החרדים יצילו את הגזע הלבן. וגם האמיש.

אריק קאופמן, פרופסור באוניברסיטת לונדון, כנראה חוקר הדמוגרפיה החשוב ביותר של העולם המערבי, הוציא לאור ספר חדש, ממש אתמול, על עתיד הגזע הלבן והעולם המערבי בכלל. יש בו הרבה תובנות ראויות לציון ולא הספקתי לקרוא אלא חלק קטן ממנו. אבל כבר גמעתי פרק שנושאו קרוב ללבי: קאופמן מאמין בספקולציה פראית אך הגיונית שכבר התייחסתי אליה פעמים רבות – עלייתן של קבוצות קטנות, דתיות קנאיות, שבהן שיעורי הריבוי גבוהים, אינה קוריוז אלא עתיד האנושות. הוא דן בשאלה האם הגזע הלבן ישרוד לטווח הארוך, או שמא נישואי תערובת עם מהגרים יביאו להתבוללותו בגזעים אחרים. בתשובתו הוא מראה כיצד במקסיקו משפחות עשירות בעלות גוון עור שחום חתרו להתחתן עם לבנים, אפילו עניים, כדי להפוך את צאצאיהן ליותר ויותר בהירים. לפיכך ניתן להסיק שעם השתפרות הטכנולוגיה והיכולת לערוך ברירה גנטית, בעלי היכולת ימצאו פתרונות שיאפשרו להם להבטיח עור לבן לצאצאים.

אבל יש לו גם עוד תשובה – קיימות קבוצות דתיות קנאיות שהן על טהרת הגזע הלבן. הן מתרבות בקצב מבהיל ואין שום סיבה להניח שיתפוגגו לתוך החילוניות. החיכוך שלהן עם החילונים כבר חיסן אותן מסכנה זו. הוא מדבר על החרדים ומעלה את האפשרות שיגיעו לדומיננטיות דמוגרפית בישראל בתחילת המאה ה-22 ובארה"ב(!) בסוף אותה מאה. על תזת "התפרקות החרדיות" של אבישי בן חיים הוא לא שמע ובצדק. הרי אין התפרקות כזו. כן כן בני הגזע הלבן של המאה ה-23 וה-24 יהיו אולי ברובם ילדי הילדים של אברום ופייגה ממאה שערים.

קאופמן מונה קבוצות נוספות, שעל חלקן אפילו לא שמעתי מעולם, שמתנהלות בצורה מאוד דומה לחרדים. את האמיש אנו מכירים. קבוצה דוברת גרמנית בת 5,000 איש בתחילת המאה ה-20 מונה כיום 300 אלף איש, ולא בגלל המוני מצטרפים חדשים מבחוץ אלא בשל הכוח המעריכי של הולדת הרבה ילדים דור אחר דור. הניגוד בין האמיש לבין כת דתית פרוטסטנטית משפיעה אחרת, השייקרים, זועק. האמיש התנגדו להגבלת פריון, השייקרים התנגדו לפריון. נותרו להם כיום שני חברים שעודם בחיים. דארווין ידע על מה הוא מדבר.

ישנה נשירה בקרב האמיש, אבל הרוב הגדול אינו נושר. הבעיה ארוכת הטווח של האמיש היא אולי התלות שלהם באורח חיים חקלאי, שעלולה להקשות עליהם כשימנו מיליונים. בדומה לאמיש יש גם הוטרים ומנוניטים, קבוצות נוצריות חקלאיות קטנות שלנשותיהן שיעור פריון גבוה ביותר.  במדינת יוטה ישנם המורמונים, ששיעור הילודה בקרבם הוא גבוה עדיין משמעותית יותר מהממוצע האמריקני. עם זאת הקריסה בשיעור הילודה ביוטה בעשור האחרון מלמדת כנראה שהמוני תינוקות מורמונים לא עומדים להפוך לדור העתיד של אמריקה. אף שיותר מחצי מאוכלוסיית יוטה מורמונית, הפריון ביוטה הוא כבר פחות מ-2.5 ילדים לאישה. כלומר הפריון המורמוני הוא לכל היותר באזור ה-3 ילדים לאישה, שזה נאה, אבל לא קיצוני.

שתי אומות מערביות נוספות מכילות אוכלוסיה נוצרית קטנה קנאית ששיעור הילודה בקרבה גבוה משמעותית מזה של כל השאר. בהולנד ישנם קלווניסטים אורתודוקסים, שמונים כ-7% מהאוכלוסיה. עם זאת הפריון לאישה בקרבם לפי מאמר עדכני הוא 3 ילדים לאישה, שזה, כמו בקרב המורמונים, המון במונחי המערב, אבל אינו מבטיח השתלטות דמוגרפית מהירה על כל השאר. בפינלנד מונים הלותרנים הלאסטדינאים חלק קטן מאוכלוסיית המדינה, 2% בלבד. אבל שיעורי הילודה בקרבם גבוהים מאוד. בין 5 ל-6 ילדים לאישה לפי מאמר משנות השמונים. הם מאמינים שעל זוג להוליד כמה ילדים שאלוהים בוחר להעניק לו. לא מצאתי חומר עדכני עליהם בגוגל וגם לא נראה שלקאופמן יש. אם הם אמורים היו להציל את שיעור הילודה בפינלנד, זה לא קורה בינתיים – מספר הלידות השנתי שם רק הולך ומדרדר ובקרוב יהיה רבע מזה שבישראל.

לא כולן ביחד

לפעמים כשאדם מבקש להתריע מהסכנות שבדרך פעולה מסוימת הוא מתפתה לגבב אזהרות. עוד אזהרה ועוד אזהרה. אבל לא כל האזהרות והסכנות משתלבות יפה זו עם זו. רעידת אדמה למשל יכולה להוביל גם לשריפות וגם לשטפונות. אבל כנראה באותו מקום לא יהיו שריפה ושיטפון בעת ובעונה אחת.

משהו דומה עושה דרור מרמור במקור ראשון כאשר הוא מזהיר מהסכנות במדיניות היד הפתוחה שאימץ משרד האוצר בראשות כחלון. הוא מתריע מהחובות ומהגרעונות ואז מציין שהריבית הנמוכה מציבה קושי מיוחד בעת משבר שיווצר בעטיים. אין לאן להוריד אותה כדי לתמרץ את המשק.

ההיפך!

אם החובות והגרעונות יחוללו משבר, יהיה זה משבר אינפלציוני שבו ערך השקל יצנח ובנק ישראל בקושי יצליח להעלות את הריביות כדי להדביק את שעטת האינפלציה. הריבית הנמוכה הנוכחית לא תציב אז קושי כלל. היא תהיה זיכרון עבר מתוק.

אם לעומת זאת דווקא הריבית הנמוכה תהיה צרה, יהיה זה במשבר שבו אנשים לא מוציאים כסף מרוב פאניקה והלחצים הם אנטי אינפלציוניים. ההכנה הראויה למשבר זה היא בשפיכת כסף למשק כאן ועכשיו, בדיוק מה שכחלון עושה למגינת לבו של הכותב.

הריבית הנמוכה היא צרה ובזבוזים חסרי אחריות עלולים להיות צרה בעתיד אבל צרה שתורכב מהשילוב של שניהם? לא נשמע סביר.

משמעותו של תמרור ירוק

בית המשפט העליון התיר זה עתה את כניסתה של לארה אל קאסם לארץ, לשעבר פעילה בארגון שהיה מעורב בקידום החרם על ישראל. הנה כמה הערות מעניינות על פסק הדין.

ראשית, כתב אותו השופט ניל הנדל. מי שמכיר את פועלו של השופט הנדל שהוא אדם דתי ובוגר ישיבה יודע שהוא אחד השופטים היותר שמרנים בבית המשפט העליון, מה שמשתקף בדעת המיעוט שלו בין השאר בנושא המסתננים ועוד. אבל יש הבדל בולט בין בית המשפט העליון בארה"ב לבין בית המשפט העליון בישראל. בבית המשפט העליון בארה"ב אפשר לרוב לנבא מראש מה יפסקו השופטים בהסתמך על זהות הנשיא שמינה אותם. בבית המשפט העליון בישראל ממש לא ניתן לנבא מראש פסיקות. בסופו של דבר כן ישנה תבנית לשופטים. מי יותר ימינה ומי יותר שמאלה. אבל ממש לא ניתן להסיק ממנה דטרמיניסטית איך תהיה ההכרעה בתיק מסוים. יש כמובן יתרונות גדולים להיותו של בית המשפט בארץ פחות פוליטי, אך ככזה גדל הסיכוי שהוא לא ישקף נאמנה את השקפות הרוב הפוליטי. זאת בעוד שבית המשפט העליון בארה"ב משקף כיום רוב פוליטי לפחות בהתאם לשיטה האמריקנית (שנותנת משקל עודף למדינות קטנות, כקבוע בחוקה).

הערה נוספת על הפסיקה. מסתבר שבית המשפט העליון לא בוחל בהטרלות קלילות ונחמדות. חבר הכנסת סמוטריץ' צפוי להביע כמובן שאט נפשו מהפסיקה, אבל חלק מפסק הדין מתבסס על ציטוטים מדברים שאמר סמוטריץ' בוועדה בכנסת שלפיהם הסיק בית המשפט שכוונת החוק אינה כלפי פעילים לשעבר מסוגה של אלקאסם.

שלישית, הדעה המטרידה בעיניי שייכת לשופט ענת ברון, שהרחיבה על חשיבות חופש הביטוי כסיבה להתיר כניסתה של העותרת. זו דעה בעייתית מאוד בעיניי. אני דווקא סבור שקידום חרם על ישראל כלול בחופש הביטוי הפוליטי, כפי שכתבתי בפוסט בעבר. אבל הכנסת זרים לישראל מטעמי חופש ביטוי היא חסרת היגיון כי לכל מדינה הרי זכות רחבה ושרירותית להחליט על בסיס מה להכניס אנשים והיא רשאית לעשות זאת על סמך קריטריונים לא שוויוניים בעליל.  מותר להחליט להכניס למשל את מי שיש לו יותר כסף או את מי שלא הגיע לגיל שבו יהיה עול על המדינה או את מי שקורות חייו מעלים פחות חשד שילך למכור בעגלות בקניונים. לדעתי למדינה שמורה הזכות להחליט להכניס למשל דווקא ג'ינג'ים, שיערם מהווה אטרקציה ברחובות.

המדינה שבה אלקאסם אזרחית צריכה להעניק לה את הזכויות שלה, לא ישראל. ואין למדינת ישראל שום מחויבות לחופש הביטוי שלה. הצגת חופש הביטוי כסיבה להכניס את הסטודנטית ארצה משקפת תופעה בינלאומית שבה זכויות האזרח מתחילות להתפשט לכיוונם של אלו שאינם אזרחים או אפילו תושבים או אפילו תיירים. סתם זרים שבא להם להגיע לפה. גישה כזו מקדמת את תפיסת הגבולות הפתוחים שהיא סכנה גדולה לעולם המערבי.

לקראת המשבר החוקתי הגדול באמריקה

שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי מיעוט, אך מנכסים לעצמם זכויות של אסיפה מכוננת. דבר זה נכון לישראל שבה בחירת היושבים בעליון נעשית בידי אליטה הממנה את עצמה, אבל נראה ששופטי העליון בה מבקשים לרכוש לעצמם סמכות שלא תיאמן – לפסוק שאפילו חוקי יסוד אינם חוקתיים.

אבל גם בארה"ב דבר זה נכון. אמנם הליך בחירת השופטים דמוקרטי בהרבה – הם נבחרים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אך הנשיא אינו מייצג רוב. רוב המצביעים העדיפו את הילארי על פני טראמפ כזכור ועדיין טראמפ ממנה כרגע את השופטים. גם הסנאט אינו מייצג רוב. הסנאטורים הרפובליקנים של מדינות דלות אוכלוסיה כמו מונטנה או ויומינג התומכים במינויי הנשיא מקבלים משקל דומה לסנטורים הדמוקרטים מניו יורק ומקליפורניה המתנגדים להם בתוקף.  כשהשופטים מתמנים הם יכולים, בתוקף היותם הגוף העליון האחראי לפירוש החוקה, שאין כל דרך ריאלית לשנותה, להחליט כל מה שעולה בדעתם. הפלות זה טוב או רע. איסור הגירה מוסלמית זה טוב או רע. הומואים זה טוב או רע. מימון בחירות חופשי בידי מיליונרים זה טוב או רע. עונש מוות זה טוב או רע. מי יודע איך לפרש נכונה חוקה בת 250 שנה. כל מה שצריך זה למצוא חמישה קולות שירצו לפרשה בדרך כזו או אחרת. ובכלל התחזקות כוחם של בתי המשפט העליונים ברחבי העולם היא סיפור מעניין על כך שלמי שניתן כוח עם מעט מעצורים לצדו, יהיה תמריץ להגביר יותר ויותר את כוחו.

עתה בארה"ב, אחרי מינוי השופט ברט קוונו, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. כל רעיון שיצליחו להוציא לפועל עלול להיפסל בבית המשפט העליון השמרני. אם רות ביידר גיזנברג בת ה-85 או סטיבן ברייר בן ה-80 לא יצליחו לשרוד את נשיאות טראמפ, הוא יכול למנות לעליון עוד אולטרה שמרן ובכך לערער את המרקם המשפטי-חברתי באמריקה כליל. למזלם של הליברלים, לקשישים יהודים נבונים ופעילים כמו גינזברג וברייר יש לרוב תוחלת חיים יפה, והקערה עוד יכולה להתהפך אם דווקא אחד השופטים השמרנים יסיים את כהונתו במפתיע בזמן הנשיא הדמוקרטי הבא. הסיכוי לכך נמוך יחסית כי השמרן המבוגר ביותר הוא רק בן 70, השופט השחור קלרנס תומאס.

על אף שהרבה תלוי בביקוריו הלא צפויים של מלאך המוות, בסך הכול מינוי שופט עליון בארה"ב הוא עסק בעל השלכות ארוכות טווח להדהים. זאת כי שופטים ייטו לתזמן את פרישתם עוד בחייהם, אם העת לכך הגיעה בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שישמחו שיבחר להם מחליף.  זאת אומרת שבעוד שלושים שנה לערך יחפש ברט קוואנו זמן פרישה בעת שבה יושב בבית הלבן רפובליקני, וביידר גינזברג תשדל לקחת כל תרופה שתבטיח שתצלח את שנות טראמפ, אף שקרוב לוודאי שהייתה פורשת כבר אם הילארי הייתה הנשיאה. ייתכן אם כך שמינוי של שופט מסוים יבטיח שדורות על גבי דורות של שופטים שיחליפו אותו יבואו מאותה אסכולה רעיונית; דבר שכאמור השופטים שולטים בו באמצעות יכולתם לתזמן את פרישתם.

בנסיבות של יאוש טוטאלי מבית המשפט עלולה המפלגה הדמוקרטית להידרש לרעיון שעלה כבר בזמן נשיאות רוזוולט – להעמיס את בית המשפט בשופטים. החוקה אינה קובעת שבבית המשפט ישבו תשעה שופטים וניתן לחוקק חוק שקובע שישבו בו דווקא עשרים וכל השופטים החדשים יתמנו בידי הנשיא המכהן. אבל ספק אם בית משפט עליון יקבל חוק כזה שחותר תחתיו כחוקתי. הרי יש בכך פגיעה חריפה בעצמאות השיפוטית. עימות בסוגיה זו יהפוך למשבר חוקתי חסר תקדים שהשלכותיו מי יכול לשער. עדיין העולם המערבי התקדם כברת דרך – אנו בנקודה היסטורית שבה זהו אבסורד לחשוב שאפילו מחלוקת כזו יכולה להדרדר לאלימות המונית. יהיה אשר יהיה הפיתרון לסיטואציה כה קשה, כולם יבינו בסוף שעליו להיות מושג בדרכי שלום.