מפחידני הגרעון מכים שוב

נתניהו חתם על הסכמים קואליציוניים נדיבים ביותר עם שותפיו החרדים. אפשר לתקוף הסכמים אלו מבחינות רבות – הם מחזירים אחורה את המצב מבחינת חובת השירות הצבאי לתלמידי ישיבות. הם נותנים תמריצים להולדת ילדים כדרך פרנסה. הם מממנים מוסדות השכלה שמותירים את חניכיהם נבערים, ונבערותם מסכנת את עתידה הכלכלי והטכנולוגי של המדינה.

אולם חלק מהפרשנים הכלכליים בוחרים לתקוף את ההסכמים האלו גם או בעיקר על מה שמאוד טוב בהם – על כך שהם משחררים כסף למשק וכך מעלים את הגרעון. שוב חוזרת אותה טענה מטופשת כאילו הגרעון שיגרמו לו ההסכמים הקואליציוניים מהווה איזה אסון נורא עבור הדורות הבאים. טיעונים אלו הם שגויים ואינם מבוססים על שום דבר, אלא על אינטואיציה שקרית.  הרי בכל תקציב מדינה יש גרעון, ונשאר רק להתווכח מה יהיה גודלו. משום מה החליטו כמה אנשים שהגרעון המקסימלי הסביר הוא 2%-3%. בעיני מירב ארלוזורוב ודומיה ההחלטה השרירותית הזו הפכה לאיזו דת נוקשה שאין לסטות ממנה. האמת היא שכמו בכל דבר בעולם לא ניתן להסתמך על איזשהו מספר שרירותי שמישהו החליט עליו פעם בנסיבות אחרות לגמרי ולדבוק בו כמו באמונה טפלה. הגרעון צריך להיות תנודתי בהתחשב בנסיבות ובעיקר בשיעור הריבית. בשיעור ריבית כל כך נמוך שבו אנחנו מצויים כיום, הסכנה היחידה שמעלה הגרעון – צורך בהעלאת ריבית – אינה סכנה אלא תקווה. הריבית כיום נמוכה מדי ומנפחת בועות. לפיכך אפשר לאמוד שהגרעון צריך להיות גבוה משמעותית משיעורו הרגיל וכך יתרום להשבת הריבית לשיעור נורמלי יותר. גרעון של 4% או 5% בוודאי אינו מילה גסה.

כולם מסכימים היום שנתניהו התנהל כשר אוצר נחוש בקיצוציו ב-2003, אבל שוכחים מה הייתה הריבית אז כאשר נכנס לתפקידו. הריבית הייתה 9%. קיצוציו של נתניהו אפשרו לה לרדת במהירות מדהימה, וכך סללו את הדרך להתאוששות המשק. אבל אין לריבית לאן לרדת היום. קיצוצים יחוללו רק נזק, ולא יניבו שום תועלת. זה זמן ההרחבה התקציבית.

ואולי בטווח הארוך השמאלנים צודקים?

בוויכוח הפוליטי בישראל טוען הימין שאסור לסגת משטחים, אסור לוותר לערבים, וכל נסיגה לא תביא שלום, אלא תגבה מחיר דמים כואב. עמדתו של הימין הוצדקה בידי ההיסטוריה, או לפחות כך נתפסים פני הדברים, וסיבה זו, ולא שדונים עדתיים או פרימיטיביות גורפת של החברה הישראלית, מובילה לכך שהוא מצליח להנציח את שלטונו לאורך שנים.

השלום עם מצרים אמנם הוכיח את עצמו לאורך שלושים וחמש שנה. ייתכן שאחרי האביב הערבי כפסע היה בינינו לבין שלטון אחים מוסלמים ממושך שהיה מביא לקצו של השלום, אך הדבר לא קרה. בחזיתות אחרות הדברים הצליחו פחות. הסכמי אוסלו המיטו עלינו את פיגועי ההתאבדות במסעדות ובאוטובוסים. הנסיגה מלבנון הובילה למלחמת לבנון השנייה וכנראה האיצה בפלסטינים להתחיל באינתיפאדת אל אקצה העקובה מדם כדי להניס את ישראל חד צדדית גם משטחיהם. הנסיגה מעזה במסגרת תוכנית ההתנתקות העלתה לשלטון את החמאס, ולאחר מכן הצריכה כמה וכמה מבצעים צבאיים גדולים – האחרון ביניהם היה כבר מלחמה לכל דבר ולקח מאיתנו 72 חיילים ואזרחים בקיץ האחרון.

אפשר היה לצפות לאור זאת שהימין יתמוך בביטול הסכמי אוסלו ובהחזרת צה"ל לטול כרם, שכם ולג'נין. בפלישה מחודשת ללבנון ובהקמת רצועת הביטחון מחדש. בביטול ההתנתקות והחזרת צה"ל לשליטה בנצרים, בציר כיסופים, בציר פילדלפי ובכל המובלעות האלו. אולם עמדה זו די נדירה בימין. אפילו בבית היהודי, המפלגה הימנית ביותר בכנסת, לא שומעים אותה. בנט מציע לספח את השטחים שהסכמי אוסלו הותירו בשליטה ישראלית, לא את אלו שהוציאו ממנה.

יותר מזה, הימין איים ערב הנסיגות למיניהן: ההתנתקות, אוסלו, היציאה מלבנון (שם התמונה הייתה יותר מורכבת. חלק מהימניים תמכו בה וחלק מהשמאלנים שללו אותה), שהתוצאה תהיה קטסטרופלית. אבל היום אנחנו חיים בתקופה שבאה אחרי שכל הנסיגות האלו קרו, והמצב הביטחוני רחוק מלהיות קטסטרופה. כפי שהראיתי בפוסט הקודם, שש שנות הכהונה השנייה של נתניהו היו השנים הטובות ביותר מבחינה ביטחונית בתולדות מדינת ישראל. נרשמו בהן הכי פחות הרוגים ממלחמות ומטרור. ואלו שנים שבאו אחרי אוסלו, אחרי הנסיגה מלבנון, אחרי ההתנתקות, ובלי שהגלגל הושב לאחור ושישראל ביטלה מהלכים אלו.

כל זה מלמד שהתמונה פחות חד גונית – בוודאי שהיא יותר מורכבת מההבטחות הוורודות לשלום שהשמאל השלה אותנו איתן, אבל היא גם יותר מורכבת מהתמונה השחורה משחור שמייצר הימין. נראה שהדברים עובדים בצורה מסובכת יותר. כשישראל נסוגה משטח כבוש, היא משדרת לערבים חולשה מצד אחד ומצד שני מניחה יסודות שיאפשרו סטטוס קוו נוח יותר בטווח הארוך. כשצה"ל יצא מלבנון, הוא שידר לחיזבאללה ולפלסטינים חולשה עצומה, ולחלש אין זכות קיום במזרח התיכון. מצד שני, על ידי יציאת צה"ל התאפשר קיום סטטוס קוו עם חיזבאללה בגבול מוכר בינלאומית, ונחסך מחיילי צה"ל הצורך לערוך מארבים בלילות בשטחים לבנוניים מאוכלסים. ההבדל בין שני צדדי המטבע האלו הוא שהראשון הוא קצר טווח. זיכרון של חולשה אפשר להפיג, גם אם במחיר יקר. הריסות הדאחייה המופצצת השכיחו מהערבים את זכר החולשה הישראלית וזה התפוגג לו. השיפור בסטטוס קוו, לעומת זאת, הוא ארוך טווח, ומשמעותו תתמיד גם הרבה אחרי שזיכרון החולשה ייעלם. עד עצם היום הזה מדי רגע ברגע אלפי אמהות של חיילים קרביים יכולות לנשום לרווחה כי בניהן אינן מסתכנים לשווא על אדמת לבנון.

כך גם בעזה. בתחילה החמאס חשב שיוכל להשתמש ברצועה שבשליטתו כבסיס טרור שממנו יחטוף חיילים וימרר את החיים לתושבי הדרום. אבל מאז חלפו שלושה מבצעים שבהם נהרגו יותר מפי שניים עזתים משנהרגו בכל השנים שמ-1967 ועד ההתנתקות. מוקדם לדעת אם גם ברצועת עזה הגענו למצב שבו החמאס למד את כוחו של צה"ל. אני מאמין שהעזתים עדיין מלקקים את הפצעים ולא במהרה יתגרו שוב בישראל. מה עוד שממשלת נתניהו עשתה בחוכמה כשנטשה את מדיניות הסגר, והיא דואגת לספק לרצועת עזה את כל צרכיה כדי להקטין את המוטיבציה לשוב ולפתוח בעימות, ובכך שומרת על הסטטוס קוו הנוח.   אם השקט ברצועה יתמיד לאורך שנים, אפשר יהיה לראות זאת כדוגמה נוספת למעין פרדוקס הזה. הנסיגה הזמינה מלחמה בטווח הקצר, אבל מאפשרת רגיעה בטווח הארוך.

גם בגדה המערבית אנחנו מצויים במצב טוב יותר מזה שהיינו מצויים בו לפני אוסלו. הערבים נתונים לשלטון עצמי ודואגים לעצמם מבלי שחיילי צה"ל יצטרכו להסתובב בסמטאות הצרות של הערים הפלסטיניות ולחשוש לחטוף בלוקים על הראש. המשך קיום הרשות שהתהוותה באוסלו הפך לאינטרס ישראלי. האפשרות שהרשות הפלסטינית תקרוס היא הסיוט של ישראל, לא התקווה שלה. הרשות אינה מסייעת לטרור, אלא לוחמת בו ומשתפת פעולה בתחום הביטחוני. היא אמנם יכולה לגרום לנו צרות צרורות במאבק הדיפלומטי, אבל דיפלומטיה בזירה הבינלאומית עדיין רחוקה מרחק רב מסכינים נוטפות דם, מלינצ'ים, מאוטובוסים מתפוצצים ומרצח של גברים, נשים וטף.

גם כאן השיפור הושג בתהליך דו שלבי. בתחילה נאלצנו לשלם מחיר נורא על החולשה שהפגינה הממשלה בתהליך אוסלו ועל חופש הפעולה שהסכמי אוסלו נתנו לטרוריסטים. רק בטווח הארוך, אחרי מבצע חומת מגן, החולשה נמוגה ונותרה רק העובדה שהסטטוס קוו נוח יותר לישראל שאינה צריכה לכבוש ערים פלסטיניות מאוכלסות בצפיפות.

מה מוסר ההשכל? ייתכן שמוסר ההשכל הוא שהשמאל מטעה בהבטחותיו לשקט בטווח הקצר, אבל למען האמת הוא צודק בטווח הארוך. כלומר אפשר לסגת משטחים, לספוג בשיניים חשוקות את מחיר הדמים המיידי, להגיב בנחישות ולצפות למחר טוב יותר. אבל אני חייב להודות שאיני בטוח בכך כלל וכלל. הנסיגה שמדובר עליה עכשיו בהקשר הפלסטיני צפויה לכלול את שטחי יהודה ושומרון ואת ירושלים. שליטה מלאה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תותיר את ישראל פגיעה מאוד, הרבה יותר מאשר אחרי הנסיגה מלבנון או מעזה. הרי ריכוזי אוכלוסיה מרכזיים וצפופים של ישראל קרובים מאוד לשטחי יו"ש, כמו גם נמל התעופה הבינלאומי שלה. בפרט הרגישות המיוחדת של ירושלים ושל המקומות הקדושים בה יכולה להפוך קונפליקט שם בין פלסטיניים לישראלים לקטסטרופה אסטרטגית שתגרור אותנו לעימות עם כל העולם המוסלמי. אני חושש שנסיגה ביו"ש עלולה אפוא להוליד מלחמת גוג ומגוג בטווח הקצר, ואז גם בשקט שאולי ישרור בטווח הארוך לא תהיה הרבה נחמה.

נתניהו מומחה למלחמה בטרור? לפי המספרים, כן.

ציוץ לעגני של כתב ynet אטילה שומפלבי בטוויטר לכד את עיני. שומפלבי, מבקר ידוע של ראש הממשלה, הציג תצלום של ספריו של נתניהו על המלחמה בטרור וכיצד המערב יוכל לנצחו והוסיף את הכיתוב הלועג "מממ, בהחלט".  אבל המספרים היבשים מראים שאין כל מקום ללעוג ליומרותיו של נתניהו להיות לוחם נחוש בטרור. אדרבה, הם תומכים ביומרה הזו.

בשש השנים האחרונות שבהן כיהן נתניהו כראש ממשלה עמד מספר הישראלים ההרוגים כתוצאה מפעולות טרור על 24 בממוצע לשנה, גם כאשר כוללים את כל קורבנות צוק איתן. מספר זה נמוך  מזה שנרשם בזמן ממשלת בגין שנקלעה למלחמת לבנון ושהתמודדה עם פיגועים קשים, נמוך מזה שנרשם אצל ממשלת שמיר שבתקופתה התחוללה האינתיפאדה הראשונה (164 הרוגים, בנוסף להרוגים כתוצאה משהיית צה"ל בלבנון). ממשלת רבין-פרס רשמה עשרות רבות של הרוגי טרור בכל אחת משנות הכהונה שלה – בחודש אחד ב-1996 תחת שלטונו של שמעון פרס נהרגו כ-60 ישראלים בגל טרור.

על מה שחולל אהוד ברק שבתקופתו אירעו מהומות אוקטובר ופרצה אינתיפאדת אל אקצה מיותר לדבר. וכך גם על אריאל שרון שאמנם הצליח לרסן בסופו של דבר את פיגועי הטרור, אבל לא לפני שהפקיר חיים של מאות חיילים ואזרחים במדיניות "ההבלגה זה כוח" שלו שקדמה למבצע חומת מגן.  כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה התאפיינה ברמות נמוכות יחסית של טרור בעזה, יהודה ושומרון ובמבצע גדול אחד שניהל היטב ובמחיר דמים מינימלי – מבצע עופרת יצוקה. אבל הישגים אלו מחווירים לעומת השלכות מלחמת לבנון השנייה שהחל בה ומחיר הדמים המיותר ששולם במהלכה בשל טעויותיו הקשות – 165 חיילים ואזרחים שקיפחו חייהם.

נתניהו הצליח לרסן את הטרור כבר בכהונתו הראשונה. אז החליף את שמעון פרס שכשל בהתמודדות מול פיגועי ההתאבדות והביא לשלוש שנים שקטות יחסית. אמנם מהומות הכותל והפיגוע במחנה יהודה ב-1997 יכולים להירשם לחובתו, אבל כשבודקים את המספרים, סטטיסטיקת ההרוגים מראה שזו הייתה כהונה שקטה במיוחד בחזית הפלסטינית הן בהשוואה למי שבא אחריו והן בהשוואה למי שבא לפניו. עם זאת יש צל כבד שמעיב על כהונתו הראשונה – שהות צה"ל בלבנון. לא ניתן לסכם את מספר החיילים שנפלו בכהונתו הראשונה מבלי להכריע בסוגיה האם יש לכלול את 73 הרוגי אסון המסוקים כקורבנות מלחמה או כקורבנות תאונה. גם אם נכריע שזו תאונה שאין לייחס לו את התרחשותה, עדיין נצטרך להתמודד עם העובדה שאף ללא האסון השהות ברצועת הביטחון גבתה בממוצע את חייהם של 20 חיילים מדי שנה, אם כי נתון זה אינו מיוחד רק לנתניהו ואפיין גם את כהונת קודמיו.

לסיכום ניתן לומר שכשבוחנים התמודדות עם אויבי ישראל מפרספקטיבה של מספר ההרוגים, נתניהו הוא בבירור ראש הממשלה המוצלח ביותר בתולדות המדינה, בפרט בשש שנות כהונתו האחרונות. גם כשהולכים אחורה לראשי ממשלה מהעבר הרחוק רואים שתמיד כהונתם הייתה כרוכה באובדן חיים המוני כתוצאה מטרור ומלחמות. גולדה מאיר (מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור), לוי אשכול (מלחמת ששת הימים), דוד בן גוריון (מלחמת השחרור, מלחמת סיני).   אולי בתקופת משה שרת היו פחות הרוגים מדי שנה מאשר בזמן נתניהו, אך כהונתו הייתה קצרה וכללה את הטבח במעלה עקרבים ועוד כמה פיגועים קטנים יותר. מספר תושבי ישראל היה נמוך בהרבה, כך שביחס הרוגים מטרור ומלחמות לנפש עדיין תקופת נתניהו מציגה תוצאות טובות יותר.

מה שמתעתע בנתניהו הוא הפער בין האופן שבו תמיד השתמע ממנו שיש להילחם בטרור – בתרועות חצוצרה ומצילתיים, בנחישות מופגנת, לבין האופן המאופק והשמרני שבו הוא מתנהל בפועל, תוך סלידה עמוקה מהרפתקנות. ממשלתו אינה ממוטטת את שלטון החמאס אלא מזרימה כמויות עצומות של אספקה לממשלת הטרור בעזה, רק כדי שלא ליצור לה מוטיבציה לפתוח בעימות. בכהונתו הראשונה נמנע מלבקש את הסגרתו של בכיר החמאס אבו מרזוק, כדי שלא לעודד פיגועי תגמול.  אבל נתניהו אינו עושה זאת מתוך שמאלנות אלא מתוך זהירות ושמרנות, שבגללן הוא גם נמנע בעקשנות מכל ויתור טריטוריאלי מתוך הנחה סבירה שכל מקום שיפנו חיילי צה"ל יהפוך לבסיס טרור.

לדעתי למרות המספרים המרשימים שמציג נתניהו ועל אף שללא ספק מסתובבים בינינו רבים שחבים את חייהם לאופן השקול שבו הוא מנהל את ביטחון המדינה, משפט ההיסטוריה יאמר כנראה שלעתים הגזים בשמרנותו. דוגמה לכך היא סוגיית דרום לבנון. נתניהו שקל יציאה משם במהלך כהונתו הראשונה, אך לא היה נחוש בכך ולא גבר על התנגדותו של שר הביטחון שלו יצחק מרדכי. בזכות אהוד ברק יצא צה"ל מלבנון, נתניהו ירש מצב נוח בגזרה הזו, ויכול להרשות לעצמו פעולות זהירות פה ושם נגד חיזבאללה, כמו אלו ששמענו עליהן ביום שישי האחרון,  מבלי להסתכן בחזרת שפיכות הדמים המתמדת של שנות התשעים בחזית הזו.

מכונית ללא נהג תעשה שמות בהשקעות

בכנס המשקיעים האחרון של ברקשייר האת'אוויי נשאל וורן באפט מה המשמעות של המצאת המכונית ללא נהג להשקעות של ברקשייר. באפט נאלץ להודות שהמשמעות תהיה שלילית. ברקשייר מחזיקה בחברת ביטוח הרכב הישיר גייקו, ובאפט מאוד גאה בהחזקה מוצלחת זאת. התפשטות המכונית ללא נהג תהווה אסון לענף ביטוח הרכב, ולא תפגע רק בגייקו, אלא בחברות הביטוח כולן – ביטוח רכב מהווה מרכיב עיקרי בענף הביטוח בכללותו. הרי בעלי רכב ללא נהג לא יצטרכו ביטוח משום שברור שהם לא ישאו באחריות פלילית או נזקית לאסונות שיגרום הרכב, שאין להם כל שליטה בו.

נכון, יצרני אלגוריתמי הנהיגה יישאו באחריות לתאונות ויצטרכו ביטוח. אבל אלו יהיו חברות ענק, מסוגן של גוגל ומייקרוסופט, שיוכלו להתמקח ולדרוש הסכמי ביטוח בהם הרווח של המבטח יהיה אפסי. ייתכן גם שיחליטו להקים חברות ביטוח בשליטתן לצורך העניין.  חברת ביטוח שכל כוחה הוא בהצעת ביטוח לנהגים יחידים תהיה כמו דג מחוץ למים בשוק ביטוחי שכזה.

ברקשייר עלולה להיפגע בדרכים נוספות.  היא מחזיקה בסוכנות גדולה למכירת רכב בארה"ב. קיים סיכוי לא קטן שבעולם שבו תשלוט המכונית ללא נהג, הרבה אנשים יאבדו עניין בהחזקת רכב ובקנייתו, וייסעו ממקום למקום במוניות אוטומטיות שיגיעו על פי דרישה. במקרים מסוימים יש יתרונות ניכרים להחזקת רכב אישי אפילו בעולם של מוניות אוטומטיות, מאחר שניתן לאבזרו בציוד מתאים מראש. ייתכן שמשפחות עם ילדים קטנים יתעקשו על החזקת רכב. אבל במקרים אחרים, למשל במקרה של אדם שרק רוצה כלי להגעה לעבודה, החזקת רכב נראית מיותרת ובזבזנית אם ניתן להזמין מונית אוטומטית לכל נסיעה.

נכון – בעלי ציי המוניות יצטרכו עדיין לקנות אותן איפשהו. אבל כמו ביחסי מפתחות האלגוריתמים וחברות הביטוח, כך גם ביחסי בעלי ציי המוניות האוטומטיות וסוכנויות הרכב, מאזן הכוח ישתנה לחלוטין. מי שבנה עצמו על פנייה לצרכן הבודד יצטרך לשנות לחלוטין את המודל העסקי ולוותר על שולי הרווח כדי לקסום ללקוחות ענק.

כל אלו יהיו טלטלות עסקיות בלתי נמנעות בעולם שבו נוסעים רכבים ללא נהג. אבל אפשר להפליג בדמיון ולתהות מה יהיו ההשלכות בתחומים אחרים, קשים יותר לחיזוי. ברקשייר משכירה מטוסים למנהלים, אבל המכונית ללא נהג יכולה להיות מהירה ונוחה מאוד ולהחליף את תפקיד המטוס בנסיעות לטווחים בינוניים. ברקשייר מחזיקה בחברת רכבות משא שמהווה אחד מנכסיה העיקריים. כניסת האוטומציה מעלה את השאלה איך יתמודדו רכבות משא בתחרות עם משאיות חשמליות אוטומטיות יעילות במיוחד. מצד שני, רכבות משא מובילות בראש ובראשונה פחם, והצורך בפחם רק ייגבר, כאשר תחנות כוח מונעות פחם יספקו חשמל גם לענף התחבורה האוטומטי.

לא כתבתי את הפוסט כדי לייעץ למכור את מניית ברקשייר בשורט. כפי שצ'רלי מנגר אמר בתגובה לשאלה על המכונית ללא נהג, נדרש זמן רב עד שפריצות דרך טכנולוגיות כאלו משתלטות על השוק. ברם, העובדה שחברת ערך קלאסית מסוגה של ברקשייר שנוטה להשקיע בעיקר בתחומים מסורתיים ויציבים ואפילו מתנזרת מהשקעה בחברות נפט, יכולה לחוות טלטלה שכזו כתוצאה מהמכונית ללא נהג מראה עד כמה מדובר בהתפתחות טכנולוגית דרמטית.

בעוד שדי קל להצביע על התחומים שיכולים להיפגע, קשה יותר לנבא מה יצליח בגדול. לכאורה גוגל תהפוך למפלצת ענק אם תשלוט על שוק אלגוריתמי הנהיגה. אובר תהפוך לאחת החברות הגדולות בעולם אם תשלוט על ציי המוניות האוטומטיות. אבל אלו דברים שקשה לנבא מראש. הניסיון מלמד שהשקעה בחברות שמובילות טכנולוגיות פורצות דרך לא מתרגמת תמיד לרווחים עצומים גם אם הטכנולוגיה מצליחה. המצאת המטוס שינתה את העולם, אבל המשקיעים שהתלהבו והשקיעו בחברות התעופה נידונו לעוגמת נפש חוזרת ונשנית, אף שהשימוש בתחבורה האווירית רק הלך והתרחב. מי שהשקיע באיי בי אם ב-1980 כי חזה בצדק גדולות ונצורות למחשוב לא המיט על עצמו אסון פיננסי, אך גם לא זכה להצלחה יוצאת מן הכלל. עדיף בהרבה היה להשקיע בג'נרל אלקטריק.

מתי אירופה תהיה מוסלמית?

כולם יודעים שאירופה מתאסלמת, שהמוני פליטים מגיעים מאפריקה והאירופאים מתקשים לעצור אותם, שהילודה האירופית בשפל ושהמוסלמים יולדים בקצב גבוה בהרבה. אבל השורה התחתונה של כל זה לא ברורה ולמיטב ידיעתי לא הובהרה אף פעם בצורה אמינה. הרי מצד שני – נכון, יש המון פליטים מוסלמים, אבל הם בסך הכול מהווים חצי פרומיל מאוכלוסיית האיחוד האירופי מדי שנה, כלומר מספר קטן יחסית בתמונה הגדולה (יחס הילדים שנולדים באיחוד האירופי לאוכלוסיה הוא בערך 11 פרומיל בשנה). נכון, יש הפרשי ילודה בין מוסלמים לבין נוצרים באירופה, אבל האומדנים שחלק מאתרי הימין מפזרים, כמו 8 ילדים בממוצע לאישה מוסלמית בצרפת, הם מופרכים ומגוחכים לחלוטין. המספר האמיתי קרוב יותר ל-3 ילדים לאישה. ובאמת מכון המחקר פיו, שהוא מכון מחקר אמריקני חשוב, מעריך שב-2030 יהיה אחוז המוסלמים במדינות כמו שוודיה, צרפת ואוסטריה רק כ-10% בערך. שלא תטעו, זהו עדיין גידול פנומנלי. האחוז ב-2010 היה כמעט חצי מזה, אבל זה עדיין רחוק מאוד מרוב.

רק לאחרונה נתקלתי במאמר שכתב בנושא כבר לפני כמה שנים אחד האנשים הרציניים שכותבים היום על דמוגרפיה, פרופסור למדע המדינה מלונדון בשם אריק קאופמן. קאופמן מתמודד עם האפשרות ששיעור הפריון המוסלמי ימשיך להיות, כמו היום, גבוה משמעותית מזה של האירופאים הנוצרים ותוהה, אם הדברים ימשיכו כך, מתי באמת תהפוך אירופה למדינה מוסלמית.  והתשובה שלו היא מעניינת: בשנת 2100 יהיו בשוויץ 23% מוסלמים, ובאוסטריה 36% מוסלמים.  כלומר, בזמן כל כך רחוק מאיתנו שבו מן הסתם כבר כל קוראי הבלוג הזה כבר לא יהיו בחיים, יהיה שיעור המוסלמים בשוויץ דומה למדי לאחוז של ערבים בישראל בגבולותיה הריבוניים כיום (20.7% כולל דרוזים ונוצרים), ושיעור המוסלמים באוסטריה דומה לזה שיהיה בישראל אם רעיונות הסיפוח המטורפים של קרולין גליק וציפי חוטובלי יקרמו עור וגידים. דהיינו אפילו באומדן הגבוה שניתן לגבי אוסטריה מדובר בשיעור בעייתי מאוד, אבל לא בהכרח כזה שיביא למלחמת אזרחים מיידית או לשינוי מוחלט באופי המדינה. עדיין, תחת ההנחה שהפער בשיעורי הילודה יוותר על כנו, בשנת 2100 ייתכן שכבר יהיה ברור לאוסטרים ולשוויצרים הנוצרים שבעצם הלכה להם המדינה – משום שבדור הצעיר שלהם כבר יהיה רוב למוסלמים או שהם יהיו קרובים לרוב.

כמובן אין לנו מושג מה תהיה תוחלת החיים בשנת 2100, אם הפרשי הפריון באמת יעמדו על כנם, מה יהיו פניה של תגובת הריאקציה לאיסלאם (ייתכן שרק תחמיר את הבעיה בשל הגירת נוצרים למדינות כארה"ב או אוסטרליה), האם תהיה התבוללות משמעותית של מוסלמים בחברה הנוצרית וכיוצא באלו שאלות. אבל ככלל אצבע מחשבתי, למי ששאלות על עתיד המערב מעסיקות אותו, אפשר להגיד שאם דברים ימשיכו להתנהל באירופה בצורתם הנוכחית, יידרשו לפחות מאה שנים עד שבאמת יהיו מדינות אירופאיות, אחת או יותר, שיהפכו לבעלות רוב מוסלמי או שיהיו מאוד קרובות לכך. דרך אגב בישראל באותו זמן, מאה שנה מעכשיו, נתעסק בתהפוכות הדמוגרפיות שלנו – בכך שיו"ר יהדות התורה יקבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה. אולי.

בלגן בממלכה המאוחדת

בחודש הבא יתקיימו בבריטניה בחירות, והולכים לקרות שם דברים מעניינים ומוזרים. משאל העם שהתקיים בסקוטלנד ושבו זכו מתנגדי העצמאות לרוב הוביל להתפתחות בלתי צפויה: בעבר סקוטלנד הייתה מעוז הלייבור, אבל המשאל ליכד את המיעוט הגדול של תומכי העצמאות מאחורי המפלגה הסקוטית הלאומית. בשיטת הבחירות האזורית שמקובלת בבריטניה, מיעוט גדול ומלוכד שעומד מאחורי מפלגה מבטיח את נצחונה. אם במחוזות סקוטלנד השונים תקבל המפלגה הסקוטית 45 אחוזים מהקולות ויתר הקולות יתפלגו בין השמרנים, הלייבור והליברלים, התוצאה תהיה שהמפלגה הסקוטית תהיה זו שתשיג את מספר הקולות הרב ביותר כמעט בכל מחוז. זה כנראה מה שהולך לקרות. לפיכך מפלגת הלייבור צפויה לאבד את כוחה בסקוטלנד לטובת הלאומנים הסקוטים.

השמרנים יכולים היו להפיק יותר תועלת מהמשבר של הלייבור בסקוטלנד אם הם עצמם לא היו נתונים לאיום מצד מפלגת העצמאות הימנית בהנהגת נייג'ל פאראג'. הסלידה מההגירה ומהשתלטנות של האיחוד האירופי מובילה אנגלים רבים, בעיקר מהשכבות הפחות משכילות, לתמוך בה.
לפי הסקרים, פאראג' ומפלגתו יזכו אולי לפי ארבעה קולות מהלאומנים הסקוטים אך יקבלו בערך עשירית ממושביהם. זו דוגמה קיצונית לכך שבשיטת הבחירות האזורית מצביעים למפלגות מיעוט נספרים רק אם מרוכזים במעט מחוזות. פאראג' לא יצליח לתרגם את תמיכת ההמונים להשפעה ממשית, אך עריקת המצביעים השמרנים למפלגת העצמאות תקשה על דיוויד קמרון להשיג רוב.
מה שיכול לקרות לפי הסקרים הוא מצב שבו לאף מפלגה אין רוב מוחלט, אך רק ללייבור יש סיכוי להקים ממשלת מיעוט מכיוון שהסקוטים הלאומניים לעולם לא יתמכו בממשלה שמרנית אך עשויים לרקום דיל עם הלייבור. זה אינו סיפור פשוט – האנגלים סולדים מהלאומנות הסקוטית והלייבור עלולה לשלם מחיר כבד באנגליה על שיתוף פעולה עם מייצגיה.

ממשלת לייבור שתישען על קולות סקוטיים תתקשה להמשיך במדיניות צנע, קיצוצים וחיפוש אחר איזון תקציבי וזו תהיה בשורה טובה לבריטניה שתנטוש סוף סוף את מדיניות הצנע המטופשת והמזיקה. בזירה הבינלאומית זו תהיה ממשלת שמאל מאוד לא נוחה לישראל, אף שראש ממשלת הלייבור יהיה אד מילבנד היהודי. קרוב לוודאי שתצטרף בהתלהבות לכל פעולה בינלאומית נגד ההתנחלויות ותאסור על יצוא נשק בריטי לישראל בזמן קונפליקט.
הסקוטים שנוטים מאוד לשמאל דורשים לפרק את בריטניה מיכולותיה הגרעיניות. הנושא רלוונטי להם מאוד כי בסיס הגרעין הבריטי הוא על אדמת סקוטלנד. אם יקבלו את מבוקשם תהיה זה אחת מאבני הגולל האחרונות שיונחו על מה שהייתה פעם האימפריה הבריטית – אימפריה שנודעה בכך שהשמש לא שוקעת בה, שהרי בכל רגע זורחת השמש באחת ממושבותיה מסביב לעולם.

לא המקום המסוכן ביותר ליהודי

הרבה פעמים מעירים ציניקנים באירוניה שמדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודי לחיות בו.  זו טענה מפוקפקת. הזכרים היהודים של מדינת ישראל, אלו שנלחמים את מלחמותיה, חיים יותר משחיים הגברים של כמעט כל מדינה אחרת בעולם. רק הזכרים של יפן, הונג קונג, שוודיה ואיסלנד חיים לאורך יותר שנים מ-81 השנה שחי הגבר היהודי הישראלי הממוצע. הסיכון המוגבר למות צעירים במלחמה צריך להישקל אל מול העובדה שבמגזר היהודי בישראל התמותה מתאונות דרכים נמוכה ומעשי הרצח מעטים ובעיקר אל מול מערכת הבריאות המצוינת.

אל לשכוח שאם יהודים לא היו חיים בישראל, הם היו חיים במדינות אחרות וצריכים להילחם במלחמותיהן. יהודים נהרגו במלחמת ויאטנם ובמלחמת קוריאה, שם נלחמו בצד של העולם החופשי, אך הם נלחמו גם במלחמות אחרות, לא להם במובהק. הממשלה האיראנית נתנה תזכורת לכך לאחרונה כשהקימה אנדרטה לחלליה היהודים של המדינה במלחמת אירן – עירק.

כאשר מנסים לתת פרופורציות למחיר הדמים ששולם כדי להקים ולהחזיק את מדינת ישראל, בדרך כלל מזכירים את השואה. מספר ההרוגים לאורך מאה שנים של ציונות מתקרב אולי ליבול הדמים של יומיים באושוויץ או בטרבלינקה. אבל מעניין לחשוב בהקשר זה גם על מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם הראשונה לחמו חיילים יהודים רבים בשורות הצבא הגרמני. מעריכים ש-12 אלף מהם נהרגו. זהו מספר עצום, מספר ששקול בערך למספר הנופלים בכל מערכות ישראל יחד (אף שמכל מיני סיבות נמוך משמעותית מאומדן החללים הרשמי). הם נלחמו למען מדינה שכעבור עשרים שנה עתידה הייתה למחוק את שמות החללים היהודים מהאנדרטאות שלה בשל היותם יהודים ולאחר מכן להכניס את רעיהם לקרב שנותרו בחיים לתאי גזים. בתחילה אמנם זכו ותיקי המלחמה היהודים גרמנים להתייחסות טובה יותר, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם במחנה טרזינשטט בצ'כיה ומשם הייתה קצרה הדרך לאושוויץ, למי שלא מת ברעב ובמחלות במחנה עצמו. למות כיהודי עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה נראה חסר טעם גם כשזוכרים שגרמניה הייתה בצד של טורקיה, ולחמה נגד הבריטים שעתידים היו להכריז על ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי. אמנם באותם ימים נראתה רוסיה האנטישמית כאויבת המושבעת של העם היהודי, וחלק גדול מהיהודים נטה באופן טבעי לצדד בגרמניה יריבתה.

בפרספקטיבה בת מאה שנה הציונות עשתה חסד כפול עם היהודים. היא גם הקטינה את הסיכון הפיזי לחייהם ושיפרה מאוד את איכות החיים שלהם, לכל הפחות עבור אלו שבלעדיה היו נידונים לחיות בארצות המזרח או בארצות הקומוניסטיות.  ובנוסף היא נתנה להם את האפשרות להיות בטוחים בכך שכאשר בכל אופן הם או הקרובים להם יסכנו את חייהם למענה, יעשו זאת למען מטרה בעלת משמעות מבחינתם.

תרגיל מחשבה להבין מדוע אי שוויון אינו בעיה

קשה לעמוד מול שטיפת המוח התקשורתית שמנסה לשכנע שאי שוויון הוא בעיה עצומה בחברה שלנו. אם התקשורת הייתה מצביעה בעיקר על אי השוויון בין המעמד הבינוני גבוה לבין העניים, היה בדבריה אמת. ברור שהחיים בדרום תל אביב למשל נעימים פחות מאלו שבצפונה. למשל ברור שרק העניים הדרום תל אביבים צריכים להתמודד עם השלכות ההסתננות האפריקאית. זהו אי שוויון זועק. באותו אופן ברור שיש הבדל בין תנאי החיים של מי שיכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל עם משפחתו לפחות פעם בשנה לבין מי שלא. בין מי שיכול להרשות לעצמו טיפולי שיניים טובים לילדיו לבין מי שלא.

אבל אי השוויון מסוג זה אינו מעניין כל כך את התקשורת. ראשית משום שהכותבים בתקשורת וסביבתם החברתית נמצאים בצד הגבוה של אי השוויון הזה ולכן לא נעים להם לדון בו. שנית, ברור לכל בר דעת, או אף מי שאינו כל כך בר דעת, אפילו אם הוא שלי יחימוביץ', שהמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להילחם במיליון האזרחים שלה היותר מצליחים והמוכשרים יותר והרבה יותר נוח למקד את האש באחוזון או באלפיון העליון.

אולם אי השוויון בין  העשירים שבטופ לבין כל השאר אינו בעיה גדולה, לא משנה בכמה גליונות אקסל ינופפו עיתונאי כלכלה סוציאליסטים בתוכניות כלכלה סוציאליסטיות. אפשר להוכיח זאת בתרגיל מחשבה פשוט: חשבו על האנשים שאתם מכירים ועל מקומות העבודה שלהם. כמה מהם מקדישים את חייהם המקצועיים לסיפוק הצריכה של העשירים ביותר? לדעתי מעטים מאוד, אם בכלל. יכול להיות שיש מי שחוג מכריו מורכב מטייסים של מטוסים פרטיים, דיילים במחלקות ראשונות, נותני שירות של אמריקן אקספרס פלטינום, שפים במסעדת מול ים. אבל זה נדיר. דהיינו המלחמה בעשירים שבטופ לא תניב כלום, גם אם תסתיים בניצחון מוחץ, מאחר שהמשאבים שיתפנו, העובדים שמספקים שירותים רק או בעיקר לעשירים ביותר, הם מעטים וחסרי משמעות. אין מספר עצום של מכיני ומגישי מזון שיתפנו למשל כי גם המיליונרים מוגבלים בידי תכולת הקיבה שלהם ואינם דורשים כמויות עצומות של מזון להשבעתה. למען האמת בדרך כלל הם רזים יותר מהעניים.

כשמדברים על צריכת משאבים כדוגמת נפט וקרקע, ייתכן שיש דוגמאות לבזבוז קיצוני בידי עשירים כגון מגורים באחוזות ענק, טיסות במטוסים פרטיים והותרת דירות רפאים במרכזי הערים.  ניתן להתמודד עם תופעות אלו על ידי מיסוי גבוה ספציפי בתחומים אלו, ובכל מקרה גם כאן לא מדובר במשאבים שהתפנותם תשנה שינוי עצום. הרי לא נפתור את מצוקת הדיור על ידי תכנון מחדש של סביון או ארסוף. לכל היותר אפשר לייעץ לעיריית ירושלים להקשות על יהודים אמריקניים שמותירים דירות ריקות ברחביה.

הבעיה האמיתית במלחמה באי השוויון היא שהיא מעוותת מערכות תמריצים ולכן תעצים את הבעיה שבה כביכול היא נאבקת – מצב שבו משאבים, בעיקר משאבים אנושיים, מוקצים רק לצרכיהם של העשירים ביותר. ניקח לדוגמה את מס הירושה שבו חושק שר האוצר המיועד כחלון. האם למישהו יש ספק שרעיון כזה יכול להטות את נתיב החיים המקצועי של לא מעט אנשים מוכשרים ומבריקים. במקום לעסוק במשהו שיועיל לאנושות בכללותה, הם יקדישו חייהם לתכנוני מס עקרים כרואי חשבון וכעורכי דין של האלפיון העליון. איני פוסל מיסוי על עשירים שבא לפתור בעיית תפוסת משאבים ספציפית, כמו דוגמת דירות הרפאים במרכזי הערים, אבל על פי רוב במלחמה באי שוויון התרופה המוצעת גרועה בהרבה מהמחלה.

נדידת הדרום והדילמה האירופאית

בחצי הכדור המזרחי שורר חוסר איזון דמוגרפי. בחלק מהמדינות האירופאיות העשירות שבצפון יש יותר הלוויות מהריונות. במדינות הדרום העניות, הערביות והאפריקאיות, שיעור הילודה עדיין גבוה. מה עוד שהן עדיין תחת השפעתה של התפוצצות דמוגרפית בת מאה שנה.
את הים התיכון במקטע שבין לוב לאיטליה חוצות מדי יום ספינות מבריחים עמוסות באנשי הדרום. המבריחים נחושים  לפתור את חוסר האיזון הדמוגרפי בין צפון לדרום ואגב כך לגזור קופון שמן. מדי פעם טובעות ספינות ומאות בני אדם מוצאים את מותם. אבל רוב הנוסעים מגיעים לאדמת אירופה הנכספת. כמעט מאתיים אלף בשנה במסלול שבין לוב לאיטליה לבדו.
המספרים עדיין אינם מספיק גדולים כדי לחולל שינוי דמוגרפי עצום באירופה כאן ועכשיו. באיחוד האירופי חיים חצי מיליארד בני אדם. מספר המהגרים הלא חוקיים השנתי הוא אולי אחד לאלפיים מזה, חצי פרומיל. ישראל קיבלה שיעור גבוה יותר של מסתננים בשנים שבהן הגבול עם מצרים היה פרוץ. אבל ההגירה אינה מתפלגת שווה בשווה בין המדינות השונות. למהגרים אין עניין במדינות המזרח והדרום העניות יחסית ובעלות האוכלוסיה הלא ידידותית אליהם. הם מעדיפים לנהור אל גרמניה ואל שוודיה שמעניקות להן מקלט בנדיבות. שוודיה העניקה בשנה האחרונה  80 אלף בקשות מקלט, כלומר הגדילה כמעט באחוז את אוכלוסייתה. גרמניה העניקה 200 אלף בקשות מקלט, אך בשל אוכלוסייתה הגדולה מדובר רק ברבע אחוז ממספר תושביה. לכל זה יש תגובות ריאקציה: בגרמניה החלו הפגנות ענק נגד ההגירה. בשוודיה התחזק הימין האנטי מוסלמי, אולם הוא מוקע בידי מפלגות המיינסטרים ולפיכך חסר השפעה.
גם במדינות הספר האירופאי, כמו יוון ואיטליה, יש תסיסה. המהגרים עצמם היו מעדיפים להסתלק משם אל הצפון העשיר אולם חוקי האיחוד האירופי מקשים על התהליך והם יכולים להיתקע בדרום לתקופה ארוכה. איטליה, נואשת מול ההצפה,  קיצצה בהוצאות על איתור וחילוץ ספינות פליטים אולם תצטרך אולי לשקול צעדיה בשנית לאור אסונות הים.
זהו מלכוד – ככל שאירופה תהיה נחמדה והומניטרית יותר, כך יגדל זרם הפליטים וכך תושבי אירופה יצטרכו להיתקל בביתם פנימה בתופעות שמהסימפטומים שלהן ברחו הפליטים מלכתחילה – איסלאם קיצוני, חוסר חופש, עוני והעדר השכלה. מבחינתנו כישראלים התמונה מעורבת – הגידול במספר המוסלמים באירופה הופך שהות יהודים שם לבלתי נסבלת, ואף תיירים ישראלים עלולים לחוש חוסר ביטחון. השפעה שלילית נוספת היא שבמדיניות החוץ שלהם פוליטיקאים אירופים יצטרכו לרצות את ציבור בוחריהם המוסלמים שילך ויגדל. מצד שני, ישראל יכולה ליהנות מגלי עלייה וכן מתגובת הריאקציה – התחזקות הימין האירופי שהוא מאוד פרו ישראלי ברובו.

אחד הדברים המעניינים הוא שאירופה משלמת מחיר על תמיכתה בסילוק מועמר קדאפי. קדאפי התקרב למערב, ויתר על הגרעין והיה מוכן ללכלך את הידיים עבור האירופאים ולעצור את זרם הפליטים מלוב בעצמו. אבל ברגע האמת כשקדאפי טבח בבני עמו, אירופה לא יכולה הייתה להרשות לעצמה להניח לו להישאר והשתתפה באופן פעיל בסילוקו, וקדאפי סיים את דרכו בעולם הזה כקורבן לינץ' בידי בני עמו. בסוגיה זו אירופה בחרה בעמדה המוסרית על פני העמדה התועלתנית. אבל שאלת הבחירה בין מוסר לתועלת תמשיך להעיק, ומסקרן לראות כיצד אירופה תתמודד עם הדילמה הזו. התרבות הנפלאה שהקימה אחרי החורבן הגדול של מלחמת העולם השנייה מבוססת על ערכים של סובלנות והומניזם, אך היא נקלעת לפרדוקס. בלי לגלות אטימות לב לסבלם של מיליוני מהגרים נואשים וחפים מפשע מארצות הדרום, התרבות הזו תתקשה לשרוד לאורך דורות, לפחות כל עוד שיעורי הילודה בתוכה כל כך נמוכים. ואם תגלה את אטימות הלב, תצטרך לוותר על חלק ממה שהיא.

ברננקי לממשלות: קחו יותר חובות

בן ברננקי ייזכר מן הסתם בהיסטוריה כגדול נגידי הבנק המוניטריסטים וגם כמלומד גדול בתחום. הכלים שפיתח אפשרו להוציא את ארה"ב והעולם כולו מהשפל העמוק של 2008 על ידי הדפסות כסף בידי הבנק המרכזי.
אולם נאום שנשא לאחרונה מגלה שברננקי באופן מפתיע מאמין יותר במדיניות פיסקלית מרחיבה, כלומר בהדפסות כסף בידי הממשלה (על ידי הגדלת התקציב והגדלת הגרעון) מאשר בהדפסות כסף בידי הבנק המרכזי. הסיבה לכך היא שהוא מודע היטב לקשיים שבהדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי שאמורה להתבטא בעיקר בהורדת ריבית, כאשר הריבית כבר עומדת על אפס ואין ממש לאן להורידה.

כמה שונה השכל הישר של ברננקי מההבלים שמרבה להנפיק בנק ישראל בראשות קרנית פלוג. מצד אחד הבנק תקוע עם הריבית שלו  על האפס. מצד שני הוא מרבה להנפיק הבלים על הצורך בהעלאות מס, צמצום גרעונות ותוואי חוב יורד. כל הדברים הם ההיפך הגמור ממה שבאמת צריך. כשהריבית כל כך נמוכה צריך הרבה יותר חוב ממשלתי והרבה יותר גרעון. לא פחות מהם.