Archive for מרץ, 2015

הערת שוליים שלא הייתם קוראים ב-ynet

31 במרץ 2015

היום פורסם דו"ח בנק ישראל לשנת 2014. חומר קריאה מעניין. כדאי לשים לב להערת שוליים באחד העמודים (עמ' 6 בפרק א'):

השוואה הסטורית של שיעור האבטלה היא בעייתית עקב שינויים שנעשו במהלך השנים בסקרי כוח האדם. למרות זאת ניתן להעריך כי שיעור האבטלה כיום הוא הנמוך ביותר מאז תוכנית הייצוב של שנת 1985.

לא משהו שהייתם יכולים לקרוא ב-ynet בחודשים האחרונים.

בלוגר כלכלה חדש ברשת

30 במרץ 2015

לא בכל יום הדמות הדגולה ביותר של המאה ה-21 פותחת בלוג כלכלי, אבל היום זה קרה.

הקיצוצים של יאיר לפיד – רטרופרספקטיבה

29 במרץ 2015

לפני שנתיים קמה ממשלה חדשה בישראל עם יאיר לפיד כשר אוצר. לפיד, שר אוצר לא מנוסה שלפי עדותו שלו, לא הבין דבר בכלכלה, התחלחל מעומק הגרעון שיועציו הצביעו עליו, "הקטסטרופה שהותירה הממשלה הקודמת", והחל במהלך של העלאת מסים וקיצוצים. הכול בדרבונם של "מומחי כלכלה" מהסוג המכונה בלעג בידי פול קרוגמן – "אנשים רציניים מאוד", אלו שתמיד יתמכו בכל מהלך שיישמע מכובד, רציני כביכול, ויכלול גזרות קשות על הציבור המסכן.

בקושי היה דיון ציבורי האם הקיצוצים נחוצים בכלל. כלומר הסוציאליסטים כהרגלם תבעו שהקיצוצים והעלאות המס יבואו על חשבון הפרה החולבת האהובה עליהם, העסקים והעשירים, אולם השאלה האם קיצוצים וגזרות מס בכלל נחוצים כמעט לא עלתה לדיון. הרי האנשים הרציניים מאוד אמרו את דברם.

מי שבכל אופן התעקש לשאול מדוע צריכים לקצץ, זכה לתשובה שהריבית היא "גבוהה ויקרה" ואסור חלילה להגדילה. עתה, כאשר עברו בסך הכול שנתיים, לא זמן עצום בכלכלה, אפשר להסתכל אחורה ולראות כמה אווילית הייתה המחשבה הזו. הריבית כיום מצויה בשפל היסטורי וקרובה לאפס המוחלט. ואף על פי כן מסתמנת דיפלציה עקשנית שתימשך גם בעתיד הנראה לעין, כפי שהודה היום בנק ישראל. משמעות הדברים היא שבנק ישראל יהיה אמור למצוא בקרוב דרכים חדשות להוריד עוד ריבית שכבר עומדת על אפס, אחרת ישלים עם דיפלציה בניגוד מוחלט למנדט שלו.  הדבר יגרור כנראה את בנק ישראל למהלכים בעייתיים ומנפחי בועה כמו הקלה כמותית או ריבית שלילית.

נשאלת אם כך השאלה – אם הריבית היום נמוכה בצורה כה בעייתית, האם לא מוטב היה שלפיד היה מנצל את הקדנציה שלו כדי לחשוב על דרכים להעלאת ריבית במקום להפחיד הפחדות של הבל מפני נסיקתה (וזה עוד מפוליטיקאי שדווקא כאשר מתייחס לפחדים מוחשיים וסבירים, לא שטויות שחיות ומתות בתוך גיליון אקסל, מבטל אותם כ"הפחדות").    אם כך אולי הגרעון הגבוה, "הקטסטרופה שהותירה הממשלה הקודמת", לא היה קטסטרופה כלל אלא כלי עבודה מצוין להפיכת סביבת הריבית בישראל לגבוהה יותר ובריאה יותר? כלי שלפיד פספס.

אובמה במזרח התיכון

28 במרץ 2015

אנחנו חיים בזמנים דרמטיים מאוד בהיסטוריה של המזרח התיכון. אל מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה ובעירק התווספה עכשיו מערכה חדשה: בתימן החלו מדינות האיסלם הסוני בראשות סעודיה לתקוף את הכוחות השיעיים הנתמכים בידי אירן. גיא בכור רואה את האירועים, אולי בהפרזה הססגונית האופיינית לו, כראשיתה של מלחמת מאה שנה בין הסונים לשיעים, ולדעתו אל לישראל לנקוט עמדה במלחמה זאת.

ברם נראה שדווקא ממשל אובמה נוקט עמדה ברורה והיא פרו שיעית. בעירק הוא מסייע לכוחות השיעים הנלחמים בדעאש ובסוריה הוא זנח את תביעתו שאסד יטוש את הזירה. החשוב ביותר, בלוזאן שבשוויץ הוא רוקם הסכם עם אירן שיסיר מעליה את הסנקציות ויכלול ויתורים רבים בסוגיית הגרעין. כל זה קורה בעוד מנהיגה העליון של אירן חמינאי מעודד את ההמונים לקרוא "מוות לאמריקה".

מה פשר התנהגותו של אובמה? גם חורשי תיאוריות הקשר המשוכנעים שאובמה נאמן לחינוכו המוסלמי יתקשו להסביר מדוע הוא מצדד דווקא בצד השיעי. הוא הרי גדל באינדונזיה שהיא ארץ מוסלמית סונית.
את ההסבר לגישתו של אובמה יש למצוא במקום אחר. אובמה שונה מאוד בהתייחסותו למזרח התיכון מקודמו ג'ורג' בוש. בעוד בוש העדיף מעורבות פעילה כפי שהתגלמה במלחמה בעירק, אובמה מעדיף בדלנות. הנחת המזרח התיכון לנפשו. לבדלנות יכולים להיות שני מניעים שונים בתכלית. הבדלנות מהסוג הראשון שאפיינה את ההתנגדות לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה ושמייצג עד היום הסנטור ראנד פול במפלגה הרפובליקנית נובעת מהעדפת ארה"ב והאינטרסים שלה ומחוסר עניין בעמים אחרים ומצוקותיהם. הבדלנות מהסוג השני המאפיינת את אובמה מקורה אחר, כמעט הפוך. היא נובעת מסלידה עמוקה מחוסר שוויון ובעיקר מתחושת אשמה על כל ביטוי אקטיבי של חוסר שוויון. כמו באג'נדת הפנים שלו המנסה להפחית חוסר שוויון על ידי מיסוי עשירים והנהגת ביטוח בריאות לכול, כך גם באג'נדת החוץ סולד אובמה מביטויים של חוסר שוויון. מצב שבו מדינה מערבית כמו ארה"ב תכפה בכוח הזרוע את ערכיה על אומות אחרות מהעולם השלישי יבטא חוסר שוויון ואימפריאליזם גס. אובמה אינו נלהב להגיע לכך וגם מפקפק באפקטיביות של הדבר.  אלא שכאן אובמה בבעיה כי בסופו של דבר, בניגוד ללחישות שונאיו, אובמה הוא פטריוט אמריקני ומחויב לשלומה של ארה"ב. אינטרסים אמריקניים חיוניים ומובהקים נמצאים על הכף שאם יינטשו יתחולל תוהו ובוהו – מניעת הפצת נשק גרעיני וכימי וכן מניעת התפשטותו של ארגון טרור כמו דאעש שאינו בוחל בהשמדת עם ויש לו שלוחות במדינות המערב. לפיכך אובמה מנסה למצוא דרך לא כוחנית שתאפשר לו לשמור על האינטרסים האמריקניים. גם במקרה של הנשק הגרעיני והכימי וגם במקרה של דאעש מאמין אובמה שהצד השיעי הוא זה שמסוגל לספק לו את הפתרון הלא כוחני או הפחות כוחני. בהסדרים עם אירן וסוריה ניתן יהיה להיפטר מהנשק הגרעיני והכימי שבידיהן ללא מלחמה ובסיוע אירן והחיזבאללה ניתן יהיה למגר את דאאש ללא כוחות קרקע אמריקניים. בסוגיות הגורליות של המזרח התיכון יש אם כך דווקא לצד השיעי את הסחורה שאובמה מעוניין בה – הפיתרון הפחות כוחני, ולפיכך אין פלא שאחריו הוא מחזר.
אבל לחתירה העקבית אחר הפיתרון הפחות כוחני יש מחיר – מצד אחד, ארצות הברית מאבדת מכוח ההרתעה שלה ומתרחקת מבעלות בריתה שמאבדות אמון בה. מצד שני, ניתן להשתמש בחששה מעימות כדי לסחוט אותה ולהוציא ממנה ויתורים מפליגים. האם לאור זאת אובמה הוא צ'מברליין בן זמננו? ואולי גישתו הזהירה והלא כוחנית תתברר כמפוכחת וכרואה למרחוק? ימים יגידו.

החזון הדו לאומי מתחזק, המציאות הדו לאומית נחלשת

27 במרץ 2015

התפרסם ראיון מאוד מעניין עם כתב השטחים אוהד חמו, עם התייחסות נרחבת לאפשרות העתיד הדו לאומי, שדנו בה כבר בארוכה על רקע אזהרותיו של עמוס עוז שנכדינו יחיו במדינה ערבית .

בראיון יש מסרים סותרים.
מצד אחד חמו אומר:

אין פעם אחת שאני מדבר עם פלסטינים ולא שומע את הפתרון הזה [הדו לאומי]. אנשים בגילי עם שלושה־ארבעה ילדים אומרים, 'אנחנו רוצים להיות כמוך, לא יותר ממך ולא פחות ממך, אנחנו רוצים להיות שווי זכויות לך'. עכשיו, יותר מזה, אופציית המדינה הדו־לאומית פופולרית לא רק ברחוב, אלא גם בקרב האליטה האינטלקטואלית — דוקטורים, פרופסורים, אקדמאים. מבחינתם מדובר בעניין דטרמיניסטי. לדעתם בעוד כמה שנים למדינת ישראל פשוט לא תהיה אפשרות אחרת. אנחנו נהיה מעורבים יותר מדי אחד בשני, הגדרות ייפלו, ולישראל לא תהיה ברירה אלא בעצם לקבל את הפלסטינים כשווי זכויות. מדינה דו־לאומית — הסיוט הגדול של הציונות. הפלסטינים רוצים ומאמינים בזה.

בפועל הוא מספר שהמציאות היא הכי פחות דו לאומית מאי פעם בפועל ובשטח:

מה שאני כן רואה בשנים האחרונות זה את הדור שלא ידע את יוסף. דור צעיר, הרבה יותר שונא מאשר הדור שלפניו. דור שלא מכיר אותנו, שלא דובר עברית, שנולד למציאות שבה יש גדר הפרדה ושבה היהודים נמצאים בצד השני. הם פשוט לא מכירים אותנו. הרבה פעמים אני נכנס ומגיע למקומות שבהם אני באמת ובתמים הישראלי הראשון שהם ראו.

הניגוד הוא מעניין. מבחינת החזון – רעיון המדינה הדו לאומית זוכה לפריחה. אם פעם רק מועמר קדאפי חזה מדינה אחת שבה לישראלים ולפלסטינים יש זכויות שוות, עכשיו הרעיון מקבל התייחסות אוהדת גם בחוגי הימין הישראלי. אחת התומכות הבולטות היא חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ואפשר אפוא לדבר על חזון קדאפי-חוטובלי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן יש הבדלי דגשים. הפרלמנט המשותף שחזה קדאפי בעיני רוחו היה מקבל את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים. הפרלמנט המשותף שחוזה חוטובלי בעיני רוחה לא יעשה זאת, אם כי היא הרי אינה יכולה להיות בטוחה באשר לכך ובאשר להשלכות ארוכות הטווח של הוספת עשרות ח"כים ערביים לכנסת.

אולם על אף פריחת החזון הדו-לאומי, מבחינת המציאות, המציאות היא פחות דו לאומית מאי פעם. המחיר הביטחוני ששולם על הסכם אוסלו ועל ההתנתקות היה נורא ואיום, אבל בפועל הם הניבו הישג אסטרטגי גדול לישראל – הפרדה ממשית בין יהודים לפלסטינים. העובדה שנערים פלסטינים גדלים מבלי לראות ישראלים היא חיובית בסופו של דבר. יכול להיות שמלחמה שהיינו משלמים עליה ב-1,500 קורבנות, המחיר ששולם על תהליך אוסלו, ומניבה הישג אסטרטגי כזה הייתה יכולה להיחשב הצלחה, עם כל הכאב.   נכון שגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון שמחוץ לגדר (ומחוץ לגוש אריאל) עדיין מהווים בעיה קשה ומסכנים אותנו במציאות דו לאומית. אבל יש לזכור שמספר תושביהם הוא רק 70 אלף איש. אף שתוכנית ההתכנסות של אולמרט מלפני עשר שנים לא עלתה יפה, וחבל שכך – ההיגיון שמאחוריה עדיין בתוקף. מתישהו המתנחלים בהתנחלויות המבודדות יצטרכו לעבור למקום אחר. למרות הקושי לקלוט כזה מספר של מפונים, בסך הכול מדובר במניין העולים במשך שלוש שנים (בקצב העלייה הנוכחי). לא אתגר שבגינו נשתגע ונלך לספח שני מיליון פלסטינים.

אין צמיחה ללא פיטורים

25 במרץ 2015

שלי יחימוביץ' מרימה קול צעקה מול הפיטורים המתוכננים בבנק הפועלים ומנגידה אותם לעומת רצונה של שרי אריסון להכריז על "יום מעשים טובים". אבל הניגוד קיים רק במוחה הקומוניסטי של יחימוביץ'. אדרבה, אם בנק הפועלים היה מוותר על נשק הפיטורים, הוא היה מוותר על אחד מהכלים החיוניים ביותר בשירות הקפיטליזם והצמיחה. וזה לא היה מעשה טוב. זה היה מעשה רע מאוד. בלי צמיחה אין תרופות חדשות, אין מכוניות יותר בטוחות, אין נשק חדיש להגנה על המדינה, אין תקציב מוגדל לעזור לחלשים, והמוני אנשים חכמים ומוצלחים היו נפרדים מאיתנו לצמיתות ונוסעים לחפש הזדמנויות בחו"ל כפי שהיה בארץ עד שנות השמונים ועד הגעת מה שמכונה בתיעוב בעיתונות הסוציאליסטית "העידן הנאו ליברלי".

מדוע פיטורים כל כך חיוניים לצמיחה? כדי להבין זאת צריך לקלוט שבמוקד הרצון לצמיחה עומד מעין פרדוקס. מצד אחד אנחנו רוצים שכל מוצר יילך ויוזל עם השנים. מצד שני אנחנו רוצים שהמשכורות הממוצעות יגדלו. איך אפשר להוזיל עלות של מוצר בזמן שאנחנו מגדילים את המשכורת של מי שעושה אותו? האם אין זו סתירה מיניה וביה?  לא ממש. יש פיתרון – אם נקצה פחות עובדים לייצור כל יחידת מוצר, נוכל גם להגדיל את משכורתם וגם להוזיל את המוצר. אבל כדי לחולל את התהליך הזה, שרק הוא מאפשר צמיחה, צריך להיפרד כל הזמן מחלק מהעובדים. בעולם אידיאלי אפשר היה להיפרד מהם על ידי שליחתם לאגף אחר בחברה שיהיה עסוק ברעיונות יצירתיים חדשים, או על ידי איחולי דרך צלחה כשימצאו עבודה בשכר גבוה יותר. אבל במציאות של הבנקים שבה הסכמים עם ועדים חזקים מבטיחים קביעות ועלייה מתמדת בשכר, העובדים לא כל כך ששים להיפרד בעצמם. לפעמים אין מנוס מלשלחם לשלום.

אני מזדהה עם החשש ועוגמת הנפש של המפוטרים ומשפחותיהם, ומובן שמאוד לא הייתי רוצה להיות מפוטר בעצמי. אבל צריך להגיד את האמת גם אם היא לא פופוליסטית. קיומו של מנגנון שמאפשר לפטר הוא דבר טוב וחיוני. גם אם יהיה זה גס רוח לחגוג פיטורים ב"יום המעשים הטובים", הרי שבתמונה הכוללת הם מועילים לחברה מן הסתם הרבה יותר מכל דבר אחר שנחגג בו.

לא עושים כסף מתקינות פוליטית

23 במרץ 2015

היום הודיעה רשת בתי הקפה סטארבקס שתסיים בחופזה יוזמה מוזרה במיוחד שפתחה בה בשבוע שעבר. אז נקראו עובדי סטארבקס המכינים ללקוחותיהם קפה, לפצוח עמם בשיחה בנושא יחסי הגזע באמריקה בתקווה לקדם דיאלוג וסובלנות בנושא. סטארבקס חשבה כך כנראה לקדם את המותג שלה, ומן הסתם היוזמה קסמה למנהליה הנאיביים אך שוחרי הטוב. בפועל כמובן ספג הרעיון המגוחך את קיתונות הלעג שהוא ראוי להם, והחברה נסוגה במהרה מהיוזמה. תקינות פוליטית מיסיונרית לא מייצרת הכנסות.

קשה להאמין שבעקבות דבריו המסעירים של פרופ' אמיר חצרוני בגנות המזרחיים,  ארומה או קופיקס יעלו על דעתן להפציר בעובדיהן לשוחח על יחסי אשכנזים ומזרחיים. וגם אם כן, הדבר מן הסתם לא יתקבל בנפש חפצה אצל הלקוחות הטרודים בעמל יומם הכולל מספיק בלבולי שכל בלאו הכי. החברה היחידה שאולי יכולה להריץ בהצלחה מיזם כזה היא חברת מוניות. נהגי מונית ישמחו לטחון את מוחו של הנוסע בפקודה, אם כי יהיה קשה לאלף את פיהם לפלוט דווקא את המסרים הסובלניים ביותר.

בדרך כלל דווקא העדר תקינות פוליטית מוכיח עצמו כמייצר הכנסות. לא סתם חצרוני הוזמן מלכתחילה ולדבריו, מייד אחר התוכנית אפילו קיבל הצעה להשתתף באח הגדול VIP תמורת סכום נכבד. לרייטינג טוב מה שמסעיר, לא מה שנדוש. גם מפרסמים יודעים לסחוט תשומת לב על ידי חילול קדושת התקינות הפוליטית. הוט משתמשת בתשדירי הפרסומת שלה בדמויות של "הבורר" שכולן סטיגמה אחת גדולה על מזרחיים, מצחיקה בדרכה המוקצנת. נייר חדרה פרסמה לאחרונה פרסומת שקראה לבעלי שמות מזרחיים לרדת מהעצים. העובדה שחברות מוכנות להסתכן בנגיעה בנקודות הרגישות מעידה בסך הכול על דבר חיובי – אנחנו חיים בחברה חופשית. אנשים חופשיים מעדיפים פרובוקציה על פני השתעממות עד מוות ממסרים צדקניים וטרחניים.

ביבי נבחר? נשארים בארץ.

21 במרץ 2015

הגרף שלהלן הלקוח מאתר הלמ"ס מתאר תעלומה – באופן שיטתי וחד משמעי ניתן לראות שבשנות שלטונו של בנימין נתניהו (מסומנות בריבוע שחור), בין 1996 ל-1999 ובין שנת 2009 עד 2012 (אז נגמרים הנתונים), היה שפל בירידה מהארץ באופן יחסי לתקופות הסמוכות.

מה יש בביבי שמותיר אנשים בארץ? איך הנתונים כה שוניםללא שם ממה שניתן היה לנחש מהדימוי שהתקשורת משדרת – על השמאלנים המתבכיינים שנוהרים לברלין כשלומדים ממדגמי הטלוויזיה על עלייתו לשלטון של הנמסיס שלהם. האם אנשים מתקשים לוותר על התענוג העילאי הכרוך בישיבה מול הטלוויזיה בארץ והמטרת קללות על  ביבי? או שמא הכלכלה והביטחון הם במצב טוב במיוחד בתקופתו? האמת היא שכן – המצב הביטחוני והכלכלי היה לא רע במהלך תקופותיו של נתניהו כראש ממשלה. איני יכול להגיד בוודאות שזו הסיבה לירידה בירידה. ייתכן שתהליכים נעלמים אחרים חפפו במקרה לתקופות הכהונה שלו, אבל מהנתונים נראה שבאמת טוב לחיות תחת שלטון ביבי, והישראלים מצביעים ברגליים.

השמאל מנסה להבין את תבוסתו

20 במרץ 2015

עירית לינור כתבה פוסט יפה בעמוד הפייסבוק שלה.

על מצביעי יהדות התורה ועל גידול מעריכי

19 במרץ 2015

יהדות התורה יוצאת מבחירות 2015 עם ירידה בכוחה. היא קיבלה שישה מנדטים. מנדט אחד פחות ממה שקיבלה בבחירות הקודמות. כנראה הדבר נובע מפיצול בקרב החרדים הליטאים. חלק קטן מהם פרש ואינו מקבל עוד את מרותו של מנהיג הרוב הרב שטיינמן בן המאה.

אובדן המנדט ממסך את העובדה שבטווח הארוך, הגידול בכוחה של יהדות התורה יכול להיות אחת ההתרחשויות המשמעותיות והגורליות בעתיד המדינה. מבין המפלגות החרדיות ש"ס בולטת יותר מיהדות התורה. היא גדולה ממנה ותנודתית ממנה במספר מצביעיה. אולם יהדות התורה, המייצגת את החרדים האשכנזים, מבטאת משהו שאין לש"ס ולציבור שלה – דטרמניזם דמוגרפי. מצביעי יהדות התורה מולידים הרבה ילדים ומחנכים אותם (במימון המדינה), באופן שיבטיח שאף הם יצביעו יהדות התורה ויולידו גם הם הרבה ילדים שיצביעו יהדות התורה. מדובר למעשה במכונה אבולוציונית משוכללת לייצור מצביעים ליהדות התורה. מצביעי ש"ס אינם מצליחים להבטיח באותו שיעור מדהים את שמירת דפוסי ההצבעה בקרב ילדיהם, ורבים מהם נושרים מהדרך.

לאורך השנים ועל פני מערכות בחירות גדל כוחה של יהדות התורה בשיעור מעריכי די מרעיש המתקרב ל-4% לשנה.  שיעור זה גדול בהרבה, כמעט כפול, משיעור הגידול השנתי באוכלוסיית המצביעים הכללית בעשרים וחמש השנים האחרונות, אף שבמהלכן הייתה עלייה חילונית המונית מרוסיה.  אם נניח שיהדות התורה תמשיך להגדיל את מספר מצביעיה בקצב של 4% בשנה, ואילו אוכלוסיית המצביעים הכללית (שאינה מצביעה יהדות התורה) תגדל בקצב שנתי של 2%, כפי שגדלה בעשורים האחרונים, נקבל את המספרים הבאים:

בשנת 2030 תקבל יהדות התורה 8 מנדטים.

בשנת 2050 תקבל יהדות התורה 12 מנדטים.

בשנת 2070 תקבל יהדות התורה 16 מנדטים.

בשנת 2100 תקבל יהדות התורה 26 מנדטים.

אם אוכלוסיית המצביעים הכללית תגדל רק בקצב שנתי של 1.5%, המספרים יהיו:

בשנת 2030 תקבל יהדות התורה 8 מנדטים.

בשנת 2050 תקבל יהדות התורה 14 מנדטים.

בשנת 2070 תקבל יהדות התורה 21 מנדטים.

בשנת 2100 תקבל יהדות התורה 36 מנדטים.

הקצב הוא איטי, אולם ההשלכות הסופיות של המשך הגידול הדמוגרפי הנוכחי הן מדהימות.  יהדות התורה והגידול בכוחה ממחישים שתי טעויות שעושים בני אדם שחושבים על גידול מעריכי.  הראשונה היא שאינם קולטים את עוצמתו הסופית שלא תיאמן, כמו בסיפור על המלך שרצה לתת לפונה אליו מתנה – גרגרי חיטה שכמותם תוכפל ממשבצת למשבצת על לוח השחמט, ולא קלט שבסופו של דבר יצטרך לתת לו יותר חיטה מאשר קיימים גרגירי חול בעולם כולו. הטעות השנייה היא שאחר שקלטו את עוצמתו המטורפת של הגידול המעריכי, בני אדם מצפים לראות פירותיו די מהר, ואינם מבינים שבכל אופן הוא זקוק לזמן עד שיצבור תאוצה.  בימי חיינו לא נראה את ממשיך דרכו של יעקב ליצמן מקים את הממשלה וספק אם ילדינו יראו זאת, אבל זה דבר שיכול לקרות בימי חייהם של נכדינו.