חששו של בן גוריון

כשבנג׳מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, נשאל ביציאה מהוועידה החוקתית שהתקיימה בפנסילבניה, על מה הוחלט, על שלטון מלוכני או על רפובליקה, הוא ענה בשנינות: ״על רפובליקה. אם תצליחו לשמור עליה״. הציטוט הוזכר רבות בתקופת טראמפ, כשלפעמים היה נדמה שארה״ב בדרכה להפוך לקיסרות של הדונאלד.

את דוד בן גוריון אף אחד כנראה לא שאל שאלה דומה כשיצא מבית העצמאות בשדרות רוטשילד בתל אביב – על מה הוחלט: על מדינה יהודית נאורה ודמוקרטית, או על מדינה נחשלת שתשתלב במרחב המזרח תיכוני, אבל החשש קינן בלבו. הוא העלה את יהודי ארצות האיסלאם ונתן פטור משירות צבאי לחרדים, אבל ידע שצביונה של המדינה יכול להשתנות אם הציבורים האלו יגיעו לעמדת שליטה.

בפגישתו עם החזון איש ב-20 באוקטובר 1952 פתח את הפגישה בשאלה:

באתי לדבר איתך על נושא אחד ולשאול אותך איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת. יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ואלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית שהערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין כל חלקי העם, ויש סכנה גדולה שנתפוצץ מבפנים

בתגובה ענה החזון איש את תשובתו המפורסמת על שתי עגלות שנפגשות, עגלה ריקה ועגלה מלאה, ועל כך שהריקה צריכה לפנות מקום למלאה.

חשש אחר היה לבן גוריון מהריבוי הטבעי בקרב המזרחים. על כך כתב דברים שציטטתי בפוסט ישן בעבר:

הדור הצעיר יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים. השאלה היא מה תהיה הדמות הרוחנית של העם החדש הזה? וייתכנו שני דברים שונים: ייתכן שהם יהיו כמו העמים מסביבנו. כי הם באים מאותה סביבה. הם לא יעשו דבר יוצא מן הכלל במאמצים גדולים. הם יהיו עם חופשי כשם שהרוסים הם עם חופשי, או כמו המצרים. שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים. הם יהיו כמותם. הם יהיו נציונליסטיים יותר מאתנו. הם יהיו מיליטריסטים. הם יהיו לאומנים לא כמונו אלא כמו הערבים. הם ישנאו כל עם אחר. וכיצד הם יעמדו?

בשני המקרים נשמע שבן גוריון מודאג מדמותה העתידית של המדינה, אבל נדמה שזו הדאגה המשנית שלו. הדאגה העיקרית שלו נוגעת לכך שמדינה שתשנה את פניה לא תעמוד בעימות הקיומי עם הערבים (והיום כשאיראן היא האויבת הראשית, צריך להגיד – בעימות הקיומי עם המוסלמים). אחרי הכול מדינת ישראל תוכל לשנות את פניה עוד אינספור פעמים עם שינויי רוחות הזמן והתחלפות המנהיגים הכריזמטיים. אבל אם תושמד, כבר לא תהיה לה תקומה עוד.

דוד בן גוריון מבועת – בינה מלאכותית מידג׳רני