Archive for פברואר, 2015

הצביעו נתניהו ומחל

27 בפברואר 2015

הבחירות לכנסת העשרים ייערכו בעוד שבועיים וקצת. זה זמן לגבש החלטה למי להצביע. את הפוסט שלהלן אקדיש כדי לבטא עמדה שהיא יחסית פחות שכיחה בקרב אנשים משכילים במדינה – תמיכה בליכוד בראשות נתניהו. מכרים ששואלים אותי לכוונות ההצבעה שלי לפעמים ממש נרעשים לגלות שבדעתי להצביע לליכוד. כיצד אפשר להצביע לביבי? יש את שרה ויש את גלידות הפיסטוק ויש את הסרטון הלא מוצלח של מושיק גלאמין. בעיניי כל זה רכילות שכיף לקרוא בעיתונות צהובה, אבל היא טפלה לחלוטין לנושאים החשובים באמת. הרי היסטוריון שיסקור את תפקידו של דוד בן גוריון בהקמת מדינת ישראל לא יטען שהקלפטומניה שיוחסה לפולה אשתו מעיבה עליו.   בעולמנו יש דברים חשובים ויש אנקדוטות ושטויות. הצבעה בבחירות צריכה להיעשות על פי הדברים החשובים ולא על פי האנקדוטות והשטויות. לכן אייחד את הפוסט לדברים החשובים.

אירן

האובססיה שיש לנתניהו לנושא האירני כבר כמעט הפכה לבדיחה, בפרט כשהזכיר את אירן בתגובתו ברשתות החברתיות לדו"ח הדיור. אולם נתניהו צודק – הוא בצדק מקדיש כל כך הרבה לסוגייה הזו, וחשים שדם אביו ההיסטוריון זורם בעורקיו. מאז החל המפעל הציוני ניסה העולם הערבי-מוסלמי שוב ושוב להשמידו, והיה מוכן לשלם מחירים עצומים לשם כך. אם תתחמש אירן בפצצה גרעינית הדרך תהיה קצרה בפניה להפוך למעצמה המחזיקה בארסנל גרעיני שלם, ואז יהיה ביכולתה לעשות את מה שהמופתי רצה ושבע מדינות ערב במלחמת השחרור רצו, וערפאת ונאצר ואסד רצו ולא יכלו לעשות – להשמיד את המפעל הציוני. קשה לדעת מראש האם שליטי אירן יהיו מטורפים מספיק כדי לנסות למחוק את ישראל מהמפה בפועל, אבל זה אינו דבר מופרך. ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שאידיאולוגיות קיצוניות עלולות להוביל משטרים למעשי טירוף שיגבו את חייהם של מאות אלפים ואף מיליונים. הגרעין האירני אכן חשוב כיום יותר מכל סוגיה אחרת, וטוב שלישראל יהיה ראש ממשלה שמבין זאת, גם אם מרחב הפעולה שלנו מוגבל מאוד.

לא ברור האם נתניהו צודק כשיוצא לוושינגטון על אפו ועל חמתו של ממשל אובמה, אולם אם ההסכם המתגבש עם אירן רע כפי שחלק מהפרשנים טוענים – זו חובתו להיסטוריה, ואולי אף יצליח כך לסמן לאובמה שיש גבול לוותרנותו כלפי אירן.

הפלסטינים

במדעי החברה ניבויים שמצליחים ב-30% או ב-40% מהמקרים נחשבים למוצלחים מאוד. בנושא הפלסטיני קיים ניבוי אחד שהצליח ב-100% מהמקרים – כל טריטוריה שניתנה לשליטתם של הפלסטינים הפכה לבסיס טרור. זה קרה בגדה המערבית וקרה בעזה, וקרה אף בלבנון ובירדן בזמנו. כפי שאומר המשפט המפורסם, לחזור שוב ושוב על אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות – זהו טירוף.  נתניהו מבין היטב אמיתה זאת, כפי שמבינה ומבטאה יפה נפתלי בנט. אבל נתניהו מבין דבר נוסף שבנט מתקשה להבין – ישראל היא מדינה קטנה שזקוקה לסיועו ולתמיכתו של העולם, ואינה יכולה להרשות לעצמה להיות מבודדת. התגרות ישראלית תחולל תגובת נגד שבסופו של דבר תאלץ את ישראל דווקא לעשות את הוויתורים שכה מסוכנים לה. על כן נוקט נתניהו מדיניות של הליכה בין הטיפות. מכיר בזכותם של הפלסטינים במדינה, אך מציב תנאים שמונעים את הקמתה. מבין את סכנותיה של המציאות הדו לאומית אך אינו ממהר לפנות התנחלויות. התקשורת מדגישה את נזקיה של המדיניות הזו – האמריקנים והאירופאים מאסו בנתניהו וחושבים אותו לשקרן. אולם שלא במפתיע התקשורת שוכחת לציין שבשורה התחתונה זו מדיניות שמניבה הישגים מעולים – מעצמות כלכליות כמו סין, יפן והודו קרובות מאי פעם לישראל ואף אירופה וארה"ב לא באמת הרעו את היחסים עמה מכל בחינה מעשית. ההתקרבות של יפן והודו לישראל היא אירוע די מדהים שאינו זוכה למספיק תשומת לב. נתניהו אמנם לא חולל אותו, והוא נובע מהתפתחויות פנימיות במדינות אלו. אך נתניהו גם לא פגם בו על ידי המדיניות הפרובוקטיבית שבנט מציע.

צוק איתן

אפילו אם הייתי מתנגד לעמדותיו של נתניהו בכל תחום אחר, עדיין הייתי שוקל להצביע לו על סמך תפקודו, לצד שר הביטחון והרמטכ"ל, במהלך המלחמה האחרונה. הוא הפגין שיקול דעת וגישה שמרנית המבקשת לחסוך בחיי חיילים ולהימנע מהרפתקנות צבאית מיותרת. בצדק העדיף התקפה מהאוויר על פני פעולה יבשתית. בניגוד להתלהמות של נפתלי בנט, לאור המחיר בחיי אדם, גם אל פירוק המנהרות היה צריך לגשת רק כמוצא אחרון, כפי שנתניהו עשה בצדק.

יאיר לפיד ועמוס ידלין הם שני אנשים שבאופן כללי אני די מעריך, אולם הביקורת שלהם לצרכי בחירות על נתניהו ועל ניהול המבצע, היא מאכזבת. הם מבקרים את נתניהו בשל אי מימושן של מטרות לא ריאליות כמו פירוז עזה והכרעת החמאס. אולם לא היה שום טעם בהקרבת מאות חיילים רק כדי לשוב ולשלוט על שני מיליון פלסטינים או לחילופין להמליך על עזה את אבו מאזן. בשום מבחן סביר התועלת לא הצדיקה את המחיר. כפי שמלחמת עירק המיותרת דחפה את ארצות הברית לעבר בדלנות מסוכנת כיום, כך מלחמת שווא יבשתית ובזבזנית בחיי חיילים בעזה הייתה רק מקשה עלינו לנהל מלחמות צודקות ונכונות יותר, אם חלילה יידרשו בעתיד.  נכון שגם נתניהו עצמו התלהם בעבר על מיטוט שלטון החמאס, וטוב שהוא יודע להבדיל בין פנטזיות של ראש אופוזיציה לבין מדיניות ריאלית שצריך לנהל ראש ממשלה.

כלכלה

נתניהו הוא האחראי הישיר לאבטלה הנמוכה מאוד ולצמיחה הגבוהה בתוצר, אולם יש להודות שאין זה כל כך ראש הממשלה נתניהו שאחראי אלא שר האוצר נתניהו. בתקופת כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון נטש נתניהו את הזהירות והשמרנות הטבעיים שלו והפך למהפכן. הוא חולל רפורמות שהפכו את ישראל לתחרותית, הפחיתו בתמריצים למגזרים שבחרו להתפרנס דרך הרחם והניחו את היסודות לעשור של צמיחה. הישגיו כשר אוצר גבו ממנו מחיר פוליטי יקר בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך הוסיפו הרבה לדמותו כמנהיג.

נתניהו אמנם עשה פניית פרסה מצערת אחרי המחאה החברתית ונטש את תוואי המס היורד, אך עדיין ניתן לסמוך עליו שלא ייתן לפופוליזם סוציאליסטי להחריב את הכלכלה. גישה ידידותית למשקיעים מביאה שיעור אבטלה נמוך, ושיעור אבטלה נמוך חשוב לעניים יותר מכל יוזמה סוציאליסטית הרסנית שינפיקו מוחותיהן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר. הצבעה לנתניהו תרחיק אותנו ממימוש רעיונות העיוועים של השתיים האלו, המובילות של מפלגת העבודה.

נתניהו מותקף על אחריותו לעליית מחירי הדירות, אך זה אינו רציני. המפלצות הביורוקרטיות והתכנוניות ומערכות התמריצים המסובכות והפגומות שמונעות בנייה נרחבת שתפתור את מצוקת הזוגות הצעירים הן הרבה מעבר לשליטתו של אדם אחד, ואפילו אם הוא ראש ממשלה. עם זאת, לבו של נתניהו במקום הנכון וניתן לסמוך עליו שיתן גיבוי לשר האוצר הבא להגדיל בנייה, לעודד יזמות ולסלק מכשולים. רוב הסיכויים שיהיה זה משה כחלון, וכחלון הרי ציין בעצמו את התפקיד החשוב שמילא נתניהו במתן גיבוי לרפורמת הסלולר שלו.

דת ומדינה

מי שחשובים לו מאוד נושאים כמו ברית הזוגיות או תחבורה ציבורית בשבת יתקשה לשאוב עידוד מעמדותיו של נתניהו, שתמיד העדיף את שימור הקשר עם החרדים על פני פריצת הסטטוס קוו. אמנם זה לא כל כך משנה בבחירות האלו – האלטרנטיבה היא בוז'י הרצוג שימהר למכור את עצמו לחרדים עוד בטרם יספיק להשלים את המשפט:"סבא שלי היה רב ראשי".

יצוין עם זאת שבתהליך הקריטי של חיבור הציבור החרדי אל שוק העבודה ואל השירות הצבאי מילא נתניהו בסך הכול תפקיד חיובי עם השנים, בפרט כשקיבל דחיפות עידוד מלפיד האב ומלפיד הבן. ממשלתו הראשונה הקימה את ועדת טל, ממשלתו האחרונה חוקקה את חוק השוויון בנטל, ובראש ובראשונה – הקיצוצים שהנהיג כשר אוצר חייבו את החרדים להפסיק להסתמך על מדינת הרווחה ובאותה הזדמנות גם פירקו את הפצצה הדמוגרפית של הילודה הבדואית.

לסיכום

אם יש משהו שמעיב על רצוני להצביע לליכוד, הרי זו ההחלטה חסרת ההצדקה שקיבל נתניהו להקדים את הבחירות. חוק הלאום שסביבו נסובה המהומה בטרם פיזור הכנסת היה חוק מיותר לחלוטין. חוק מע"מ אפס וחוק ישראל היום היו אולי חוקים גרועים, אך לא במידה שהצדיקה את פיזור הכנסת שלוש שנים בטרם המועד החוקי. ההתנהלות המוזרה שהפגין נתניהו מטרידה, בפרט בעיני מי שדווקא העריך את היציבות הביטחונית והכלכלית שהקנתה ממשלת נתניהו עד אז, אבל בשיקול הכולל הסיבות שמניתי לתמוך בנתניהו עדיין מכריעות ומביאות אותי להצטרף לקריאה המפורסמת של בני בגין ערב בחירות 96': הצביעו נתניהו ומחל, הצביעו מחל ונתניהו.

המכונית ללא נהג מובילה לעולם ללא נפט

24 בפברואר 2015

בפוסט קודם בנושא המכונית ללא נהג כתבתי על השפעותיה הצפויות על התחבורה ועל כך שעשויה להוות אפילו תחליף לרכבת תחתית בתל אביב. למכונית ללא נהג יהיה אפקט דרמטי נוסף ששווה לחשוב עליו ועל השלכותיו – היא יכולה לפטור את העולם מהצורך בנפט. אמת, לא כל הנפט משמש לתחבורה, וחלק ממנו משמש לדברים אחרים, כדלק מטוסים וגם לייצור שקיות פלסטיק או מייק אפ לאיפור, אבל בערך 70% מהנפט משמש להנעת מכוניות, וזה דבר שהמכונית ללא נהג יכולה לשנות מן היסוד.

עם הגעת המכונית האוטונומית סביר להניח שרוב האנשים ישמחו להיפטר מהמכונית הפרטית וימהרו להחליפה במונית ללא נהג שתוזמן לפי הצורך, לא תתפוס להם מקום חנייה ולא תטיל עליהם ביקורים מייגעים במוסך. כיום הבעיה העיקרית עם המכונית החשמלית היא הטווח הקצר שהיא מאפשרת. נהגים אינם רוצים להחזיק בה בשל המגבלה הזו ומעדיפים לרכוש מכונית שמונעת בדלק לצורך נסיעות לטווחים ארוכים. כל זה רלוונטי בעולם שבו מכונית אחת צריכה לשמש את כל סוגי הנסיעות. ברם, אם מכונית תיבחר מחדש כל נסיעה לא תהיה מניעה מלבחור במכונית חשמלית לרוב הנסיעות ובמכונית מונעת בנזין לנסיעות המעטות שידרשו זאת. כך יעבור רוב רובן של הנסיעות אל המכונית החשמלית. האנרגיה העצומה שנדרשת כדי להזיז את מיליוני המכוניות על פני כדור הארץ תוסט ממיכל הדלק אל תחנות הכוח שמספקות חשמל. תחנות אלו יכולות להיות מופעלות עם אנרגיה משלל מקורות כמו רוח, שמש, אנרגיה גרעינית וכמו פחם, גז טבעי ונפט.  אז ישתנה מקומו של הנפט – ממקור האנרגיה החיוני והבלעדי הנדרש להפעלת התחבורה, לעוד רכיב אחד מני רבים, ולאו דווקא המועדף שביניהם – בשל היותו מזהם וגורם לפליטת גזי חממה.

לעובדה שאת המכונית תסיע תוכנה ולא נהג אנושי תהיה השפעה נוספת מכרעת שתוביל לירידה בצריכת האנרגיה בנסיעה. אפשר יהיה לעבור שוב ושוב על קוד התוכנה ולחשוב כיצד לשפר אותה כדי שתבצע נסיעות תוך צריכת אנרגיה מינימלית. זאת מהפכה אמיתית בדרך החשיבה – הרי לא ניתן לעבור על הד-נ-א האנושי ולחשוב איך לשפר אותו כיצד להפיק ממנו נהגים יעילים יותר. לכל היותר ניתן לתת קורסים והרצאות שהאפקטיביות שלהם נמוכה. יש דרכים מעניינות לגרום למכונית ללא נהג לנוע תוך צריכת אנרגיה פחותה. למשל, היצמדות למכוניות אחרות תוך כדי נסיעה יכולה להחליש את התנגדות הרוח וכך להביא לחיסכון של 20-30% בצריכת האנרגיה.

סביר גם שיתממשו ההשלכות שתיארתי בהרחבה בפוסט הקודם: הקטנה בנפח המכונית הטיפוסית כך שתתאים עצמה לנסיעה הטיפוסית הכוללת רק אדם אחד או שניים, או הפיכת נסיעות משותפות במונית אחת לפופולאריות מאוד. המשמעות תהיה ירידה עצומה בצריכת האנרגיה בענף התחבורה.

אבל אפילו אם המכונית ללא נהג לא תוביל לירידה כוללת בצריכת האנרגיה וניתן להתווכח על כך, כמעט בטוח שתוביל לקריסה עצומה בצריכת הנפט. מכיוון ששוק המניות מנסה לחזות מגמות שנים מראש מעניין יהיה לראות את התנהגותו אם וכאשר המכונית הזו תהפוך לאפשרות ריאלית, וכיצד יתמחר את תעשיית הנפט. קריסת השימוש בנפט תסב עוגמת נפש רבה למדינות כמו ערב הסעודית, קטאר, אירן, רוסיה, ונצואלה ונורבגיה שמתפרנסות ממנו.  טלטלות במחירי הנפט הובילו בעבר לטלטלות גיאו-פוליטיות דרמטיות, כך שפריצת הדרך הטכנולוגית שתפטור אותנו מההגה, אם באמת תקרום עור וגידים ולא תיתקל באינספור מכשולים בלתי עבירים, יכולה להוות סיפור מאוד גדול בקורותיו של העידן המודרני.

האם ביבי יהיה ראש הממשלה הבא? שלושה תסריטים שלא.

22 בפברואר 2015

בנימין נתניהו הוא עדיין, למרות כל שגיאותיו ופעולותיו המוזרות לאחרונה, המועמד המוביל להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. ברשומה הבאה אמנה שלושה תסריטים שנראים לי סבירים שבהם בכל אופן לא יהיה נתניהו ראש הממשלה הבא, לפחות לא לארבע שנים שלמות. אני מסתמך לצורך כתיבת הרשומה על תחזיות המנדטים של הבלוג המצוין בטל בשישים, שמשקלל את ממוצעי הסקרים ומוסיף עליהן קורטוב ממגמות שנצפו בעבר.

חקירה פלילית – נתניהו פורש

השליטה האמיתית במדינה היא כידוע מערכת המשפט. אם שלל הפרשיות והסיפורים שמלווים את נתניהו יהפכו לכתב אישום נגדו, מערכת המשפט לא תראה בעין יפה את המשך כהונתו כראש ממשלה ולפיכך הוא יצטרך לפרוש. רשימת המועמדים לכנסת הבאה נסגרה, ולכן גדעון סער, מספר שתיים בליכוד בכנסת הקודמת, לא יהיה זה שיחליף את נתניהו בתסריט כזה וכך נפסיד את גאולה אבן כאשת ראש ממשלה זוהרת.  מי כן יחליף? נראה שהמועמדים הפוטנציאליים הם גלעד ארדן, סילבן שלום ומשה יעלון. ארדן צעיר מדי ועדיין לא ממש הלך בגדולות, סילבן מנוסה מאוד אך כבר איבד מזוהרו, ולדעתי הציבור יעדיף את יעלון, אך מוסדות הליכוד יקבעו, לא הציבור. אם ההתקוטטות הפנימית לא תוכרע, יכול להיות שיוכרז מועמד פשרה זמני, שאינו נתפס כמי שיחזיק בשלטון לאורך ימים, כפי שקרה במערך שבו בחרו את גולדה מאיר כמועמדת פשרה זמנית אחרי מות אשכול ב-1969.   מי יכול להיות מועמד כזה? אולי בני בגין.

גוש המרכז מתאחד ומכתיר את כחלון

לפי תחזית בטל בשישים, שמשקללת את המומנטום הגדול שיש לגוש המרכז ביום הבחירות, אילו הבחירות היו נערכות היום הייתה יש עתיד מקבלת 14 מנדטים, כולנו 10 מנדטים וישראל ביתנו – 5 מנדטים.  אם יתאחדו המפלגות האלו אחרי הבחירות יוכלו להוות מפלגה אחת גדולה בת 29 מנדטים, וזו מפלגה שיכולה לטעון לכתר. לפיד כמעט נטול סיכוי להיות בממשלה הבאה, מאחר שגם נתניהו וגם הרצוג יעדיפו את החרדים על פניו. אבל הוא כבר הוכיח עצמו כפוליטיקאי ממולח. סביר שיעלה בראשו הרעיון להקים אחרי הבחירות מפלגת מרכז, שתהיה הגדולה במפלגות ותבטיח לו מקום בכיר בממשלה. אבל לשם כך הוא צריך את הסכמתו של משה כחלון. בניגוד ללפיד, לכחלון אין אינטרס כה גדול בהקמת מפלגה כזו. בכל מקרה הוא יהווה לשון מאזניים חיונית לכל ממשלה. לכן יצטרך לפיד להציע לכחלון משהו נוצץ באמת – מועמדות לראשות ממשלה מטעם מפלגת המרכז החדשה שתקום.     מפלגת המרכז של לפיד וכחלון תוכל לפנות לליכוד ולבית היהודי ולהציע להם הקמת ממשלת רוטציה נטולת חרדים. בממשלה זו שנתיים יהיה כחלון ראש ממשלה ושנתיים יכהן מועמד הליכוד, שיהיה כנראה נתניהו אם ישרוד את החקירות ואת החתרנות בליכוד לאור חוסר יכולתו לנצח בבחירות.   אפשרות אחרת היא להקים ממשלה של הליכוד וגוש המרכז בלי הבית היהודי ועם המחנה הציוני, אך היא נראית לי בעלת סיכוי נמוך יותר – בגלל לפיד הוגבל מספר השרים ואין מספיק ג'ובים לחלק לשלוש מפלגות גדולות וגם את הרוטציה אי אפשר לחלק לשלוש פיסות.

גוש השמאל מבטיח לכחלון גדולות ונצורות

הליכוד יצטרך את מפלגתו של משה כחלון כדי להקים ממשלה, ויהיה מוכן לתת לו לשם לכך עצמאות מלאה במשרד האוצר, ואם ירצה – גם במשרד השיכון. אין סיבה שליכודניק ותיק כמו כחלון יסרב להצעה קוסמת כזו, אולם אם איכשהו יצליחו הרצוג ולבני לשכנע את כחלון שגם בממשלתם הוא יקבל את כל מה שיחפוץ בו מלא מלא, התמונה תשתנה: האפשרות הפחות סבירה היא שכחלון ישוכנע להצטרף לממשלה צרה שתישען על קולה של חנין זועבי וכך יאפשר לבוז'י ולציפי לחלוק ברוטציה. מאוד קשה להאמין שדבר כזה יקרה, אבל אי אפשר לשלול אפשרות אחרת: כחלון יסכים להצטרף רק לממשלת אחדות ויגבה את דרישתו של הרצוג לרוטציה עם נתניהו. אם כך ידרוש כחלון הוא יוכל לכפות זאת על נתניהו ורוב הסיכויים שהרצוג יהיה הראשון ברוטציה כזו.

הסעת המונים בעולם ללא נהגים

20 בפברואר 2015

מסלול התלאות האינסופי בדרך לרכבת התחתית בתל אביב, זו שהחלו לחשוב עליה עוד בממשלת גולדה מאיר בתחילת שנות השבעים, רחוק מסיומו. לאחרונה התפרסמו כתבות המתארות את מצבו העגום של הפרויקט. בעבר חשבתי בנאיביות מה שהעברת ניהולו מגוף פרטי לציבורי תוכל לסייע במשהו, אבל נראה שהמציאות טופחת על פניי.  לא תהיה בקרוב רכבת תחתית בת"א,  ולמעשה גם כשתהיה, היא לא תהיה ממש תחתית, כי התוואי הנוכחי מהווה שעטנז מוזר בין רכבת קלה לבין רכבת תחתית. יש כאלו שמפקפקים בכלל בתועלת ובמעשיות של בניית רכבת תחתית כפתרון תחבורתי לימינו ומהללים את הדגם שמונהג בקורטיבה בברזיל שבה יש אוטובוסים רבי קיבולת להמונים שנוסעים במהירות בנתיבים ייעודיים (ביקורת מעניינת ודי משכנעת על רכבת תחתית ניתן לקרוא בבלוג של עדו).

אבל ככל שעוקבים אחרי ההתפתחויות העתידניות בנושא תחבורה, עולה לדעתי ביקורת אחרת על פרויקט הרכבת התחתית, ביקורת הנוגעת לשאלה האם הוא בכלל יהיה רלוונטי בעתיד הרחוק. הרי הפרויקט בוודאי לא יתממש בעשור הקרוב, כלומר כנראה יתחיל לפעול אחרי 2025. במהלך בנייתו ישותקו חלקים מהעיר, ייווצרו פקקים עצומים ויתווספו עוד ועוד עלויות. כדי להצדיק זאת נדרש אופק ארוך שנים של תועלת. אם בשנת 2040, 2050 או אף 2060 כבר לא יהיה טעם ברכבת תחתית, אולי היא מיותרת כבר עכשיו.

ב-2040, או 2050 ואולי עוד הרבה קודם, הצפי של המומחים הוא שכבישי העולם יתמלאו במכוניות חשמליות ללא נהג.  הן יהיו בטוחות וחסכוניות, ומה שחשוב לענייננו – הן יצמצמו באופן דרמטי את התפוסה בכבישים. סביר להניח שאנשים יפסיקו להחזיק במכוניות, ויעברו למודל כלכלי וחסכוני יותר שבו יזמינו מונית שתגיע לביתם בתוך דקה או שתיים מחניון תת קרקעי סמוך ותחזור למקומה לאחר הנסיעה. החניונים יכילו מגוון מכוניות, חלקן יתאימו לנוסע אחד, חלקן יתאימו למשפחות עם ילדים קטנים שנזקקים לכסאות בטיחות. לא עוד נראה את המצב הבזבזני שבו מכונית המתאימה לחמישה נוסעים מכילה אדם אחד בלבד, תופסת נפח עצום על הכביש ומבזבזת אנרגיה מיותרת, גם לא יהיה צורך במגרשי חניה קרקעיים.   אפליקציות מתוחכמות יאפשרו שיתוף נסיעה בין זרים, תופעה שכבר היום יוצאת מהחיתולים בעידן המכונית עם נהג, אבל תצבור תאוצה בתקופה שבה תזמון הנסיעות כולו ינוהלו בידי מחשבים. ייתכן שהתחבורה הציבורית המסורתית תפנה מקומה לטובת מוניות שירות אוטומטיות שתדירות פעולתן תיקבע לפי ההזמנות שיבצעו בכל רגע נתון משתמשי אפליקציות סלולריות.  כל אירוע בטיחות יתוחקר היטב ויביא לעידכון התוכנה, וכך ייעלמו לאט לאט התאונות שלא רק גובות מחיר כבד בנפש, בגוף ובממון, אלא גם מעכבות את הנסיעה בכבישים ומגבירות את העומס ואת הצפיפות. ההמתנות הארוכות ברמזורים ייעשו מיותרות. מכוניות מונחות אלגוריתמים יידעו לחצות כביש מכמה כיוונים בו זמנית מבלי לחולל תאונה (הדגמה יפה כאן). הצורך במרחק עצירה בין מכוניות ייקטן. מכוניות אוטומטיות שיכולות לתקשר ביניהן מסוגלות להסתדר בלעדיו.

בארץ יהיה להתפתחות הזו ערך מוסף ייחודי – המכשול הגדול ביותר בפני התחבורה הציבורית יוסר. הדתיים לא יוכלו למנוע מהציבור לצרוך תחבורה ציבורית בשבת, כאשר קיומה לא יהיה כרוך בשכירת נהגים לחלל שבת. סביר להניח שבתוך הציבור הדתי עצמו יתפתח ויכוח האם מותר לנסוע בשבת במכונית ללא נהג.

כשהעתיד העתידני הזה יהיה פה, האם הרכבת התחתית תהיה כל כך נחוצה? אולי רק תהווה מטרד, תוזנח ותהפוך לחסרת משמעות כמו הכרמלית בחיפה. כשהממשלה כל כך כושלת באספקת פתרונות נוסח המאה ה-19, מוטב לייחל לכך שהמגזר הפרטי יספק פתרונות של המאה ה-22.

הגולם קם על יוצרו ומותיר את הנגב שממה

19 בפברואר 2015

עיתון הארץ מפרסם היום סיפור מאוד מעניין. מתברר שקיימת מחלוקת נוקבת בין החשבת הכללית באוצר לבין גורמי הממשלה בשאלה כיצד יירשם בספרי הממשלה מעבר צה"ל לנגב. האם ההוצאות הכרוכות במעבר יירשמו כהוצאה תקציבית – כלומר ההוצאות הכספיות שיידרשו לצורך העברת צה"ל לנגב יירשמו כהוצאה ויוסיפו על הגרעון הממשלתי או שלחילופין יירשמו כהשקעה של חברה ממשלתית שתקום לצורך העניין ובעתיד תוכל להרוויח מההשקעה על ידי מכירת הקרקעות שיתפנו במרכז הארץ לקבלנים.

למי אכפת פרט לרואי חשבון אובססיביים? ובכן, אם יירשם מעבר צה"ל לנגב כהוצאה תקציבית, אזי יתווספו הוצאות המעבר לגרעון, והרי שרי האוצר, אפילו חילוני מובהק כמו יאיר לפיד, חשים חובה דתית עמוקה להותיר את הגרעון נמוך משלושה אחוזים. מצד שני העברת ניהול המעבר לידי חברה שצה"ל יוכל לקבל ממנה תשלומים תאפשר הגדלה של תקציב הביטחון מבלי להצהיר על כך במפורש בספרי התקציב.

במהות כמובן לא ישתנה כלום. בין אם ההוצאה תירשם בסעיף כזה או בסעיף אחר. בין אם סוכנויות הדירוג הבינלאומיות יקבלו את המידע עליה באותיות מובלטות או דרך הדלת האחורית, מישהו יצטרך לממן את הדלק של הטרקטורים שיחרשו את השטח.
אבל מבחינת התמריצים ישתנה הרבה. יהיה יותר קל לקדם מעבר צה"ל לנגב כשלצה"ל תהיה ודאות לגבי התמורה שיקבל. יהיה יותר קל לשכנע את האוצר לקדם את המהלך כשנעריו יודעים שהעיתונים לא יגיבו בכותרות היסטריות על פריצת יעד הגרעון וששר האוצר לא יצטרך להצדיק ולהסביר "מדיניות חוב לא אחראית".

מטרתה הסופית של החשבות התקציבית היא לבקר מצב שבו הממשלה מזרימה סכומי עתק למשק ועל ידי כך מחוללת סחרור אינפלציוני ומקפיצה לשחקים את המחירים. אולם על ידי ראיית העצים במקום היער קם הגולם על יוצרו – שומרי הסף של גליונות האקסל הלאומיים פועלים עתה להכניס את הוצאות מעבר צה"ל לנגב למסגרת התקציב, על ידי כך להפעיל לחץ תקציבי שיקטין את התמריצים למעבר צה"ל לנגב וכך בסופו של דבר יפגע בהיצע הדירות במרכז הארץ. במקום שיקיימו את חובתם הראשונית למנוע אינפלציית מחירים הרסנית הם מסייעים להמשך אינפלציית מחירי הדירות ולהתעללות בזוגות הצעירים.

הרעיון הרע של כחלון

16 בפברואר 2015

בראיון לדה מרקר הטיל משה כחלון פצצה. הוא הודיע שברצונו להטיל מס של 20%-25% על ירושות שמעבר ל-10 מיליון ש"ח. יש לכחלון סיכוי מאוד מאוד גבוה להיות שר האוצר הבא של מדינת ישראל, אך אין זה אומר שיצליח ליישם בקלות את התוכנית הזו, או שהוא רוצה בה מספיק כדי שהיא תתממש.

למס ירושה יש חסידים רבים, למשל העיתונאי נדב אייל שכתב בהרחבה על תמיכתו ברעיון. יש לו מתנגדים רבים עוד יותר – אפילו מנואל טרכטנברג, שר האוצר של "המחנה הציוני" הביע התנגדות. החרדים האשכנזיים מתנגדים בתוקף. ראש הממשלה נתניהו בוודאי אינו בעד. שר האוצר הקודם לפיד לא קידם את הרעיון.

בניגוד לטיעון שצוטט מפי כחלון, מס ירושה אינו מקובל בכל מדינה מערבית. יש לא מעט מדינות מערביות שבהן אינו מונהג – אוסטרליה, אוסטריה, ניו זילנד, קנדה, שוודיה, שוויץ. אפשר למנות גם את סינגפור והונג קונג. אפשר להתווכח אם נורווגיה כלולה כי אין בה מס ירושה, אך יש בה מס רכוש שנתי, שהוא אולי יותר מעיק. בנוסף מעניין לציין שמבחינות מסוימות בארה"ב, שיש בה מס ירושה ואפילו משמעותי מאוד (40%!), מצב רוב היורשים טוב מבישראל, כי מתחת לתקרת הפטור שהיא 11 מיליון דולר לבני זוג ואותה יחצו רק עשירים של ממש, יש פטור ממס רווחי הון. בישראל לעומת זאת משלמים מס רווחי הון על ירושה.

בבריטניה יש מס ירושה של 40% כבר על ירושה שמעבר לסכום צנוע יחסית של 325 אלף ליש"ט. איכשהו הממלכה המאוחדת מצליחה לשגשג גם עם מס כזה ואף להיות אטרקציית עשירים בינלאומית, אבל מנהיגי הלייבור, סוציאליסטים שכמותם, הסתבכו לא פעם בשערוריות שבהן התגלו התיכמונים שנקטו כדי לחמוק מהמס (ראה למשל כאן וכאן. הם לא שונים מבני הזוג קלינטון, תומכים מושבע במס ירושה, שנקטו פעלולים כדי לחמוק ממנו).  גרוע מזה, מאחר שמס כל כך דרקוני משבש קשות פעולה של עסקים קטנים ומשקים חקלאיים (שצריכים להימכר כדי שניתן יהיה לשלם מס תמורתם), או פוגע קשות ביכולתה של משפחה להעביר מתנות לילדיה, נוצר לחץ לאפשר כל מיני מעקפים לו, ואלו יוצרים תמריצים מעוותים. למשל בבריטניה השקעה במשקים חקלאיים ובמניות יתר (AIM) פטורה ממס ירושה. הדבר מהווה תמריץ משונה לזקנים אמידים לשים כספם בהשקעות ספקולטיביות. שלא לדבר על מבנים פיננסים מסובכים כמו נאמנויות, שנוצרים כדי לעקוף את המס, וקיומם מהווה כר פורה לפעילות כלכלית פרזיטית של רואי חשבון.

טענה רווחת נגד מס ירושה היא שהוא מהווה מיסוי כפול על כספים שכבר שולמו עליהם מסים. זו טענה חלשה – גם מע"מ מהווה מס כפול. הבעיה האמיתית עם מס זה היא שהוא פולש בצורה גסה ליחסים האישיים והמשפחתיים ביותר של האדם, והופך את מערכת המיסוי לטוטאליטרית. משעשע לראות ליברלים שמזועזעים מהחודרנות של המאגר הביומטרי, אך לא יזועזעו ממערכת מס ירושה שתיצור תמריצים רעים שחודרים לרבדים האישיים ביותר בחיי האדם. למשל בבריטניה מתנות שניתנו שבע שנים לפני המוות פטורות ממס ירושה. אפשר לשער איזה תמריצים מעוותים הדבר נותן למי שאמא שלו נתנה לו דירה במתנה לפני שש שנים ואחד עשר חודשים, ואילו עתה היא שוכבת בטיפול נמרץ מונשם, והרופאים שואלים איתו מה לעשות איתה. מחקר אוסטרלי הראה שהדברים האלו באמת קורים – מיתות תלויות במסים, אנשים מתים במועד הנוח יותר מבחינת עקיפת חוקי המס.  ומה עם הורה שבטח בילדיו והעביר להם את כל רכושו מבעוד מועד כדי לחסוך במס, ועתה הם מנצלים זאת כדי להתייחס אליו בצורה מחפירה? ומה עם תמריץ חולני שניתן לאדם מבוגר להתחתן עם קרובת משפחתו, כדי להקל על דיני המס? ומה עם העדפת ההורים הבזבזניים על החסכנים – בישראל יש התנגדות מוצדקת של החברה החרדית למס ירושה. חרדים רבים בוחרים להעביר את חייהם בצניעות רבה, כשהם חוסכים בקפידה כדי שיוכלו לקנות דירה לילדיהם הרבים. לא ברור איזו הצדקה מוסרית יש להטלת מס נוסף עליהם בהשוואה להורים אחרים שחיים חיים בזבזניים ומוציאים את כל כספם על עצמם.

מבחינה כלכלית לא ברור מה מס ירושה ישיג. אם הרצון הוא להקטין את יתרון הפתיחה של ילדי אשכנזים עשירים מרמת אביב ג' ומצהלה על מזרחיים מעיירות הפיתוח, צריך שסף המס יהיה נמוך מספיק כדי לפגוע במעמד הבינוני גבוה, ודבר זה יעורר מחאה רחבה וסיכוייו הפוליטיים אפסיים. אם הרצון הוא לפגוע רק בעשירים הגדולים, תועלתו מפוקפקת אל מול הנזק שבהרחקת הון מישראל. מה עוד שעשירים מיומנים מאוד בשימוש בנאמנויות ובתעלולים אחרים נגד מס ירושה. אם הרצון הוא להרחיב את התקציב, יש הרבה הרבה יותר כסף ברעיונות אחרים – למשל בהפעלת לחץ מתון על נגידת בנק ישראל שתואיל בטובה סוף סוף לעמוד ביעד האינפלציה שקבעה לה הממשלה, ותתחיל להדפיס כסף לשם כך.

נכון שהניסיון העולמי המצטבר מוכיח שמס ירושה, אם יוטל בישראל, לא ימוטט את כלכלתה. יש הרבה מדינות עשירות עם מס כזה. אבל תועלתו תהיה מעטה ומוגבלת מאוד, ונזקיו רבים.

הפרדוקס של האליטות השמאלניות

13 בפברואר 2015

אירועי הימים האחרונים סביב פרס ישראל מביכים אמנם, ומפגינים את נטייתו של ראש הממשלה נתניהו לאבד עשתונות ערב בחירות שבהן מצבו בעייתי. אבל יש בהם גם כמה ניצוצות של עניין. הכי מעניינים הם דבריו של עמוס עוז (בעיניי גדול הסופרים שחיים כיום, אולי לא רק בישראל), וכך אמר עמוס עוז בתגובה לשערוריית הפרס:

שמעתי אתמול את ביבי מסביר שפיטר אחדים משופטי פרס ישראל בספרות בנימוק מעניין ש'יש הרבה מגזרים בחברה שלא מיוצגים בוועדות השופטים של הפרס'. נשמע מאוד דמוקרטי. קרוב ל-70% מהחברה לא קוראים ספרות – אולי 'ישראל היום' כן- אבל לא ספרות. האם בוועדת הפרס צריכים להיות 70% שלא קוראים ספרות מסיבות דמוקרטיות?

אפשר להתווכח על דבריו של עוז, אבל בהתאם למה שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, די בטוח שעקיצתו משקפת אמת – הנוכחות השמאלנית בוועדות הפרס משקפת היטב את העובדה שהאנשים שטורחים לקרוא ספרות איכותית הם אינטליגנטיים, משכילים, ומן הסתם נוטים לשמאל ברובם.  עוז כבר הספיק לקבל תגובות חריפות על דבריו, תגובות שנובעות מההנחה שהאליטה לא אמורה להתגאות בהיותה אליטה ואם תעשה כן הרי היא מתנשאת וחצופה. ספק אם גם בשמאל עצמו הדברים מצטלצלים היטב – על אף היותם אמת לאמיתה. זו נקודה שנוגעת לפרדוקס קשה המצוי במוקד ההשקפה השמאלנית. השקפה זה גורסת שלכל התרבויות צריך להינתן יחס של כבוד ולעתים מגיעה לרלטביזם תרבותי ממש, כאילו הכול יחסי, ואף תרבות לא יכולה לטעון לעליונות על האחרת. בקצרה, תמיד השקפת השמאל מדגישה את השוויון בין בני האדם. וכאן מתעורר הפרדוקס – הרי קיומה של האליטה השמאלנית עצמה, זו שהשוויון בין בני האדם כה חשוב לה, מוכיח בעצמו את ההיפך משוויון. הנה ציבור קטן של אנשים שמשוכנע בהשקפת עולם אחת, נבדל באיכויותיו האינטלקטואליות, ובשל הפער המהותי בינו לבין שאר בני האדם, הוא כל כך מתקשה לגייסם לצידו, אז היכן כאן השוויון?   חוסר השוויון בין בני האדם הוא חרב פיפיות עבור השמאל. מצד אחד הוא עצמו מהווה סתירה מוחלטת לאמונותיו ולהשקפותיו. מצד שני השמאל יכול להתגאות בכך שבתוך כל קבוצה של בני אדם, אלו ששווים יותר מבחינת איכויותיהם האינטלקטואליות והישגיהם המדעיים יהיו אלו שייטו יותר לכיוונו.

חיזיון התעתועים של מרצ

10 בפברואר 2015

מרצ הציגה מצע כלכלי. מעיון בו מתברר שהיא נסחפת שמאלה בתחום הכלכלי עוד יותר משהיא בתחום המדיני, וזה לא דבר שקל לעשות.  מיסוי התאגידים בישראל מגיע היום עד לרמה של 50% (מס דיבידנד/רווחי הון + מס חברות). רמה זו קרובה לרמת השיא העולמית (למשל דומה למצב בשוודיה וגבוהה מהממוצע במדינות המפותחות). איך בכל אופן כלכלת ישראל צומחת עם כזה מיסוי? בישראל ניתנות הטבות מיסוי לחברות מייצאות שנטל המס עליהן יכול לקטון מאוד, בפרט אם פועלות בפריפריה.  מחזיק מניות "טבע" ישראלי למשל משלם בערך 25% מס כולל על פעילותה.

מה מרצ מציעה לעשות בנידון? ובכן על פי מצעה הכלכלי מרצ מציעה להגביל הטבות המס לחברות המייצאות. ובנוסף להעלות את מס החברות ולהשוות את מס הדיבידנד/מס רווחי הון למס על הכנסה שלפי מרצ יכול להגיע ל-60%. אחסוך מכם את החישוב מעורר הסחרחורת של שגעת המיסוי של מרצ ואספר לכם שמחזיקי מניות טבע למשל אמורים לשאת, לפי מרצ, נטל מס כולל שיעמוד על 72 אחוזים. גבוה לאין ערוך יותר מבכל מקום אחר בעולם. האם מרצ באמת מאמינה שעם נטל מס כזה מפעלי טבע יישארו פה יותר מהזמן שלוקח לבטא את המילה "קופקסון"? ואז מי יספק לתושבי הפריפריה עבודה, ועוד בשכר המינימום המוגדל שבו רוצה מרצ? הלשכה הפרלמנטרית של אילן גילאון?
ומה עם סטרטאפיסטים מצליחים? לא אופתע אם רבים מהם מצביעים למרצ, אבל כשמרצ תצפה מהם לשלשל לקופת המדינה 60% או 70% מהרווחים שהשיגו בעבדות הייטק במשרד נטול אור טבעי יומם וליל, הם יעדיפו להמיר את אהדתם לה בהצבעה לירוקים בברלין.  ומה עם הרופאים הבכירים שאמורים לפעול בשירותי הבריאות הציבוריים המעולים שהיא חפצה בהם? אפילו את מה שיוותר ביד למצליחנים האלו חומדת מרצ שמציעה מס על ירושות שיחול כבר על המעמד הבינוני. מה שאומר שעוד בחייהם יצטרכו להתחיל לדווח לרשויות המס על מתנות שיתנו לבני המשפחה.

הדבר הגרוטסקי ביותר כמובן הוא הניסיון לערוך את ההטבות שמציעה מרצ, לסכום את עלותן, ולהראות שמכוסה בידי העלאות המיסוי שהיא מציעה. כאילו אנחנו חיים בעולם סטטי שבו די בכך שזהבה תרים את שרביט הקסמים לעבר העשירים, הכסף יזרום מהם אליה, והכול יימשך כרגיל. בפועל המחיר של הטלת מס על ההון שגבוה (בהרבה) מזה שמקובל בונצואלה של צ'אבז לא נמנה בחישובים. מיסוי כזה יחריב לגמרי את התעשייה הישראלית. כרגיל כלכלה אינה ניתנת להבנה על ידי גיליון אקסל סטטי, אלא על ידי חשיבה על תמריצים, והתמריצים שמציעה מרצ לכלכלה הישראלית הם איומים ונוראים.
למרצ יכול היה להיות אפילו היתרון של יכולת הלמידה מניסיון, ניסיונו של פרנסואה הולנד שניסה ליישם מצע דומה בצרפת, נאלץ לסגת ממנו לחלוטין ובבושת פנים ובדרך הפך לנשיא הפחות פופולארי בתולדות הרפובליקה. אמנם למרצ יש מזל גדול שלא היה להולנד – קרוב לוודאי שלעולם לא תצטרך להעמיד את המצע שלה למבחן המציאות.

האם ישראל תעקוף את צרפת?

9 בפברואר 2015

גיא בכור חגג לאחרונה את ההישג המדהים של הכלכלה הישראלית – הגעה ליחס תוצר לנפש שעומד על 40,000 דולר. הישג מעורר התפעלות, שיש איתו רק בעיה אחת – הוא לא קרה. התמ"ג של ישראל עומד בערך על 1.1 טריליון ש"ח ומספר תושביה 8.2 מיליון. פעולת חילוק פשוטה מגלה שהתמ"ג לנפש הוא 134 אלף ש"ח.  40 אלף דולר הם יותר מ-150 אלף ש"ח. אנחנו עוד לא שם. גם אם עושים תיקון לשווי הדולר האמריקני כך שישקף את יוקר המחיה, ספק אם הדבר משפר את המצב כי ישראל נחשבת מדינה יקרה.

אבל זו התמקדות בטפל – ישראל לא הגיעה לתמ"ג לנפש של 40 אלף דולר עדיין, אך היא בדרך לשם ובצמיחה מתמשכת לעומת מדינות המערב האחרות. ולגיא בכור יש בכל מקרה אילן גבוה להיתלות בו – הוא הסתמך על נתוני האקונומיסט. מה שכן, הישג גדול אחר נמצא ממש בדרך אלינו – האירו מידרדר מדי יום, ובקרוב מאוד ייתכן שיגיע לאזור ה-4.18 4.3 ש"ח לאירו. אם יגיע לשם תהיה לכך משמעות היסטורית. התמ"ג של צרפת עומד על 2.1 טריליון אירו ומספר תושביה 66 מיליון. כלומר התמ"ג לנפש הוא 31  32 אלף אירו לנפש. בשער של 4.18 4.3 ש"ח לאירו, 134 אלף ש"ח הם יותר מ-31 32 אלף אירו. ישראל נעשית מדינה עשירה יותר מצרפת! יש לנו הרבה מה ללמוד מצרפת – מדינה עם תשתיות תחבורה ציבורית מצוינות ועם שבוע עבודה קצר, ונתונים חשבונאיים רחוקים מלהיות חזות הכול, אבל משהו הם אומרים.

דבר זה שופך אור חדש על העלייה הגדולה מצרפת שלאחרונה שומעים עליה כל כך הרבה. הטרור המוסלמי שמכה בצרפת והאווירה האנטישמית ברחובות מביאים את העולים אלינו, וכך מתממשת המטרה הראשונה במעלה של הציונות – מתן מקלט ליהודי העולם. אבל יש עוד סיבה לכך שהם באים – ישראל בצמיחה כלכלית וצרפת, כחלק מגוש האירו, בקיפאון.  מעמדה הכלכלי של ישראל בעולם הוא במפנה היסטורי.

קמפיין השקופים של ש"ס

9 בפברואר 2015

קמפיין "השקופים" של ש"ס הוא מרתק. בפעם הראשונה, למיטב זכרוני, ישנה מפלגה חרדית שמנהלת קמפיין סוציאליסטי מוצהר, כאילו הונהגה בידי שלי יחימוביץ' ולא בידי אריה דרעי שהיה ידוע תמיד כמוקף בלובשי חליפות ורסאצ'ה.  ש"ס מביעה תמיכה בהעלאות מסים כמו מס על אחוזות, מסים על ההון ואפילו מס ירושה. מס ירושה תמיד היה נחשב לתועבה בעיני המפלגות החרדיות, שבציבור שלהן קיימות, עוד יותר מבציבורים האחרים בישראל, העברה בהיקף גדול של הון מהורים לילדים מצד אחד, וחשדנות עצומה כלפי המדינה, מנגנוניה ושימושה בכספי האזרחים מצד שני.

אין ספק שציבור מצביעי ש"ס הוא עני בהרבה מציבור מצביעי המחנה הציוני למשל, ולכן לכאורה טבעי שאם המחנה הציוני הוא סוציאליסטי, אז ש"ס תהיה סוציאליסטית הרבה יותר. אבל כפי שטענתי בפוסט הקודם, דעות פוליטיות אינן מגובשות על סמך אינטרס אישי צר, אלא על סמך המיקום האישי בציר של השקפת העולם. ציר שנע בין חדשנות לבין שמרנות וקרבה להשקפת העולם הקדומה של האנושות. השקפת העולם המסורתית שליוותה את האנושות מימים ימימה הייתה אוהדת ביותר לאי שוויון, כי הרי מלחמת הקיום כרוכה בהכרח באי שוויון מתמיד. מוזר לפיכך לראות את ש"ס, שציבור מצביעיה בעל השקפת עולם כה מסורתית, משתיתה קמפיין על מאבק באי השוויון, כאילו למשל המצב שבו אין אישה ברשימת ש"ס אינו בעיה חמורה מפרספקטיבת השוויון.

אמנם צריך לשים לב שבעוד מאבק כללי באי שוויון נראה זר ומוזר למצביעי ש"ס, מאבק ספציפי באי שוויון ובאפליה כלפי מצביעי ש"ס המזרחיים הוא יקר ללבם מאוד ובזמנו הביא את קמפיין "הוא זכאי", ערב כניסתו של אריה דרעי לכלא, להצלחה מסחררת, ולא בגלל רחמים על מצבו הכספי של דרעי האביון. נותר לראות אם הקמפיין של ש"ס עוד יעבור כמה מוטציות כדי להתמקד  ביתר חדות במה שבאמת מעניין את מצביעיה, הרמת קרן המזרחיים, ופחות בסוציאליזם שרחוק מהם.