפילו שהבנות החרדיות די מצליחות במבחני פיז״ה, הערים החרדיות ידועות כמעוז של נפוטיזם, שחיתות וניהול גרוע. אבל כאשר יש אייקיו גבוה, אולי גם בעיית האמון בת פיתרון. אחרי הכול הבריטים הצליחו לחנך יפה את ההונג-קונגים, לפחות עד שסין השתלטה ורמסה בברוטליות את האופי של המושבה.

ההפיכה המשטרית נועדה להפוך את ישראל למקום שבו האמון נמוך, שבו את השופטים ממנה דוד אמסלם, ולא חילי טרופר. המזימה סוכלה, ואין פלא שערך השקל עלה מאז ה-7.10. נורמות של אמון נמוך מסוכנות למדינה הרבה יותר מאשר יחיא סינואר.

החשיבות של אמון גבוה יכולה להסביר את השמאלנות הפתולוגית. כיצד אנשים מתעקשים להאמין בנאיביות כזו בכך שהם יכולים לשכנע את הזולת הברברי בערכיהם הנאורים? אפשר להצדיק זאת בכך שלחשיבה כזו יש ערך הישרדותי גדול כאשר היא מוצאת פרטנרים ראויים. ארצות הברית עצמה היא ניסוי מדהים כזה, שבו מיליוני בני אדם שהגיעו מתרבויות שונות סידרו לעצמם ולצאצאיהם שגשוג ורווחה בהתבסס על ערכים כמו דמוקרטיה ושלטון החוק.

מובן שהניסוי האמריקני הצליח רק כי אמריקה גובה מחיר כבד מאוד ממי שמפר את האמון שניתן בו, בין אם זה פושע מבפנים, או אויב מבחוץ. המלחמה בעזה נמנית על מגוון רחב של תופעות, שבהן מדינות המערב נדרשות לגבות מחיר כבד על הפרת אמון. אם לא יעשו כן יגבר החשש שחברות שמבוססות על אמון גבוה אינן בנות קיימא. לפחות לא כחברות חילוניות, שבהן האידיאולוגיה ההומניסטית שולטת ומקשה על עריכת הבחנות קומון-סנס בין אלו הראויים לאמון ואלו שלא. ארנון סגל, אחיו של הפרשן הפוליטי, הדגים את הייחוד של אמון מבוסס דת, כשהסכים לתרום כליה לזר, אקט קיצוני של מתן אמון, אבל רק ליהודי.

דונלד טראמפ הוא מועמד פרדוקסלי לנשיאות. הוא עצמו הוכיח בעסקיו ובתרמיות הקטנות והגדולות שהיה מעורב בהן לאורך השנים, ובכלל זה בטענות השווא על גניבת בחירות, שהוא האחרון שראוי לאמון. עם זאת ניתן לראותו במידה של צדק כמועמד של האמון ההדדי לבחירות הקרובות בארה״ב בעוד ג׳ו ביידן מייצג את האמון הפתולוגי. תפיסותיו של טראמפ לגבי גירוש זרים שהפכו את ארה״ב לזירת תעמולה לחמאס; הפסקת הניצול הציני של אמנת הפליטים בידי מסתננים ומבריחי גבול; בלימת השיטפון של היצוא הסיני שמאיים למוטט את תעשיית הרכב האמריקנית וגם ההערכה שיתן לישראל יד חופשית יותר מול הטרור – כל אלו מייצגים גישה שמאפשרת לחברות של אמון גבוה לשרוד ולשגשג. מול כל זה עומדים מצד שני חיבתו הביזארית לפוטין והחשש שיפקיר את אוקראינה. והם מזכירים שלבד מאישיותו הפגומה, גם בהשקפת העולם שלו יש נקודות שחורות.

ביבי מציב דילמה דומה. הוא עצמו אינו ראוי לאמון כלל ברובד האישי, אבל ברובד הלאומי הוא זה שיטיל את הסנקציות המכאיבות יותר על העם הפלסטיני, שהוכיח כבר אינספור פעמים שתמיד ינשך את היד שמאכילה אותו.

בלית ברירה לפעמים הרצון לשמר חברות מבוססות אמון גבוה עלול לחייב תמיכה בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון.

עוד נתונים על הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות

בדצמבר כתבתי על הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות – מצד אחד ליברליות זו השקפת העולם שמאפיינת את הצעירים. מצד שני זו השקפת העולם שמובילה להולדת פחות ילדים. ישנו קונפליקט בין הנטיה של הדורות לאמץ ערכים ליברליים יותר ויותר, לבין המורשת הגנטית של האדם שהיא גם המורשת שמקבלים בחינוך בבית, שדוחפת אנשים להיות כמו הוריהם, והורים, ובפרט הורים להרבה ילדים, נוטים להיות יותר שמרנים.

בישראל הקונפליקט הזה מוכרע בצורה ברוטלית – לטובת המורשת השמרנית. ישראל כיום היא אמנם בנקודה שבה הגוש האמוני היהודי חלש, אבל העתיד ניכר לעין, וברור שבו הגוש הזה צפוי להתעצמות דמוגרפית. להפתעתי הדבר נראה ברור לא רק בנתונים של החרדים אלא בהתחזקות החינוך הממלכתי דתי.

בארה"ב, וכנראה בכל המערב, הקונפליקט מוכרע באופן ברוטלי לכיוון ההפוך – לכיוון הליברליות. הדורות הצעירים הרבה יותר פרוגרסיביים. בסקר על הורים באמריקה שנערך ב-2022 ניתן היה לראות כיצד בגילאים שבהם יש לאנשים ילדים קטינים, התמונה הפוליטית מוטה. הפער בין דמוקרטים לרפובליקנים היה כ-10% בערך לטובת הדמוקרטים בקרב ההורים. וזה אף על פי שבקבוצה המשלימה, בני הגילאים 30-50 שאינם הורים, הדמוקרטים מובילים בשיעורים גדולים עוד בהרבה. הדבר משקף את העובדה שעיקר כוחם של הרפובליקנים הוא בקרב לבנים מבוגרים, קבוצה שכבר לא שייכת כיום לוועד ההורים.   עם זאת, כאשר לא סופרים לפי הורים, אלא לפי ילדים, מגלים בערך תיקו – מספר הילדים שגדלים בבית רפובליקני זהה למספר הילדים שגדלים בבית דמוקרטי. זאת מאחר שממוצע הילדים במשק בית רפובליקני גדול יותר.

סביר להניח שבעתיד הנראה לעין אמריקה תיעשה יותר ויותר פרוגרסיבית. מבחינה דמוגרפית צרופה יש אולי תיקו בלידות בין רפובליקנים לבין דמוקרטים, אבל מבחינת מוסדות החינוך הליברלים שולטים שלטון מוחלט, וגם מכיוון המהגרים כנראה לדמוקרטים יש עדיפות, אף שלאחרונה ההיספאנים מפתיעים בכך שהם מתחלקים די שווה בשווה בין ביידן לטראמפ, לפחות לפי רבים מהסקרים.

עם זאת, אני מאמין שתומאס פרידמן צדק פעם אחת לפחות בחייו, כשאמר שישראל היא האוף ברודוויי, המעבדה שבה כל דבר מערבי נבחן לראשונה. ולכן המגמות שרואים אצלנו היום הן המגמות שנראה בכל המערב למחרת. כיום השמרנים בארה"ב אמנם שולחים את ילדיהם לבתי ספר ולקולג'ים שבהם יטיפו להם על ווקנס, אבל המדינות האדומות בארה"ב מתחילות לפתח אלרגיה לקונספט הזה, ובפלורידה המושל דה סנטיס משקיע המון בחסימת הווקנס במערכת החינוך. גם באינדיאנה למשל מעבירים חוק שמעורר חלחלה בקרב אנשי הסגל בקולג'ים. היכולת של שמרנים באמריקה להעביר ערכיהם לילדים תשתפר עם השנים. כפי שבישראל כבר עשרות שנים הורים דתיים משקיעים בלוודא שילדיהם נשלחים לבתי הספר שבהם יועברו להם ערכים שלטעמם. השילוב בין שיעורי ילודה גבוהים יותר בקרב שמרנים, לבין מוסדות חינוך שמרניים במדינות שמרניות ובאזורים שמרניים יכול לאתגר קשות את הליברליות, אבל זהו תהליך שידרוש שנים רבות.

הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות

ה-GSS, הסקר החברתי האמריקני, מאפשר לקבל תמונה מרתקת על השינויים שחלו בציבור האמריקני בעשורים האחרונים. מגמה אחת ידועה היא ירידת חלקם של הלבנים באוכלוסיה. בעבר לבנים היו הרוב המכריע בארה"ב. כיום רק חצי מהתינוקות הנולדים בארה"ב הם לבנים. מגמה שנייה היא קריסת הדתיות באמריקה. אצל הלבנים יש קשר הדוק בין דת לבין פוליטיקה שמרנית, וככל שאנשים דתיים יותר כך נטייתם להצביע לרפובליקנים גוברת, ואילו החילוניות מקושרת עם השקפת עולם פרוגרסיבית.

לצורך מחקרי סיווגתי את המשתתפים בסקר מהגזע הלבן בגילאים 35-55 לשתי קבוצות. הראשונה היא קבוצה שמגדירה את עצמה ליברלית ואין לה עניין דתי בתנ"ך (רואה אותו כספר עתיק ותו לא). הקבוצה השנייה היא קבוצה שלא מגדירה את עצמה ליברלית וכן יש לה עניין בתנ"ך (רואה אותו כדבר האלוהים, או לפחות כספר בהשראה אלוהית).

יש כמובן כאלו שנופלים בין הכיסאות (שמרנים אתאיסטים, ליברלים שמאמינים בתנ"ך), אבל רוב האוכלוסיה האמריקנית הלבנה ניתנת להגדרה באמצעות שתי הקטגוריות האלו.

לפי ה-GSS מ-2021, הקבוצה הליברלית-חילונית מונה 18% מהאמריקנים הלבנים בגילאי 35-55, בעוד שהקבוצה המאמינה ולא ליברלית מונה 54%. בקבוצה הליברלית-חילונית שיעור מצביעי טראמפ שואף לאפס (כנראה בקרב משתתפי ה-GSS לא היה ביניהם אפילו מצביע טראמפ אחד). בקבוצה המאמינה והלא ליברלית היחס בין טראמפ להילארי היה בערך 20-80 לטובתו.

יש כמובן פער דמוגרפי. בקבוצה המאמינה בגילאים האלו מדווחים על 2 ילדים בממוצע. בקבוצה הליברלית החילונית מדווחים על 1.25 ילדים בממוצע. זה פער גדול.

אם נלך אחרונה במנהרת הזמן ונתבונן לעומת זאת ב-GSS מ-1994, אשר למרבה הנוחות הכיל שאלות דומות, נגלה כמה שונה הייתה ההתפלגות אז בגילאים 35-55. אז הקבוצה הליברלית חילונית הכילה רק 8% מהאמריקנים הלבנים, ואילו הקבוצה המאמינה והלא ליברלית הכילה 66%.  פערי הפריון היו משמעותיים גם אז לא פחות. המאמינים דיווחו על 1.85 ילדים בממוצע, הליברלים החילונים על ילד אחד בממוצע.

מי שהיה מסתכל באופן דמוגרפי נאיבי על המגמות ב-1994 היה מסיק בוודאי שהליברלים החילונים הם קבוצה זעירה שהולכת להכחיד את עצמה על ידי ילודה נמוכה. בפועל נראה שזו הקבוצה שהולכת לנצח אבולוציונית. השקפת העולם שלה הולכת ומתפשטת מדי דור. כישראלים צריך לומר שזו קבוצה שלא אוהבת אותנו כל כך, וההתפתחות הזו אסונית מבחינתנו. הכיצד מגיעה הצלחה דמוגרפית כזו, כשהילודה כל כך נמוכה? נראה שההסבר נעוץ בכך שהקבוצה הלבנה החילונית-ליברלית היא הקבוצה של בעלי האייקיו הגבוה. ככזו היא שולטת בתרבות הפופולארית ובאקדמיה, ומצליחה ללמד את משנתה לצעירים. בנוסף, לאור הבעיה הדמוגרפית שלה, היא משתמשת בשליטתה התרבותית כדי לקדם הגירה מהעולם השלישי. אמנם כאן ייתכן שהייתה לה מיסקלקולציה, מאחר שיש כבר סימנים ברורים לכך שההיספנים אינם הופכים לנאמנים מובהקים של המפלגה הדמוקרטית כפי שכולם ציפו.

לסיכום, מצד אחד נראה שקיים גידול ניכר במספר הליברלים. מצד שני, מאחר שהילודה הליברלית כל כך נמוכה, ואילו מספר הליברלים רק גדל ונעשה משמעותי יותר הרי שמואצת המגמה שגנים שגורמים לנשאיהם להיות ליברלים (אולי למשל על ידי ציודם באייקיו גבוה..) הולכים ונעלמים מהאוכלוסיה. זהו הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות.

דור הכאוס

הסקרים שנערכים באמריקה לגבי העדפות פוליטיות בגילאים הצעירים הם מטרידים מאוד. באחד הסקרים האחרונים 51% מצעירי אמריקה בגילאים 18-24 חשבו שהדבר הנכון הוא למסור את ישראל לידי החמאס. בהחלט ממצא שאמור לגרום לנו לא לישון בלילה. כדי לנסות להבין טוב יותר את דור הזי התבוננתי לעומק בסקר שפורסם היום בידי פוקס ניוז, ומכיל קטגוריה של "מתחת לגיל 30".

מצאתי שהעמדות של הדור הזה מתעתעות ומבלבלות מאוד. לפי הסקר הדור הזה בכלל תומך בדונאלד טראמפ יותר מדור הזקנים! זה בהחלט לא מה שהיית מצפה לו מדור פרוגרסיבי. מצד שני זהו דור שאדיש לאג'נדה השמרנית, למשל הצורך לאבטח את הגבול הדרומי, וזהו דור שכאמור אינו ידידותי לישראל.

אחרי מחשבה ובחינה נראה לי שיש כלל שמאפיין את העדפותיו של דור הזי – בהשוואה לדור המבוגר, תמיד הוא יבחר באופציה שתחולל יותר כאוס. הרבה מהאג'נדה הפרוגרסיבית מחולל כאוס, ולכן ברור שהיא קוסמת לצעירים. לנטוש את ישראל או להפקיר את הגבול לזרם אינסופי של מהגרים – אלו הדברים שיחריבו את הסדר העולמי. מצד שני להעדיף את טראמפ על ביידן – גם זה מחולל כאוס מובטח.

החיבה לכאוס יכולה להיות קשורה לכך ששינוי מטבעו תמיד מדבר יותר לדור הצעיר, וריגושים נוסח תוכנית ריאליטי יותר קוסמים להם. חיבה זו יכולה גם לנבוע מבורות, שטחיות וחוסר הבנה. יש סיבות לכך שדברים הם כמו שהם, ומי שאינו מבין את העולם לא יבין גם את הסיבות האלו. רומזת לכך העובדה שהדור הצעיר גם לא מתעניין במיוחד בפוליטיקה (33% לא מוצאים עניין רב בבחירות הקרבות, לעומת 10% מהפנסיונרים). זהו גם דור ששונה אתנית. הלבנים כבר אינם רוב מובהק בקרבו, וסדר העולם הישן שהשכינו ושהבטיח את הפאקס אמריקנה רב השנים כבר לא יקר לליבו של הדור הצעיר.

הדגמתי את עיקרון הכאוס בתשובות לכמה שאלות ובהשוואה בין צעירים מתחת ל-30 לפנסיונרים שמעל ל-65.

עמדה חיובית כלפי דונלד טראמפ: צעירים 50%, פנסיונרים 40%. מה הפלא שהם אוהבים את טראמפ מועמד הכאוס.

עמדה חיובית כלפי ניקי היילי: צעירים 22%, פנסיונרים 43%. זו מועמדת של סדר אמריקני מהסוג הישן. מה לדור הזי ולזה…

עמדה חיובית כלפי כריס כריסטי: צעירים 13%, פנסיונרים 38%. גם כאן, זה מועמד של סדר רפובליקני אמריקני מהסוג הישן.

העדפת הפלסטינים על הישראלים:צעירים 40%, פנסיונרים 11%. סוג של כאוס שנחווה חלילה על בשרנו…

ארה"ב תומכת בישראל יותר מדי: צעירים 40%, פנסיונרים 22%. בדומה לשאלה הקודמת.

ארה"ב צריכה לתמוך פחות באוקראינה: צעירים 33%, פנסיונרים 19%. עמדת כאוס מובהקת שתוביל להתפוררות הסדר העולמי, ומה שמעניין שזו עמדה שנפוצה כיום הרבה יותר במפלגה הרפובליקנית. הדימוי שלפיו צעירים הם פשוט יותר מזוהים עם הדמוקרטים לא עובד כאן.

מתנגדים לגירוש מהגרים לא חוקים:  צעירים 55%, פנסיונרים 19%. למלא את רחובות ארה"ב בפליטי כל העולם השלישי, אין דבר יותר מחולל כאוס מזה, והכאוס ניכר כבר בעיר ניו יורק. אין פלא שהצעירים מתלהבים מהקונספט.

תמיכה ברוברט קנדי: צעירים 14%, פנסיונרים 9%. למרות שגם תוצאה זו מוכיחה את התזה שלי, התאכזבתי קצת. תמיכה במועמד שמאמין בתיאוריות קונספירציה (הקוביד נוצר כך שיהודים וסינים חסינים לו) ובהתנגדות לחיסונים נראית הדבר הכי טבעי לדור הכאוס שלנו. רק הבדל 5% בין הדורות זה פחות ממה שציפיתי.

תמיכה בדונלד טראמפ: צעירים 41%, פנסיונרים 36%. כאמור, שאלת הכאוס האולטימטיבית של 2024.

צריך נשיא שמוכן לעבור על החוק: צעירים 39%, פנסיונרים 9%. גם זו שאלת כאוס מובהקת, והפער בין הדורות מטורף.

אני אוהב להשתעשע בתיאוריית הסימולציה, התיאוריה שאנו פועלים בתוך מרחב סימולציה שכוננו אדוני הסימולציה ממימד אחר. אולי הדרך הנכונה להבין את דור הזי האמריקני היא לראות אותו כמי שנוצר כדי להגשים ליוצרי הסימולציה פנטזיה של כאוס. זהו דור שלא יותיר אבן על אבן מכל מה שהיה לפניו. לא יהיה נעים, אבל לבטח יהיה מעניין.

האיום מימין על ישראל

דונאלד טראמפ נשאל לאחרונה על האפשרות שטאקר קרלסון יהיה סגן הנשיא שלו, והגיב לרעיון בנימה חיובית. מבחינת מי שתומך בישראל, מדובר באזעקת אמת. קרלסון הוא עוכר ישראל לא קטן, בולט בכך בין דוברי ימין רפובליקני שברובם סוגדים לישראלים. הוא שייך לסוג הימין הישן ששלט במפלגה הרפובליקנית בשנות השלושים. בדלני, שונא יהודים, חשדני כלפי נסיונותיהם לגרור אותו למלחמות לא לו. האפשרות שקרלסון יהיה פעימת לב אחת (או אימפיצ'מנט) מהבית הלבן מעוררת חלחלה.

הדבר הזה מצטרף לעוד כמה אמירות תמוהות של טראמפ מהזמן האחרון, בהן מחמאות לחוכמתו של חיזבאללה ולעג לשר הביטחון שלנו. עם זאת, אני מהמר שהתמיכה בישראל במפלגה הרפובליקנית היא כל כך איתנה, והסלידה מהאיסלאם ומהג'יהאדיזם כל כך טבעית – שהאיום עלינו מצד הרפובליקנים קטן בהרבה מזה שמצד הדמוקרטים. בסקרים על המלחמה על כל רפובליקני שאומר מילה רעה על ישראל, יהיו ארבעה או חמישה שיאמרו עליה מילה טובה. אצל הדמוקרטים, בפרט בדור הצעיר, התמונה מאוזנת בהרבה. עם זאת, תמיד צריך להתכונן להפתעות רעות ולקריסת קונספציות, כמו שכבר למדנו.

יש כמה דברים שלפחות מצד ישראל צריך לעשות כדי לא להחריב ביודעין את מערכת היחסים הכה חשובה הזו לקיומנו – בינינו לבין הימין האמריקני, ובינינו לבין הימין המערבי בכלל.

הדבר החשוב ביותר הוא לא לרמוז בשום צורה שארצות המערב אמורות לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים. אפשר לדבר חופשי על כך שהם יכולים להיקלט במדינות ערב או במלזיה או באינדונזיה או בטורקיה. אבל בשום פנים אסור שדובר ישראלי יעלה על דל שפתיו את האפשרות שארה"ב או אירופה צריכות להוציא את הערמונים האלו מהאש עבורנו. זה דיבור שגובל בבגידה בבעלי הברית שלנו באירופה ומצדיק כל סטריאוטיפ אנטישמי אפשרי. דיבור מעין זה הוא גם בגידה בקהילות היהודיות בתפוצות שסובלות כל כך מהגירה מוסלמית.

דבר שני הוא להיות פחות חמדנים לגבי סיוע כספי מאמריקה. אנחנו יכולים בלי, או לפחות אנחנו יכולים להסתפק בקיים בלי לדרוש יותר. בסופו של דבר השאלה אם שער השקל יעמוד על 4 לדולר או על 3.5 לדולר היא פחות קריטית לנו מאשר מרמור הולך וגובר בקרב משלם המיסים האמריקני על כך שכספו הולך לזרים. ישראל היא מדינה עשירה, ואם יש לה בעיות כלכליות – מוטב שתפתור אותן באמצעות הליכים פנימיים, כמו שיפור התעסוקה והחינוך בקרב החרדים, מאשר בהתעלקות על כספם של אחרים.

דבר שלישי, שדווקא הייתה התקדמות רבה בו בחודשים האחרונים, אבל בדיליי עצום ולא הגיוני, הוא לטפל מהשורש בהתעמרות של חרדים וחרד"לים באנשי דת נוצרים ובפגיעה בסמלים של הדת הנוצרית. ההתנהגות הזו כל כך מגעילה ומזעזעת, והתפוצה של סרטונים שמתעדים אותה ברשתות החברתיות היא כמו אש בנעורת. לא ברור מדוע המשטרה לא עשתה כלום בנושא כל כך הרבה זמן.

הגאולה הפדרלית

יש עניין לאחרונה באפשרות לפדרליזציה של ישראל, אפשרות שכתבתי עליה כבר לפני שנים. אירוע שמתרחש בחודש האחרון באורגון שבארצות הברית מוכיח שפדרליזציה יכולה להוות מעין פלא וצינור שפע.

בעשור האחרון יש עניין ביכולת של חומר שמופק מפטריות הזיה – סיילסייבן (psilocybin) להקל על חרדת מוות שיש לאנשים שחולים במצב סופני, או שיש להם סיבה לחשוש ממחלה כזו, וגם להקל על נפגעי פוסט טראומה. ב-2020 במשאל עם (כלי שצריך לעודד את השימוש בו גם פה) החליטו המצביעים באורגון לקחת את הסיכון ולאשר את השימוש בסיילסייבן, אמנם במגבלות. המשתמש צריך יהיה לעשות זאת בקליניקה מורשית ובליווי איש מקצוע שיימשך שעות. זה יקר ויעלה אלפי דולרים, אבל אפשרי. על פי הטענה, האפקט מושג מטיפול חד פעמי אך יכול להימשך חודשים. הפטריה חוזרת לשימוש בצפון אמריקה, מקום שבו שימשה בעבר בידי שבטים אינדיאניים לטקסי ריפוי ופולחן.

נדרשו שנתיים וחצי כדי שכל ענייני הרגולציה, הניירת וההכשרות יוסדרו, וממש לאחרונה התחילה קבלת מטופלים, אמנם עם רשימת המתנה. אבל בארה"ב הקפיטליסטית יהיו בוודאי תורים בשפע במהרה, לכל מי שמוכן לשלם.

ארה"ב היא ספינה כבדה, וה-FDA איטי מאוד בהחלטותיו. היכולת לקבל החלטות מהר (יחסית) בענייני סמים ולאפשר התנסויות גואלות היא מתנה, שנותן לאמריקנים האופי המבוזר והלא ריכוזי של הממשל הפדרלי. אורגון יכולה לקבל החלטות עבור עצמה, ואינה חייבת לחכות עד שהממשל כולו יתייצב מאחוריהן, ואנשים מיוסרים אשר מצבם קשה, יכולים להיגאל.

לקחים מוויסקונסין

נעשות הרבה השוואות בין שיטת הממשל בארה"ב לבין השיטה שבה מתכוונת הממשלה למנות שופטים. המקרה של ויסקונסין יכול ללמד על המגבלות של ההשוואה.

ויסקונסין היא מדינה חשובה בלב ארצות הברית, חשובה בפרט לבחירות נשיאותיות. היא אחת המדינות שצפויות להכריע את הכף בבחירות הבאות, כפי שהייתה מדינה צמודה מאוד בבחירות הקודמות. על אף אופייה המתנדנד, הרפובליקנים השתלטו על בית הנבחרים של ויסקונסין כבר לפני שנים, והשתמשו בכך כדי לעצב את מפת המחוזות כך שתעזור להם בהמשך. בעצם הם יצרו בכך רודנות – מפלגה אחת משתלטת על בית הנבחרים המדינתי, ומייד מעצבת מפה שרירותית של מחוזות שתבטיח שהיא תוכל להשתלט על בית הנבחרים גם בבחירות הבאות. בחירות בשיטה האזורית פגיעות מאוד לחבלה כזו בדמוקרטיה. אפשר היה לחשוש שככה בעצם תיווצר לולאה שמנציחה את עצמה לנצח, ותזכיר את גישת האחים המוסלמים לדמוקרטיה – פעם אחת עושים בחירות הוגנות ומנצחים, ואחר כך כבר מוודאים שאף פעם לא יהיו בחירות הוגנות יותר.  תמיד ויסקונסין תישלט בידי הרפובליקנים, כי פעם אחת היא נשלטה בידי הרפובליקנים, והם ניצלו זאת כדי להשתלט על חלוקת מחוזות הבחירה.

ברם, יש פיצ'ר אחד בחוקת ויסקונסין שמנטרל את החשש מדיקטטורה נצחית. בויסקונסין בוחרים ישירות שופטים. העם יוצא לקלפיות ובוחר. מערכת בחירות כזו תתקיים בשבוע הבא, ותקבע למי יש רוב בבית המשפט העליון: לרפובליקנים או לדמוקרטים. אם הרוב יחליט לתת את הבכורה לשופט רפובליקני, סימן שהוא משלים עם שיטת חלוקת המחוזות וגם עם החשש שבויסקונסין תיאסרנה הפלות. אם יחליט לתת את הרוב לשופטת דמוקרטית, דבר שיש סיכוי גדול לו, שכן בכל מקום שבהן נערכו בחירות על הפלות, השמרנים הפסידו, אזי ייווצר רוב בבית המשפט העליון שידרוש שרטוט מחודש של מחוזות הבחירה המדינתיים ותחזור הדמוקרטיה לויסקונסין.

שמחה רוטמן כתב ספר בשם: "למה שהעם יבחר את השופטים", אבל לא באמת התכוון לכך שהעם יבחר את השופטים; הוא התכוון לכך שהפוליטיקאים יבחרו את השופטים. אם גם בוויסקונסין פוליטיקאים היו בוחרים שופטים, תושבי המדינה היו עלולים להיקלע למעגל עריצות נצחי. לא היה מי שיחלץ אותם מההגבלות השרירותיות שהפוליטיקאים הטילו על בחירות הוגנות. אבל בוויסקונסין הפנטזיה של רוטמן מתקיימת ממש במובנה המילולי, שהוא אינו מתכוון לו – העם באמת בוחר את השופטים במו ידיו, והדבר מחלץ את התושבים מחשש העריצות המתמשכת.

זעמה של אמריקה

מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית מתייחס בעוינות לישראל. אינו מתחייב לשמור על ביטחונה. מרבה להזכיר את עוולות הכיבוש. תוהה בעימותים מדוע ארה"ב צריכה להושיט לה סיוע. ובאחד מלילות הסתיו בתחילת נובמבר מתברר שהבוחרים האמריקניים רצו בו כנשיאם הבא.

עם כניסתו של הנשיא החדש לבית הלבן הוא עלול לסרב בהפגנתיות לקבוע מפגשים עם נציגי הממשלה הישראלית. ממש כפי שביידן לא נאות להיפגש עם נציגים הונגרים. ניסיון להפעיל על הנשיא לחץ דרך הקונגרס לא יעזור, כי חברי קונגרס דמוקרטים לא ישושו לעזור לאג'נדה הישראלית, שאין מאחוריה אהדה ציבורית רבה, בעוד שניצחונו של הנשיא הפרוגרסיבי בבחירות ותוכניותיו להגדיל שוויון ולבער אי צדק יהפכו אותו לגיבור תהילה. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני יצטמצם, אספקת הנשק תעוכב. המרחב המזרח-תיכוני כולו יקלוט את המסר. דמה של ישראל הותר מבחינת האמריקנים. אירן תפרוץ אל הנשק הגרעיני ללא עכבות, חיזבאללה יעז יותר, מצרים תתנהג כאילו היא פחות מחויבת להסכם השלום… החמאס יפעל ביתר חופשיות מעזה ביודעו שישראל תתקשה להגיב קשות, כשנשיא אמריקני יבטא את זעזועו מהרג אזרחים העזתים. הדרדרות מהירה במזרח התיכון תשקף את הדינמיקה החדשה, וסופה מי ישורנו.

זהו תסריט אימים, אבל תסריט אימים סביר להפליא, אולי כבר לעשור הקרוב. ברני סאנדרס היה יכול להיבחר מטעם הדמוקרטים, והוא אינו שונה בהרבה מהמועמד המתואר. מועמד דמוקרטי עתידי יכול להיות עוין אף יותר ממנו, שיבוט ג'רמי קורבין שכזה. זה לא שדעת הקהל של המפלגה הדמוקרטית תתחלחל. לפי כל הסקרים היא כבר מזמן איבדה עניין בישראל.

הרפורמה של יריב לוין, אם תמומש, מגדילה את הסתברותו של התסריט באופן משמעותי. ישראל מוצגת עתה בפני העולם, למען האמת בצדק, כמדינה שעברה הדמוקרטי מאחוריה. ברם, גם אם שופטי בג"ץ ישלטו ביד רמה לנצח, אין שום ערובה שהתרחיש הנ"ל לא יקרום עור וגידים. אם האחיזה בתהליך ההתרחקות מאמריקה תישאר בידי ישראל, תמיד תיוותר בפני האזרחים האפשרות להעלות ממשלה ליברלית יחסית, בדומה לממשלת בנט-לפיד, שתאחה את מה שנקרע. אני גם בונה על המפלגות החרדיות, שפחות שבויות בטרלול הלאומני, שידחקו בראש הממשלה לעשות אחורה פנה בתסריט כזה.

אבל התהליך שבו המפלגה הדמוקרטית מתרחקת מישראל קשור בעיקר אליה, לא אלינו, ויכולתנו להשפיע עליו מוגבלת. צעירי אמריקה הפכו בחלקם לשמאלנים קיצוניים. הנרטיב האנטי קולוניאליסטי-לבן חולחל אליהם ביסודיות בידי התקשורת ומוסדות החינוך הפרוגרסיביים, וכפי ששמחה רוטמן ציין, גם בידי הסרט אוואטר. קל להם להעמיד על אותה סקלה את מדינת ישראל ואת האדם הלבן המדכא.

סיכוני הרפורמה המשפטית יכולים לבוא לידי ביטוי באופן מיידי. למשל, קריסת הדמוקרטיה הישראלית תביא לצמצום משמעותי במספר האקזיטים בישראל, בגלל נדידת חברות וכשרונות. אפשרות אחרת היא כאוס בגלל התנגשות חזיתית בין בית המשפט העליון לממשלה. אבל ייתכן ואפילו סביר שלא נראה שום דבר מזה. השווקים יחליקו מעליהם באלגנטיות את האירועים מבלי לייחס להם חשיבות, והסטטיסטיקות של הישגי ההייטק ואפילו של הירידה מהארץ לא ישתנו בהרבה. אבל יש דברים שמשתנים אט, אט ואז בפתאומיות, עם קשר לרפורמה המשפטית, אבל ייתכן שגם בלעדיה – כזו היא אפשרות עלייתה של אנטי ישראליות ארסית בארה"ב, שתביא לכך שנשיא הנבחר יהיה אנטי ישראלי מובהק. לא אנטי ישראלי נוסח ברק אובמה, שבתקופתו נסק שיתוף הפעולה המודיעיני והבטחוני עם ארה"ב לגבהים חסרי תקדים, אלא אנטי ישראלי מהסוג האמיתי.