סרבני החיסון ורמות ההפשטה

חלק מהאוכלוסייה מסרב להתחסן. הרשויות ורוב הציבור רוצים להטיל על סרבני החיסון הגבלות שונות ומשונות, בקניות, בנופש, במקומות עבודה, בחדרי כושר, בהליכה לסרטים, בבתי כנסת (פייגלין כתב פוסט על כך שנאלץ לוותר מעתה והלאה על תפילה במניין). האם זה דבר נכון ומוצדק לעשות?

אני מוצא שניתן לנסח את השאלה ברמות הפשטה שונות ותשובתי תהיה שונה.

שאלה ראשונה: האם אפשר לאלץ אנשים להתחסן לנגיף הקורונה בחיסון של פייזר. לא ממש בכפיה, אבל באמצעות תמריצים חזקים. תשובתי: כן החלטי. החיסון נבדק, אינו מזיק. רבים כבר קיבלו אותו. אין בסיס מדעי לחרדות מפניו. המחלה מאוד מדבקת. מיגורה יציל את בריאותם ואת חייהם של רבים ויאפשר לשקם את כלכלת המדינה. מי שמסרב להתחסן מסכן, על בסיס גחמות אישיות תמהוניות, בני אדם אחרים. ביניהם ילדים שלא יכולים להתחסן ומדוכאי חיסון שהחיסון לא יעזור להם.

שאלה שנייה: האם אפשר להפעיל לחץ על בני אדם להכניס לגופם חומרים שהם חושבים שמזיקים להם משיקולים של טובת הציבור. תשובתי: זהו מעשה מסוכן. לפעמים הרוב צודק, לפעמים המיעוט צודק. בטווח הארוך בסיטואציה מסוג זה יהיו גם מקרים שבהם המיעוט החששן יצדק, ותהיה זו שגיאה קשה לקבוע נורמה שכופה עליו לציית לדעת הרוב. וזה עוד בלי לשקול את הבעיה שבתקדים – פולשנות כזו של השלטון לתוך הגוף.

המסקנה בקיצור: כן, צריך לגרום לכולם להתחסן, אבל להישמר מכך שדבר זה יהווה תקדים להבא. אבל אין באמת מצב שבו ההווה אינו תקדים לעתיד, ולכן אני קרוע.

הסופר ובתו

״החלש תמיד צודק״, זהו האינסטינקט הטבעי של אדם שנמצא בשמאל. על כן כאשר בת משתלחת באביה על אשר עולל לה כאשר הוא היה הצד הגדול והחזק והיא הצד הקטן וחסר האונים, אין ספק לכאורה במי יש לצדד. המוטו של נסיבות עגומות שכאלו הוא ״אנחנו מאמינים לך״ אשר מופנה כמובן כלפי החלש, או שמא יש לומר – המוחלש. אבל הצד החזק, האב במקרה זה, עמוס עוז, אינו סתם גבר אשכנזי לבן סטרייט סיסג׳נדר, שטבעי כל כך להוקיע, אלא הנסיך המנוח של מחנה השלום. חתיכת דיסוננס.

סיפור לא נעים ואין טעם כל כך שאדם זר יחווה דעה על משפחה שאינו מכיר ואינו בקיא בקורותיה, התרחשויותיה ונפתוליה. תחושתי האישית היא שעמוס עוז היה אדם טוב כפי שהיה סופר טוב, אבל מה אני יודע. בכל אופן יש עניין בכך שהפניית עורף כזו של בת לאביה הולמת את הגישה האשכנזית החילונית האנטי פטריאכלית הקנאית. כל דבר שמריח היררכיה, מעמדות, או מלוכה מטריף אשכנזים חילונים. ממעמד האב למעמד המלך – דומה שגם השנאה הקיצונית של האשכנזים החילונים לביבי היא לפחות בחלקה חרדה עמוקה מחזרת המלוכה לישראל, חזרתה של היררכיה שהעומד בראשה הוא מלך המתענג עם מלכתו הלא משובבת נפש על מנעמי המלכות. ואולי הגישה השנייה ההפוכה הביביסטית בציבור המסורתי נובעת מתאווה סמויה קוטבית לחזרתה של מלכות שאבדה מיהודה יחד עם המלך צדקיהו לפני כ-2500 שנה.

התקופה המודרנית מאופיינת בנטישת הערכים המסורתיים השמרניים לטובת ערכים מודרניים ונאורים יותר. בדרך כלל טוב שכך. אין סיבה לגעגוע לשלטון בעלי הכוח או כהני הדת, לצביעות שמרנית בתחום המיני שמאחוריה מסתתרים גברים מטרידנים ואנסים בעלי שררה, להיררכיה נוקשה בין נשים וגברים, ל״חוסך שבטו שונא בנו״. אבל יש גם מחיר לדמוקרטיזציה מוחלטת. עמוס עוז עצמו קונן על כך בהקשר ללינה המשותפת בקיבוצים, ניסוי סוציאליסטי כושל, והזכרתי פעם את דבריו בנושא. אבל המשפחה בחברה הדמוקרטית והשוויונית נותרה בעיה גדולה אפילו אחרי שהניסוי הקיבוצי המזעזע הושלך לפח האשפה.

הרי האנשים שנמצאים יחד איתנו בתוך המשפחה אינם בהכרח טובים יותר, נחמדים יותר או נפלאים יותר מבני האדם האחרים שמאכלסים את העולם. ובכל אופן כדי שהמשפחה תהיה התא החזק והמהודק שהיא אמורה להיות, נדרש שתהיה לנו נאמנות מיוחדת אליהם. אבל הרי מכסחת דשא שמכלה כל היררכיה שהיא לא יכולה לפסוח גם על ההיררכיה הזו שגורמת לנו להעדיף את בני משפחתנו על שאר העולם. בעולם של ג׳ון לנון ואימג׳ן לא אמורה להתקיים אהבה שמבכרת אדם אחד על משנהו. זאב מגן כתב על כך לפני שנים מאמר נהדר.

מכאן שתחושת כבוד שאמורה לגרום לאדם להיות סלחן יותר כלפי חטאי הוריו או לגונן על כבודם מפני זרים (ואני מדבר על הורים נורמלים, לא על הורים שאחראים להתעללות קשה או חלילה לגילוי עריות) אינה באמת חלק טבעי מהערכים של החברה הדמוקרטית האינדיווידואליסטית. אבל משפחה מלוכדת דורשת נאמנות, ונאמנות דורשת סלחנות וכבוד שהוא מעבר לכבוד הרגיל בין אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית. ומשהו מזה אבד בתרגום של מוסד המשפחה מהעולם הפטריאכלי לעולם הדמוקרטי. גם מי שמעדיף את החברה החילונית המודרנית על החברה המסורתית-השמרנית-הפטריאכלית ברוב הנסיבות, צריך להודות שלפעמים זה מחיר מסוים שיש לשלם.

פני השטח הם פינקריאניים

אוהד חמו כתב ספר מרתק, "פני השטח", על חוויותיו ורשמיו משנותיו ככתב לענייני פלסטינים. ספק אם אזכה לקרוא ב-2021 ספר מעניין יותר. אני לא יודע אם חמו מכיר את הפרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, סטיבן פינקר, ואת השקפתו על התהליך ההיסטורי רב השנים של עליית הציבליזציה וירידת האלימות, אבל ספרו יכול להיות תנ"ך פינקריאני, כמעט כמו הספרים של פינקר עצמו. בכל מקום בזירות שאליהן מגיע חמו הרושם שהוא מקבל ושהוא משגר חזרה אל הקורא הוא שהכוחות האלימים והפראיים בחברה הפלסטינית נמצאים בירידה. גם ההתגלויות המכוערות והבוטות ביותר של אלימות ימי ביניימית אפלה שאפשר למצוא בקרב חברות מוסלמיות בעשור האחרון, כמו בח'ליפות הדאעשית, יוצרות, כך משתמע מדברי חמו, אפקט ריאקציה שגורם לרוב הציבור המוסלמי שהוא פוגש בו ומשוחח איתו לאמץ גישה קוטבית.

אמחיש את הקונספט בכמה ציטוטים מהספר.

"אתה יודע מדוע אינני משתתף בהפגנות נגד ישראל, מיידה אבנים או שורף צמיגים?", שאל אותי נור עוואד כשהשקפנו על עירו מבית ג'אלה, "משום שזה פוגע באיכות הסביבה, באדמה ובאוויר. המחאה שלי צריכה להיות נקייה – אסור לה לפגוע בסביבה. אנחנו צריכים ללמוד מהלבנונים – מפגינים בערב ומנקים בבוקר".

"בשנות השישים דיברו כאן על מדינה אחת עם הגמוניה פלסטינית ברורה. היום מדברים על מדינה שאזרחיה, ישראלים ופלסטינים, שווי זכויות לגמרי. השפה אצלנו השתנתה"

"הצעירים שלנו… אתה יודע מה הדבר שהכי קוסם להם אצלכם? הדמוקרטיה שלכם. הם רואים ראש ממשלה, נשיא ושרים נכנסים לכלא. אין איש שנמצא מעל לחוק. הדבר שהצעירים הללו מבקשים יותר מכול הוא מלחמה בשחיתות כמו בישראל"

"בניגוד לעזה שעדיין מרכזת תשומת לב משמעותית באיתור ובענישת סייענים, המרדף אחריהם והפגיעה בהם צנחו משמעותית בגדה. ימי ההוצאות להורג בכיכר מנארה לצד חיסולים בצהרי היום בכפרים ובמחנות הפליטים חלפו… רף האלימות בשטח הרבה יותר נמוך"

"פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלו, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו"

"ערבי עם חגורת נפץ מקושר כיום בעיניים מערביות אוטומטית לדאעש", אמר לי לאחרונה תומך חמאס. "אין לעולם שום סובלנות לחגורות נפץ ולהרג אזרחים ללא הבחנה. אם אנחנו חפצי חיים ומבקשים להתקבל למשפחת העמים, אסור לנו לחדש את פיגועי ההתאבדות"

כמובן שהדברים האלו, במידה שהם משקפים את פני השטח, הם בשורה נהדרת. אבל הם ממחישים גם סכנה גדולה – מאבק פלסטיני לא אלים הוא בעל סיכוי גדול בהרבה לקבל את אהדת העולם מאשר מאבק אלים להשמדת ישראל. מטרתו הסופית: מדינה אחת, גם אם על הנייר ובאופן מוצהר דמוקרטית ושוויונית, עדיין משמעותה ביטול זכותם של היהודים למדינה משלהם והמטת אסון כבד על כל יהודי שחי כיום בארץ.

הצבעת לביבי, הצבעת לבן גביר?

הסכם העודפים שחתם הליכוד עם המפלגה של סמוטריץ', הכהניסטים בראשות בן גביר ומפלגת ההומופוביה נעם, מעלה אפשרות לא נעימה למצביעי הליכוד המתונים (אם יש שם כאלו עדיין): הקול שלהם לליכוד יוסיף מנדט לבן גביר ולחבורתו. יש מעט שאלות פוליטיות שהמתמטיקה יכולה לפתור, אבל פה נפלנו על אחת מהם. האם אדם שמחליט להצביע לליכוד (במקום ללכת לים), אכן משפר את המצב של מפלגת הקיצונים הימניים בכנסת?

לשם כך ניגשתי אל המחשב וכתבתי קוד סימולציה שמתחשב במבנה הסבוך של הסכמי העודפים בכנסת ישראל.  במקרה הנדיר (מאוד) שבו קולו של המצביע הבודד לליכוד מחולל שינוי במצבת המנדטים של סמוטריץ' ושותפיו, האם הצבעתו לליכוד תוסיף מנדט למפלגת הציונות הדתית הקיצונית או תגרע ממנה מנדט. התשובה המעניינת היא שב-58% מהמקרים שבהם יתחולל שינוי קולו של המצביע לליכוד יגרע מנדט מסמוטריץ' והשאר.  ברם, ב-42% מהמקרים הציונות הדתית פלוס עוצמה לישראל ירוויחו מנדט מהמצביע לליכוד. מי שמאמין במאזן ההסתברויות יכול להמשיך להצביע לליכוד. מי שאינו מוכן להעלות על הדעת תסריט, קלוש ככל שיהיה, שבו הסמוטריצ'ים יושבים בכנסת בזכותו, יבחר בפתק אחר או סתם לא יצביע.

הנחתי ביצירת הסימולציה שמקומה של המפלגה של סמוטריץ' ובן גביר בכנסת מובטח, והשאלה היא רק מנדט לכאן או לכאן. אם במפתיע יתברר שהיא מתנדנדת על אחוז החסימה, אז יתכן שקולו של המצביע ללכוד הוא זה שידחוק אותה החוצה, מאחר שיעלה את מספר הקולות הכשרים הנדרשים לעבור את הסף. זה כמובן תסריט רחוק מאוד אבל האירוניה שבו מעניינת – הצבעת לליכוד, אבל בעצם החרבת את גוש ביבי. דבר כזה לא באמת יתכן, נכון? יתכן דווקא. הוא קרה ממש לא מזמן, בבחירות 2019 הראשונות. אם 50 אלף מצביעי ליכוד היו מואילים בטובם ללכת לסייר באיזה פארק במקום להיענות לקריאת מנהיגם ולהצביע "מחל", בנט היה נכנס לכנסת אז ולביבי היה יחד איתו רוב של 61 שהיה מאפשר לו לשלוט לבטח ולחמוק משלושה סיבובי בחירות נוספים. מי יודע, אולי אפילו חוק צרפתי היה עובר.

הרעיון הגדול הבא באמריקה: חוק הלפרט

כל דבר רע שקורה בנגב הבדואי בימים אלו אפשר לייחס לנורמות קצבאות הילדים המופקרות ששררו לפני עשרים שנה ועודדו ילודה לא מרוסנת במגזר כאמצעי פרנסה. בפרט נודע לשמצה חוק הלפרט שנתן אלף שקל לכל ילד במשפחות ברוכות ילדים. עד שהגיע שר האוצר בנימין נתניהו והפסיק את הטירוף.

אבל חוק הלפרט שכל כך ידוע לשמצה בזיכרון הישראלי קם לתחיה בימים אלו באמריקה. ממשל ביידן מעוניין להתחיל לחלק קצבה חודשית נכבדה עבור כל ילד, כ-250 עד 300 דולר לילד. בעקבות המגפה הממשל החדש יוצא לתוכנית הוצאת כספים בלתי מרוסנת שמבעיתה אפילו כלכלנים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית אך מטריפה את הבורסות.

מתן סכום כסף קבוע לכל ילד מעודד ילודה אצל העניים שסכום הכסף הזה שווה להם הרבה, אך לא אצל העשירים. זו מדיניות שמבטיחה שהשכבות החלשות של המדינה ישלטו בה. אם פעם חשבנו שהחרדים והאמיש ישלטו באמריקה רק בסוף המאה ה-22, אולי צריך להזיז את מחוגי השעון מוקדם יותר.

התנצלות

לפני כחצי שנה פרסמתי פוסט על בני גנץ תחת הכותרת "בני גנץ – איך הפסקתי לזלזל והתחלתי להיות מוקסם". לאור התנהגותו של גנץ בימים האחרונים – הוא מנסה לחבל במדיניות הסגר למיגור הקורונה בניסיון (נראה לי לא מוצלח) לקושש קולות שיעזרו לו לעבור את אחוז החסימה, אני מבקש את סליחת הקוראים.

מגיעה התנצלות גם לביבי על כך שהוקעתי אותו כנוכל כשחמק ממימוש הסכם הרוטציה עם כחול לבן. אולי צריך להסתכל עליו כמי שהקריב באומץ את המוניטין שלו כאדם ישר כדי להצילנו מראש הממשלה גנץ. ישראל לפני הכול.

במה זליכה צודק

קשה להתלהב מירון זליכה ומהשטויות שהוא אומר: למשל שהפיתרון לבעיית הדיור הוא בריבית גבוהה. הפיתרון לבעיית הדיור הוא בעוד בניינים ובעוד תחבורה ציבורית מהירה ונוחה שתאפשר להגיע לבניינים האלו, בעבודה מרחוק שתייתר היתקעות בפקקים, בתכנון אורבני של ערים נעימות להליכה מחוץ למרכז תל אביב ובעתיד אולי גם ברכב ללא נהג שיאפשר לגמוע מרחקים בשינה או בזמן פנאי.

אבל ביקורת אחת נוקבת שעומר מואב ואחרים השמיעו על זליכה אינה אמת. הטענה היא כזו: נניח שהריבית גבוהה כבקשת זליכה ומחירי הדירות יורדים כתוצאה מכך, הדבר יביא להאמרת ערך השקל ולהרס ענפי היצוא כי כל סוחרי הפורקס של העולם ינהרו אל מטבע שמשלם ריבית גבוהה.

מדוע ביקורת זו אינה אמת? כי לא חייב להיות קשר בין הביקוש הרב לשקל לבין מחיר השקל. בנק ישראל תמיד יכול לקנות דולרים כרצונו ולהציף את השוק בשקלים וכך להוריד את מחירם מלאכותית. אחרי הכול אנחנו עוד רחוקים מכמות המט״ח שמחזיק הבנק המרכזי של שוויץ. לישראל ולשוויץ מכנה משותף. הן מובילות את העולם בתפוקה מדעית פר נפש (לצד סינגפור). בעידן המדע והידע די בכך כדי להצדיק ספיגת כמויות עודפות מטורפות של מט״ח שמבקשות להיכנס למשק.

יגיד נחמיה שטרסלר שהוא שמע בחצי אוזן שהבנק הבריטי ניסה מתישהו אסטרטגיה של ויסות מחיר הפאונד והמאמץ קרס מול הקרן של ג׳ורג׳ סורוס. ובכן ההיפך שטרסלר, ההיפך. הבנק המרכזי של בריטניה ניסה למנוע מהפאונד לקרוס מול הדולר. זה היה חסר תוחלת כי אין לבנק הבריטי יכולת להדפיס דולרים וכך להפחית את מחירם. אבל כאשר מנסים את האסטרטגיה ההפוכה, להפחית את ערך המטבע שלך עצמו, אין בעיה, כי תמיד אפשר להדפיסו.

יגיד מישהו מתוחכם אחר שמבין בחשבונאות של בנק מרכזי שאסטרטגיה כזו תוביל להפסדי עתק לבנק המרכזי. הוא ינפיק שקלים שיצטרך לשלם עליהם ריבית גבוהה בזמן שיקבל תשואה על דולרים שהריבית שלהם אפסית. זו טענה שמעלה שאלה פילוסופית משהו: האם אפשר להפסיד משהו שאתה מחזיק בכמות אינסופית. לבנק ישראל יש הרי יכולת לא מוגבלת לייצר אינסוף שקלים. אז מה המשמעות של הפסד שקלים מבחינתו.

יגיד מישהו עוד יותר מתוחכם שהחשבונאות שמאחורי האסטרטגיה הזו באמת לא חשובה, אבל הענקת הטבת חינם עצומה כזו לסוחרי הפורקס של העולם על חשבונם של הישראלים – ריבית שקלית עצומה בזיל הזול, שקולה בסופו של דבר ללקיחת משאבים ריאליים מאזרחי ישראל. ובכן, אפשר לחשוב על כך במילים שאמר מלומד אינדיאני אחד על מפגש אבות אבותיו עם האדם הלבן. ״בהתחלה להם היה את התנ״ך ולנו היה את האדמות. בסוף להם היו האדמות ולנו התנ״ך״. בתחילת המפגש בין בנק ישראל לסוחרי הפורקס, לסוחרי הפורקס היו הדולרים ולבנק ישראל השקלים. בסוף המפגש לסוחרי הפורקס יהיו השקלים ולבנק ישראל יהיו הדולרים. ומי יודע להגיד מה שקול לתנ״ך ומה שקול לאדמות.

אופציית בני בגין

כתבתי בחודש שעבר פוסט שעסק בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל העניינים הסתבכו מאז. שורש הסיבוך: לפיד מייצב עצמו כראש המפלגה השנייה בגודלה. ואם כך הוא הטוען לכתר במקרה שגוש ביבי ינחל מפלה. אבל סער ובנט לא ילכו להכתיר את לפיד כראש ממשלה, גם לא ברוטציה. ולפיד לא יוותר להם. מצד שני, גם לא סביר שנלך לבחירות חדשות רק כי אינם מסוגלים למצוא הסכמה ביניהם.

לכן ישנה אופציית בני בגין – השלישיה הזו תצליח למצוא פוליטיקאי נכבד ורב כישורים שבגילו ובאופיו אינו מהווה עליה איום פוליטי ארוך טווח. מבין חברי הכנסת ה-24 אין מועמד טבעי מבגין עם הייחוס והאינטליגנציה וההגינות והיושר והניסיון. הוא מועמד אפשרי מאוד לתפקיד ראש הממשלה ה-13.