תיאוריית כורסה על ההבדל בין תיאוריה לכורסה

תיאוריות פסיכולוגיות הן ההיפך מכורסה. כאשר כורסה נוחה מאוד, צריך לקנות אותה. כאשר תיאוריה פסיכולוגית נוחה מאוד, צריך לזרוק אותה. או לפחות כך תמיד חשדתי.

מדוע בנות מצליחות פחות מבנים במבחנים במתמטיקה? שאלה שאפשר להרחיב אותה גם לפערי הצלחה בין קבוצות אחרות כמו שחורים ולבנים. יש תשובות לשאלה זו שמדעני הפסיכולוגיה יאטמו אוזניהם וישירו "לה לה לה" כדי לא לשמוע בת קול שלהן לעולם. אבל יש תשובה אחת אפשרית שהיא נוחה מאוד לפסיכולוגים ליברלים שוחרי טוב וצדק מגדרי : תיאוריית איום הסטריאוטיפ. התיאוריה הזו גורסת שבנות אשר עמלות על פיתרון תרגילים במתמטיקה עומדות בסיטואציית חרדה קיצונית. במוח מהדהד להן הסטריאוטיפ שלפיו הן שוות פחות. החברה חלחלה להן אותו במגוון דרכים. החרדה מכה בהן, משתקת את ידן האוחזת בעיפרון ואת מוחן המחשב חישובים והישגיהן נפגעים.

במרוצת השנים הצטבר גוף מחקר יפה בתחום. ולעתים היה נדמה שהנה התיאוריה מאוששת מעבר לספק סביר: הבלטת סטריאוטיפים אכן פוגעת בהישגים אקדמיים. המסקנה המתבקשת הייתה שאם תודבר המיזוגניה, שלמרבה הצער מתרגמת לחרדה אשר מקננת בסתר במוחן של בנות, יחול זינוק מרשים בהישגים שלהן.
קשה לי לפקפק במאמרים מחקריים אשר מתפרסמים בג'ורנלים נחשבים ומצוידים בכל המבחנים הסטטיסטיים הנדרשים. ובכל אופן תמיד כל זה נראה לי מעורר חשד.. התיאוריה פשוט נוחה מדי.
יש מגוון כלים שיכולים לגרום לתיאוריה מדעית לצבור תאוצה ופרסומים אף שאינה אמת. אחד הפשוטים בהם הוא הטיית פרסום. חלק מהמחקרים מוצאים עדויות לתיאוריה. חלק לא. רק המחקרים התומכים בתיאוריה זוכים להתפרסם. כנגד זה החלה להתבסס במדעי החברה גישה חדשה: רישום מראש. עורכי המחקר רושמים אותו לפני ביצועו בפועל וכך עריכתו ותוצאותיו לא יחמקו מעין הקהילה המדעית, יהיו אשר יהיו.

ואכן לאחרונה נודע כי מחקר מקיף ששותפו בו אלפיים תלמידים, שנרשם מראש בהתאם לגישה החדשה, נערך בהולנד ועסק השפעות איום סטריאוטיפ על הבדלים בין המינים בהישגים. מחקר זה לא מצא שום תוצאה. מה שמחזק את החשד שכבר הובע מזמן שהטיות פירסום הביאו לעליית תיאוריית איום הסטריאוטיפ או לפחות לניפוח האפקט שלה.
הוויכוח על התיאוריה הזו לא תם ולא הושלם. אבל בינתיים אני מתחזק בתיאוריית הכורסה שלי על ההבדל בין כורסה לבין תיאוריה. תיאוריה לא אמורה להיות נוחה מדי.

מכונית חשמלית? קצר במוח

אחד המושגים החביבים עליי בפסיכולוגיה הוא חשיבה מונעת מוטיבציה (motivated reasoning). בני אדם, כך נרצה להאמין, בוחנים נושא שחשוב להם מכל היבטיו, שוקלים אותם בכובד ראש זה לעומת זה ואז מגיעים למסקנה.  כמובן הדברים לא באמת עובדים כך. בפועל התמריצים או המוטיבציות שיש לנו מזהמים את האובייקטיביות של תהליך החשיבה שלנו. אדם אשר חושב על נושא כזה או אחר מחפש בקדחתנות טיעונים שיתאמו את המסקנה אליה מראש הוא רוצה להגיע. כשהוא מוצא אותם הוא עוצר מסופק ושמח בחלקו. למה לו להמשיך לעבר טיעונים אחרים וחדשים שיכולים לסתור את המסקנה הרצויה לו. חשיבה דומה אם כך לנסיעה ברכבת. עולים לקרון ויורדים כשמגיעים לתחנה הרצויה. לא נותרים בקרון וממשיכים לנסוע אל תחנות שאין בהן חפץ. המסקנה הרצויה נמצאה – מעגל החשיבה נסגר באבחה חדה.

אציג עכשיו סוגיה טכנולוגית סביבתית שנדונה בבלוגים ובאתרים שונים בחודש האחרון עם הרבה להט וממחישה יפה כיצד כמעט בלתי אפשרי לחמוק מחשיבה מונעת מוטיבציה. בפרט כשהנושא הנידון הוא כה מורכב, סבוך ומלא בטיעונים מתחרים, אפילו אם על פניו הוא מדעי ואובייקטיבי.

האם יש טעם ברכישת רכב חשמלי או שמא הוא פולט יותר פחמן דו חמצני מאשר מכונית הניתנת לתדלוק? מחקר שהתפרסם בגרמניה והסב עוגמת נפש רבה בחוגי הירוקים קבע כי רכב חשמלי הוא דווקא מזהם יותר. תהליכי הכרייה של סוללות ליתיום לרכב דורשים אנרגיה עצומה. גם הנפט שנחסך בנסיעת הרכב החשמלי לאורך שנות קיומו אין בו כדי לפצות על כך.
לכאורה עורכי המחקר ביצעו חישוב אובייקטיבי קר שקשה לפקפק בו. למעשה יש אינספור טענות תומכות ומחלישות שאפשר לקושש. מגוון הטיעונים כה גדול שיש להניח שהוא יספק לכל אחד מה שהוא רוצה. לסביבתנים תומכי הרכב החשמלי – הפרכה. לשמרנים הסולדים מבהלת האקלים – אישוש. הכול בהתאם למניעים ולתמריצים איתם בא האדם לדיון מלכתחילה.

ניתן לומר שהנתונים ייחודיים לגרמניה, שבה הוחלט בתחילת העשור לסגור את תחנות הכוח הגרעיניות. ברחבי אירופה החשמל נקי יותר ונסיעה ברכב חשמלי נקיה משמעותית. גם בגרמניה עצמה משק החשמל ילך וייעשה ירוק יותר עם השנים וכך מעבר לרכב חשמלי יצדיק עצמו בהמשך.
ניתן לטעון גם שבחירת הרכבים שרירותית. טסלה 3 שנבדקה במחקר הגרמני אולי דורשת סוללה גדולה מדי, אבל יש רכבים חשמליים חסכוניים ממנה.

הנתונים על הפליטות הכרוכות בתהליך ייצור סוללות הליתיום אינם עדכניים. יש התקדמות עצומה מדי חודש בחודשו בקרב מפיקי הליתיום ואצל יצרני הסוללות. דבר המשתקף גם בצניחת מחירי הליתיום. יותר מכך, הפקת הליתיום אינה נעשית רק עבור מכונית אחת. מכוניות נוספות יוכלו בעתיד להשתמש באותה סוללת ליתיום שתמוחזר (בעלות סביבתית מסוימת שמן הסתם תהיה קטנה בהרבה מעלות הכריה).

טיעון המחץ לדעתי בעד מכונית חשמלית הוא פשוט שצריך להתחיל ממשהו. אפילו אם במצב הנוכחי מכונית חשמלית היא מחוללת פליטות גדולה, המעבר אליה יצדיק את עצמו מתישהו בעתיד, כשרשת החשמל תהיה ירוקה ואנרגיות ירוקות יהיו בשימוש גם בהליך הכרייה. אם לא יוקמו פסי ייצור של מכוניות חשמליות ואם לא תהיה לתוצרתם דרישה ערה מצד קונים כבר היום, התהליך לא יתקדם אל עבר האוטופיה הירוקה של העתיד.

טיעון נגדי לא מבוטל הוא שקריסה בשימוש בנפט בשל כניסת הרכב החשמלי תוביל לקריסה במחיר הנפט. הרי לא נדרשת ירידה של 80 אחוזים בצריכת הנפט כדי לקבל ירידה של 80 אחוזים במחיר הנפט. די בנפילה של אחוזים בודדים בצריכה כדי להוביל את המחיר לקריסה.  מחיר נפט נמוך יביא מטבע הדברים לעליית הכדאיות של צריכת נפט. פתאום נראה אנשים זורקים דודי חשמל ועוברים להסקה בסולר. ואולי סוף שבוע בחו"ל יהיה כה זול עד שאנשים ייצאו אליו מדי שבועיים. גם לתעשיה הכימית תהיה העדפה לתוצרי נפט במקרה כזה. כנראה רק רגולציה סביבתית חזקה שתכפה על המשק לנטוש את הנפט, ואפילו כשיוזל, יכולה להצדיק מעבר למכונית חשמלית. אז יעלו שאלות גיאו-פוליטיות על יציבות המזרח התיכון בעידן דעיכת הנפט. אבל זה כבר נושא אחר.

מה נשתנה?

מצאתי רשומה בבלוג של בחור דני, שניסה לערוך השוואה בין חייו ב-2018 לחייו ב-2008. על פי התזה של רוברט גורדון שדיסקסתי בעבר, הצמיחה הגדולה שאפיינה את רוב המאה ה-20 נעצרה. הטכנולוגיות קפאו במקום. הפירות הנמוכים על העץ כבר נקטפו. האם באמת כך היה העשור האחרון בחיינו הפרטיים? עשור של קיפאון?

הבלוגר סוקר שלל תחומים בחייו: שינה, נקיון הבית והמטלות, סופרמרקטים ומסעדות, תקשורת, תחבורה, דייטים, בריאות, בידור, חינוך. התובנות שלו ממש מעניינות. כדאי לקרוא.

המפנה הדרמטי הגדול הוא בתחום התקשורת. הסמרטפון שינה את הכול וגם הטאבלט הוסיף נופך משלו. הווטסאפ הוא מהפכה של ממש. הקלות והנוחות של תקשורת בין אנשים היא מדהימה. ב-2008 לא היו סמרטפונים, אבל אפשר היה לשלוח סמס. היום העולם כולו בקצה אצבעותינו מכל מקום.  תעריפי הנדידה בחו"ל שהיו מטורפים ב-2008 הם היום סבירים למדי. מהפכת התקשורת גם הפכה למהפכת הניווט וההתמצאות בזכות הג'י פי אס המובנה בסמרטפונים, גוגל מפס ווייז.

טכנולוגיות שבשימוש הסופרמרקטים והמסעדות לא השתנו כל כך, אבל נחמד שיש בסופרמרקטים עמדות תשלום בשירות עצמי. אפליקציות התחבורה, מפנגו ועד מוביט, שיפרו את התחום התחבורתי, בפרט במקומות בעולם שבהם מרשים לאובר לפעול. לאחרונה ויה, אפליקציית מוניות השירות השיתופיות, נכנסה לת"א, וזו גם התפתחות מעניינת.

תחום הדייטים גם הוא השתנה עם כניסת האפליקציות מבוססות המיקום, אבל לאו דווקא לטובה. מחקר שבחן כיצד אפליקציות משפיעות על מצב רוח של משתמשיהן, מצא שאפליקציות הדייטינג מבוססות המיקום הן בעלות יכולת בלתי רגילה לפגוע באושר.

בבריאות אין מהפכות מקצה לקצה. אבל יש התקדמות שמשתקפת בעליית תוחלת החיים. עלייה של תוחלת החיים בשנתיים תוך עשור היא לא דבר של מה בכך. האימונותרפיה לסרטן הייתה באזז וורד חזק, אך הישגיה מוגבלים. ליכולת להשתמש בידע על הגנום האנושי כדי לרפא יש עתיד מזהיר, אך הווה שאינו משנה כול.  כן השתפרה יכולתנו להבין את המורשת המסתתרת בגנום שלנו וגם יכולתה של המשטרה להשתמש בכך כדי ללכוד פושעים.

בבטיחות התעופה והתחבורה נרשמה התקדמות יפה (על אף קטסטרופת ה-737 האחרונה).

הרומבה והדייסון הביאו בשורה לתחזוקת הבית, אבל עדיין אין כמו עוזרת וכמו לפני עשור, לא קל להשיג עוזרת טובה.

בבידור קיבלנו את נטפליקס ובארץ את הסלקום טיוי, אבל הורדות פיראטיות היו קלות וזמינות יותר לפני עשור. אבל מה שוות הורדות פיראטיות, אם עוד לא היו פרקים של משחקי הכס להוריד.

הפייסבוק השתלט על תרבות האינטרנט, ועבורי זו הייתה ממש התפתחות מצערת. תרבות הפורומים והבלוגים שקדמה לו מצאה חן בעיני הרבה יותר. בתחום ההשקעות והדיון האינטרנטי בהן כבר כתבתי פעם על שינוי שבולט לי מאוד – קריסת העניין בהשקעות ערך.

לסיכום, דברים אכן השתנו. אבל רק הסמרטפון סיפק את הטלטלה הגדולה שאפשר היה לצפות מעשור לספק. עם זאת הטלטלה הזו כבר הייתה פה לפני 7 שנים. מה התחדש מאז? לא כל כך הרבה. אולי הצדק עם רוברט גורדון ותיאוריית הצניחה בצמיחה.

נאמנות? רק לחירות

בחוגי הימין מככב רעיון העיוועים הסיפוחיסטי. אם יש סיבה לשמוח במפלת "הימין החדש", הרי זה באי כניסתה לכנסת של קרולין גליק, אחת מבכירי הוגיו. לרוע המזל סיפוחיסטים אחרים נכנסו. אחד מאדניו של הסיפוחיזם זו ההנחה (המפוקפקת ביותר כשלעצמה) שרק חלק מהערבים בשטחים יוכל לקבל אזרחות על בסיס הוכחת נאמנות אישית.

חשבתי לעצמי כמה מטופש הרעיון כשנתקלתי בכתבה על תקופת הממשל הצבאי. באותו זמן היו מפלגות ערביות שהיו עושות כל דבר שראשי מפא"י היו מורים להן. הגדילו עשות ובהצבעה בכנסת על הממשל הצבאי שהגביל תנועת תושבי המשולש, הצביע הח"כ הערבי בעד הארכתו. כך מילא בשלמות תפקידו כח"כ בובה של מפא"י. זאת בעוד שחברי כנסת יהודים רבים, ביניהם מנחם בגין, הצביעו נגד הממשל הצבאי. בכפרי המשולש דיברו במרירות אז על חבר כנסת משלהם שדואג לביטחון המדינה על חשבונם יותר מאשר בגין דואג לו.

זו הייתה תקופה שבה ערביי ישראל היו כפופים וכנועים. מצחיק לחשוב שכך היה בימי מפא"י. בעוד שממשלת הליכוד האחרונה העבירה מיליארדים למגזר ערבי הרבה פחות אומר הן.

נאמנותם המוכחת והפתטית של ערביי ישראל אז לא עברה בגנים. הדור הנוכחי של ערביי ישראל אינו כזה. זאת משום שסביבת התמריצים השתנתה. ישראל היא מדינה חופשית יותר שאינה מנסה כבר לתבוע נאמנות נרצעת ואינה מתיימרת להפוך את האזרח הערבי למה שהשחורים באמריקה קוראים לו בלעג "הדוד תום", נתין בן מיעוט משועבד, כנוע וצייתן.

במעבר הדורות כניעה פתטית שאפיינה דור אחד אינה מאפיינת עוד דור אחר. כדוגמה קיצונית, דיאב עובייד, חבר הכנסת שהצביע בעד הארכת הממשל הצבאי, הוא סבו של קייס עובייד, איש חיזבאללה שחטף את אלחנן טננבוים.

גם אם יום אחד יהיו נסיבות שבהן ישראל תטיל מורא על הפלסטינים וכך תוכל לקלוט רבים מהם כאזרחים נאמנים, תודעתם הלאומית לא תיעלם ותחכה רק לדור אחר שבו תצוץ מחדש. זה גם הגורל של עמנו שמצוין בחג הפסח, עם שגם אם לפרקים מוריד ראש, בסופו של דבר ידע לנצל הזדמנות לחירות לאומית. אבל ככה זה גם לעמים אחרים.

רוצים יציבות? תורידו את אחוז החסימה

כחלק מחוק המשילות המיותר לחלוטין שכפה אביגדור ליברמן בשנת 2014 עלה אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%. כבר עשור קודם לכן, בשנת 2003, עלה אחוז החסימה מ-1.5% ל-2%. אבל אם העלאות אלו נומקו בצורך להגביר את המשילות בישראל, באה מערכת הבחירות הנוכחית וחשפה את השקר שבדבר. אם היה מונהג אחוז חסימה של 1.5%, הכנסת הנוכחית הייתה תענוג מושלם מבחינת משילות. אף מפלגה לא הייתה יכולה לבדה להפיל את הממשלה. לגוש הימין השולט היו 69 מנדטים וראש הממשלה יכול היה לתמרן בנקל בין המפלגות. רבים ציפו להתרחשות אירונית שבה ליברמן יפול בבור שכרה, אחוז חסימה גבוה. בפועל ההתרחשות הפעם הייתה לא אירונית בעליל – ליברמן שיזם את העלאת אחוז החסימה הוא לשון המאזניים הגחמתית של הקואליציה בזכותו. סביר להניח שבהינתן אחוז חסימה נמוך היו יותר מצביעים לאורלי לוי (נטשו אותה אלו שלא רצו שקולם יתבזבז), שהמפלגות החרדיות היו מתפצלות ושהפלג הכהניסטי היה רץ לבדו עם אלי ישי. את השפעת כל השינויים האלו קשה לחזות. ועדיין, האם היינו מגיעים לכנסת שבה על פיו של אביגדור ליברמן יישק דבר ושבה לכחלון, מנהיג סיעה של ארבעה, יש תביעה לתיק האוצר? ספק רב. העלאת אחוז החסימה פוגעת קשה ביציבות השלטונית. עוד דוגמה לחוק התוצאות הלא צפויות. אף שכאן תכל'ס מדובר דווקא בתוצאה צפויה למדי.

זו הייתה חלוקת המנדטים בכנסת ה-21 בהינתן אחוז חסימה 1.5%, כפי שהיה עד 2003 (ושונה אז, כפי ששונה ב-2013, ללא שום סיבה אמיתית ושום צורך ממשי):

הליכוד 33
כחול לבן 32
יהדות התורה 7
ש"ס 7
עבודה 6
חד"ש 5
ישראל ביתנו 5
מרצ 4
כולנו 4
בל"ד 4
הימין החדש 4
איחוד הימין 4
זהות 3
גשר 2

לא נהרו לקלפיות

כתבתי פוסט סיכום בחירות שלפיו לא קרה שום דבר חריג במגזר החרדי, שבו רבים ציפו לשווא לראות אותות התפרקות ממשמשים ובאים. ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס כסדרה.

אבל צריך לדבר גם על מה שמשתנה, ולא רק על מה שנותר אותו דבר. ובמגזר הערבי חלו שינויים לעומת הבחירות הקודמות. אחוז ההצבעה ירד. מרצ התחזקה מאוד. אלמלא הערבים מרצ לא הייתה עוברת את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. שיעור ההצבעה ירד משמעותית. למשל באום אל פאחם נרשמה ירידה חדה מ-67% הצבעה ל-45%.  ירידה דומה חלה גם בבאקה אל גרביה ובעוד מקומות רבים.

ישנו מיתוס שלפיו הערבים לא מנצלים את כוחם האלקטורלי כי רבים מהם מצביעים למפלגות ציוניות. הרי הם מונים 21% מאוכלוסיית המדינה אבל לעולם אינם מקבלים בהתאם 25 מנדטים. בפועל מעט מאוד ערבים מצביעים למפלגות ציוניות והרשימות הערביות מקבלות באזור 90% מהקולות. גם הפריצה של מרצ – אין להגזים בה. קיבלה בסך הכול כ-5% או קצת יותר מהקולות בערים הערביות. בעיתונים כתבו שהליכוד צפוי להצליח במגזר. אז כתבו. זה לא ניכר בתוצאות.

בבחירות הקודמות הערבים היו קרובים מאוד ל-14 מנדטים, אבל איבדו את המנדט ה-14 בספירת קולות החיילים.  בבחירות אופטימליות מבחינתם סביר להניח ש-15 מנדטים הם יעד אפשרי. אבל לא יותר מכך כי ב-21% הערבים של מדינת ישראל מנויים דרוזים, שאין לרובם דבר עם הרשימות הערביות. מנויים גם תושבי מזרח ירושלים שאינם אזרחים אשר יכולים להצביע. מנויים גם ילדים רבים כי המגזר הערבי ובפרט הבדואי צעיר מהמגזר היהודי.

כן מעניין להסתכל על הסמן הישראלי ביותר של הערבים במדינה – הכפר אבו גוש. בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה היה גבוה והרשימה המשותפת קיבלה 85% מהקולות. בבחירות האלו שיעור ההצבעה היה נמוך, הרשימות הערביות קיבלו רק כמחצית הקולות, וכחול לבן, מרצ והליכוד קיבלו יחד 40%.  זה שינוי אמיתי. האם הוא מבשר תחילתו של שינוי במגזר כולו? ימים יגידו.

החוק היווני

האם יש מישהו שהשתתף בדיון אינטרנט בחייו שאינו מכיר את חוק גודווין? החוק קובע כי בכל דיון סוער בסוף צפוי שמישהו יזכיר את גרמניה הנאצית. כל אזכור כזה הוא בוודאות מוגזם ושגוי ולכן מי שהשתמש בו בהכרח כשל בפולמוס.

עכשיו, כשהעיתונים מתחילים לדבר על כך שהתקציב הבא יצטרך להיות תקציב גזירות בשל "הגרעון הקטסטרופלי", אולי הגיע הזמן להמציא את חוק גודווין של המקרו-כלכלה הישראלית. כל דיון על מקרו-כלכלה, תקציבים וגרעונות יזכיר בסוף את הגרעון והחוב של יוון והאסונות שפקדו אותה בעקבותיהם. אבל אזכור כזה בהקשר של ישראל (או ארה"ב, או בריטניה וכו') הוא בוודאות שגוי, כי הרי אין באמת כל קשר בין חוב של מדינה בגוש האירו שלא יכולה להדפיס כסף, כמו יוון, לבין חוב של מדינה כמו שלנו שכן יכולה להדפיס כסף וכך למחוק כל חוב. מי שמזכיר את יוון בדיון על הגרעון שלנו, הפסיד אוטומטית בוויכוח.

דיברו הרבה במערכת הבחירות על החוק הצרפתי. עכשיו, בטרם יוחלט על מדיניות כלכלית בממשלה ה-35, צריך לאמץ דווקא את חוק גודווין של הכלכלה, שמתאים לקרוא לו:החוק היווני.