בכירי הכלכלנים עולים מדרגה

בכירי הכלכלנים בעולם עלו מדרגה לאחרונה, פול קרוגמן, חתן הנובל. לורנס סאמרס, שלמרבה הצער לא קיבל את הצעת ביבי להתמנות פה לנגיד. אוליבר בלנצ'רד, לשעבר הכלכלן הבכיר של קרן המטבע. הם נפטרו סופית מאחת הקלישאות המעצבנות שפעם הסתובבה בחוגיהם: שגרעונות רצויים כאשר שיעור האבטלה גבוה. או אז צריכה הממשלה לצאת מגדרה ולנסות להגדיל הוצאותיה כדי להעסיק את המובטלים במקום שסתם ישבו אלו בבית ויהיו אומללים.

מה רע בהשקפה הזו? משתמע ממנה שכאשר שיעור האבטלה נמוך ואף בשפל היסטורי, כמו בימינו אנו, אזי צריכה הממשלה להדק את החגורה ולהקפיד על גרעונות. זו הרי השקפה שבשמה הוצתה פה היסטריית הגרעון המגוחכת בשנה האחרונה (וגם ב-2013 כשיאיר לפיד נכנס לאוצר).

אבל לא כך הוא – כפי שידעו אנשי ה-MMT להגיד כבר מזמן (ואפילו בן כספית וגם אני בבלוג הצנוע הזה), כמעט תמיד בימינו צריך להרחיב תקציבים ולהגדיל גרעונות.

החסם האמיתי להרחבה תקציבית הוא לא הגרעון אלא האינפלציה. בתנאי אינפלציה באמת אין טעם בגרעון – אל לממשלה לשפוך כסף, כי יש כבר יותר מדי כסף, המחירים עולים והזרמת כסף נוסף רק תמוטט את ערך המטבע, כל הדרך לארגנטינה ולפזו העגום שלה או לשקל הישן של שנות השמונים.

בימים עברו תעסוקה מלאה בישרה אינפלציה גבוהה ולכן היה ערך תיאורטי אקדמי בלבד בהבחנה בין מצב של תעסוקה מלאה לבין מצב של אינפלציה גבוהה. שניהם בישרו על זמן להידוק חגורה. אם כל העובדים כבר מצאו לעצמם מקום תעסוקה, אין דרך להרחיב את התעשיה. שפיכת כסף נוסף לתוכה לא תעשה שום דבר חיובי ורק תוריד את ערך המטבע עד כדי ביטולו והחרבתו.

ברם, מצב כלכלי חדש הופיע ביפן בשנות התשעים והתפשט כמעט לכל העולם מאז – התעסוקה במצב מעולה, אבל האינפלציה עדיין בקאנטים. הכיצד? נראה שהמושג "תעסוקה מלאה" איבד משמעותו בימינו כי תמיד יש עוד רובוט להפעיל ועוד אפליקציה חוסכת זמן ומשאבים להעלות לאפסטור ועוד מפעל סיני לקושש מתוכו סחורה.

במצב זה מציעים הכלכלנים להסתכל על שיעור הצמיחה מול שיעור הריבית. אם, כמו היום, שיעור הצמיחה הוא באזור ה-3%-4% (כמו בישראל ובארה"ב) ושיעור הריבית עומד רק על 2%, אז המדינה רחוקה מסחרחורת שבה תשלומי הריבית יתפחו באופן שיסכן את יכולת הפרעון העתידית של הממשלה. להיפך הריבית תתפוגג ביחס לצמיחה. לפי קרוגמן, זה המצב כיום ואין מה לחשוש מהגרעון. בסך הכול דבריו ראויים להערכה. אין מי שהוא שונא יותר מדונלד טראמפ, אבל הוא עומד בפיתוי ונמנע מלבכות את גרעון טריליון הדולר שלו, אלא חוגג אותו.

האם ביבי הסית בימים הנוראים 1995?

הסרט "ימים נוראים" מנסה ליצור בצופים את התחושה שבנימין נתניהו הסית נגד ראש הממשלה רבין ערב הירצחו.  בדקתי את הנושא ולא מצאתי התבטאויות ברורות מסיתות שמוזכרות בגוגל. לכן הלכתי לדברי הכנסת. קל למצוא שם את נאום האופוזיציה החשוב ביותר שנשא נתניהו, חודש לפני הרצח, בעת הדיון על אישור הסכמי אוסלו ב'. ערכתי אותו, מחקתי את רוב קריאות הביניים ונשארתי עם המסקנה הפשוטה: ביבי לא הסית. דבריו ענייניים מאוד, ולמען האמת רובם התבררו עם השנים מפוכחים יותר מאשר דברי אלו שכינו אותו אז "פרנואיד". הוא אפילו לא דיבר על כך שהרוב להסכם מושג בתמיכת הערבים, דווקא בניגוד לימים אלו בהם מדבר ללא הרף על כך שהרשימה המשותפת תיתן לגנץ רוב בכנסת.

בעת ובעונה אחת אין ספק שדבריו המאוחרים יותר של נתניהו לרב כדורי שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, לא היו עיוות או פליטת פה. הם נאמרו, גם אם בלשון פחות בוטה, גם בנאום הזה.

נאום נתניהו עם חתימת אוסלו ב'

בנימין נתניהו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, חברי הבית, במהלך תולדות האנושות הוגלו עמים רבים ממולדתם. לעמים אלה תמיד קרה אחד משני דברים: או שמצאו להם מולדת חדשה או שנטמעו בקרב עמים אחרים וירדו מבמת ההיסטוריה. רק העם היהודי סירב לקבל את הגורל הזה. הוא סירב להיטמע בין העמים והוא סירב לאמץ לו מולדת חדשה. הוא שמר בדבקות ובמסירות אין קץ על זהותו הייחודית ועל החלום לשוב לארץ-ישראל, מולדתו העתיקה.

"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב רבי יהודה הלוי באמצע ימי-הביניים בספרד הרחוקה. ובפיוט אחר, "ציון הלא תשאלי", הוא אומר: "לבי לבית-אל, ולחברון מאוד יהמה, מי ייתנני הלוך ערום ויחף על מקום קברות אבותי".

כל אחד מבני העם היהודי שנמצא כאן היום נמצא כאן בזכות אותה שאיפה, בזכות אותו חלום שליוו את אבותינו בגלותם.

"זכרו, ילדי ישראל, דעו תמיד, שכל עוד אינכם יושבים על הרי יהודה, על אדמת המולדת, אתם בנכר". כך פנה סבי, הרב נתן מיליקובסקי, זיכרונו לברכה, לילדים יהודים שלימד בגולה. והוא ממשיך ואומר להם: "חלילה לנו למחוק מהזיכרון את ארץ-ישראל, וחלילה לנו לשכוח את העבר שלנו, את הסיפור ההיסטורי שלנו, כי אז לא יהיה לנו עתיד ונהיה אבודים בעולם. כי אז מי אנחנו בכלל".

כך האמין הסבא שלי, ועל כן הוא עלה לארץ-ישראל, וכך האמינו הסבים והסבתות של כולנו, לרבות המנהיגים הראשונים של תנועת העבודה, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון.

ומכוחו של החזון הזה שבנו לארצנו והקימונו מחדש את מדינתנו.

ואני שואל: היכן מקופל העבר הזה, שסבי דיבר עליו? איפה טמונים שורשי הסיפור ההיסטורי של עמנו? איפה אם לא בהרי יהודה ובירושלים, בחברון בקברי האבות ובבית-לחם בקבר רחל, בתקוע עירו של עמוס ובענתות עירו של ירמיהו, בשילה ובבית-אל שם ניבאו הנביאים, בבית-חורון ובמעלה-לבונה שם נלחמו המכבים?

יצחק רבין, אלה הם נכסי הדלא ניידי של העם היהודי. אלה הם הנכסים שעליהם לחמנו ועליהם חלמנו במשך אלפי שנות קיומנו כעם. ואני רוצה להגיד לך, אלה אינם סתם נכסי דלא ניידי, אלה הם נכסי צאן הברזל של עם ישראל, והשאיפה לשוב אליהם והסירוב לוותר על השאיפה הזו הם שהשיבו אותנו לכאן.

מר רבין, אתה מדבר בביטול על 400 יהודים בחברון, ואילו אני אומר: אלה הם לא רק 400 יהודים בחברון, אלה הן 4,000 שנות היסטוריה יהודית שקושרות אותנו לארץ הזאת והחזירו אותנו לארץ הזאת.

אתה, אדוני ראש הממשלה, התבטאת לפני ימים אחדים בצורה מזעזעת. התנ"ך, אמרת, התנ"ך הוא לא הטאבו שלנו. ואילו אני אומר: התנ"ך הוא הוא הטאבו שלנו.

ראש הממשלה ושר הביטחון י' רבין:

תדייק.

בנימין נתניהו (הליכוד):

הוא המנדט שלנו, הוא שטר הבעלות שלנו.

רבותי חברי הכנסת, זה איננו עניין של ימין או שמאל, ליכוד או עבודה, זה היסוד של הקיום הציוני. דוד בן-גוריון, כשהתייצב לפני ועדת-פיל ב-1937, הרים את ספר התנ"ך בידו והכריז: זה המנדט שלנו על ארץ-ישראל.

ואילו אתה, מר רבין, מדבר כך על התנ"ך.

מי היה מאמין שראש ממשלת ישראל יגיד שהתנ"ך הוא לא הטאבו שלנו?

רק על רקע ההתבטאות שלך, אדוני ראש הממשלה, ושל שרי ממשלתך, אפשר לעמוד על מלוא המשמעות של המעשה שעשיתם, מעשה שלא היה כדוגמתו בתולדות העם היהודי. נכון, קרה בתולדות עמנו שהובסנו ושגורשנו ושכפו עלינו קריעת חבלי מולדת. לפעמים נאלצנו, גם בדור הזה נאלצנו להשלים בלית ברירה עם עובדות מסוימות שקבעו לנו בזמן נתון, אבל עוד לא קרה שיהודים ויתרו ברצון ובשמחה ובעליצות על חלקי מולדתם, על הכרה בזכות שלנו על הארץ הזאת.

קריאה:

כמו בסיני.

בנימין נתניהו (הליכוד):

כולם יודעים שלעתים קורה שלא מצליחים לממש חלומות, אבל זה בדרך כלל מביא שיברון לב וכאב נורא.

אצלכם, אצל קומץ אנשי השמאל, חבורת שרים ויועצים ואותם אנשי שמאל שאינם מאמינים שיש פה ממשלה שמבצעת את תוכניתם לבטל את החלום של העם היהודי – אצלכם יש עליצות ושמחה; תראו את פניכם עכשיו.

ואני שואל: מה פשר השמחה הזאת? מה מקור העליצות הזאת? מר רבין, מר פרס – מר רבין במיוחד, שמעתי את הנאום שלך. שמעתי את האזכור של ערכים יהודיים. אל תספר לנו סיפורים. אל תספר לנו סיפורים שמה שמניע אתכם במדיניות הזאת הוא ערכים יהודיים.

ממשלתך היא הממשלה המנותקת ביותר והרחוקה ביותר מערכי היהדות שהיתה לנו אי-פעם. ואני אומר זאת בכאב ובצער עמוק.

אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש, ולא בשמחה, כיהודי, כאזרח מדינת ישראל, מדינת היהודים: זו הממשלה המרוחקת ביותר והמנוכרת ביותר ממורשת ישראל שהיתה אי-פעם. הניתוק הזה, הניכור הזה ממורשת ישראל הוא הרקע האמיתי למהלכים שלכם ולהתנהגות שלכם. עבורכם חברון היא עיר ערבית, יהודה ושומרון הם הגדה המערבית; כך הגדרת.

והגולן, אליבא דשר החוץ, הוא אדמה סורית.

ולכן, אין פלא שוויתרתם בקלות כל כך מדהימה על לב המולדת. אדם אינו מוותר בקלות כזאת ובשמחה כזאת על ארצו ועל ביתו. רק מי שמרגיש כפולש זר, גזלן, מתנהג בצורה כזאת. רק מי שחש כך מתייחס לארץ אבותיו כאל נכסי דלא ניידי גרידא, כאל נטל שששים להיפטר ממנו.

וזאת, חברי הכנסת, הסכנה הגדולה ביותר שאני רואה בהסכם הזה. אני רוצה להבטיח לכם, אני רואה גם סכנות אחרות, ביטחוניות, אסטרטגיות, מדיניות – הן חמורות מאוד. אבל הסכנה היסודית ביותר שבהסכם הזה היא הפגיעה שפגעתם בחזון, באמונה, בהכרת הזכות.

עם שאינו מאמין בזכותו, עם שאיבד את החלום – כיצד ימשיך להגן על קיומו ולהיאבק עליו? ואתם הלוא יודעים שעוד נכונו לנו מאבקים קשים, כי הוויתור שלכם מרצון על הזכות לא ייעצר באיזה "קו ירוק" מלאכותי. אובדן הזכות יתגלגל לירושלים ולקווי 1967 ולקווי 1947.

מבחינת הלאומנות הערבית והקנאות האסלאמית, קו הוויתורים לא ייעצר אלא בקו הכחול, קו הים התיכון.

מר רבין, אני רוצה לשאול אותך: מה תגיד לערפאת ולאחיו, כך הוא קורא לו, לאחיו השיח' יאסין, מה תגיד להם כשהם יתבעו את המשולש ואת הגליל? האם תאמר להם: טוב, אין לנו זכות בבית-אל ובאריאל, אבל יש לנו זכות בטירה ובטייבה? זה מה שתגיד להם? מה תגיד להם כשהם יתבעו את זכות השיבה ליפו, לעכו ולשיח' מוניס שעל חורבותיה עומדות אוניברסיטת תל-אביב ושכונת נוה-אביבים – אם אינני טועה, אתה ומר פרס גרים שם – מה תגיד להם? קחו את הגזל ההוא, אני גר פה ואני שומר על הגזל הזה? בזכות הזאת אתה חי פה? בזכות ההתיישבות שלך על הגזל? זה מה שקרה לציונות? זה מה שקרה למדינה היהודית, שראש ממשלה יפגע בזכות הבסיסית של העם היהודי על ארצו?

אדוני היושב-ראש, אם אין לנו זכות להיות בחברון ובאריאל – אין לנו זכות להיות בשום מקום בארץ-ישראל. אבל אתם, בהתנכרות שלכם לזכותנו על הארץ, יוצרים את הפריצה שדרכה יבוא שיטפון התביעות הערביות שלא ידעו שובעה, שלא יהיה להן גבול. אל תשלו את עצמכם: כוח צבאי לא יחפה על אובדן אמונה ורצון לאומי. שום כוח צבאי לא יועיל לעם שאיבד את האמונה בצדקת דרכו.

ראינו במהלך ההיסטוריה, לרבות בשנים האחרונות, כיצד משטרים כבירים התמוטטו כהרף עין כשמת הרעיון, כשנמוג החזון. זה בדיוק מה שעלול לקרות כאן אם אתם תמשיכו להוביל את העם בדרך שלכם. אם תצליחו, חלילה, לנתק אותו מעברו, ממורשתו, מהקשר הרגשי – תשאירו אותנו, תשאירו את עם ישראל בלי עתיד.

אבל, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא נמצאים במצב של חולשה. להיפך, אנחנו נמצאים במצב של כוח, במצב של עוצמה. מאז הניצחון ההיסטורי במלחמת ששת הימים הורחקה הסכנה שריחפה מעל ירושלים ומעל ערי שפלת החוף. הרחקנו את גבולנו המזרחי מגדות הירקון לגדות הירדן וסיפקנו סוף-סוף למדינת ישראל חגורת ביטחון, קיר מגן אדיר בדמותם של הרי יהודה ושומרון וערי יהודה גם כן. מנענו מהם את אופציית המלחמה ומתוך כך התחילה אופציית השלום, בהתחלה, בהדרגה ולאט לאט – זה צובר תאוצה כיוון שהגבול הורחק.

מעמדה זו אנו מציעים לשכנינו את תוכנית האוטונומיה למינהל עצמי, הצעה הגונה ומכובדת, ורק היא יכולה לשמור על זכויותינו ועל ביטחוננו.

אנו מכירים בצורך בפתרון לפלשתינים, לכן הלכנו לקמפ-דייוויד ולמדריד, ולכן אנו מציעים אוטונומיה מינהלית לפלשתינים.

אוטונומיה, אדוני, ולא מדינה לכל דבר.

מינהל עצמי שבו ינהלו הפלשתינים את חייהם ואת ענייניהם ללא הפרעה באזורים צפופי האוכלוסייה הערבית, כשמסביבם יהיו אזורי ביטחון יהודיים. וצה"ל – ורק צה"ל – יהיה אחראי לביטחון. זאת תוכניתנו, וחלק משכנינו החל להשלים עמה בהדרגה במהלכי השלום שהובילו ממשלות הליכוד מאז קמפ-דייוויד.

אתם במסווה של הגשמת תוכנית האוטונומיה מבית-מדרשו של הליכוד, מקימים היום מדינה פלשתינית – – –

קריאות:

– – –

היו"ר ש' וייס:

לא, זה לא ילך ככה, סליחה. רגע, חבר הכנסת בנימין נתניהו, אני רוצה פה שנייה – – –

אברהם הירשזון (הליכוד):

לא מסוגלים לשמוע את האמת. תבין אותם.

היו"ר ש' וייס:

חבר הכנסת הירשזון, קראתי אותך לסדר פעמיים, ומצפה לך נאום. דווקא בזמן נאומו של ראש המפלגה שלך אני צריך להוציא אותך? איזו צורה תהיה לזה? חבר הכנסת נתניהו, בבקשה.

בנימין נתניהו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, ממשלת השמאל, במסווה של הגשמת תוכנית האוטונומיה מבית-מדרשו של הליכוד – –

– – מקימה היום מדינה פלשתינית לכל דבר, והיא תתפשט בהדרגה לכל שטחי יהודה ושומרון עד קווי 1967 המסוכנים, ובגבולות אלה יעמוד צבא חמוש של רבבות חיילים המצוידים במיטב הנשק. כבר היום חיילים אלה נותנים חיפוי לטרוריסטים שמגיחים משם ונמלטים לשם. זו המהות של הסכמי אוסלו – –

– – אדוני ראש הממשלה, זה החזון שלך, זו המהות האמיתית של מה שהצגת פה. לא מדינה יהודית חזקה המשתרעת על רוב רוחבה של ארץ-ישראל, אלא ארץ קטנטונת, מאוימת, צרה, על חלק מזערי מרוחבה של ארץ-ישראל, מדינה שביטחון אזרחיה תלוי בחסדיו של ערפאת.

ומה קיבלתם תמורת הוויתורים מרחיקי הלכת הללו שעשיתם עד כה? לפני שנתיים הבטחתם לנו מזרח תיכון חדש, "תנו לשמש לעלות" אמרתם, עידן חדש של שלום ופיוס, של ביטחון אישי לכל אזרח. ואילו אנחנו קיבלנו טרור מתגבר, אוטובוסים מתפוצצים בכל מקום בארץ, הורים חרדים. אני אומר זאת בצער ובכאב, משום שמאז הקמת המדינה לא היתה תקופה, לא היו שנתיים מאז הקמת המדינה שבהן הביטחון האישי הידרדר לרמה ירודה כל כך. ועזה ויריחו הפכו בדיוק כפי שאמרנו – ואני אומר זאת שוב בצער – בדיוק כפי שאמרנו, עזה ויריחו הפכו לערי מקלט לטרוריסטים. אפשר פשוט לשחזר את הדיון שהיה פה בכנסת, את הדברים שאני וחברי אמרנו כאן. ואל תספרו לנו – –

ואל תאמרו לנו שאלה רק ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי" שאחראים לטרור. מי שמסרב להסגיר רוצחי יהודים, מי שממשיך לקרוא ללא הרף לג'יהאד – "עד הילד הפלשתיני האחרון" – מי שלא מנסה אפילו לפרק את ה"חמאס" מנשקו, מי שמוכר לכם בפעם האלף את ההבטחה לבטל את האמנה הפלשתינית – הוא שותף בכיר לטרור ושותף בכיר להונאה מדינית. הסכם אוסלו א' מתפוצץ לכם בפרצוף, ואתם אינכם לומדים דבר, ואינכם משנים דבר, אינכם מסיקים שום מסקנה מן הכישלון הצורב של השלב הראשון שאתם בעצמכם הגדרתם אותו רק כניסוי.

והנה מונח לפנינו הסכם אוסלו ב'. קראתי אותו בעיון. מה שעולה ממנו הוא לא הכוונה שלכם להקים מדינה יהודית, אלא לסכן את זו שכבר קיימת; לא להיפרד מערביי יהודה ושומרון, אלא להיפרד מן הביטחון שמקנים לנו אזורי יהודה ושומרון. נטשתם את ארץ-ישראל השלמה לטובת מדינת ישראל קטנטונת, מגומדת ומצומקת שביטחונה תלוי בחברך ערפאת. הקמתם פה מחדש איזה תחום מושב שיהודים יצטרכו להתגודד בו, ויהיו אזורים בלב מולדתם שיהיו אסורים ליהודים או שבאופן מעשי הם לא יוכלו להיכנס אליהם.

עכשיו, אדוני ראש הממשלה, אתה הבטחת לנו כמה הבטחות במהלך השנתיים האחרונות, לרבות בחודשים האחרונים, לרבות בשבועות האחרונים, אבל על חלק חזרת, על חלק לא חזרת. הבטחה אחת שהבטחת – והיא חשובה – אמרת: אנו לא נחזור לקווי 1967. ובכן, ראיתי יחד עם חברי את המפות – תחילה בוועדת חוץ וביטחון בערב יום-הכיפורים – זה היה מראה מזעזע. נעשה לי שחור בעיניים. אני צריך אולי להגיד: נעשה לי צהוב בעיניים. הכול היה צהוב, צבוע בצבע צהוב של אזורי בי הניתנים לפלשתינים.

– – כשתראו את המפות – אני מדבר עכשיו אל הציבור שניסיתם להסתיר ממנו עד הרגע האחרון את המפות הללו בכל מיני טענות שווא: לא היו מפות, לא הדפיסו מפות. תודה רבה. עוד סיפורים שאתם מספרים לנו. כשהציבור יראה את המפות האלה, הוא יראה את ההפתעה הגדולה של ההסכם הזה.

הוא יראה את הגודל ואת המיקום של אזורי B הצהובים. מה שאנחנו רואים הוא, שהגודל והמיקום של אזורי  בי – אזור בי בכללותו, שמשיק ל"קו הירוק" הישן, צריך להיות הקו הצהוב החדש.

בחזית המערבית, זו שנושקת לשפלת החוף, אתם החזרתם את הגבול לקווי.. את דיר-בלוט נתתם להם, היא יושבת מעל יהוד. פלאמה יושבת מעל כוכב-יאיר. קיביה ובודרוס מעל מודיעין – – –

יורם לס (העבודה):

איזו חזית מערבית? פרנואיד.

מיכאל איתן (הליכוד):

חבר הכנסת לס, מאין אתה מומחה בפסיכיאטריה?

יורם לס (העבודה):

בפרנויה.

היו"ר ש' וייס:

חבר הכנסת לס, קראתי אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת לס, אתה שמעת אותי? אתה רוצה להפסיד את רשות הדיבור. בכלל, סגני שרים לא צריכים לקרוא קריאות ביניים.

בנימין נתניהו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, במהלך מערכת הבחירות האחרונה אני עמדתי במקום שנקרא רנתיס, על ציר קולה-רנתיס הידוע לרבים כאן. עמדתי על הגבעות הללו המשקיפות על שדה התעופה הבין-לאומי בן-גוריון בלוד ואמרתי, שאם תיבחר הממשלה הזאת, היא תחזיר את רנתיס. קמה צעקה, ובשצף קצף ביטלו את דברי בשידור סותר. והנה אני מסתכל על המפה הזאת של שטח B, ואני רואה שם בצהוב את רנתיס יחד עם כל האזורים, כל הקווים שמציירים את קווי 1967.

כפרים ליד אום-אל-פחם, מעל עפולה ועמק יזרעאל – –

– – כפרים בשיפולי הר חברון ובפתח באר-שבע – – –

חגי מירום (העבודה):

עיר הקודש רנתיס.

היו"ר ש' וייס:

ההערות נשמעו, ועכשיו חוזרים לסדר.

רן כהן (מרצ):

אנחנו מזועזעים.

בנימין נתניהו (הליכוד):

אתם אינכם מזועזעים משום דבר, כי לכם לא חשוב שום דבר. אין לכם שום דבר בעל ערך שיזדעזע. אבל מצביעי מפלגת העבודה בבקעת-הירדן – הם מזועזעים – –

מיכה גולדמן (העבודה):

הם לא מזועזעים.

בנימין נתניהו (הליכוד):

– – משום שהם גם כן ראו את המפה, המפה שאמורה להבטיח אזור ביטחון רצוף בבקעת-הירדן. ומה אנחנו רואים שם? אנחנו רואים את שטח יריחו מוגבל.

בנימין נתניהו (הליכוד):

בגבול בקעת-הירדן – –

אהוד אולמרט (הליכוד):

פשוט רציתי להזכיר את בית-איכסא, את בית-חנינא, את עזריה באזור ירושלים.

היו"ר ש' וייס:

אתה רוצה להפריע לראש סיעתך לנאום? בסדר. עכשיו גמרנו, שמענו. אני מודה.

בנימין נתניהו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, או שחברי מפלגת העבודה לוקים בעיוורון ולא ראו את ההסכם, או שהם ראו את ההסכם ולא מעניין אותם שמחזירים אותנו לקווי 1967. הזכרתי את יישובי הבקעה. הם רואים כיצד תחום יריחו הורחב, עד כדי כך שהיום המרחק, המעבר, בין גדר המערכת על גדות הירדן לבין האזור שניתן לאש"ף הוא ברוחב של 700 מטר – לא במקום אחד, בשני מקומות. ועל כך הוספתם עכשיו איים של אזור בי  בבקעת-הירדן. הוספתם את האיים בג'יפטליק, בארגמן, ליד תומר – והם יכולים, כמובן, להתפשט אחר כך, לפי ההסכם.

ובכן, מפגינים שלכם, במפלגת העבודה, אומרים: רימיתם אותנו, נטשתם אותנו. ונטשתם בוודאי את הרעיון שבקעת-הירדן תהיה גבול הביטחון של מדינת ישראל.

והזכיר בצדק ראש עיריית ירושלים, ידידי חבר הכנסת אולמרט: אתה מדבר על ירושלים שלמה. נדמה לי, אדוני ראש הממשלה, שעד לנאום הזה דיברת על ירושלים רבתי, אחר כך צמצמת את זה לירושלים פלוס, ואני רואה פה ירושלים מינוס. קודם כול הפרוזדור – –

– – הפרוזדור שלא היה צריך להיות. מה פתאום שיהיה פרוזדור לירושלים? האם ירושלים צריכה להיות איזה  קאל דה סאק, איזו סמטה ללא מוצא? מה פתאום החזרתם אותנו לקווי 1967? החזרתם את בידו, החזרתם את נבי-סמואל, החזרתם את השטח שעל הר-אדר, ליד הר-אדר, את בית-איכסא.

שאלתי את חבר הכנסת שרון איפה היתה הפעולה שלו. באחת הפעולות הראשונות באזור ירושלים הוא פיקד בראש כוח שעשה פעולת תגמול בנבי-סמואל. הוא הלך שם באותם מקומות שאתם מחזירים. בית-איכסא שהחזרתם נמצא במרחק של 700 מטר מכביש ירושלים–תל-אביב. שם אתם מציירים בקו צהוב את הגבול. אז אל תספר לי על ירושלים.

אתם מאפשרים חגורה רצופה פלשתינית מבית-לחם בדרום ועד רמאללה בצפון, דרך אבו-דיס, דרך עזריה במזרח. אתם חונקים את ירושלים.

אבל כל זה, כל מה שאמרתי פה, זו מנת האפס, זה מה שאתם נותנים עכשיו. אחר כך תבואנה עוד שלוש מנות של נסיגה לתוך האזורים שעדיין לא נתתם. מה שתיארתי זו רק ההתחלה.

אומר לנו אבו-עלא – אני למדתי לכבד את אבו-עלא, משום שבניגוד לממשלה הזאת התדירות שבה הוא אומר אמת גבוהה יותר; הוא גם אומר הרבה שקרים, אבל התדירות שבה הוא אומר אמת גבוהה יותר – – –

ובכן, אומר אבו-עלא: בסוף התהליך עם הממשלה הזאת אנחנו נישאר עם 89 אחוזים.

אבו-עלא לא אמר שבגמר התהליך, אחרי שלוש מנות הנסיגה הנוספות, הם יישארו עם 90 אחוזים או עם 80 אחוזים. הוא היה מאוד ספציפי: 89 אחוזים. על הנקודה. ואם אתה, מר רבין, תכחיש לנו עכשיו ותאמר שאין הסכמים – גם אין הסכמים על סגירת מוסדות אש"ף או על השארת מוסדות אש"ף בירושלים, גם אין מסמך הגולן, אנחנו יודעים; אין, אין, אין. אבל אם אתה, מר רבין, תגיד לנו: אני לא חוזר לקווי 1967, כי יישארו עוד כמה אחוזים בודדים, "תגלח" קצת ממובלעת לטרון – על מי אתה עובד? זה כמו: אני לא ארד מרמת-הגולן, כי אני אשאיר על רמת-הגולן איזה מגדל מעץ, מסנדות, מכלונסאות. לא ירדתי.

אתה חוזר לקווי 1967. ההבטחה הראשונה שלך מתבטלת על-ידי כל מי שמסתכל על ההסכם הזה.

ועכשיו להבטחה השנייה שלך. אתה מבטיח לשמור על אחדותה של ירושלים. אני ראיתי, באמת לצערי, לא רק שמוסדות אש"ף, תריסר במספר, פועלים בלב ירושלים, וה"אוריינט האוס" מתפקד כמושב הממשלה שבדרך; לא רק שהפלשתינים מכריזים שהם מקימים עכשיו עיריית ירושלים-מזרח, ואתה אינך נוקף אצבע; עכשיו היתוסף להסכם הזה, כפי שהדגיש חבר הכנסת בגין קודם לכן, דבר חמור עוד יותר: היתוספה החלוקה הפוליטית של ירושלים, על-ידי כך שאתם מאפשרים לערביי מזרח-ירושלים להצביע לרשות נפרדת – לא לרשות מוניציפלית נפרדת, לרשות לאומית נפרדת. וכדי להגיד שזה לא הצבעות, שיניתם את המלה "קלפיות" למלה "מכלים". הם לא יטילו את הפתקים בקלפיות, הם יטילו אותם לתוך המכלים, לתוך כלי הקיבול.

אבל כולנו יודעים, ואני אומר זאת עוד פעם בעצב ובחרדה עמוקה כיהודי: אם אתם תמשיכו, אתם תחלקו גם את ירושלים.

וההבטחה השלישית והאחרונה שלך: הבטחת שתשמור על הביטחון. ואני אומר, לאחר שראיתי את המפה הזאת – ואני מזמין את עם ישראל כולו להסתכל עליה – יצרתם פה תוהו ובוהו ביטחוני, הכנסתם את המשטרה הפלשתינית לכל מקום, לכל כפר, לכל כביש, ויצרתם שטח חיכוך ענק בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית. מי שביטחונם מועמד מייד בסכנה הם 150,000 מאחינו תושבי יהודה ושומרון, שעמם נמנים 40,000 ילדים. ואתה מסכן אותם. טוב, הם 3 אחוזים מהאוכלוסייה, הם לא חשובים – –

רון נחמן (הליכוד):

הם לא מעניינים אותו.

בנימין נתניהו (הליכוד):

– – אבל אתה מסכן גם את כל תושבי קו התפר. ואגב, כל המדינה הופכת לפי ההסכם הזה לקו תפר, משום שערי המקלט או מחוזות המקלט – כך צריך להגדיר אותם היום, הם לא רק ערים, הם מחוזות שלמים – מחוזות המקלט לא יהיו בעזה הרחוקה, הם יהיו דקה מכפר-סבא, שלוש דקות מרעננה וחמש דקות מחדרה. הם יהיו בקרבת דקות ליד כל ערי ישראל. ואל תגיד לי: זה "רק" סיכון ביטחוני של טרור. אנחנו ראינו שלוש מלחמות – מלחמת 1956, סיני, מלחמת ששת הימים, ומלחמת לבנון – שפרצו מתוך הידרדרות של מצב של טרור בלתי נשלט. אתם יוצרים פה איום מיידי, איום טרור, איום אסטרטגי, איום על עצם קיומה של המדינה.

כלומר, אתה מפר גם את ההבטחה השלישית, אתה מסכן את ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה.

ובכן, מכל ההבטחות שלך לא נשאר דבר. תחזיר את ישראל לקווי 1967, תחלק את ירושלים, תפגע בביטחון.

אדוני ראש הממשלה, אני לא מופתע, כי אני כבר רגיל להבטחות של ראש הממשלה. מר רבין, אמרת שלא תסכים לרדת מרמת-הגולן, אמרת שלא תדבר עם אש"ף, אמרת שלא תקבע עובדות טריטוריאליות בקדנציה הזאת, אמרת שלא תקים מדינה פלשתינית, אמרת שלא תאפשר את קיומם של משרדי אש"ף בירושלים או המשך פעולתם – – –

אמרת שלא תסיר את הסגר עד שיוסגרו הרוצחים. עכשיו אתה מבטיח עוד הבטחות.

עוזי לנדאו (הליכוד):

ואת המס על הבורסה כבר שכחתם?

בנימין נתניהו (הליכוד):

אני רוצה להגיד לך: אני מבין, שאתה מבין, שהעם איננו מאמין לך יותר, ולכן אתה משתמש במלת הקסם, יש מלה חדשה לראש הממשלה, והמלה הזאת היא הפרדה. מלה חדשה.

ראש הממשלה ושר הביטחון י' רבין:

אל תדבר בשם העם, אף אחד לא הסמיך אותך.

יהושע מצא (הליכוד):

גם אותך לא הסמיכו. אלסאנע תומך בך, דראושה תומך בך – – –

היו"ר א' סלמוביץ:

חבר הכנסת מצא, אני מבקשת להפסיק.

יהושע מצא (הליכוד):

איזה עם תומך בך? בושה וחרפה.

היו"ר א' סלמוביץ:

חבר הכנסת מצא, חבר הכנסת מצא, אני קוראת אותך לסדר.

רון נחמן (הליכוד):

יוסי עופר, הבן-דוד, תומך בך. יאסר ערפאת שינה את שמו ליוסי עופר.

היו"ר א' סלמוביץ:

חבר הכנסת רון נחמן.

אברהם הירשזון (הליכוד):

כאשר גולדפרב החשמלאי תומך בהסכם, אז יש חושך.

היו"ר א' סלמוביץ:

חבר הכנסת הירשזון.

בנימין נתניהו (הליכוד):

חברי הכנסת, אחרי שהופרו כל הבטחותיו של ראש הממשלה הוא בא לנו עם הבטחה חדשה: הפרדה. איזו הפרדה? מה הפרדה? הפרדה יכולה להיות בתוכנית האוטונומיה שלנו, הפרדה מעשית בחיי היום-יום, איי אוטונומיה בתוך מרחב ביטחוני ישראלי שמפריד את אזורי האוטונומיה מערי ישראל.

אבל אצלך זה הפוך: עשית איים מבודדים של התיישבות יהודית ויצרת רצף פלשתיני עצום שמגיע עד כפר-סבא, עד חדרה, עד עפולה, עד ירושלים עצמה, לתוך ירושלים עצמה. לא נפרדת מערביי יהודה ושומרון, נפרדת מן הביטחון, ותעמיד את המדינה כולה בסכנה גדולה. זה החזון שלך.

אתם מדברים על תמיכה ציבורית. הציבור מבין ויבין עוד יותר את מה שמתרחש כאן, והסחף הבולט בין התמיכה הציבורית במעמד חתימת הסכם אוסלו א' לתמיכה במעמד חתימת הסכם אוסלו ב' נמדד היטב במה שקורה גם פה, בין כותלי הבית הזה. בזמן הסכם אוסלו א' היה לכם יתרון של 11 חברי כנסת – 50-61. היום אתם בקושי, בהבטחות – רציתי להגיד ב"מיצובישי", אבל שמעתי שסגן השר קיבל "טויוטה" – ב"טויוטות" אולי תחלצו רוב של אחד או שניים.

ואני רוצה להגיד לכם: זה לא הסכם אוסלו ב', זה הסכם אוסלו ח' או ט', כי היו הצרמוניה באוסלו, והטקס בוושינגטון, והטקס בקהיר, וטקס פרס נובל, והטקס בטאבה, ושוב טקס בוושינגטון. טקסים, טקסים, טקסים – והעם לא קונה, אדוני ראש הממשלה.

בנימין טמקין (מרצ):

אתה מעדיף מלחמות, מלחמות, מלחמות.

היו"ר א' סלמוביץ:

חבר הכנסת טמקין.

ראש הממשלה ושר הביטחון י' רבין:

אתה רוצה לחזור לעזה.

בנימין נתניהו (הליכוד):

לא, מר רבין. לא, מר רבין, אני לא רוצה לחזור לעזה, אבל אתה החזרת את עזה לתוך תל-אביב. אנחנו יצאנו מעזה, ואתה הכנסת את עזה לכל מקום בארץ-ישראל, זה מה שאתה עשית. אל תדבר אתי על עזה ואל תפחיד אותי בעזה.

חיים רמון (העבודה):

חבר הכנסת בני בגין, אתה אדם הגון, תגיד את האמת.

בנימין נתניהו (הליכוד):

גברתי היושבת-ראש, אפילו בהסכם חמור זה, אפילו בהסכם חמור ומסוכן זה נקבע, ששום דבר בהסכם זה לא ישפיע או יפגע בתוצאות המשא-ומתן על מעמד הקבע.

כמובן, השאלה המעניינת היא, אתם שאומרים שלא תחזרו: מי יעצור את הדהירה לקווי 1967? מר רבין? מר פרס? מר שריד? אלה ייאבקו באש"ף כדי שבהסדר הקבע תורחק הישות הפלשתינית מערי ישראל ותוגשם ההפרדה שאתה מדבר עליה? באמת. אתם תביאו אותנו, אנחנו יודעים לאן. אבל אני יכול להגיד לך מה אנחנו נעשה: אנחנו נקיים מדיניות הנשענת בראש ובראשונה על זכויות היהודים בארצם ועל האינטרסים שלנו, של מדינת ישראל, ולא על התכתיבים של ערפאת. אני משוכנע, ויש לי יסוד להגיד את זה: רוב העם תומך בדרך שלנו, רוב העם תומך בדרכו של המחנה הלאומי, ולמזלנו, אדוני ראש הממשלה – –

– – לא נשאר לכם הרבה זמן לגרום עוד הרבה נזק.

ראש הממשלה ושר הביטחון י' רבין:

אני מבקש: אתה לא מוסמך – – –

בנימין נתניהו (הליכוד):

אני יודע שעובדות מסוימות ייקבעו, ייתכן, אבל הרבה מאוד עדיין יישאר פתוח – – –

אנחנו נחזור לרעיון האוטונומיה והמינהל העצמי, ובמסגרת האוטונומיה שאנחנו מציעים לערביי יהודה ושומרון נאפשר להם לנהל את חייהם בכבוד במסגרת מינהל עצמי. אבל שמירת הביטחון והמאבק בטרור בכל מקום יישארו אך ורק בידי צה"ל.

אנחנו נבטיח אזורי ביטחון נרחבים סביב ריכוזי האוטונומיה על מנת להרחיק את איום הטרור מעל ערי ישראל; משק המים של הארץ יישאר אך ורק בידי ישראל; בשטחים הפתוחים יוקצו אזורים להתיישבות יהודית ולא לשיבה המונית של מאות אלפי פליטים מכל מדינות ערב; השליטה על מעברי הגבול בנהר הירדן וברפיח תישאר אף היא אך ורק בידי ישראל.

המחנה הלאומי כולו שואף לשלום אמיתי וחותר לשלום כזה, ודווקא משום כך אנחנו מתנגדים להסכם הזה. שלום אמת לא יצמח מכניעה, מהתקפלות, מוויתור על האינטרסים הלאומיים שלנו ועל זכויותינו ההיסטוריות. שלום אמת לא יצמח מישראל מגומדת ומצומקת. שלום אמת יצמח דווקא על בסיס של ישראל חזקה, בטוחה בצדקתה, נחושה להיאבק על האינטרסים הלאומיים שלה.

אני פונה היום אל ראש הממשלה בקריאה של הרגע האחרון: אתם יודעים שעם ישראל בארץ ובתפוצות קרוע וחצוי באופן עמוק ביחס להסכם הזה. מחצית העם, לפחות – ואני אומר, יותר – רואה בו פגיעה ביסודות קיומנו וסכנה ממשית לעתידנו בארץ הזאת. אתם יכולים, אולי, לכפות עלינו את ההסכם עם רוב דחוק של חבר כנסת אחד מן הגרועים שבגונבי הקולות שידעה הכנסת הזאת – –

– – ואולי יהיה לכם הרוב הזה. אבל מהלך כזה רק יעמיק את הקרע בעם ובכך יפגע ביסוד נוסף של קיומנו.

אדוני ראש הממשלה, אם אתה מאמין, שרוב העם תומך בדרכך, הבא את ההסכם הזה אל העם, בקש את אמונו. אנחנו נכבד כל הכרעה דמוקרטית. הכרעה ציבורית בנושא כה גורלי בדרך של בחירות או משאל עם תצמצם את הקרע ותאפשר לנו להמשיך כחברה אחת מלוכדת.

אחדות העם היא לא רק ערך לאומי חשוב, היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה במאזן שבינינו לבין העולם הערבי שמסביבנו.

הימים האלה, ימי חודש תשרי, ובמיוחד יום הכיפורים שזה עתה עברנו, הם ימי חשבון נפש ליחיד ולכלל. אני קורא לכם להיענות לפנייתי, או, נכון יותר, לפנייתו החוזרת ונשנית של נשיא המדינה: עצרו, חשבו, תראו לאן מובילה דרככם, הקשיבו לרחשי לבו של העם ושמרו מכל משמר על אחדותו. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

בהצלחה רק לצד אחד

המחלוקת הגדולה בחסידות גור בימים אלו מרתקת גם עבור מתבוננים מבחוץ. בעיקר כי האופן שבו התנהלה גור לאורך השנים מטריד מאוד.

בדת היהודית יש איזון מסוים, אמנם שמרני מאוד, בין צניעות פדנטית האופיינית לדתות המונותאיסטיות לבין מתן יחס הוגן ומכבד לאישה וגישה שפויה ביחס למין באופן כללי. אצל חסידי גור הייתה סטייה חדה לכיוון האנטי נשי והאנטי אנושי. חסיד גור אפילו אינו רשאי לקרוא לאשתו בשמה! הטירוף האנטי מיני הגיע לשיאו בחלוקת כדורים פסיכיאטרים לצעירים שמדכאים את תאוות הנעורים הטבעית.

יהודים חרדים הם אולי קנאים אבל רובם מתעבים אלימות ורחוקים ממנה. ברם, דתיות קנאית מטבעה היא אמונה במונופול מוחלט על מה שנכון וצודק ולכן היא מושכת לאלימות. נראה שחסידי גור הרבו עם השנים להיכנע לפיתוי הרע הזה. ישבתי לאחרונה עם חבר שאינו מחבב חרדים בלשון המעטה וניסיתי כהרגלי לסנגר על החרדים ולשכנעו שהחרדיות המיינסטרימית רחוקה מאלימות. אבל בשלב מסוים חשתי שקשה לחלץ את עמדתי ממלתעות התבוסה. איך אפשר להחזיק בה כשמנהיג החרדים בכנסת הוא איש האדמו"ר מגור.

נראה שהמרי בחסידות גור מציב בפני החסידים את הברירה בין שתי דרכים דתיות פונדמנטליסטיות דומות למדי, אבל האחת מתוחכמת יותר אינטלקטואלית, אנושית יותר ונטולת אלימות. הדרך האחת גם מתגאה בלימוד תורה מעמיק, הערך שעל פי חוקרים כמו צבי אקשטיין עיצב את עם ישראל כפי שהוא יותר מכל דבר אחר. ערך שנצרב בדמו של כל צאצא יהודים, גם זה שמעולם לא התפלפל בדיני שור שנגח את הפרה. למה אם כך למישהו לדבוק באופציה השניה? ראשית כי לממסד הקיים בחסידות גור יש יכולת שימוש מגוונת ומתוחכמת בתמריצים על אנשיו וגם, כפי שאמר איש עטוי שחורים אך לא חרדי בשם דארת' ויידר ללוק סקייווקר:"אינך מכיר את כוחו של הצד האפל".

חצר גור הנוכחית, שגעונותיה, עקשנותה וגחמותיה קלעו אותנו למשבר הפוליטי הנוכחי. היה זה ליצמן שמנע את קבלתו של חוק גיוס במתכונת שכבר הוסכם לה. אף על פי כן ראש הממשלה נתניהו לא מרפה מהברית הלא קדושה איתו, וזו עוד נקודה שלילית לחובתה של הברית הזו.

מי שאין לו עניין בחרדיות יכול אולי להפטיר בזלזול "בהצלחה לשני הצדדים", משפטו האלמותי של יוסף בורג (יש אומרים: מנחם בגין; לא הצלחתי לוודא) רפאל איתן על מלחמת אירן עירק. אכן לעתים גם הציבור החילוני יצא נשכר מהמחלוקות שיזמה גור – כמו בבחירת ברקת לראש העיר ירושלים.

אף על פי כן לכולנו יש עניין בחרדיות. ראשית משום שבין אם נרצה או לא, היא מייצגת זרם עתיק מאוד בעם ישראל שקשריו עם העבר נותנים לו השפעה עצומה בהגדרת היהדות ואופיה. שנית, מאחר שחרדים מייצרים אזרחים ישראלים חדשים בקצב מהיר מאוד. גורל חסידות גור משמעותי לגורל החרדיות וגורל החרדיות משמעותי לגורל המדינה.

על מיסוי העושר

במגזין גלובס לסוף השבוע התפרסם ראיון עם גבריאל זוקמן, כלכלן צרפתי שמסייע לעצב את מדיניות המס של המפלגה הדמוקרטית ומספק השראה לרעיונות של אליזבת' וורן וברני סאנדרס למיסוי עושר. מיסוי עושר הוא רעיון קשה ליישום, אף שמונהג בכמה מדינות, כל מדינה עם סייגיה וסיבוכיה. אפילו אם ייבחר נשיא דמוקרטי, האם יהיה לו רוב בסנאט לרעיון הזה? והאם בית המשפט העליון יאשר מס שלכאורה סותר את החוקה? המכשולים גדולים. כבר כתבתי בשלילה גורפת על רעיון מס העושר בפוסט קודם, אבל עכשיו אנסה לבחון אותו יותר לעומק ולמצוא בו גם את החיוב.

מס עושר דומה להגדלת הגרעון

דווקא צרפת, ארצו של הכלכלן זוקמן, צברה ניסיון ממושך עם מס עושר עד שבוטל ב-2017. צריך להגיד שבצרפת יש הרבה יותר הגיון בהטלת מס עושר מאשר בארה"ב. צרפת צריכה אירו בשביל לאזן את התקציב שלה. כך גם ספרד, שהחזירה את מס העושר בעיצומו של המשבר הפיננסי שחוותה. ארה"ב לא באמת צריכה כסף. יש לה מטבע משלה והפדרל ריזרב יכול לייצר כמה דולרים שירצה בכל רגע נתון. אז למה ללכת לדרכים עקלקלות בשביל להשיג כסף. אפשר פשוט להגדיל את הגירעון.

לא על כל מיסוי אפשר להגיד בביטול שעדיף כבר היה להגדיל את הגירעון מאשר להטיל אותו.  מסים על פי רוב מקטינים את יכולת הצריכה במשק ולפיכך יש להם תפקיד אמיתי – הם מפנים משאבים. למי שמוסה יש פחות כסף להשתמש בו כדי לצרוך, והמשאבים שאינו צורך מתפנים. יש סיבה לכך שממשלות שפויות שואפות לקבל הכנסות דרך מיסוי ולא דרך הגדלת הגרעון או הדפסת כסף. ממשלה שתנהג אחרת תביא לעומס עצום על המשאבים בתוכה. יותר מדי כסף ירדוף מספר מוגבל של מצרכים פנויים: למשל דירות, מכוניות, טיסות. כך יעלה המשק על אוטוסטרדה להיפר-אינפלציה.

אבל מס עושר אינו מופנה כלפי יכולת הצריכה. הרי וורן באפט, הדוגמה הפופולארית למי שרכושו היה נחתך תחת מס עושר, לא צורך הרבה. הוא גר באותו בית צנוע יחסית בנברסקה כבר עשרות שנים. גם אם הוא מיליארדר לא טיפוסי והמיליארדר הטיפוסי יותר כן יוריד במשהו את צריכתו בעקבות הטלת מס שנתי על רכושו, האפקט לא צפוי להיות מאוד גדול. הרי מלכתחילה אם מס עושר היה דומה למסים אחרים אפשר היה להסתפק בהמרתו במיסוי הרגיל של הכנסות והוצאות, אולי בתוספת מסים על אחוזות, יאכטות, מכוניות פאר ומטוסים פרטיים, מסים שגם הם שגרתיים למדי. בימינו אנו אפשר היה לדבר גם על מס על צריכת פחמן דו חמצני מופרזת.

ברם, מס עושר הוא מיוחד בכך שמופנה למשאבים שקיימים רק על הנייר. הוא אינו מוכוון נגד הצריכה של העשיר אלא נגד מעמדו ונגד תחושת ההצלחה שלו. כשהוא מוטל, המשאבים שמוחזקים בידי העשיר לא נחסכים. הם רק עוברים מהנייר של העשיר לנייר של הממשלה. אבל בניגוד לעשיר, הממשלה כן רוצה לעשות שימוש בנכסים. היא לא רוצה סתם להחזיק את מניות ברקשייר, היא רוצה להשתמש בשווי שלהן כדי לממן ייצור תרופות לחולים או פצצות לטילים. בשל כך האפקט האינפלציוני של המס דומה למדי לאפקט האינפלציוני של הגדלת גרעון – בשני המקרים הממשלה עושה שימוש בכספים חדשים, אך מבלי שנעשתה פעולה מיסויית שמטרתה להוריד את הלחץ על הצריכה במשק.

אליזבת' וורן הבטיחה שבכסף שתגייס ממיסוי העשירים תצליח לממן מעונות לילדי אמריקה, אבל אין בדבריה הרבה היגיון. הם משקפים את האשליה הילדותית שממשלה צריכה להשיג שטרות ירוקים כדי לממן את תוכניותיה. אבל מובן שזה לא נכון. את השטרות הירוקים ממילא ממשלה יכולה להדפיס כרצונה. מה שהממשלה צריכה זה משאבים, ובמקרה כאן – בשביל מעונות צריך מטפלות. האם המוני מטפלות שעד עתה הועסקו באחוזות של עשירי אמריקה בגידול מאות ילדיו של מיליארדר משלל פילגשיו יוכלו עתה להתפנות לילדי כלל אמריקה? הדברים עבדו כך אולי בעת העתיקה, אבל לא בעת שלנו, דווקא בגלל שהעת שלנו הרבה יותר שוויונית מלכתחילה. גם לעשירים ביותר יש מספר מצומצם של ילדים, ומשפחות ברוכות ילדים מוצאים לרוב דווקא בקרב העניים. המשאבים שדורשים הצרכים של מעמד הביניים גדולים בהרבה מהמשאבים שיתפנו כשתיפגע צריכת העשירים. אפשר כמובן יהיה לייבא מטפלות ממקסיקו או מהפיליפינים באמצעות מט"ח שישולם להן, אבל לשם כך לא צריך למסות את העושר.  אפשר לעשות זאת גם כיום בלי בעיה. הדולר מטבע חזק מאוד בעולם, ודונאלד טראמפ ממילא חפץ להחלישו. שימוש בו לשם גיוס מטפלות זרות או לכל מטרה חברתית אחרת שלוקחת משאבים ממדינות העולם ישרת את המטרה.

אין רע בהגדלת הגרעון

גם אם מס עושר שקול להגדלת הגרעון, הגדלת הגרעון כשלעצמה אינה בהכרח דבר רע בתקופה העולמית הנוכחית שבה הביקושים במשק נותרים חלשים ושבה קיימים עודפי ייצור עצומים בסין ובמקומות אחרים. להיפך היא דבר טוב. אולי יותר קל לשווק לציבור הגדלת תקציב אחראית שבה הכסף נלקח מעשירים מאשר הגדלת גרעון סטנדרטית שבה הכסף נלקח כביכול "מהדורות הבאים". מבחינה זו אפשר שהטלת מס עושר תחולל שגשוג אמיתי. מניות ברקשייר רדומות של באפט יתעוררו לתחיה ויומרו לכסף. בכסף אליזבת' וורן תקים תחנות כוח מבוססות שמש ורוח או תסבסד מכוניות חשמליות, דברים שיוצרים מקומות עבודה. זאת במקום שהכסף יישב לו עצל בחשבון בנק.

הנימוק הלאומני

הבאתי את וורן באפט כדוגמה למי שכספו אינו משמש לצריכה ונמצא בעצם רק על הנייר. כך זה היה עשרות שנים, אבל עתה זה כבר לא בדיוק כך. באפט אדם זקן מאוד ואחרי מותו כמעט כל רכושו יעבור לקרן של ביל גייטס. זו קרן שמשקיעה מיליארדים בעיקר בשיפור תנאי החיים באפריקה. מפעל ראוי להערכה ולהערצה. אבל דווקא המצביע הלאומן הימני, שסולד לרוב ממיסוי עשירים קיצוני, יכול לשמוע על כך ולשאול את עצמו: מדוע כסף שנצבר בהתבסס על הקפיטליזם האמריקני צריך לשרת בסופו של דבר זרים ומדינותיהם. אותה שאלה כמובן יכול לשאול הלאומן האמריקני גם כשהוא שומע על עשיר יהודי-אמריקני שבחר להוריש את כל רכושו למוסדות ישראליים או על המיליארדר שבחר להיפטר מכל רכושו ולהעבירו לצדקה במולדת אבותיו האיריים.

העשירים הם לרוב אנשים אינטליגנטיים ואליטיסטים ותחומי העניין שלהם קוסמופוליטיים. יכול האדם מן השורה להגיד להם: אני רוצה שבעושרכם ייעשה שימוש בארצנו, במקום שבו העניקו לכם את היכולת לייצר אותו ולא במכוני שפכים בלאגוס.

עם זאת, דווקא במונחים של שוויון שכה חביבים על המפלגה הדמוקרטית, למס עושר יכול להיות אפקט רגרסיבי במקרה כאן. האנשים שיהנו ממיסוי של העושר של באפט בארה"ב הם הרבה פחות נואשים מהאנשים שיהנו מהצדקה של באפט באפריקה.  האם באפט מייצג טרנד אמיתי בקרב בני מעמד המיליארדרים להוריש כספם לעניים מרודים מחוץ לארה"ב? מכל מיני ידיעות אנקדוטיות נדמה שכן, אבל קשה לדעת מבלי שנערך על כך מחקר מסודר. לגבי כסף שנתרם בארה"ב עצמה גם כן אפשר לתהות האם החלטות הצדקה של המיליארדים טובות יותר או צודקות יותר מהבחירות שתעשה הממשלה במקומם או להיפך. מס עושר דומה אם כך מהרבה בחינות למס שלא מוטל כיום, מס על צדקה של מולטי מיליונרים.

מס עושר חוסך צריכה בעתיד הרחוק

לגנותו של מס העושר אפשר לטעון כאמור שאינו מפנה משאבים משמעותיים בטווח הנראה לעין. העשירים ממילא לא היו משתמשים בכסף לצריכה, ואם היו משתמשים בו לצריכה, יש מסים אחרים פשוטים יותר שניתן להטיל עליהם. לחילופין אפשר לטעון שהמס חוסך בעיקר הפניית משאבים לצדקה, והתמעטות הצדקה אינה רצויה.  עם זאת בהתבוננות על הטווח הארוך מאוד ייתכן שמס עושר יקשה על נכדיו וניניו ובני ניניו של המיליארדר לנהל חיי שפע בהתבסס על רכושו של סבם הקדמון. הדבר משרת תחושת צדק ושוויון בכך שמקטין את זוכי הלוטו מלידה, אנשים שחייהם כמו חיי אלו בסדרת הטלוויזיה מהאייטיז "שושלת".

מנגד בהקטנת יכולת הצריכה של אנשים שאולי עוד בכלל לא נולדו אין תועלת מיידית. הגדלת השוויון בחברה העתידנית של שנת 2050 או 2100 אינה בעיה שיש לה חשיבות רבה עבור המצביעים בשנת 2020. זאת בעוד הפגמים של מס עושר יורגשו כאן ועכשיו. לדעתי צריך מוח די מעוות כדי לחשוב שמערכת הבחירות ב-2020 אמורה לסוב סביב בעיית הקנאה של האנשים שיחיו בשנת 2080 בצאצאי העשירים.

מס עושר אינו רעיון טוב

לסיכומו של דבר עושר לא מגיע ממסים חדשים, אלא מתמריצים טובים. מס עושר מעוות את הפעילות הכלכלית, מעודד בריחת הון, יוצר סיטואציות בלתי אפשריות עבור יזמים ובעלי עסקים (הם ידרשו להכניס שותפים לא רצויים לעסקים שלהם כדי לממן את מס העושר), דורש מנגנון מסובך לתפעול ולפיקוח ומפתה אנשים נורמטיביים להתעסק בהונאות קטנות – בצרפת הסתבכו בכך המון חברי פרלמנט. זה אינו מס שמשרת מערכת תמריצים מועילה. בעקבות הטלתו כל מיני לוביסטים ובעלי עניין יסתערו על מסדרונות השלטון ויקראו להענקת פטורים לסוגים מסוימים של רכוש. מחקר על מס העושר בשוודיה מצא שעיקר הבעיה שהוא מעורר היא בכך שאנשים פשוט לא מדווחים אמת על רכושם. זהו אם כך פחות מס על העושר ויותר מס על היושר. השוודים כנראה הפנימו זאת והחליטו להיפטר מהמס כבר ב-2007.

בארה"ב ממילא יש מס ירושה שממלא את כל התפקידים של מס עושר, אבל מופעל פעם אחת עבור אדם ולפיכך יעיל לאין ערוך. בערך ויקיפדיה בנושא מצוטט שר אוצר בריטי מהלייבור שטען בשנות השבעים שאחרי חמש שנות עיסוק בנושא עדיין לא שמע על רעיון להטלת מס עושר שנזקו קטן מתועלתו.

הרעיון של דונלד טראמפ

דווקא לדונלד טראמפ היה רעיון מעניין בסוף שנות התשעים – הטלת מס חד פעמי על העושר בשיעור 14.25% למען ביטול החוב הלאומי. רעיון דומה למס חד פעמי על חסכונות הועלה גם בישראל בזמן הפעלת תוכנית הייצוב. מס חד פעמי אולי אינו מעורר כל כך הרבה תמריצים רעים. זאת אם חד פעמיותו תובטח בדרך אמינה, למשל על ידי הבטחתה בחוקה. עם זאת, קשה לי לראות מצב שבו מדינה עם מטבע משלה תעדיף רעיון סבוך ומקומם כזה על פני פתרונות פשוטים יותר שמתבססים על יכולתה להדפיס כסף או על מיסוי שגרתי של הכנסות והוצאות.

לפני סיום אציין שבעבר כתבתי על שיטת מס שמבוססת על סוג ייחודי של מס עושר – מס על שווי קרקע. גם היא מלאה בחסרונות, אבל יש לה גם יתרונות מעניינים מאוד.

מחאת הארזים טובה ליהודים

האם המחאה הנוכחית בלבנון טובה ליהודים או רעה ליהודים? נראה שהאירועים הסוערים שם מקדמים את הדמוקרטיזציה של לבנון. קולם של ההמונים נשמע. על פי התיאוריה המפורסמת של השלום הדמוקרטי, מדינות דמוקרטיות לא נלחמות אלו באלו. כל מה שמקדם דמוקרטיה תורם אפוא ליציבות האזור.

אמנם כאשר הדמוקרטיה העלתה את האחים המוסלמים במצרים, ישראל הייתה מבוהלת. האליטה הצבאית שהוציאה מתוכה את מובארק ואחר כך את א-סיסי היא יותר ידידותית לישראל מאשר ההמונים ששונאים אותה שנאת מוות. אבל כשדובר במצרים, מדינה שחתומה על חוזה שלום עם ישראל, היה לנו בעיקר מה להפסיד. כשמדובר במדינת חיזבאללה שבה בוחשת אירן, יש לנו בעיקר מה להרוויח.

בכלל נראה שגם אם ההמונים בוחרים מנהיג שונא ישראל, הם לא בוחרים מנהיג שיפתח במלחמה איתה. מלחמות אינן פופולאריות. שתי דוגמאות לכך הן מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, שלא התנער מהסכמי קמפ דיוויד. גם בהתנהגותו של ארדואן מילים נבזיות לחוד ומעשים לחוד – הסחר בין ישראל לטורקיה פורח והיחסים הדיפלומטיים בעינם.

אם לבנון היא לב האיום הצפוני על מדינת ישראל, מעזה מגיע האיום מדרום, וגם לדעת הקהל שם יש חשיבות רבה. סקר שנערך בחודש יולי בידי מכון פלסטיני חושף ממצאים מרעישים על דעת הקהל העזתית.

בניגוד לציפיות העזתים מתונים יותר מאחיהם בגדה המערבית. הם שבעו מלחמות. 68% תומכים בהפסקת אש (50% בגדה), 61% תומכים בקבלת פתרון שתי המדינות (46% בגדה). 44% אפילו תומכים בידידות עם ישראלים (29% בגדה). 52% מסכימים עם משפט שקובע שהסכסוך הוא עניין לפוליטיקאים ולזקנים ולא מעסיקם באופן אישי (27% בגדה). 89% מהעזתים סוברים שיש להעמיד רפורמות פנימיות בראש סדר העדיפויות (72% בגדה).

נראה שקרה לעזתים מה שקרה לאהוד אולמרט בזמנו: התעייפו ממלחמות.

צה"ל של בוגי יעלון וגל הירש הותקף על כך שבמקום להתעסק במטרות צבאיות סטנדרטיות הציב אפקטים משני תודעה בראש מעייניו. אולי למרות כל הביקורת הארסית יש משהו בקונספט הזה. בעזה זה מתחיל לעבוד. אפילו שקט שם לאחרונה משום מה, כפי שציין בפליאה אלון בן דוד.

עם הפלסטינים יש לנו היסטוריה קשה ובכל אופן אלו נתוני הסקרים האחרונים. סקרים שייערכו בלבנון ודאי יראו שמידת העניין של הלבנונים בעימות עם ישראל קרובה לאפס המוחלט. לא סתם נסראללה התנצל בזמנו על מלחמת לבנון השנייה. לאור זאת עליית כוחה של דעת הקהל הלבנונית היא ברכה אסטרטגית.

כשסכנת הכאוס אינה סכנה אישית

לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.

ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.

הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.

מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.

מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?

יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.

כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.

הסקטור הכי צומח

מה הסקטור שצומח הכי מהר במדינה בשנים האחרונות? מוסלמים? חרדים? דרוזים? בדואים בנגב?

התשובה מתגלה בשנתון הסטטיסטי האחרון של הלמ"ס שפורסם לקראת ראש השנה, והיא ממש מרעישה. מהר מכולם צומח מגזר אלו אשר מכונים "חסרי דת". בכל אחת מהשנים 2017 ו-2018 גדלה אוכלוסיה זו בישראל בכ-5% אחרי שב-2015 וב-2016 הגידול עמד על כ-4% בשנה. העליה המשמעותית מרוסיה ומאוקראינה שנרשמת בשנים האחרונות מביאה איתה בעיקר כאלו שאינם מוגדרים יהודים הלכתיים. סעיף הנכד בחוק השבות מאפשר גם להם להגיע ולהביא איתם משפחה.  והסיפור הזה ממש לא עומד להיגמר. בשנת 2019 המספרים כמובן עוד לא סופיים, אבל לפי כל הסימנים עומדים לעלות משמעותית על אלו של 2017 ו-2018.

האם זה טוב או רע? כל אחד והשקפתו. אם היה חשש גדול לצביונה היהודי של המדינה, ייתכן שזה היה מטריד. אבל לי נראה שמאחר שהתהליך הדמוגרפי המרכזי במדינה הוא דווקא הדתה – הזרמים הדתיים האדוקים מולידים בקצב כה גבוה, זהו דבר חיובי שישנם גם תהליכים דמוגרפיים שנותנים קונטרה ושומרים על נקודת איזון. גם אם זו הגירה לא יהודית, זו הגירה ממדינות עם פוטנציאל גבוה. במבחנים המתמטיים הבינלאומיים לבתי ספר גם תלמידים רוסים וגם אוקראינים משיגים תוצאות האופייניות למדינות האיחוד האירופי, אם כי בתוך קבוצה זו הרוסים בצמרת (מעל אנגליה) והאוקראינים בתחתית (מעל רומניה). סביר להניח שזו אוכלוסיה שתשתלב באוכלוסיית הרוב היהודי ולא תאיים עליו בשום צורה. יש בהלכה היהודית זרם שאותו מייצג כיום הרב חיים אמסלם שקורא לקריטריונים מקלים לגיור מי שנקראים "זרע ישראל", כאלו שיש להם איזה סבא יהודי במגילת היוחסין.

אולי הידיעות על גלי העליה הלא יהודית הגיעו גם לאוזניו של אביגדור ליברמן ומשפיעות על החלטותיו הפוליטיות בימים אלו.  ייתכן שהעליה הזו תרמה למשבר הפוליטי הנוכחי מאחר שחל גידול לא צפוי בכוחו של הציבור שמתנגד בחריפות לכפיה דתית ולברית של הליכוד עם החרדים.