Archive for מרץ, 2017

יום בריא לאמריקה

25 במרץ 2017

יום חשוב לארצות הברית ולנשיאותו של דונלד טראמפ היה יום אמש. ירדה לטימיון התוכנית להחלפת רפורמת ביטוח הבריאות של הנשיא אובמה – האובמה קר. האובמה קר שרדה. 

אלו חדשות טובות. אין סיבה להותיר את ארה"ב כמדינה המערבית היחידה שבה ביטוח הבריאות אינו אוניברסלי ושבה התעמרות של חברות הביטוח עלולה למנוע מחולים טיפול חיוני ומציל חיים. 

בטווח הארוך, על אף אובדן היוקרה, אלו גם חדשות פנטסטיות לטראמפ עצמו ולנשיאותו. חזונו האמיתי של טראמפ נוגע לבלימת הגירה לא חוקית ומוסלמית, לבניית תשתיות ולקיצוצי מס, כל אלו רעיונות הגיוניים להפליא. אין לו דבר עם ההתעקשות השמרנית הגחמתית להכחיש את אופיו הייחודי של תחום הבריאות. כלכלת בריאות אינה כלכלת אייפונים והשוק החופשי שמתאים למכירת אייפונים אינו זה שהולם פוליסות בריאות.

יש הרבה סיבות לבעייתיות של הפעלת כללי השוק החופשי בתחום ביטוח הבריאות. סיבה אחת שאנו מרגישים בה גם בארץ היא שהתמורה ניתנת בידי חברת הביטוח הרבה אחרי התשלום. בשלב התמורה יש לחברות הביטוח אינטרס לטעון שהעסקה מיסודה הייתה פגומה ושהמבוטח לא מילא נכון את הטפסים. גם בארץ חתימה על ביטוח שיש בו החרגות לתנאים מוקדמים היא פתח לצרות צרורות. בשלב התמורה לחברת הביטוח יהיה כל התמריץ לחמוק מאחריותה ולטעון שהמבוטח לא דיווח נכונה על התנאים המוקדמים של מצב בריאותו.

סיבה שנייה היא בעיית הרוכב החופשי. ברגע האמת כשיבוא אלינו חולה מעונה ומיוסר נתקשה להתחשבן איתו על שנים שבהן חמק מתשלום ביטוח בריאות. בין אם ינסה לגייס הסיוע הכספי מהמדינה או מהציבור טוב הלב, פעולתו תהיה מצד אחד נצלנית וחצופה ומצד שני רק אנשים אטומים ורעים יהינו לבוא איתו חשבון על כך, בעודו גוסס מסרטן או מניוון שרירים. מדיניות בריאות חכמה חייבת להכיר בתוצאה הזו מראש ולא לפעול כבת יענה או כשלושת הקופים ולהכחישה את טבעה הבלתי נמנע.

אובמה קר חיה ובועטת. מכאן ואילך הדרך פתוחה עבור טראמפ להתעסק בדברים שמעניינים אותו באמת. אם יצליח להעביר הקלות מס ארוכות טווח, תהיה לו בשורה עצומה אמיתית לאמריקה. גם כאן הוא עלול לעמוד מול השמרנים בעלי הפוביה מהגרעון. אבל עומדת לצידו בתחום זה מורשתו של הנשיא רייגן שהמסים המופחתים שהנהיג פתחו תקופה ארוכה של שגשוג באמריקה.

קיצוצי מס יוכלו גם להוות דרך עקיפה להקל על הבעיה המרכזית של אובמה קר – משפחות צעירות ממעמד הביניים משלמות המון כסף על ביטוח בריאות, אם אין מעסיק שמוכן לסבסד להן אותו. הן נחנקות תחת עולו.

באשר לאובמה קר עצמו, כאן העתיד אינו מובטח לגמרי. ממשל טראמפ יוכל, אם ירצה לנהוג בטיפשות כזו, לנסות לחבל ולפגוע ביסודות החוק באמצעות צווים נשיאותיים. עם זאת מומחים מעריכים שפגיעה כזו תמוטט את אובמה קר רק בחלק קטן מהמדינות וקרוב לוודאי שתביא לתגובת נגד שתאלץ את טראמפ לחזור בו. ייתכן גם שבחירות 2018 ינחילו הישגים גדולים לרפובליקנים בקונגרס ויאפשרו את פתיחתו המחודשת של הדיון.

לנסוע על אוטומט

21 במרץ 2017

כבר מזמן לא כתבתי על המכונית ללא נהג, אולם כתבה שהתפרסמה היום בפייננשל טיימס היא הזדמנות טובה לשוב ולהידרש לנושא. הכתבה מרכזת ניבויים על העתיד הצפוי לנו בעולם המכוניות האוטומטיות. צריך לזכור עם זאת, העתיד מאתגר ניבויים.

התאונות יפחתו 

הבטיחות המשופרת מהווה את בסיס קיומו של הרכב ללא נהג, וקשה לראותו מגיח לאוויר העולם כאשר בטיחותו אינה מעל ומעבר לזו שמספקת נהיגה אנושית. אם יתברר שלא ניתן לספק בטיחות כזו, הרעיון כולו יירד לטמיון. אבל כנראה שניתן – כבר היום מכונית טסלה במצב האוטומטי מובילה לפחות מקרים של פתיחת כריות אוויר מאשר במצבה הלא אוטומטי.

גאולת החניונים

החניונים הפתוחים הם אחד מאסונות התכנון האורבני. רחבות עצומות של שממה מוטורית שמחליפה שיחת אנשים וצחוק ילדים. מכונית ללא נהג אינה צריכה לכאורה חניונים ולכן חדירתה תפנה שטח עצום במרכזי הערים. גם כאן קשה לחלוק על הניבוי. אפילו אם ייווצר צורך להחנות גם מכוניות ללא נהג, כמעט בטוח שיהיה הרבה פחות מה להחנות. כל מכונית אוטומטית צפויה לבוא במקום כמה וכמה מכוניות נהוגות בידי אדם.

שגשוג הפאבים

אם שותים אלכוהול לא נוהגים, אבל מכוניות מטבען שותות רק דלק (ואפילו זה לא כשמדובר במכונית אוטומטית חשמלית) ותוכלנה לנהוג תמיד. אנשים יחושו חופשיים לשתות אלכוהול בכל הזדמנות, והדבר יגדיל מכירות הפאבים. ייתכן שצריכת האלכוהול תנוע מהבתים אל המסעדות והפאבים.

היעלמות השילוט

מכונית ללא נהג לא תצטרך שילוט, אך הסרת שילוט התנועה זהו ניבוי שאינו סביר בימי חיינו. בני אדם ימשיכו לנהוג לצד מכוניות עוד שנים רבות והם זקוקים לשילוט.

חמישים דקות נוספות של זמן פנוי בחיינו

ישתחרר זמן בשל קיצור זמני ההגעה לעבודה והחזרה ממנה. אך כאן ייתכן אפקט פרדוקסלי – אם אפשר לנסוע לעבודה ברכב אוטומטי, למה לא לגור בצפת ולעבוד בתל אביב? מרחקי הנסיעה עשויים לגדול. קל לקנות וילות מפוארות בגליל, ואם אפשר לנמנם כל הדרך לעבודה במגדלי עזריאלי, אז מה רע.

כמובן זמן שמבלים במכונית אוטומטית אינו זמן מבוזבז לחלוטין, אך גם זמן במכונית בימינו אינו בהכרח מבוזבז. אפשר להאזין בו להרצאות או לרדיו. מכונית אוטומטית כנראה תקבור לחלוטין את סקטור הרדיו (שורט על מניות הרדיו יוכל להיות לדעתי דרך טובה להמר על הצלחת הרכב ללא נהג), אך תגדיל הביקוש לתעשיית הסרטים והטלוויזיה. מסכי ענק יותקנו במכוניות האוטומטיות.

התחבורה תוזל ואולי אף תינתן בחינם תמורת צפייה בפרסומות

ספק אם מודלים של חינם תמורת פרסומת יצליחו בענף התחבורה. הם נכשלו בענף הסלולר וספקי האינטרנט על אף ההוזלה שעברו ענפים אלו. מה שכן, המכונית ללא נהג נראית כדרך להוזיל כל דבר. קשה לראות משהו שלא יוזל כתוצאה ממנה. הנסיעות כמובן יוזלו. הנדל"ן יוזל כי יהיה הרבה יותר היצע ברדיוס סביר של מרחק נסיעה מהעבודה. השוק יוצף בעובדי ענף הנהיגה ולכן גם עלות עבודות של בני המעמד הבינוני-נמוך תקטן.

רק בנסיכויות המפרץ, בסעודיה ובאירן יתייקרו החיים ללא היכר. המדינות האלו כבר לא יוכלו לרכוש כלום במט"ח. מכונית אוטומטית תתוכנן לחסוך באנרגיה ובזיהום, ומחירי הנפט יצללו לתהומות.

ירידה בבריאות ובכושר

לכאורה קל יהיה להגיע לכל מקום בנסיעה, והדבר יפחית המוטיבציה ללכת. מצד שני, אנשים שעתה משתמשים ברכבם כדי לנסוע לכל מקום עשויים לעבור לשימוש ברכב אוטומטי כמונית, דהיינו ישלמו עבור נסיעה ולא ישלמו מראש. מודלים של תשלום מראש על משאב מעודדים ניצול רב ככל הניתן של המשאב, ואילו מודלים של תשלום לכל שימוש מעודדים ההיפך. ייתכן אם כך שההליכה דווקא תצבור פופולאריות. מה עוד שהערים יהיו נעימות בהרבה להליכה, כאשר לא יהיה טעם להתאים אותן עוד עבור מכוניות וחניות על חשבון הולכי הרגל.

פגיעה ברכבות

מה הטעם ברכבת כאשר ניתן להגיע במכונית מדלת לדלת? אכן רכבת לאילת נראית מיותרת מתמיד. אך רכבות רבות קיבולת עדיין יוכלו להועיל לפתור פקקים וצפיפות בכבישים. במנהטן למשל שום אוטומציה במכונית לא תבוא במקום הרכבת התחתית.

אין חיסכון לאומי במטבע לאומי

15 במרץ 2017

מירב ארלוזורוב כדרכה מנסה לשכנע שהדבר הנכון לעשות עם תקבולי המס הגבוהים הוא לחשוב על העתיד ולהוריד את החוב הלאומי כדי לחסוך לשעת צרה.

כתיבתה משקפת בנקודה זו התנתקות מהידע הכלכלי העדכני וגם מהשכל הישר. אין חיסכון במטבע לאומי. ישראל יכולה לחסוך לשעת צרה באמצעות קניית דולרים, מניות או מטילי זהב. בזמן מצוקה כסף זה ישרת אותה. אבל היא אינה יכולה לחסוך באמצעות אגירת שקלים או הורדת חוב שקלי.

אפשר להבין בקלות כמה אבסורדית המחשבה שיש טעם מבחינת המדינה בחיסכון בשקלים. ישראל היא הרי יצרנית השקלים המוסמכת. מה הטעם לחסוך מיליארדי שקלים כדי לשים בצד, בזמן שדבר לא ימנע מישראל לייצר את אותם שקלים יש מאין בשעת הצורך. 

מבחינת ישראל חיסכון של שקלים עבור העתיד כמוהו כחיסכון של דמיונות. אין הגיון בלהגיד לילד שלא ידמיין גיבורי על היום כדי שיוכל לחסוך אותם ולדמיינם מחר. שקלים נוצרים בדמיון של בנק ישראל. הגבלתם היום לא תועיל במאומה לשיפור יכולת הדמיון מחר.

מה כן יועיל? רכישת מט"ח ונכסים שיהיה אפשר לפרוט אותם בעתיד וכמובן, שיפור התמריצים במשק דהיינו הורדת מסים על חברות או השקעה בתשתיות. גם אפשר לנטוש לרגע את האובססיה לעתיד ולהתרכז לרגע בהווה ובהנאותיו. אחרי הכול גם ההווה הוא העתיד של אתמול, אז מדוע לא לפנק בו את האזרחים?

דמוקרטיה ואיסלאם, אחרי עשרים שנה

14 במרץ 2017

במהלך מסע הבחירות שלו נהג דונלד טראמפ להקריא את השיר על הנחש אשר אישה רחומה לקחה אותו תחת חסותה והצילה את חייו. במקום לגמול לה טובה הנחש הכישה בסופו של דבר בנשיכתו הארסית. כאשר האישה מבכה את כפיות הטובה, מזכיר לה הנחש שהיא ידעה טוב מאוד מלכתחילה עם מי יש לה עסק.

טראמפ כיוון למהגרים הגומלים רעה תחת טובה לארצות שקלטו אותם. אבל בימים אלו שבהם ארדואן שליט טורקיה מתגולל על אירופה יש מועמד נוסף לשמש כנמשל בסיפור.

בסוף המילניום הישן ובתחילת המילניום החדש התנהל בטורקיה מאבק בין האיסלאם הפוליטי לבין הצבא שומר החוקה החילונית. הצבא חתר להוציא את המפלגות המוסלמיות מחוץ לחוק. באותו זמן קיוותה טורקיה להיקלט באיחוד האירופי. היא הייתה קשובה מאוד למסרים מאירופה, ואלו היו נחרצים: המדינה חייבת לעבור תהליך דמוקרטיזציה. אין לקבל מצב שבו תנועות פוליטיות דמוקרטיות ידוכאו. לאליטות המערביות לא היה ספק שהדרך החכמה והנכונה לפעול בה היא לשלב את האיסלאם בדמוקרטיה, לא לנהל מלחמה שערה נגד רצון ההמונים. שני עשורים מאוחר יותר אירופה וארה"ב צריכות להתמודד עם הגולם שיצרו. טורקיה, ארץ חברה בנאט"ו, מתנהלת באופן מופרע לחלוטין.

האינטרנט זוכר הכול, גם כתבה מ-1998 שבה ראש הלשכה של הניו יורק טיימס באנקרה הביע דעתו כי "האג'נדה של האיסלאם בטורקיה היא דמוקרטיה".  הכתבה ציינה כי מנהיגות הצבא הגבירה את הלחץ על הממשלה החילונית לנקוט בצעדים קשים יותר נגד האיסלאם הפוליטי שתואר כאיום החמור ביותר לרפובליקה החילונית. המנהיגים האזרחיים, לעומת זאת, סברו שאת הפונדמנטליזם הדתי יש לרסן בצורה דמוקרטית ושעל הצבא להישמר מחוץ לפוליטיקה.

הפוליטיקאים הדתיים המצוטטים בכתבה מצטיירים בה כשיות תמימות המבקשות למסד בטורקיה חופש דת במסורת האמריקנית, ביניהם עבדאללה גול ורג'יפ טייפ ארדואן.

לכותב לא היה ספק כי על החברה החילונית בטורקיה "לאחוז בהזדמנות להגיע להבנות עם הקהילה הדתית. מנהיגים כארדואן צריכים לזכות לעידוד להשתלבות מלאה בהליך הדמוקרטי".

שני עשורים מאוחר יותר, מה נותר מההליך הדמוקרטי שארדואן השתלב בו אנחנו כבר יודעים. הדת במדינות מוסלמיות מציבה ככל הנראה סכנת עריצות הגדולה מזו שמציבים שליטים חילוניים. החילונים, כל עוד הם שולטים, צריכים להישמר מהדת שבלב ההמונים. אבל השליטים הדתיים, אם ייצבו שליטתם על הצבא, כפי שקרה בטורקיה ובאירן לפניה, כבר אינם צריכים לחשוש מדבר. שליטתם ללא מצרים. מה שגרוע יותר מבחינת המערב הוא שהחילונים הם בעלי בריתו הטבעיים, בוודאי בעולם הפוסט קומוניסטי. במוסלמים קשה יותר לבטוח.

ממנטו מורי או שתשרת בנפרד

9 במרץ 2017

לפני כעשרים שנה פורסם מאמר פסיכולוגי חשוב ששאל שאלה בסיסית על החברה האנושית: מדוע סקס הוא כזו בעיה? מדוע יש סביבו כל כך הרבה איסורים ומבוכה? אפשר לענות בפשטות ולומר שסקס הוא מנוע ההתרבות וההתפשטות של האנושות ולכן ברור שהשימוש בו היה צריך לעבור עם הדורות הסדרה שתוטמע עמוק בנפשותינו. אבל המאמר נתן תשובה מורכבת אף יותר. לטענת מחבריו, האדם מתקשה להתגבר על הפחד מהמוות. אנחנו יודעים שלא נהיה כאן לנצח והידיעה הזו מזעזעת. כל דבר שמזכיר לאדם את אימת המוות מעורר בו חלחלה ומאלצו לפתח אסטרטגיות נגד. אין דבר שמזכיר את המוות יותר מאשר העובדה שאנחנו בעלי חיים. זבובים מתים וגם אנחנו נמות. בהמות מתות וגם אנחנו נמות.

על כן אדם חש צורך עז לשוב ולהזכיר לעצמו שאין הוא בהמה ומאחר שכך גורלו יכול להיות טוב מגורלה. כל דבר שמזכיר לאדם את הבהמתי והחייתי שבתוכו מעורר בו מצוקה ומקשה על ההדחקה. סקס הוא בעיה קשה מבחינה זו. הוא מזכיר את המוות ואת שותפות הגורל עם בעלי החיים, בהיותו פעילות טבעית ושגורה אצלם.

הזרם החרדי לאומי מוטרד מכך ששירות מעורב של חיילים וחיילות יגלוש להילולת מין פרועה ומנהיגו הרוחני העליון, הרב צבי טאו, מורו ורבו של הרב לווינשטיין שהתבטאויותיו עוררו סערה השבוע, הצביע ישירות על הסוגיה המרכזית שהנושא מעורר מבחינתו ומבחינת תלמידיו:"השאלה אם אנחנו חיים חיי בני אדם או חיי בהמות וחיות". ואכן, הרגולציה האינסופית של הסקס שחברות מסורתיות עוסקות בה נועדה לשרטט קו חד בין גורל בעלי החיים, שעוסקים בסקס חופשי אך סופם במוות חסר תוחלת לבין החיים בעלי הערך שאמור לחיות האדם.

ברם, כפי שכתבתי בפוסט עבר, תהיה זו טעות לחשוב שרק אנשים מסורתיים עסוקים באסטרטגיות התגוננות מפני זיכרון המוות ומפני שותפות הגורל עם בעלי החיים. לאדם החילוני המודרני יש דרכים משלו להתגונן – למשל הדגשת העיסוק באמנות ומדע. אך בראש ובראשונה הערך המבדיל את האדם מהחיה בתפיסה המודרנית ההומניסטית הוא התנהלותו החופשית, הנאמנה לעצמה והמשוחררת מכבלים. בהתאם לכך הרגולציה המודרנית של הסקס מחמירה לא פחות מזו המסורתית אבל דגשיה שונים.  התפיסה המסורתית שאפה להגביל את הפרטנרים למין (למשל הגבלת מין חד מיני, או איסור על פרטנרים שאינם בני אותו לאום או מעמד חברתי). התפיסה המודרנית שואפת, באופן עיקש וקפדני לא פחות, להגביל אלמנטים של כפיה ושעבוד בסקס. זנות נתפסת כפסולה מכל וכול, כי אף אישה לא תעסוק בכך מרצונה החופשי האותנטי, בעוד שמתירנות מינית שבאה מתוך רצון טבעי נתפסת בחיוב. מין עם נערות וילדות, שהיה דבר שכיח ביותר בימים עברו, נאסר מכל וכול, כי אלו חסרות עדיין את העצמאות המאפשרת הסכמת אמת.  אין רע ביחסי מין בין שני גברים או שתי נשים אבל יש פסול ביחסים בין מפקד ופקידה או בוס וכפופה, הגם שמאז ומתמיד הרבה זוגות החלו כך את היכרותם.

אני מניח שרוב הקוראים, ממש כמוני, חשים הזדהות עמוקה עם הטאבואים החדשים לגבי סקס בד בבד עם יחס מסתייג ומזלזל כלפי הטאבואים הישנים. אפשר עם זאת לגלות אמפתיה מסוימת, גם ללא הסכמה, כלפי התפיסות המקובלות בחוגים המסורתיים, אם מבינים שבסופו של דבר הן משרתות את אותו צורך פסיכולוגי שמשרתות תפיסותינו שלנו.

הייטק, קרן הפנסיה וקרן הצבי

5 במרץ 2017

גלובס מצא פיתרון פלא לבעיית האקזיטים המהירים מדי בהייטק הישראלי. אם משקיעים ישראלים יממנו את התעשייה, במקום קרנות הון סיכון זרות תאוות בצע, אפשר יהיה להקים חברות שישתקעו בתחום ולא ייבלעו במהרה בחברות ענק בינלאומיות. איזה משקיעים ישראלים יגויסו לשם כך? לגלובס יש פיתרון פשוט: יש לחייב את הגופים המוסדיים להשקיע חמישה אחוזים מכספיהם בהייטק הישראלי.

לא חשתי כל כך אסיר תודה להראל פרימק ולמאבקו הסיזיפי להכנסת אופציית ניהול ההשקעה העצמאי לחיסכון הפנסיוני בישראל כמו שחשתי עם קריאת הטור הזה. אין דבר הרסני יותר לחיסכון הפנסיוני ולעתידנו הכלכלי אחרי שנפרוש מאשר שעבוד החסכונות שלנו  למטרה חברתית או כלכלית כזו או אחרת. המטרה של חוסכים פנסיוניים צריכה להיות הפשוטה והגסה ביותר – לרדוף בצע ולצבור המון כסף. הגופים המוסדיים שמנהלים לנו את הפנסיה אינם צריכים להעלות על דעתם כל מוטיבציית השקעה אחרת – בטח לא לעשות טוב לתעשיית ההייטק במדינה. אנשיה ירוויחו מספיק גם בלעדיהם. אם חלילה יכריחו את הגופים המוסדיים להכניס שיקולים זרים להחלטות ההשקעה שלהם, מומלץ לכולם לברוח למסלול הניהול העצמאי.

אם יש תחום שאינו זקוק כיום להזרמת כסף בפקודה זהו ההייטק. התמחור המגוחך של סנאפצ'ט בהנפקתה יכול להעיד שבועת ההייטק חוזרת. (מצד שני גם התמחורים של פייסבוק ולינקדאין נראו מטורפים אך הוכיחו עצמם). ריבוי האקזיטים אינו מעיד על בעיה. יש סיבה עקרונית לכך שישנם הרבה אקזיטים אך מעט חברות ישראליות גדולות ומבוססות כמו צ'ק פוינט. כלכלת ההייטק מבוססת על עיקרון המנצח שלוקח הכול. גוגל, פייסבוק, אפל, מייקרוסופט – כולן שולטות בתחומן ומרוויחות בו הון עתק. הן אינן שוקטות על השמרים ומוכנות להשקיע את רווחיהן בכל דבר שנדמה להן כבעל יתרון טכנולוגי. בשל כך הן מוכנות להרעיף כסף גם על מיזמים שאין להם שום מודל כלכלי עצמאי. אם שילמו מאות מיליונים על מיזם ישראלי כזה או אחר, אין פירוש הדבר שלאותו מיזם היה מסלול עצמאי להשיג שווי זה.

אם יש מיזמים טובים, יהיה גם כסף שיחפש השקעה בהן. הדבר האחרון שמתקבל על הדעת הוא לחייב את הגופים המוסדיים בפקודה לנתב את כספנו למיזמים שלא היו נמצאים להם משקיעים בדרך אחרת.