Archive for אוקטובר, 2017

טראמפ זולל את חמוצי אמריקה

27 באוקטובר 2017

ב"נאום החמוצים" שנשא השבוע עם פתיחת מושב הכנסת הצביע ראש הממשלה נתניהו על הפרדוקס המובנה בגישתן הפוליטית של האליטות השבעות במדינה, מי שהוא כינה בשנינות "החמוצים". הן כל כך מתעבות את הנהגתו, מלינות על המצב המדרדר ועל המדינה הקורסת. ועם זאת בחייהן הפרטיים הן חוגגות בטיסות ובבתי קפה את עידן השפע העולמי והמקומי שאנו חיים בו. עידן שפע שנגרם הרבה בשל מדיניות נתניהו השמרנית, הן מבחינת גישתה הידידותית למשקיעים מבחוץ והן מבחינת סלידתה מלקיחת סיכונים ביטחוניים. גם תרמה לו העובדה שביבי היה חכם ויצירתי דיו כדי להביא את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל בזמנו, וכך ישראל יצאה ללא פגע מהמשבר הגלובאלי.

האליטות השבעות והחמוצות מתעבות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, אבל בחברה מבוססת הטכנולוגיה והמדע שלנו הן הן בעלות יכולת ההתעשרות. הן מתעבות מדיניות אגרסיבית נגד ערבים, אבל בניהן יכולים, כמו כל אחד אחר, למות מפגיעת רקטה פלסטינית או מפיצוץ מחבל מתאבד. הן מתעבות את נתניהו אבל מרוויחות, אולי אף יותר מכל אחד אחר במדינה, ממדיניותו.

מעבר לים מצוי הנשיא טראמפ במצב דומה. הוא מנסה לקדם רפורמת מס שתיטיב בעיקר עם העשירים, אבל העשירים בכלל לא מצביעים לו. הם סולדים ממנו והעדיפו את יריבתו הילארי על פניו. פרדוקס שכזה. ברם, טבעי שטראמפ יקדם כזו תוכנית שתכלול קיצוצי מס נרחבים. כמיליארדר בעצמו וכימני שבז לערכי השוויון, הוא מבין היטב את התועלת שבחופש כלכלי. ברורה לו הברכה בחיים כלכליים שבהם רצונו של אדם להתעשר אינו תועבה שהממשלה מנסה לחבל בה בכל מאודה.

בכל אופן צורמת העובדה שטראמפ נבחר בידי המצביעים במערב וירג'יניה הנחשלת, ויקדם מדיניות שתומכת במיליונרים של מדינות חוף האוקיינוס במזרח ובמערב. כאן עלה טראמפ על פטנט גאוני. לא הוא בעצמו מן הסתם, כי הוא מצטייר כחצי אנלפבית עם הפרעות קשב חמורות, אבל יועציו. בתוכנית המס המוצעת, לצד הקלות המס הגדולות, יונהג שינוי משמעותי במדיניות הקיזוזים. מס ששולם למדינות עצמן לא יקוזז ולא יוכר בידי הממשל הפדרלי. מדינות שבהן שיעור מס ההכנסה נמוך יושפעו מעט, ולעומת זאת נטל המס יעלה משמעותית על תושבי מדינות שבהן שיעור המס גבוה. באלו מדינות נטל המס המדינתי גבוה? כמובן – במדינות החוף הליברליות. ניו יורק וקליפורניה הן בין המקומות בעולם עם נטל המס הגבוה ביותר על משקיעים. הן צריכות למסותם כדי לממן את תוכניות הרווחה הנדיבות שלהן. הממשל הפדרלי מממן בעקיפין את המיסוי הזה, על ידי ויתורו על מסים משלו לתושבי מדינות אלו. עתה טרמאפ הולך לקחת להן את קערת הגלידה. לא היה ברור אם הרפורמה יכולה לעבור בבית הנבחרים, כי יש שם צירים רפובליקניים שבאים מקליפורניה ומניו יורק, והם מאוד לא אהבו את הקונספט המוצע והצטרפו לדמוקרטים המתנגדים. אבל הצלחת ההצבעה שנערכה שם השבוע מלמדת שככל הנראה לרעיון יש תוחלת. חמוצי אמריקה יחמיצו פנים, ובניגוד לחמוצי ישראל, בצדק גם מבחינתם האישית.

מודעות פרסומת

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

25 באוקטובר 2017

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

שופטים ממאדים, ראשי ממשלה ממגרש הרוסים

23 באוקטובר 2017

אומרים שהחוק שמגביל חקירות נגד ראש ממשלה איבד סיכוייו בזירה הפוליטית. חבל מאוד. 

חקירה פלילית נגד ראש ממשלה היא כמו חור שחור שמעוות את המרחב סביבו. החקירה מעקמת לגמרי את מערכת התמריצים של כל הנוגעים בדבר. ראש הממשלה צריך לשקול את החלטותיו, פן יעודדו את היועץ המשפטי ואת השופטים להכריע נגדו. "עומק העקירה כעומק החקירה", המשפט שהנחה אולי את תוכנית ההתנתקות מהווה דוגמה טובה לכך. 

השופטים והתובעים עצמם עלולים להיות מושפעים מרצונם לא לראות את הפוליטיקאי הנידון יושב יותר על כס ההנהגה, או להיפך – מחרדתם שמא תיפול המדינה לידיים פחות בשלות או יותר פזיזות. כמובן אנו יודעים ששופטים מטבעם לא קורצו מבשר ודם, אלא מחומרים שיובאו מהחלל החיצון ואוטמים נפשם להשפעות זרות. אך בכל אופן ייתכן פה ושם שניפול על שופט שבשכבות האיטום שלו נפערו סדקים זעירים.

ראש ממשלה הנתון בחקירה הופך לפגיע במיוחד, נואש במיוחד לרצות את דעת הקהל. נכונותו ליטול סיכונים עלולה לגבור, כי קדנציה של אפס מעשה עלולה להסתיים בסכנה הגדולה מכולן – תא מאסר. זהו טירוף מוחלט לכפוף את המדינה לנסיבותיו האישיות האקראיות של העומד בראשה. ובפרט כשהחקירות לרוב עוסקות בנושאים מינוריים וזניחים ביחס לסוגיות הלאומיות הגדולות. יהיו מי שיאמרו שהשחיתות היא סכנה קיומית וכיוצא באלו הבלים. שחיתות הייתה תמיד, ומן הסתם המדינה היום מושחתת פחות מאי פעם. הסכנות הקיומיות הן בעולם האיסלאמי ובמדינה הפלסטינית וצריך ראש ממשלה שיוכל לעמוד מולן בראש שקט.

תורחב משטרת המחשבות

20 באוקטובר 2017

משקיע אמריקני מפורסם, מארק פייבר, הידוע כ"חוזה מפולת 1987" הצהיר לאחרונה "תודה לאל שלבנים אכלסו את אמריקה. אם שחורים היו מאכלסים אותה, היא הייתה נראית כמו זימבבואה". קמה סערה גדולה. כל מיני גופים פיננסיים הזדרזו לחתוך קשריהם עם האיש, המוניטין שלו נפגע אנושות ולפיכך יש סיכוי גדול שנהיה פטורים בעתיד הנראה לעין מלקרוא את הבליו הרגילים הכוללים אזהרה מקטסטרופות פיננסיות מחרידות העומדות בפתח, המלצה להחזיק בזהב ואזהרות שווא מפני גרעונות תקציביים. 

עם זאת אירוני שאדם כמוהו המפזר שטויות ללא הרף נתפס ומוקע דווקא על פעם אחת שבה דיבר אמת טריוויאלית. הציביליזציה האפריקנית מעולם לא הצליחה להעמיד מדינה בסטנדרטים מערביים. אולי למעט כמה הצלחות באיים זעירים בקריביים המבוססים על מקלטי מס ותיירות. אני בספק אם יש הרבה אנשים אינטליגנטיים שיצליחו להכחיש בצורה אמינה את המשפט של פייבר בעודם מחוברים לפוליגרף שלא יאיים להתפוצץ ולהפוך לאוד עשן את החדר שבו הוצב. אם אמריקה השחורה לא הייתה נראית כזימבבואה, מן הסתם לפחות הייתה נראית כניירובי.

למשטרת המחשבות בענייני גזע יש פן חיובי. היא נובעת מרצון לתקן ולמנוע את העוולות האיומים שנגרמו מתפיסות גזעניות שהבדילו בצורה קטגורית ואכזרית בין אנשים על פי מוצאם. אסור שעוולות אלו יישנו וצריך לגדוע את הרעיונות המובילים אליהן בעודם באיבם. ייתכן שהשלכת כתביו של פייבר הנ"ל היא באמת מחיר נעים מאוד לשלם עבור המטרה הנעלה הזו. 

ברם, אם נמשיך בקו ההיגיון הזה, יש להזכיר שגם הסוציאליזם גרם לזוועות מחרידות. התייחסתי לכך בפוסט הקודם על המתרחש בצפון קוריאה, שכזכור אנשי מפ"ם גמרו עליה את ההלל ב"על המשמר". כדי להבטיח שגורל האנושות לעולם לא יהיה כגורלם של הצפון קוריאנים או תושבי יתר המדינות שהשתתפו בניסוי המזעזע שנודע בזמנו כ"עולם המחר", אולי גם בנושא הסוציאליזם יש לנקוט בגישת משטרת מחשבות נוקשה שתוקיע כל מי שיגיד ויבטא משהו שיש בו שמץ מהגישה הסוציאליסטית. כתבת מאמר שמקונן על אי השוויון? קראת למס ירושה דרקוני? השתעשעת עם שנאת עשירים? על כתביך ללכת בדרכם של הניוזלטרים של מארק פייבר.

כשפעמוני החירות יצלצלו בצפון קוריאה

17 באוקטובר 2017

צפון קוריאה מחומשת עד צוואר וייתכן שתוכל בעתיד הלא רחוק להשמיד את עריה הגדולות של ארצות הברית בפצצות מימן. זו אחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית. אבל איך מתנהלים חיי היומיום האזרחיים הפשוטים בצפון קוריאה? זו אחת השאלות המסקרנות, ולא מצאתי לה תשובה טובה מזו שנותנת עריקה צפון קוריאנית בשם ינומי פארק בספר אוטוביוגרפי מעניין מאין כמוהו, המספר על חייה במדינה ובריחתה משם. בפרק המגולל את בריחתה לסין בשנת 2007 מגלה פארק לחרדתה כי היא, ואמה אשר איתה היא ברחה, נידונות לשמש שפחות מין למבריחים ולמי שיקנו אותן מהם (במחירים שנעים סביב 2000 דולר). אמה נאנסת מול עיניה בידי אחד המבריחים. לצד זוועת ההתעללות המינית עומדת חוויית השפע שלא תיאמן. ינומי מעולם לא ראתה מקלחות, רק בסרטים, עד שהגיעה לסין. בצפון קוריאה היא לא השתמשה בטמפון ולכן התקשתה לצאת מהבית בתקופת המחזור. במולדתה היא השתמשה במלח כדי לצחצח שיניים, לא היו לה מברשת שיניים ומשחת שיניים.  בסין נדהמה לגלות שאדם יכול להרשות לעצמו לאכול קערה שלמה של אורז, מבלי לחשוב על בני הבית האחרים שצריך לחלוק איתם את האוכל.  בסין גם הייתה יכולה לאכול ביצים, מציאה נדירה מצידו של הגבול. את הפירות והירקות שראתה ברחובות סין היא לא הכירה. תות היא זיהתה מספרי הלימוד, אכלה בפעם הראשונה בחייה והשתאתה לגלות שיש משהו כל כך טעים.

אם יום אחד ישוחררו תושבי צפון קוריאה מכבליהם זה יהיה ניסוי מרתק. הרי לא חסרות תיאוריות שתולות בעוני, בהשפלה ובדיכוי את כל צרות העולם השלישי. מכל אלו לא חסר בצפון קוריאה, ובאופן קיצוני שכנראה לא קיים כמעט בעולם פרט למקומות העלובים ביותר באפריקה. ובכל אופן אפשר להעריך שאם תושבי צפון קוריאה ישתחררו לחופש הם יצליחו לצמצם פערים מתושבי הדרום ומהעולם המערבי כולו. לא בתוך שנה או שנתיים, אבל בתוך שנות דור. כבר ראינו את התופעה הזו עם נפילת חומת ברלין והגוש הקומוניסטי. עד היום נותרו סממנים של פיגור במזרח אירופה. אבל מדינות כמו הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין הצליחו להשתקם מהעוני והניוון הקומוניסטיים. ברם, מדינות אלו מעולם לא היו במצב כה נורא כמו זה של צפון קוריאה כיום. אם תינתן לנו הזדמנות בימי חיינו לראות את צפון קוריאה מתאוששת, נגלה מהו באמת האפקט ארוך הטווח של עוני ודיכוי. להערכתי, בטווח הארוך באמת הוא לא עד כדי כך גדול.

שבויה בסיפורה

8 באוקטובר 2017

בשלהי האלף הקודם כבשה האסכולה הפוסט מודרניסטית בסערה את מדעי הרוח. זו אסכולה שזלזלה בערכם של ממצאים בשטח, עובדות וראיות, והציגה כל תיאוריה וטענה כאילו היא סיפור המשרת כוחות מסוימים. לשיא של אבסורד הגיעו הדברים במתיחה המפורסמת של אלן סוקל, שהצליח לפרסם בכתב עת פוסט מודרניסטי מאמר שהציג את חוקי הפיזיקה הבסיסיים עצמם כאילו הם סיפור ותו לא.

גם האדוקים שבפוסט מודרניסטים לוקים לפעמים במחלות ובמכאובים, ובמקרים כאלו הם פונים לרפואה המדעית. זה לא שהם באמת חושבים שהנראטיב הרפואי המודרני שקול לחכמת הכורסה היוונית שהייתה נפוצה בימי הביניים או להומאופתיה של ימינו אנו. ממש כפי שהרבנים החולים הולכים לקנות את התרופות של פייזר, טבע וסנופי אוונטיס ולא רוקחים לעצמם את התרופות הכתובות בתלמוד.

ברם, ספר חדש ומרתק של פרופ' בני מוזסלהיות רופא בעידן הבערות מרצון, מעורר מחשבת כפירה: אולי הפוסט מודרניסטים צדקו, לפחות במקצת. אסור להמעיט בכוחו של הסיפור. מוזס מתעקש על ראיות, איסוף נתונים, מחקרים, אך מה כוחם נגד הסיפורים? לפני כמעט שני עשורים אסרו עליו מנתחי הלב הבכירים בארץ מלחמת חורמה אחרי שסקר שערך הראה שהכוכבים הגדולים של התחום לא מצליחים להציל חיים יותר מהמנתחים הבינוניים. ומה על שמותיהם של המנתחים הדגולים, בעל ידי הזהב, הנלחשים מפה לאוזן, ומסוגלים להרוויח בשל כך מיליונים? יכולותיהם האגדיות הן בגדר סיפור ותו לא. אם בפועל אחוזי ההצלחה שלהם כה בינוניים, אזי מתברר שבניגוד לרגיל ברפואה, זהו אפילו סיפור ללא אפקט פלצבו. אולם הסיפור על ידי הזהב של המנתחים בעלי המוניטין עדיין מסופר – ביוזמתם של המנתחים המובילים נאסר לערוך סקרים חדשים מאז ועד היום.

מוזס מכיר לקורא בספר סיפורים אוניברסליים של הרפואה המודרנית. למשל, במשך שנים שלטה האמונה כי נירמול רמת הסוכרים חיוני לבריאותו של חולה הסוכרת ומצריך משטר תזונתי קשוח. סיפור שמתקבל יפה מאוד מן הסתם מאחר שמהדהד את חטא הגרגרנות של הנצרות. היום הנתונים לא ממש תומכים בכך, והרי נתונים יכולים להשתנות מהר ברפואה. מאמר פורסם בז'ורנל חשוב אחד. מאמר אחר מבוסס על מחקר רב משתתפים פורסם בכתב עת יוקרתי אחר, ואופס – המדע השתנה. עדיין אין ספק שחולה סוכרת חייב להימנע מעליה מופרזת במשקלו, אך כלל לא ברור ששיטת שמירת המשקל שלו חייבת לכלול הימנעות קיצונית מסוכרים. כותב על כך מוזס:

"מה נגיד לחולה שניסינו אך לפני שבוע לשכנע לשנות את הרכב המזון, ולימדנו אותה בפעם המי יודע כמה איך להגיב על עלייה ברמת הסוכר", שאלתי את ידידי התזונאי, ועניתי מבלי לחכות לתשובה:"שנים רבות חיינו בחשכה, האור נגלה לנו, הקץ לסגפנות, הקץ לעיסוק האין סופי במחלה. אנו מציעים לך לחיות עם סוכרת ולהרגיש בלי". "והחולה תסתכל עליך בתימהון ובתדהמה ותמלמל לעצמה, הרופא השתגע, ותפנה למרפאה אחרת", אמר לי התזונאי.

ומה בדבר הממוגרפיה שנחשבה לאבן הראשה של הגילוי המוקדם בסרטן השד, וקודמה באינספור תשדירים של האגודה למלחמה בסרטן? מחקר קנדי שעקב אחרי שתי קבוצות של עשרות אלפי נשים, האחת עברה ממוגרפיה כל חמש שנים, והאחרת לא עברה כלל, מצא שלא היה כל הבדל בין הקבוצות בתמותה מסרטן השד. ממוגרפיה רק הובילה לסבל מיותר שנבע מטיפולים מיותרים בגידולים בלתי מסוכנים שהתגלו ללא צורך. ייתכן עם זאת שממוגרפיה כבר לא מועילה משום שנשים למדו לגלות גידולים בשד בעצמן ואין הן זקוקות לממוגרפיה לשם כך. באוכלוסיה שבה המודעות לגילוי גושים בשד קטנה מאוד, סביר שממוגרפיה עדיין תועיל.

ישנם כמובן סיפורים המסוקרים בספר המתיישבים יפה עם המסרים של הרפואה המודרנית. כזה הסיפור על התועלת הרבה שהביאו לאנושות החיסונים. כיצד חסך החיסון נגד פוליו אין קץ מקרים של נכות וסבל. מוזס פעיל ברשתות החברתיות בקידום החיסונים ובהדיפת תעמולת המתנגדים, והוא קורא לכפות על הורים מתן חיסון לילדיהם.

ישנם מקרים שבהם היה נדמה לרגע שלא סיפור כזה או אחר יצטרך להשתנות, אלא שאושיותיה של הרפואה המודרנית מתערערות בידי ממצאים בשטח. ב-1988 פורסם בנייצ'ר מאמר של חוקר צרפתי שהניח בסיס עובדתי להומאופתיה, כאילו אפשר למהול מולקולות עד אין קץ ועדיין תכונות שלהן יישמרו. בסופו של דבר המאמר הופרך, אך נכונותו של נייצ'ר לפרסמו מעידה טובות לגבי יכולתה של האליטה הרפואית לבקר את עצמה. ממש כפי שפרסום המאמר המפורסם על הצפנים בתורה בכתב עת סטטיסטי יוקרתי, שהניב לכותביו את פרס איג-נובל לספרות לשנת 1997, לא בישר בסופו של דבר על מהפכה דתית במדע הסטטיסטיקה, אך הנכונות לפרסמו הצביעה על רוחב אופקים ועל פתיחות לגילוי עובדות אמפיריות המבדילים את אנשי המדע מכל מספרי הסיפורים האחרים.

 

החברים של משפחת קים

6 באוקטובר 2017

מרצ, שהיא אולי המפלגה הדומיננטית ביותר בקרב האליטות האקדמיות הישראליות, היא צאצאית של מפ"ם ההיסטורית, מפלגת השמאל הסוציאליסטי.  אין זה מפתיע אם כך שקיים מעין קשר שתיקה לגבי פשעיה של מפ"ם, תמיכתה בגוש הסובייטי ובעוולות העצומות שחולל. עיתון "הארץ" לעולם לא היה סולח ושוכח לימין על התנהגות דומה.

בימים אלו כאשר צפון קוריאה מאיימת על שלום העולם מעניין לחזור לתקופת מלחמת קוריאה, ולראות, בסיועו של ארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית, כיצד סוקרה בעל המשמר. יש להזכיר שהייתה זו מלחמה תוקפנית שבה צפון קוריאה פלשה לדרום ללא כל הצדקה או תירוץ, בגיבויים של סטלין ומאו. על המשמר כמובן הכחיש זאת וציטט בכותרתו הראשית, עם פרוץ המלחמה, את התעמולה המגוחכת של רדיו פיונגיאנג שלפיה קדמה למלחמה תקיפה דרום קוריאנית. את המלחמה תיאר כאילו מטרתה לסילוק "משטר רודה שהוטל מבחוץ על חלק מהעם".

העיתון שיווק החתמת עצומה למען השלום שאותה קידם הסופר הסובייטי היהודי איליה ארנבורג ולמעשה שימשה כיסוי לדרישה מארה"ב ומארצות המערב להשלים עם אובדן דרום קוריאה ללא קרב. המשפט הבא שצוטט ממנו מלמד על הרוח הכללית של תפיסת העולם בעל המשמר:

אנו נחנך את ילדינו ברוח ואהבת לרעך, בשעה שהספרות והקולנוע הבלשיים, הגנגסטריים והפורנוגרפיים של המערב מחנכים את ילדי המדינות האימפריאליסטיות לפי המימרה אדם לאדם זאב.

את המערכה כולה ליווה הפרשן הצבאי של על המשמר, ישראל בר, בהערכות כה חד צדדיות ומשוחדות, שהקורא בדיעבד תוהה כיצד מישהו העלה על דעתו אי פעם לתת לו תפקיד בכיר בצה"ל וסיווג ביטחוני, בטרם הוכח כמרגל סובייטי.

בנובמבר 1950 כשסין החלה במתקפת הנגד הגדולה שלה בהצלחה, סיקר זאת על המשמר בחדווה, לאור המועקה שגרמה לו מפלת הכוחות הצפון קוריאניים קודם לכן, והכריז כי:

סין העממית שפניה למילוי התפקיד העצום של חיסול הפיגור בן מאות השנים והנחת היסודות של משק מתוכנן לטובת העם – היא שוחרת שלום בכל מאודה.

עוד הוא ציין כי:

הופעתו הראשונה של נציג סין העממית במועצת הביטחון הייתה חדורה רגש אמיתי של תרעומת על מעשיו התוקפניים ומגמות ההתפשטות של האימפריאליזם האמריקני וגילתה עמידה איתנה על זכויותיו של העם הסיני לשלמות טריטוריאלית ולביטחון חיצוני.

על המשמר קונן באותו זמן שאין ביכולת התנועה לפעול כמעט בקרב יהדות אמריקה: "דרכנו אליה כמעט ונסגרה על ידי מסך ברזל של מלחמה אנטי קומוניסטית". ובראשי חלף הרהור – אולי בכל אופן, בניגוד לכל מה ששטפו בו את מוחנו בהארץ ובדומיו, היה משהו חיובי במקארתיזם.

ביקרתי לפני כמה שנים במוזיאון מלחמת קוריאה בסיאול והתרשמתי מהכיתוב הגדול החקוק שם ומכריז כי: freedom is not free. החופש גובה את מחירו. היה ראוי שגם ההתנגדות לחופש שאפיינה לאורך כל כך הרבה שנים את חוגי השמאל הסוציאליסטי בארץ שתמך בברית המועצות, בסין ובאסונות שהמיטו יחד על האנושות, תגבה ממנו, במבט אחורה, מחיר היסטורי ומוסרי.

הדרך לעבודה כבר לא חסומה

1 באוקטובר 2017

ההסדר שהושג בעניין קצבאות הנכים הוא אחד ההישגים החברתיים של ממשלת נתניהו, אף שזו כמובן נאנסה אליו בעקבות הפגנות וחסימות כבישים ולא החליטה עליו מרצונה. אפילו אין צד שמפסיד מההסדר הזה. אמנם הקצאת כספים היא בעיקרון משחק סכום אפס, וכסף ממשלתי שמוקדש למטרה מסוימת בא על חשבון כספים אחרים שיכולים היו לשרת מטרות אחרות. אבל במצב הכלכלי הנוכחי במדינה, לפחות באופק הנראה לעין, הדברים אינם בדיוק כך. הוצאת כספים יכולה לשרת מטרה מקרו-כלכלית חשובה, מבלי שבאמת תצמצם את מה שמצוי בקופה הציבורית. מדוע זה כך? אנו מצויים במצב שבו השקל נעשה חזק מדי (בשל חדלונה של קרנית פלוג). כל הוצאה משמעותית של כספי מדינה אמורה להועיל להחלשת השקל. החלשת השקל מועילה ליצואנים ומהווה מקור של צמיחה.

ישנו היבט חיובי נוסף להסדר שהושג עם הנכים – נחלשה הדרישה מהם להיות מסכנים בתמורה לקצבאות שיקבלו. שיטת מתן הקצבאות הקודמת אסרה למעשה על נכים לצאת לשוק העבודה. כל הכנסה שלהם מעבודה הייתה מפחיתה משמעותית את הקצבאות שלהם. המתווה הנוכחי אמור לאפשר בסופו של דבר לנכה להרוויח כ-5,000 ש"ח מעבודה מבלי שהדבר יפגע בזכותו לקצבה. ישנו אלמנט של אכזריות ממש בהתניה שהתקיימה ועודדה  נכים שרוצים להמשיך להחזיק בקצבתם להישאר מובטלים תחת האיום שאם יצאו לעבוד ולהשתכר תינטל מהם הקצבה. זאת מאחר שעבודה אינה רק כסף. היא גם מימוש עצמי, היא גם תחושת כבוד וערך. היא גם מקור לסיפוק במקום שעמום. וכמובן עבודה מהווה תרומה למשק בכללותו.

בימין הכלכלי יש שסולדים כל כך מהשיטה של מדינת הרווחה להפוך אנשים למסכנים ולתלויים תמורת קצבאות, עד שהם תומכים בביטול מוחלט של מערכת ההתניות ובמקום זאת קוראים למתן קצבה נדיבה ללא תנאי לכל אזרח בוגר. לתת קצבה לכל אחד יעלה הון עתק, אבל מצד שני יש חיסכון גדול בביטול כל המערכת שמנהלת את חלוקת הקצבאות לכל אחד ואחד על פי מדידת רמת מסכנותו, ויש שיפור אדיר בתמריצים על ידי ביטול התמריץ למסכנות שבהפיכתה לסיבה להענקת קצבה.