הכנסת של אלו שיודעים

בהמשך לפוסט הקודם חפרתי עוד בנתוני הסקר שניתחתי וגיליתי דברים ממש מעניינים ולא אינטואיטיביים. נניח שהיו דורשים מכל אזרח לענות נכונה על שלוש שאלות ידע פוליטיות כדי שקולו ייחשב. מנגנון דומה לזה הוצע בכל מיני ארצות, אפילו במהלך הפריימריז הרפובליקניים האחרונים. איך הייתה נראית הכנסת? אני חייב להודות שהתשובה שהייתי נותן (קואליציה מקיר לקיר של המרכז-שמאל) היא לא התשובה שרואים בתוצאות שאציג להלן, ומתבססים על הסקר של אוניברסיטת תל אביב שכלל שלוש שאלות ידע פוליטיות: מה אחוז החסימה, מי נשיאת ביהמ"ש העליון ומה המשרד שלוקח את התקציב הגבוה ביותר פרט לביטחון. לאלו שידעו לענות על כל שלוש השאלות אפשר אולי לקרוא אליטה.

אז איך מתפלגת האליטה של אלו שיודעים? חצי חצי בין גוש המרכז-שמאל, שהיה תומך בלפיד כראש ממשלה, לבין גוש הימין, שתומך בממשלת ימין מלא מלא. מבחינת הימין התוצאות טובות בהרבה משציפיתי. מדוע השמאל לא מצליח להשיג רוב גם בכנסת הזו, למרות יתרונו הטבעי בקרב האליטות? התשובה היא פשוטה, גם אם לא אינטואיטיבית מראש: כי זו כנסת בלי אף מנדט ערבי. הערבים פשוט לא היו מכניסים שום מנדט לכנסת שבה יש דרישת סף של ידע להצבעה. פחות מ-2% מהערבים ידעו להשיב נכונה על כל שלוש השאלות (לעומת 20% מהציבור שמצביע למפלגות יהודיות). בתוך גוש הימין בצלאל סמוטריץ' היה דורש מביבי רוטציה בכנסת כזו. אפילו שסמוטריץ' עצמו לא עשה לעצמו שם טוב כמייצג של אליטה, ולראיה: ענייני הגרנדמייזר וההצהרה המטופשת על מחיקת חווארה, בכל אופן הוא היה יכול להיות ראש ממשלה בכנסת של אליטות. יצוין שלהפתעתי, מפלגת הבית היהודי של איילת שקד לא הייתה נכנסת גם לכנסת דמיונית כזו. זו אמנם רשימה עם ציבור מצביעים אליטיסטי, אבל עדיין בסך הכול אלו מצביעים מעטים.

הפתעות באינטליגנציה הפוליטית

הזכרתי בפוסט קודם את היכולת לבצע ניתוחים מעניינים על המצביעים בבחירות האחרונות באמצעות מאגר סקרים של אוניברסיטת תל אביב. בפוסט הנוכחי אני בוחן אינטליגנציה פוליטית – שמוגדרת בפוסט זה כיכולת לענות על שתי שאלות: מה אחוז החסימה (כל תשובה בין 3 אחוזים ל-4 אחוזים התקבלה כנכונה, וגם התשובה: 4 מנדטים), וגם לציין את זהות נשיאת בית המשפט העליון.

בסך הכול הציונים נמוכים. המפלגה האינטליגנטית ביותר מבחינה פוליטית היא, באופן לא מפתיע, מרצ. אכן, זו המפלגה שמצביעיה הכי רחוקים מהברבריות שאפיינה את ההיסטוריה ומתקופת אבותינו על העצים . ועדיין 49% ממצביעיה לא ידעו לנקוב בשמה של נשיאת בית המשפט העליון. מן הסתם, עכשיו רובם כבר יודעים. המחנה הממלכתי נמצאת במקום השני, וכנראה שזה פן לא ידוע של המפלגה – היא מושכת את הבוחרים הנבונים. לעומת זאת, יש עתיד משתרכת הרחק למטה. לא הייתי מצפה לפער כזה בין שתי המפלגות האלו, לשעבר מפלגות אחיות שכוננו יחד את כחול-לבן.

המקום הגבוה שתופסת מפלגת הציונות הדתית מעורר השתאות. דתיים לאומיים הם ציבור אורייני, אין בכך ספק. אבל הרי הסקר הוא סקר של הבחירות האחרונות שבו בערך חצי מהמצביעים באו בגלל בן גביר, לא בדיוק מגנט לאייקיו הגבוה. אולי מצביעי בן גביר מודעים במיוחד לאחוז החסימה, אויב ותיק של גיבורם. וגם לשמה של נשיאת בית המשפט העליון, מוסד שהוא הנמסיס רב השנים שלהם.

יהדות התורה נמצאת במקום הגיוני, אבל מפתיע שישראל ביתנו צמודה אליה ולא נמצאת למטה יותר. הסטריאוטיפ של המצביע העולה מרוסיה אינו של בקיאות נוסח עמית סגל בפרטי הפוליטיקה.

איך נסביר את המקום הנמוך של מפלגת העבודה? נסיגה קוגניטיבית של זקנים שמתקשים להיזכר בפרטי הפוליטיקה? לא יודע. המקומות האחרונים ששמורים לליכוד ולש"ס, והעובדה שהמפלגות הערביות משתרכות עוד יותר מאחור – כל אלו לא יפתיעו אף אחד. העובדה שרע"מ עקפה את בל"ד כן מפתיעה מאוד, אבל לא יודע כמה אמינה הייתה הדגימה בקרב היישובים הבדואים, שהם מצביעים אדוקים של רע"מ, וקרוב לוודאי שנבערים גמורים פוליטית.

כיצד לעגן את הדמוקרטיה הישראלית? האפשרות הלא מדוברת.

הגם שהבחירות הבאות רחוקות, ההערכה הפוליטית הסבירה היא שהממשלה הנוכחית היא קיצונית ומעוררת אנטגוניזם ברמה שתגרום לתנועת מטוטלת. בבחירות הבאות תעלה לשלטון ממשלת מרכז. אבל הידיעה הזו אינה מנחמת את מתנגדי הממשלה. הם יודעים שככל שהשתייכותו של אדם למחנה האמוני עמוקה יותר, כך גדל מספר ילדיו. ובהתאם, הממשלה הזו היא רק ספתח למה שעתידה להכין לנו הדמוגרפיה בהמשך הדרך, גם אם בטווח הבינוני-קצר יש עדיין תקווה לממשלה מתונה מסוג ממשלת השינוי.

כדי לעגן את כוחו של המחנה הליברלי בישראל יש המציעים פתרונות שונים, שמרגע שיוצאו לפועל, יהיו בלתי הפיכים. כגון קנטוניזציה או אף היפרדות מדינית מוחלטת. אחרים מדברים על חוקה משוריינת, או על הקמת בית נוסף של פרלמנט באופן שיקשה על העברת חוקים אנטי ליברליים. אפשר לתהות מה הלגיטימציה לכפות על הציבור ליברליזם, אם אינו רוצה בו, או אם בני האדם הקטנים שנמצאים כיום במחלקת היולדות צפויים למאוס בו כשיהיו גדולים. בעיניי הלגיטימציה פשוטה: לא תהיה ישראל לא ליברלית. כפי שצפה כבר בן גוריון בשנות השישים, האנשים שיאכלסו את ישראל הלא ליברלית לא ימצאו בתוכם כוחות לעמוד מול מרחב של מיליוני ערבים ומוסלמים.

יש לי הצעה אחרת לעגן את הליברליות של ישראל, לכאורה בלתי קשורה, אבל מאוד אפקטיבית להערכתי. וגם כמעט בלתי הפיכה. ההשראה שלי היא המועמד לנשיאות בארגנטינה, חאבייר מיליי, שמציע לחתוך באבחה אחת את השיטה הכלכלית הפופוליסטית שהרסה עד עתה, לאורך עשורים רבים, את כלכלת ארגנטינה. פשוט להיפטר מהמטבע המקומי ולעבור לדולר. אין הכוונה להצמיד את המטבע  המקומי לדולר. דבר שנהוג בהרבה ארצות. אלא להיפטר ממנו כליל. כשאין מטבע מקומי שאפשר להדפיס, גם אין הדפסת כסף שמרככת את ההשלכות השליליות של ממשלה גרועה.

צעדי הממשלה אצלנו הביאו לצניחת שער השקל. לפני שנה עמד על 3.28 ש"ח לדולר, ואילו היום על 3.80. פיחות זה ודאי לא מיטיב עם הפופולאריות של הממשלה, אבל יש לו גם השלכות חיוביות – הוא מועיל ליצואנים, תורם להפחתת האבטלה, מפחית את הערך הריאלי של חובות. אם המשק הישראלי יעבור דולריזציה, לא יהיו יותר פיחותים. ממשלה שתסכן את עתיד המדינה באופן הברוטלי שבו עושה זאת הממשלה הנוכחית, לא תוכל להסתייע בכוחו הגואל של פיחות. היא גם לא תוכל להשתלט על בנק ישראל ולחולל ריביות נמוכות באופן מלאכותי, כפי שעשה ארדואן בטורקיה.

בהעדר מטבע מקומי ובהעדר פיחותים לא יהיה כוח סמוי שמקל על נטל החובות ועל נטל המשכורות בתגובה להתנהגות מטורללת של הממשלה. סביר להניח שאם בישראל הייתה מונהגת דולריזציה, היינו רואים כבר עלייה חדה באבטלה בתגובה להתנהגות הממשלה, כמו גם קיצוצי משכורות. אפילו הביביסטים האדוקים ביותר היו מתחילים לפקפק אם ההפיכה שווה את זה. השלכותיה לא היו ניכרות רק הרחק, בבסיסים שמורים היטב של חיל האוויר, אלא בארנק של כל אחד.

יש גם חסרונות, שבגינן חשבתי כל השנים שדולריזציה היא טירוף מוחלט. בשעת משבר שאינו באשמת הממשלה כגון מלחמה, מגפה, אסון טבע, או סתם טלטלה בשווקים העולמיים או פגיעה בענפי הייצוא, אנו צפויים לרמות מייאשות של אבטלה ושפל. מה שקרה לגוש מדינות האירו בעשור הקודם הוא דוגמה לכך. אמנם ייתכן שניתן יהיה לסכם עם ארה"ב על הסדרים להלוואות דולריות בשעת מצוקה. מעבר למטבע האמריקני משמעותו, לפחות בשעת משבר, תלות כלכלית מוחלטת בארה"ב. כפי שיוון הייתה תלויה בגרמניה בזמנו בשעתה הקשה בגוש האירו.

גם בקבוצות הפייסבוק מרחיקות הלכת שקמו בתגובה לטלטלה במדינה ודנות בעצמאות לישראל הליברלית או ברילוקיישן המוני לא הציעו עד עתה שנהפוך למדינה ה-51 של ארה"ב בתגובה לאירועי השעה, ובעבר הרחוק הסברתי למה הצטרפות לברית היא רעיון מסקרן אך בעייתי. אך גם בלי הצטרפות מלאה, ניתן להצטרף חלקית ופיננסית, באופן שיחזק את ההשפעה של ממשל אמריקני על ישראל, וירכך את מגמות הקנאות הפונדמנטליסטית שעתידות לסכן כל כך את המדינה.

מיתוס אי הילודה

מאמר אקדמי בודד, וכנראה מפוקפק מאוד, מהווה מקור לטענה שמתרוצצת בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות: לפני 1977, בטרם בגין התחיל לחלק הטבות שמנות לחרדים, רמת הפריון בקרבם הייתה 2-3 ילדים לאישה. דא עקא, זו טענה לא סבירה למי שמכיר את החברה החרדית ודורותיה הקודמים. נכון שהילודה הייתה כנראה נמוכה מזו שהיא היום, וגם רפואת הפריון השתפרה מאוד. אבל 2-3 ילדים לאישה? אין מצב.

כדי לבחון את הנושא ערכתי בדיקה לגבי נשים ילידות 1930-1940 שמוגדרות חרדיות ועונות בהווה על השאלה כמה ילדים ילדו בעבר. גם בסקר החברתי של הלמ"ס וגם בסקר הדתיות הגדול שמכון PEW ערך בישראל בעשור הקודם. אין הרבה משתתפות שמתאימות לקריטריון, אבל הנתונים שכן ישנם מצביעים על האזור החרדי הקלאסי: 7 ילדים לאישה.

באופן יותר אנקדוטי, קשה מאוד לקבל מהאינטרנט מידע מדויק לגבי מספרי צאצאים של רבנים חרדים בכירים, אבל כשעשיתי ממוצע לילודה של כמה עשרות רבנים חרדים בכירים שנולדו בשנים 1920-1940 ושיש עליהם מידע מדויק הגעתי לכשישה ילדים בממוצע. לא כללתי ברשימה אדמו"רים כי אלו אנשים שמראש גודלו באופן שונה מאשר בני התמותה החרדים.

מיתוס אחר, מאותה משפחת מיתוסים, הוא שיש הבדל ניכר בין ההולדה בקרב חרדים בארה"ב לחרדים בישראל. אין לכך ראיות. להיפך, כל הסימנים הם שגם חרדיות בארה"ב יולדות מעל לשישה ילדים בימי חייהן. מכאן יש מסקנה די פשוטה וברורה: מי שחושב שישנה דרמטית את דפוסי הילודה החרדיים על ידי הורדת קצבאות ושינוי התנאים הכלכליים הספציפיים למדינת ישראל בימינו, חי באשליות.

אז שקל חלש זה טוב או רע?

במהלך חודש מרץ כתבתי שהשקל אינו משקף את מלוא "אפקט קליגולה", הסכנות הנשקפות מהתנהגותו הקיצונית והלא רציונלית של ראש הממשלה, ושיערתי שבשלב מסוים השקל יחצה את ה-3.80 לדולר. דבר זה אירע בשבוע האחרון, אם כי כרגע השקל ירד מעט והוא קרוב לשער 3.79 ש"ח לדולר. כיום דווקא אני אופטימי לגבי עתיד השקל, כי נראה לי שההפיכה המשטרית איבדה רוב בכנסת. אם אתבדה, ולביבי יש שפנים באמתחתו, אזי השקל יכול להידרדר עוד.

הטלטלה בשער השקל מלמדת על החלשתה של ישראל תחת הממשלה הנוכחית. היא מקום פחות נעים לכסף ולמשקיעים, ושער המטבע משקף זאת כמובן.  חדי המחשבה אמנם יעלו פקפוק – האם לא נאמר מדי פעם שפיחות טוב לכלכלה, שפיחות יכול להביא לצמיחה, שפיחות טוב ליצואנים, ואם כן, מה לנו להלין על הממשלה אויבת השקל. אדרבה נברך אותה על כך שבפיחות השקל יש סיוע לצמיחה וברכה ליצואנים, שנהנים יותר מהדולרים שבאמתחתם.

כדי להבין מדוע בעת הזו פיחות השקל אינו ברכה, בעוד שיכול היה להיות ברכה גדולה, אם היה מבוצע ביוזמת בנק ישראל, למשל ב-2018 או ב-2019, צריך לעמוד על שני הבדלים מכריעים.

הריביות אינן עוד אפס

כאשר ריבית בנק ישראל מתקבעת על אפס וסביבותיו, אין יכולת בידי הנגיד לעודד צמיחה נוספת באמצעות הורדת הריבית. ממש כפי שלא ניתן להשליך דברים למטה, כאשר אתה שוכב על הרצפה בקומת המרתף. באקלים כלכלי זה, הכלי החזק היחיד שנתון בידי בנק ישראל לעידוד הצמיחה הוא הזזת שער המטבע. ברם, בעוד שבשלהי העשור הקודם הריבית נתקעה חזק על אפס, הריבית כיום גבוהה למדי. הכלי הפשוט והנכון לעידוד צמיחה כיום הוא הורדת הריבית. בהחלשת השקל אין ברכה שלא ניתן היה להשיג על ידי הורדת ריבית.

אך עתה אדרבה, יהיה קשה יותר להוריד ריבית כשהשקל נחלש, שמא בעקבות הורדת הריבית יקרוס השקל לגמרי ויביא לעליית מחירים חדה במוצרי היבוא ולאחר מכן בכל המשק.

יתרות מט"ח אינן מצטברות

אם בנק ישראל היה עוסק בהורדת שער השקל לפני כמה שנים, הייתה לכך תוצאת לוואי: היו מצטברים בכספותיו הדיגיטליות יתרות עצומות של דולרים ומטבעות זרים אחרים. בנק ישראל מוריד את שער המטבע על ידי מכירת שקלים וקניית דולרים תמורתם. הדולרים נשמרים בחשבונות הבנק של בנק ישראל ברחבי העולם, ומהווים את הביטוח העליון של מדינת ישראל למקרים של קטסטרופה שידרשו חילוץ פיננסי מיידי.  יש בהליך הורדת שער השקל פרדוקס מובנה שכדאי לשים לב אליו: המדינה מחלישה את שער השקל בהווה, אך מקבלת עודפי מט"ח שנותנים סיבה ממשית לבטוח בשקל בעתיד. הרי לא דומה הביטחון הפיננסי במדינה עם יתרות של 20 מיליארד דולר לביטחון במדינה עם יתרות של 200 מיליארד דולר. על כן החלשת שער השקל היא בעצם, בטווח הארוך, חיזוק שער השקל.

שונה מזה הפיחות החד בשער השקל במהלך כהונת הממשלה הנוכחית. הוא אינו מלווה בהצטברות דולר או אירו ביתרות הבנק המרכזי. הוא החלשה של השקל נטו, ללא שום רווח לטווח הארוך. אפשר לשער שהחלשה כזו של המטבע, אם בנק ישראל היה יוזם אותה מטעמי עידוד הצמיחה, הייתה מעשירה בעשרות מיליארדי דולרים את יתרות המט"ח של המדינה. מכאן אפשר להקיש שזו העלות של צניחה ספונטנית של שער המטבע, כזו שאינה מלווה בצבירת יתרות: בזבוז עשרות מיליארדי דולרים.

אינספור לימונים

ב"קיצור תולדות האנושות" יובל נח הררי מתאר כיצד המהפכה החקלאית לא הואילה מאומה לרווחתו של האדם. עד המהפכה התעשייתית והמאה ה-19 רמת החיים האנושית לא באמת עלתה על זו של לקטים ציידים בעידן הפרה היסטורי. דבר זה מעלה את השאלה הפשוטה: מה הטעם בכלל בטלטלה כזו בדרך החיים, אם היא לא מועילה דבר? והתשובה היא שהמהפכה החקלאית יצרה שינוי עצום מבחינת המין האנושי: היא איפשרה לו להתרבות. האוכלוסיה גדלה. מבחינת רווחת הפרט אולי לא השתנה דבר לטובה – היה יותר מזון, והיו יותר נפשות לפרנס. אבל האבולוציה הרי אינה מתעניינת ברווחתנו, היא מתעניינת בלהפיץ גנים שורדים. אולי בני האדם הצליחו לגנוב מהאבולוציה רגעי נוחות ונחת פה ושם, והאבולוציה העלימה עין. אבל מטרתה בסופו של דבר היא לא שיהיה טוב לנו. כל נוחות שיצר העמל האנושי, האבולוציה שוקדת להפוך אותה בסופו של דבר לעוד עותקים של גנים אנושיים. כך, בני האדם יצרו את המהפכה החקלאית מתוך מחשבה שלהם יהיה טוב, אבל האבולוציה ציחקקה ודאגה שלה יהיה טוב (אם כי יש מחלוקת אם באמת המהפכה החקלאית הייתה כזו חסרת תוחלת).

יובל נח הררי נמצא כיום בחזית המאבק נגד ההפיכה המשטרית, ואולי הוא עצמו מגלם דמות במאבק היסטורי אבולוציוני בעל אופי דומה למאבק שתיאר ממרחק אלפי דורות. הררי נהנה מהנוחות של החברה המודרנית, שבה הוא מגה סטאר בעל שם עולמי באופן כמעט חסר תקדים, והוא נהנה גם מחייו בישראל, שעד לאחרונה היו נדמים כחיים במדינה בעלת ערכים מודרניים האופיינית לעולם המערבי במאה ה-21. מתחת לכל הטוב הזה רוחשת בוחשת האבולוציה, והיא חסרת רחם. אין לה עניין שלאנשים יהיה כיף. יש לה עניין להמיר כל כיף לעוד ועוד עותקים של גנים. הררי עצמו הוא הומו אל-הורי, אז האבולוציה מתמקדת בלהפיץ גנים של אחרים. היא חוללה, לא רחוק מביתו של הררי, קבוצת אנשים שמעוניינת לחיות חיי צנע סגפניים, לשקוד על פולחן דתי, ובעיקר להעמיד עוד ועוד עותקים של עצמם. הנורמות הליברליות והשפע החומרי מאפשרים לאנשים כאלו להתרבות במהירות, דבר שלא היה אפשרי בימים שבהם הרפואה הייתה פחות נוחה, השלטון היה יותר אכזר והחיים היו יותר קשים. אבל בסופו של דבר המטרה היא אותה מטרה עתיקה של האבולוציה עוד מראשית ימי המהפכה החקלאית: לתפוס מבני האדם את הכיף ואת הנוחות ולהמיר אותם לעותקים נוספים של גנים אנושיים.  אם חשבנו שבאמצעות המצאת הגלולה למניעת היריון בלמנו את השתלשלות העניינים הזו, הרי האבולוציה צוחקת לנו בפנים: היא יוצרת דת שמתפשטת במהירות ושהתנגדות לשימוש תכוף בגלולה היא אחד מעיקריה.

החרדים בישראל הם דוגמה ייחודית אחת, אבל גם ההתרבות האקספוננציאלית המדהימה של אפריקה ושל העולם הערבי במאה ה-20 יכולות להיות דוגמה. מי שהמציא את האנטיביוטיקה או שגילה שרופאים מיילדים צריכים לשטוף ידיים עם סבון או אלו שפיתחו את המהפכה הירוקה בחקלאות רצו שלאנשים יהיה יותר טוב. לא היה להם עניין להעלות לגבהים אין קץ את קאונטר הנפשות הפועלות. אבל האבולוציה חוטפת כל הנאה אנושית במטרה להפוך אותה להתרבות. באפריקה חיו כ-140 מיליון בני אדם ב-1900. כעבור 200 שנה צפויים לחיות בה ארבעה מיליארדים. איזו רמת חיים תהיה צפויה ל-4 מיליארד אפריקניים בשנת 2100 בכדור הארץ שהתחמם באופן ניכר? ייתכן שנמוכה מאוד.

המלכוד המלתוסיאני מתאר את המצב שבו אוכלוסיה גדלה אקספוננציאלית, אך כמות המזון גדלה לינארית, ולפיכך המין האנושי נגזר לסבל. בעולם המודרני הגורל שמתאר מלתוס לכאורה אינו גזירה עוד, מאחר שניתנה לבני האדם האפשרות הקלה להימנע מהריונות, בלי להימנע מסקס. וגם הוקמו מנגנונים חברתיים כמו פנסיה והשכלת נשים שמפחיתים את הצורך הכלכלי בילדים. אדרבה, יש החוששים מהצטמקות האוכלוסיה בשל הילודה השלילית ברחבי העולם. עם זאת עינינו הרואות, בקיומם של חרדים ואמיש, בגידול האוכלוסיה באפריקה ובמדינות ערב, את הסימנים לכך שהאבולוציה אינה פראיירית. היא עדיין נותרת נחושה להמיר רווחה אנושית בעותקים נוספים של בני אנוש. בני אדם חפצים לקחת לימון ולעשות ממנו לימונדה. האבולוציה חפצה לקחת לימונדה ולעשות ממנה אינספור לימונים.

הדור הלא נכון?

כשמדברים על האפשרות שסין תכבוש את טאיוואן מזכירים את תיאוריית "העכשיו או לעולם לא" הדמוגרפית. סין עומדת בפני היחלשות דמוגרפית דרמטית בתוך 20 שנים. האליטה הסינית, בערים כמו בייג'ינג ושנחאי, מולידה בשיעור פריון של 0.7-0.8. לכן, יש תחושה של נואשות – או שזה ייעשה עכשיו או שזה לעולם לא ייעשה.

האירועים שאנחנו רואים בחצי השנה האחרונה הם לכאורה סתירה ברורה של תיאוריית "העכשיו או לעולם לא". הגוש האמוני יצא לקרב במטרה לרכוש שליטה טוטאלית במדינה, כאשר הוא בשלב מוקדם מאוד של התפנית הדמוגרפית במדינה. שלב כל כך מוקדם, עד שלמעשה לפני 20 שנה מצבו הדמוגרפי בקרב המצביעים היה טוב יותר מאשר הוא היום. אם הטענה היא שקולקטיבים יודעים למצוא את הרגע הדמוגרפי הנכון למאבקיהם, אז הקולקטיב האמוני טעה פה בגדול. בדיוק כדברי המוחים, הוא נפל על הדור הלא נכון.

מה מסביר את ההתנהגות הזו? ברור לכולם – המשפט של נתניהו. נתניהו הוא אדם בן 73 המצוי בשלבים מתקדמים של משפט פלילי. עבורו אישית "העכשיו או לעולם לא" שקוף לגמרי.

המפלגות החרדיות נגררות אחרי הרפורמה, ובשיחות פרטיות ראשיהן מביעים תיעוב כלפיה. יש לתחושות של ראשי החרדים סיבות עמוקות שקשורות בהשקפה הגלותית החרדית – הרצון הטבוע עמוק שלא להרגיז את הפריץ. אבל יש גם סיבה פשוטה נוספת – כל יום מתים זקנים חילונים ונולדים עוד 120 תינוקות חרדים.  אין להם שום סיבה להזדרז. הזמן עובד רק לטובתם. הרגע הדמוגרפי הנכון עבורם לתבוע בו בעלות על המדינה יגיע רק עוד עשרות שנים.

הסיטואציה מבחינתם של הדתיים הלאומיים היא יותר מורכבת. גם הגוש האמוני הלא חרדי צפוי לפרוח ולשגשג דמוגרפית, וגם הם, ולא רק החרדים, צומחים דמוגרפית בצורה יפה מאוד. הדתיים נהנים גם בצורה עקיפה מצמיחת החרדיות, כי הנשירה מהחרדיות בדרך כלל אינה נשירה מהדת. הנושרים נותרים בגוש האמוני. מצד שני, הדתיים הלאומיים היו רוצים להיות הגורם הבכיר בגוש האמוני, וככל שיחלפו השנים יהיה ברור שדמוגרפית הם השותף הזוטר. גידול האוכלוסיה החרדי מהיר בהרבה מגידול האוכלוסיה הדתי.

ייתכן שמבחינת הדתיים יש היגיון בהפיכה כאן ועכשיו. בהווה הם יהיו אלו שישתלטו על מוקדי הכוח שייפתחו בפני הגוש האמוני, בעוד שבעוד כמה עשרות שנים הם יהיו בעמדת נחיתות דמוגרפית קשה בפני החרדים. מכיוון שהישלטות בידי חרדים היא סיוט לכל אדם לא חרדי, ספק אם בכלל תישאר להם אז מוטיבציה להפיכה אמונית.

אופציית המאבק הייתה עדיפה – נאום מיקום מקביל

את הנאום הזה נשא ביקום מקביל בשנת 2047 ההיסטוריון הישיש בנימין נתניהו. נתניהו, היסטוריון ידוע לתהילה, שהתמחה במחקריו הבוחנים כיצד לאומיות, כשהיא משולבת בכלכלה חופשית, מביאה לשגשוגה של אומה, קרא לבחון במבט מחודש את החלטתו של בן גוריון לקבל את תוכנית החלוקה.

לדברי נתניהו, החלטה זו שפתחה מאה שנים של שקט, שלווה ושגשוג ונחשבה תמיד להצלחה מסחררת בראיה היסטורית, בעצם הביאה את ישראל למצב הביש שבו היא נתונה בזמן שבו הוא נושא את נאומו. ב-2047 העבירה קואליציה חרדית-דתית בהנהגת מפלגות דתיות יהודיות, אשר נתמכו בידי מפלגות דתיות מוסלמיות, חוקים אשר מחייבים את שמירת ההלכה היהודית ברשות הרבים ביישובים יהודים, ואת שמירת ההלכה המוסלמית ביישובים מוסלמים. הומוסקסואליות, כמו גם לבוש נשי חשוף בפומבי, הוצאו מחוץ לחוק. הפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית, בחופי הרחצה ובמקומות נוספים נקבעה כמחייבת. המשפט האזרחי הוכפף להלכה עבור היהודים ולשריעה עבור המוסלמים.

נכבדיי, את ציון המאה לתוכנית החלוקה שהולידה את מדינת ישראל היינו אמורים לחגוג בזיקוקים ובשמחה גדולה. במקום זאת, כולנו עצובים ומיוסרים. איך קרה לנו הדבר הזה? כיצד התנועה הציונית נחטפה בידי גורמים דתיים פונדמנטליסטיים, אשר הופכים את מדינת ישראל, פאר היצירה של העם היהודי, ליצור כלאיים שבין טורקיה לאפגניסטן?

בנאום זה אני מבקש לטעון שהחטא הקדמון, הסיבה הראשונה לכל מה שאירע, היא החלטתו של דוד בן גוריון לקבל את תוכנית החלוקה. אבי ההיסטוריון הרואה למרחוק, בן ציון נתניהו, הבין אז שזו החלטה אסונית. אמנם להפתעת כולם מנעה ההחלטה מלחמה גדולה בין יהודים לערבים. הוקמה מדינת ישראל ולצדה מדינת פלשתינה הערבית, ושתיהן הצליחו לשגשג מאז תוך שיתוף פעולה וללא שפיכות דמים. רבים לעגו לאבי, אמרו שאם בן גוריון היה פוסל את פיתרון החלוקה, היינו משלמים במחיר דמים יקר. היו שטענו שאם הייתה פורצת מלחמה, אולי היינו מנצחים, אבל היינו מאבדים לפחות אחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי.

ברם, תוכנית החלוקה, כפי שאנחנו יכולים להבין היום, הייתה הפתח לאסון הפונדמנטליסטי. ללא הוויתורים הטריטוריאליים שעשינו בתוכנית החלוקה היינו מאבדים את השלום עם הערבים, והיינו נאלצים לחיות מתוך מאבק מתמיד. מובן שבדרך כלל עדיף השלום על המאבק, אבל במקרה של ישראל שילמנו מחיר כבד על העדרו של מאבק.

ראשית, מאבק בין יהודים לערבים היה מונע את שיתוף הפעולה שאנחנו רואים בימים אלו. תמיד היה סיכון מסוים בכך שמדינת ישראל תקלוט לתוכה מספר כה רב של מוסלמים, שהיו בערך 45% מהאוכלוסיה בשטח שהוקצה למדינת היהודים בתוכנית החלוקה. בזמנו חשבו שהסיכון הוא בעיקרו ביטחוני, אבל בטווח הארוך החשש הביטחוני התבדה, ושררו יחסי רעות ושלום בין יהודים למוסלמים, גם בשטחי המדינה וגם בין מדינת ישראל למדינת פלשתינה הערבית. הסיכון המשמעותי יותר התברר כתרבותי. הנורמות המזרח-תיכוניות הפונדמנטליסטיות חילחלו לתוכנו, ונוצר שיתוף פעולה בין יהודים חרדים ודתיים לבין הזרמים הפונדמנטליסטיים, החזקים כל כך בחברה המוסלמית. עד שהגענו כיום למדינה שבה הללו מרכיבים קואליציה משותפת, שמגשימה את כל חלומותיהם הפנאטיים ויוצרת מדינה שבה לחילונים אין מקום.

שנית, השלום מנע את האינטגרציה של החרדים לתוך החברה הישראלית, והעניק להם את האפשרות להתקיים כזרם נפרד ולצמוח דמוגרפית בגלל נורמות הילודה הקיצוניות שלהם, עד שהגיעו לעמדה של השתלטות על המדינה. אם מדינת ישראל הייתה מתקיימת מתוך מתיחות עם שאר מדינות המזרח התיכון היא הייתה חייבת צבא רב עוצמה, והיה מונהג במדינה גיוס חובה לאורך דורות. בגיוס הזה היו החרדים בוודאי משתתפים. איש הרי לא היה מעלה על דעתו שהם זכאים לקבלת פטור ממאבק קיומי. השירות הצבאי המשותף היה מפגיש בין חרדים וחילונים, מוריד את המחיצות ומאפשר אינטגרציה. השקפת העולם החרדית הקיצונית שהתהוותה בערוגה סגורה הייתה מתרככת במצב כזה, ורבים מהחרדים גם היו מתוודעים לחיים המודרניים ובוחרים בהם, וכך מפחיתים מהגידול הדמוגרפי הלא סביר של קהילתם.

שלישית, המאבק הצבאי היה מחייב גם מאבק כלכלי. ישראל לא הייתה יכולה להתקיים על מי מנוחות סוציאליסטיים. ההתעצמות הביטחונית הייתה באה על חשבונה של מדינת הרווחה. דברים שקרו במדינה במשך שנים תחת שלטון מפא"י בתמיכת הדתיים והחרדים, ואשר אחי המנוח יוני, יו"ר האופוזיציה הרוויזיוניסטית, התריע שוב ושוב על סכנתם, לא היו יכולים לקרות במצב כזה. אם היינו צריכים להשקיע את כספנו בהגנה, לא היה נותר כסף לקצבאות ילדים מופרזות, לתמיכה באברכים שיושבים כל חייהם ולומדים תורה, ובכלל לסובלנות לכך שסקטור הולך וגדל אינו מקבל חינוך מדעי בסיסי ואינו משתתף בפעילות במשק.  פוליטיקאים מושחתים הצליחו, באמצעות מתן האתנן לחרדים, להקים קואליציות, אך הם סיכנו בטווח הארוך את עצם קיומה של המדינה כליברלית, נאורה וחופשית, כל מה שמורנו זאב ז'בוטינסקי הטיף לו. ברור לכול שהתהליך הזה התאפשר והתמשך רק מתוך פינוק. התנהגות כזו אפשרית רק לחברה מפונקת, חברה שלווה, חברה שאינה צריכה להילחם על עצם קיומה. בחברה שהייתה נואשת למשאבים כדי להתגונן מאויביה, היו החרדים צריכים להשתלב בכלכלה, איש לא היה מעלה על דעתו שאפשר לממן ילודה ובטלנות. איש לא היה מעלה על דעתו, בחברה שנתונה במאבק, שניתן לחנך ילדים מבלי שיידעו מתמטיקה, שפות ומדעים. הרי היה במקרה כזה הכרח לפתח תעשיה של טילים, מל"טים, טנקים, סייבר, ואולי אפילו התחמשות בנשק גרעיני הייתה נדרשת. החרדים היו נדרשים לתרום חלקם, והיו בוודאי נרתמים לכך בשמחה, מתוך הבנת ההכרח ההישרדותי. כך הייתה מתאפשרת אינטגרציה של החרדים בחברה הכללית, ולא היינו ניצבים בפני מציאות מדינת ההלכה הקיצונית, שאנו עומדים בפניה כרגע.

אם רק היינו יכולים לחזור לשנת 1947 ולמנוע את קבלת תוכנית החלוקה, היינו משלמים מחיר כבד. איני מטיל בכך ספק. אם היינו משיגים את עצמאותנו במלחמה, גם אם היינו מאבדים אלפים מבנינו, עדיין החברה הישראלית שהייתה נוצרת, חברה שהייתה מחושלת ומתלכדת במערכה ובמאבק, הייתה טובה בהרבה מהחברה החרדית הפונדמנטליסטית שהפכנו להיות, לאסוננו.

ארגמדון של הפרוגרסיבים

בריטניה סובלת משיטפון של מבקשי מקלט מהעולם השלישי אשר חוצים את התעלה מצרפת. הממשלה השמרנית שם טיכסה עצה והחליטה שהדרך היחידה שתחסל את התמריץ של הנודדים מהעולם השלישי לשלם למבריחי גבול ולהגיע היא לשלוח אותם חזרה לרואנדה. נחתם הסכם בנושא עם הממשלה בקיגאלי. ברם, ממש כמו פה ארגוני זכויות האדם הפרוגרסיביים אינם מסוגלים לשאת את ההבחנה בין נפש ונפש ובין אדם לאדם. הרעיון שעם זכאי להגדרה עצמית רלוונטי מבחינתם אולי לפלסטינים, אבל לבריטים ולעמים מערביים אחרים בהחלט אין זכות לשלוט על גבולותיהם מפני כניסת המוחלשים מהעולם השלישי.

בתי המשפט נוטים לשרת את האג׳נדה הפרוגרסיבית. הגם שבית המשפט העליון בבריטניה נחשב מעט שמרני יותר, ואין לדעת בוודאות מה תהיה פסיקתו, כמעט בטוח שבית המשפט האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג יאסור על העברת מבקשי המקלט לרואנדה. בדיוק כפי שבג״ץ אצלנו סיכל פיתרון דומה (הגם שלא שלל עקרונית העברה לרואנדה).

השמרנים שקלו אלטרנטיבות. לבריטניה יש יתרון – יש לה מושבות ברחבי העולם. היא יכולה תיאורטית להעביר פליטים לכל מיני איים מבודדים. אבל הקמת תשתיות באפריקה, בקריביים או באוקיינוס השקט להמוני פליטים, הטסתם לשם, אספקת שירותים רפואיים – כל אלו יעלו סכומי עתק ויתקלו בהתנגדות נחרצת של התושבים הקיימים באותם מקומות. לא מעשי.

על כן הממשלה השמרנית שוקלת את היציאה מאמנת בית הדין האירופי לזכויות אדם. כרגע השמרנים בפיגור עמוק בסקרים מול הלייבור, אבל אם מוקד הבחירות יהיה ההסתננות החופשית, אולי המצב יתהפך. זה הולך להיות אירוע מאוד מעניין.

הטרלול הפרוגרסיבי של הכנסת כל מסתנן משרת היטב את הצד השמרני. מעטים זוכרים זאת אבל ב-2018 התנגד יריב לוין בתוקף לפסקת התגברות בנושא המסתננים. זאת על אף שבנט ושקד לחצו ונוצרה לכך הזדמנות פוליטית נדירה. לוין הבין בחוכמה שאם ייפתר נושא זה לא תישאר בימין מוטיבציה למלחמה הכוללת במערכת המשפט שהוא חפץ להוביל אליה. האם העלאת הנושא תאפשר מהפך בסקרים בבריטניה? קשה להאמין, כי הפיגור של השמרנים בסקרים גדול מדי, אבל צריך לראות מה יהיה.

בכל מקרה, בזרם הפליטים לבריטניה אין שום היגיון, אפילו הומניטרי, כי הם באים מצרפת שגם בה זכויותיהם לא נרמסות. עצירת הזרם היא קרב פוליטי שיום אחד יצטרך להתרחש, והקרב על בריטניה ועל כפיפותה לשופטים הפרוגרסיביים בשטרסבורג יכול להיות ארגמדון של הפרוגרסיביות באירופה. כמו שחזור של מלחמת הברקזיט, רק עם יותר היגיון.

יהודי מצביע עם נעליים של ערבי

מכון כהן באוניברסיטת תל אביב מפרסם את גיליונות הנתונים של סקרי הבחירות שלו, ויש שם דברים מעניינים מאוד. אחת השאלות המעניינות ביותר המופנות למשיבים היא כיצד הם תופסים את התוכניות הסופיות של הפלסטינים – להסתפק בשטחי 67', כולם או חלקם, או לחילופין לכבוש את כל שטחי מדינת ישראל. האפשרות האכזרית ביותר היא שהפלסטינים גם מעוניינים לכבוש את כל שטחי המדינה וגם לבצע טבח המוני בתושביה.

בטבלה לעיל אני מציג, עבור כל מפלגה, את אחוז הנשאלים שסוברים שמטרת הפלסטינים היא כיבוש המדינה כולה (בכחול). באדום ציינתי את האחוז מכלל הנשאלים שסובר שהם לא יסתפקו רק בכיבוש, אלא הם חפצים גם בטבח המוני. כל מי ששייך למלבן האדום שייך גם למלבן הכחול, ולכן תמיד הכחול גבוה מהאדום.

כמה מסקנות מעניינות: ראשית, ניתן לראות בעצם שהצבעה בישראל היא בעצם, במידה רבה, לקיחת פרספקטיבה. חדירה למוחו של הזולת, וניסיון להבין את אורח מחשבתו ומטרותיו. בעצם כשאנשים מצביעים בקלפי הם נכנסים לנעלי הפלסטינים ומנסים לנחש מיהם ומה הם רוצים. ככל שהולכים יותר לקצה הקיצוני ימני של המפה הפוליטית, כך הפרשנות של הפלסטינים וכוונותיהם נעשית שלילית יותר.

שנית, ניכרת ההפרדה המשולשת בפוליטיקה הישראלית בין ימין, מרכז ושמאל. וקרוב לוודאי שגם 23 שנה אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, הלינץ' ברמאללה ויתר הזוועות, האירועים מאז מהדהדים וזכורים. כמו גם השתלטות החמאס על עזה אחרי ההתנתקות. מצביעי הימין הם בקונצנזוס גמור שהערבים לא יסתפקו בגבולות 67'.  מצביעי השמאל בקונצנזוס הפוך שלפיו די להם לערבים בגבולות 67'. אבל הרי השמאל הוא 4 מנדטים בכנסת הזו (ו-7-8 אם מרצ הייתה עוברת). רובו של מחנה המרכז-שמאל הישראלי מורכב ממצביעי מרכז, ואלו מחולקים בין המחנה הממלכתי, שרוב מצביעיו לא מאמינים שדי לערבים בגבולות 67', לבין יש עתיד, שרוב מצביעיה אופטימי לגבי כוונות הערבים, אך יש בקרבם מיעוט משמעותי מאוד (38%) שהוא פסימי. ניכר מהסקר שישראל ביתנו, למרות היותה חלק ממחנה הרל"ב, היא עדיין מפלגת ימין מובהקת.

שלישית, יש נדבך נוסף של פסימיות, שלפיו הערבים לא יסתפקו בכיבוש הארץ, אלא יבצעו טבח כביר ביהודים שחיים בה. כלומר הערבים בסופו של דבר חולמים להיות נאצים. האפשרות הזו לא מבוררת דיה. האם זו תוכנית שטנית מתוכננת מראש בסגנון אייכמן, אולי כפי שנרמז באמנת החמאס, אשר מתארת כיצד היהודים הם אסון לעולם לא רק בנוכחותם בפלסטין, אלא בכל מקום שבו שהו ברחבי הגלובוס ("הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הקומוניסטית…"), ומזכירה את נבואת החדית' שהאבנים והעצים יקראו למוסלמי להרוג את היהודי שמתחבא מאחוריהם. האם זו סתם התפרצות צפויה של אלימות קיצונית מתוך חדוות הניצחון? האם זו רק אופציה ב' מבחינת הערבים, שהיו מצידם יכולים להסתפק בגירוש היהודים לכל ארץ שתרצה לקלוט בהם?

אם הייתי משתתף בסקר אולי הייתי בוחר באפשרות הטבח, מאחר שכל מלחמת כיבוש של המדינה היהודית תכלול בוודאות רצח המוני מזעזע וחסר הבחנה. עם זאת, אני לא בטוח שניתן לראות זאת כמטרה הלאומית של הפלסטינים. מאחר שמן הסתם השאיפות הלאומיות שלהם יוגשמו דיין עם גירוש היהודים. כנראה זו הסיבה שגם בין מצביעי הימין חלק גדול נרתע מלטעון שהמטרה הסופית של הפלסטינים היא טבח המוני. ובין מצביעי המרכז אחוז קטן יחסית בחר בכך.

כדרכי אני מפנה זרקור אל החרדים. יש הבדל, אמנם לא גדול, בין מצביעי ש"ס לבין מצביעי יהדות התורה. גודל המדגם אינו מרשים דיו כדי להשתכנע שיש לכך משמעות סטטיסטית כבירה, ובכל אופן אנסה להעלות ספקולציה. בעיקרון וכמו שכתבתי בעבר, יהדות התורה היא אחת המפלגות הימניות ביותר שפועלות בעולם המערבי, אף על פי שאין זו בדיוק התדמית שלה. לכן אין זה מפתיע שבייחוס כוונות כיבוש לערבים, מצביעי יהדות התורה נמצאים ימינה אפילו למצביעי ש"ס. עם זאת, בייחוס כוונות טבח לערבים, מצביעי יהדות התורה נמצאים מתחת למצביעי ש"ס. הייתי נותן לכך שני הסברים. האחד הוא פשוט שמצביעי יהדות התורה יותר מתוחכמים, ולכן יותר מסוגלים להבחין בניואנסים. כיבוש דבר אחד, טבח דבר אחר. ההסבר השני הוא שלמצביעי יהדות התורה קיימת, אמנם במידה מעטה ובאופן לא מאוד קוהרנטי ומודגש, גם המורשת של ניסיונותיו של ישראל יעקב דה האן לכונן הסדר שבו יחיו יהודים תחת חסות ערבית. בכל מיני טקסטים חרדים אפשר לראות טענות שהמורשת הזו עדיפה הייתה על מימוש הציונות. מתוך נאמנות לתפיסה זו, יש אולי אי אלו חרדים שמוכנים להאמין בכך ששליטה ערבית ביהודים אין פירושה טבח ערבי ביהודים.