Archive for אוקטובר, 2015

פנטזיה אמריקנית

31 באוקטובר 2015

בשבוע שעבר קרא נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של הארץ, לקוראי העיתון האליטיסטים לחרוג מהסנוביות, להיות נחמדים ולשוחח עם נהגי מונית. באמת יצא לי לנסוע במונית ובהנחייתו של שטרסלר ושלא כהרגלי, הייתה אוזני כרויה להגותו הפוליטית של הנהג. לא חלפו אלא דקות ספורות מתחילת הנסיעה ובעוד המכונית מזדחלת בתנועה האיטית הציג לפניי הנהג רעיון שלדעתו יפתור את כל צרותינו במדינה. מדוע, שאל הנהג, שלא נחתור להפוך להיות המדינה ה-51 של ארצות הברית.

זו שאלה טובה. מדינות אירופה מצויות בתהליך של התמזגות במסגרת האיחוד האירופי. לנו לא קוסמת ההשתייכות לאירופים המרגיזים, אבל אמריקה זה עניין אחר. כבר היום אנו סמוכים על שולחנה של ארצות הברית, אחותנו הגדולה. אז למה שלא נעגן רשמית את המעמד הזה ולדורי דורות. יש כבר שתי מדינות חברות בברית שאינן מחוברות לשאר הארבעים ושמונה, אלסקה והוואי. בפרט הוואי ממש רחוקה, ובכל אופן היא המדינה החמישים, שווה בין שוות ומקום לידתו של הנשיא הנוכחי (לדעת אלו שלא חושבים שנולד בקניה או באינדונזיה). בוא נבחן אם כך ביסודיות את האופציה הזו, ישראל כמדינה ה-51. בפסקאות הבאות אתייחס לאפשרות הזו ברצינות גמורה ואשקלל את הבעד והנגד.

האם האמריקנים בכלל ירצו לקבלנו?

בארצות הברית כידוע פעילים שני כוחות פוליטיים חזקים. המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית. בעשר השנים האחרונות הרפובליקנים הפכו לאובססיביים לחלוטין לישראל. די לראות באיזו תדירות מזכירים אותה בעימותי הפריימריז שלהם השנה. אשרינו שזכינו לאהבת חינם שכזו. אף שמטריד לעתים לגלות שככל שהאהבה אובססיבית יותר, כך האוהב הוא מטורלל יותר בעמדותיו בשלל הסוגיות שמעסיקות את החוגים השמרניים בפוליטיקה האמריקנית. ובכל אופן, אם אוהבים אותך, אתה צריך להיות אסיר תודה. עם אהבה כזו אין ספק שהרפובליקנים ישושו לקבל את ישראל כאחת משלהם. מה עוד שאם הימין מנצח כמעט תמיד בבחירות בישראל, מסתבר שגם המפלגה הרפובליקנית תקטוף את האלקטורים של ישראל מדי ארבע שנים בסתיו, וביבי בוודאי יהיה הסנטור הרפובליקני הבכיר מישראל עוד שנות דור. סנטורים לעתים מגיעים לגיל מופלג, וביבי משתבח בגנטיקה מצוינת.

המפלגה הדמוקרטית היא אגוז קשה יותר לפיצוח. ברם, גם לדמוקרטים הפיתוי גדול. קודם כל האליטה של המפלגה הדמוקרטית כוללת יהודים רבים, ואפילו השמאלנים והליברלים שבהם נותרו עם איזושהי פינה חמה לישראל. שנית, הדמוקרטים מאמינים בפתרון שתי המדינות ובפשרה עם הפלסטינים. אם ישראל תהפוך למדינה אחת מן המדינות של ארצות הברית, מזכיר המדינה לא יצטרך להתרוצץ אנה ואנה במסעות דילוגים כדי לשכנע את ראש ממשלת ישראל. המסרים מוושינגטון יהפכו לפקודות. ממשל דמוקרטי יוכל לכפות פתרון לפי ראות עיניו, ובכך יוכל לסיים סוף סוף את סאגת השטחים הכבושים, לא משנה איזו מהומה יחולל הסנטור הרפובליקני מישראל.

יש כאלו בשמאל שכל כך מיואשים מהעדר היכולת של הממשלה להביא לסיום הכיבוש שכבר קוראים להקמת מדינה אחת דו לאומית. כל בר דעת יסיק שאם כבר התייאשנו מכך שהיהודים יהיו מסוגלים לבדם לפתור את הסיטואציה הדו-לאומית, מדינה אחת ישראלית-אמריקנית היא אופציה עדיפה לאין ערוך ממדינה ישראלית-פלסטינית. לממשל אמריקני תקיף לא תהיה בעיה לכפות על ישראל המדינה החמישים ואחת איזה פיתרון שירצה. התנגדות מקומית תמוגר כפי שהנשיא אייזנהאואר מיגר באמצעות שליחת חיילים את ההפרדה הגזעית בבתי הספר במדינות הדרום.

מה עם הזהות היהודית של המדינה?

ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקת ארצות הברית לעומת זאת אינה מכירה כימרה כזו. יהודים יוכלו לבחור לחיות בישראל אם תהפוך למדינה ה-51, ואף להשפיע במידה רבה על אופיה בכוח היותם רוב דמוגרפי במדינה, כפי שהמורמונים מעצבים את פניה של יוטה, אבל בארצות הברית קיימת הפרדה נוקשה בין דת למדינה, ולכן ישראל לא תוכל להיות מוגדר יותר כיהודית. מוסדות חינוך דתיים לא יקבלו מימון. סמלים יהודיים לא יהיו בשימוש רשמי. אבל למי זה יפריע? לחילונים בישראל כנראה שלא כל כך. אולי להיפך – פחות כפייה דתית.. האם יפריע לדתיים? מדוע שיפריע – הדתיים והחרדים מסתדרים נפלא באמריקה. הדתיים המודרניים מרוויחים יפה מאוד, יותר מבני כל זרם יהודי אחר, ומקיימים קהילות תוססות. החרדים פורחים שם. חלקם בוחר לרכוש השכלה וחי באווירה פחות קנאית מזו המקובלת בארץ. בארצות הברית לא חייבים להתגייס, והחרדים לא צריכים להסתגר בישיבות כערי מקלט מפני הצבא. לצידם יש גם באמריקה פלגים חסידיים קיצוניים שמתקיימים באווירת התבדלות מוחלטת. כך שאלו מהחרדים שרוצים להמשיך להתקיים באווירת מאה שערים יוכלו גם הם להמשיך לחיות את חייהם בדרכם, ואפילו יחושו הקלה להיווכח שיהודי ישראל כבר אינם נהנים מעצמאות ריבונית, דבר שאסור לדעתם שיקרה טרם בא המשיח.

רבים בארצות הברית מגדירים אותה כמדינה המבוססת על מורשת יודו-נוצרית. הצד הנוצרי הוא כמובן הצד הדומיננטי, והצד היהודי חלש מאוד דמוגרפית גם אם בולט באיכויותיו. צד זה יוכל להתחזק אם ישראל תצורף לברית. מבחינת הגשמת יעדיה של היסטוריה היהודית אפשר לתהות האם לא מוטב להיות שותפים בכינון מעצמה עם זהות יודו-נוצרית מבוססת מאשר לתחזק מדינה קטנטנה ופגיעה, אפילו אם כולה מסורה לזהותה היהודית.

חוק השבות מבטיח מקלט לכל יהודי, וחוק זה יצטרך להתבטל כי אינו קביל על פי החוקה האמריקנית. אולם בין כך וכך ארה"ב ידידותית למהגרים נרדפים. בעבר ישראל אפילו הייתה צריכה לפעול בדרכים עקלקלות כדי שיהודים במצוקה יגיעו אליה ולא לארה"ב. אם ישראל תהיה המדינה ה-51 לא תהיה דילמה, יהודים נודדים יוכלו להגיע לישראל שתהיה גם ארה"ב.

מה עם הביטחון?

לדעת רבים ובכללם כמובן ראש הממשלה שלנו, האיום מספר אחת על ישראל הוא האיום הגרעיני. ההצטרפות לארצות הברית אולי לא תחסל כליל את האיום הזה, אבל היא תצמצמו מאוד. אף מנהיג מוסלמי שיש בו שמץ של שפיות לא יהרהר ברצינות בהתקפה גרעינית על אחת ממדינות ארצות הברית. כל אחד מבין היטב מה משמעותה של פעולה כזו. נכון שיש בין המוסלמים גם כאלו שאפילו שמץ של שפיות אין בהם, אבל למזלנו אנשים כאלו, נוסח בין לאדן או מנהיג דאעש אל בגדדי, עדיין רחוקים מלהחזיק ארסנל גרעיני.

סביר שגם מבחינת האיומים החמורים פחות תהיה הקלה. מסתבר למשל שהחמאס והחיזבאללה יחשבו פעמיים ושלוש לפני שישלחו רקטות אל שטחים שמצויים בריבונות אמריקנית ישירה, גם אם הם רחוקים מוושינגטון או לוס אנג'לס. הרי ההתקפה על פרל הרבור הובילה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה אף על פי שבוצעה אלפי קילומטרים מחוץ לארצות הברית היבשתית.

מה עם ההשפעה הפוליטית?

על אף כל הכתרים המיתולוגיים שנקשרו לראשו של הלובי היהודי, בסופו של דבר השפעתו מוגבלת. ולראייה כמה מעט סנטורים דמוקרטים העזו להתנגד להסכם הגרעין עם איראן בקיץ האחרון.  מדינה גדולה עם מספר מכובד של אלקטורים וחברי בית נבחרים ונציגים בסנאט – זה כבר סיפור אחר. ההשפעה הפוליטית של ישראל תתחזק מאוד. בשלב מסוים ייתכן שנשיא ארצות הברית עצמו יהיה ישראלי.

יהיו שיאמרו שזו בדיוק העת להצטרפות לברית. ארצות הברית משנה את פניה. יותר ויותר מהגרים מדרום אמריקה וממזרח אסיה מגיעים, ואין להם סנטימנטים מיוחדים למדינה היהודית. לא בטוח שהכוחות הפרו ישראלים יחזיקו באותה מידת השפעה בדורות הבאים. לעומת זאת, אם ישראל תוכרז כמדינה החמישים ואחת, איש לא יעלה על דעתו להתנכר למדינה עמיתה בברית.

מה עם הכלכלה?

ישראל כבר היום מובילה בתחומים של טכנולוגיה וחדשנות. הפיכתה לחלק מארה"ב בוודאי תדרבן גל עצום של השקעות ותאפשר ליהנות מכל הסבסודים הפדרליים הנדיבים. נכון, מבחינות מסוימות המס בארה"ב כבד יותר – מס התאגידים גבוה מאוד, קיים מס ירושה משמעותי, אבל נטל המס הכללי הוא נמוך יותר, והאווירה העסקית נוחה יותר. הבנקים הגדולים של אמריקה יתרחבו לפה ויכניסו תחרות וחדשנות לסקטור הבנקאי. הכי טוב – זה יהיה כיף גדול לקבל משלוחים מהירים ישירות מאמזון, כמו שמקבלים בהוואי ובפורטו ריקו.

ברם, כל מי שקורא את הבלוג יודע שיש לי פינה חמה בלב להדפסת כסף, ונטישת השקל לטובת הדולר תאלץ אותנו לאפסן את המדפסות בארכיון המדינה. מדינות ארה"ב עוד מסתדרות ככה, עם מטבע אחד לכולן, אבל עם המרחק הגיאוגרפי והבדלי השפה נוצר פער מהותי. התנאים המוניטריים והתקציביים שיתאימו למדינות אמריקה לא בהכרח יתאימו לישראל. העדרו של מטבע משלנו יכול להיות בעייתי מאוד. פורטו ריקו חווה זאת כרגע ושקועה במשבר חובות שלא ברור איזה מוצא יהיה לה ממנו.

מבחינת רווחה ובריאות, לארה"ב יש מוניטין של מדינה קפיטליסטית שתוכניות הרווחה שלה מצומצמות יחסית ושמעניקה שירותי בריאות במשורה. ספק אם הדימוי הזה נכון כל כך, ובכל מקרה למדינות החברות בברית יש מרחב פעולה ניכר. למשל רפורמת הבריאות של אובמה הומצאה תחילה במסצ'וסטס ביוזמתו של המושל שלה מיט רומני. לא תהיה מניעה לשמור על תוכניות הרווחה והבריאות של ישראל, אם תצטרף לארצות הברית.

האנטישמיות וצה"ל

אנטישמיות היא אחד החיידקים העקשנים בהיסטוריה. אף שארה"ב פחות אנטישמית כמעט מכל מדינה אחרת, כשקוראים טוקבקים באתרים אמריקניים מגלים שאפילו בארה"ב חיים אנטישמים ארסיים שלהוטים להפיץ את משנתם ברשת. איש אינו מבטיח לנו שהאנטישמיות לא תשתלהב מחדש בארה"ב ברגע מסוים בהיסטוריה, גם אם הוא נראה כרגע רחוק מאוד. מה עוד שכאמור הדמוגרפיה האמריקנית לא בהכרח לטובתנו. חבירה לארה"ב תביא לפירוקו של צה"ל ולשילובו בצבא האמריקני. סביר להניח שמעט ישראלים ייוותרו לשרת בו. אולי הרבה דרוזים, אך קומץ יהודים. יהודים אינם להוטים לקריירה צבאית. בקיבוצים, במושבים ובציונות הדתית צמחו במרוצת השנים לוחמים ללא חת, אך ספק אם יעניין את המגזרים האלו לשרת את דגל הפסים והכוכבים רחוק מהבית ובחברת השכבות הפחות משכילות של החברה האמריקנית.
מצד אחד, לא היינו רוצים שהתפרצות מחודשת של האנטישמיות בחברה האמריקנית תפגוש אותנו כשאנחנו נטולי חיילים ונטולי צה"ל. זה קרה לנו לפני כשמונים שנה במדינה עשירה ומפותחת אחרת, ולא היה נעים בכלל. מצד שני, הסיכוי לכך שהמורשת החוקתית האמריקנית תתפורר לטובת אנטישמיות פרועה שתסכן את יהודי ארצות הברית נראה קטן. זאת בעוד שהסיכוי לעימות במזרח התיכון שבו ישראל תהיה בסכנה ללא גיבוי אמריקני מלא נראה גבוה.

הגירה 

ההגירה החוקית לישראל לא צפויה להוות בעיה מיוחדת. נכון, גויים עם אזרחות אמריקנית או גרין קארד יוכלו להגיע חופשי, אבל אלו יהיו גויים ידידותיים מאוד. מן הסתם איש לא יתעקש להתיישב בישראל אם לא יבוא מצויד מראש בגישה חיובית כלפי יהודים. בארצות הברית יש מספיק מדינות עשירות אחרות, קרובות יותר למרכז הגיאוגרפי של המדינה.

הגירה לא חוקית היא סיפור אחר, מסובך יותר. ישראל נמצאת בלב ההגירה הגדולה של העולם השלישי. שכנה לסוריה, סמוכה בדרומה לאפריקה. אף על פי כן בזכות מדיניותה הנוקשה של ממשלת נתניהו הצליחה ישראל לעצור את גלי ההסתננות. ארצות הברית, בניגוד לישראל, אינה מתאמצת לעצור הגירה בלתי חוקית. כמדינת מהגרים נטולת זהות אתנית אחידה מהגרים הם עבורה הזדמנות יותר מאשר נטל. גם אם במערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות דונאלד טראמפ קורא על כך תגר, סגנונו הצעקני הוא לא יותר מאשר קצף על פני המים. הגורל כבר כתוב בכוכבים שמאירים על טקסס ועל אריזונה – אמריקה הלבנה תיחלש דמוגרפית ככל שיחלפו השנים.

אם ישראל תוכפף לנורמות של סלחנות להגירה לא חוקית כמו שמקובל בארצות הברית, לא תהיה דרך לעצור נהירה של מיליונים מאפריקה, מהשטחים ומארצות ערב, שיראו בארץ את השער לעתיד במעצמה העשירה. גם מבחינת ארצות הברית זו תהיה צרה צרורה. כיום יש לה מזל גדול שאוקיינוס מפריד בינה לבין תחלואי העולם הישן ומונע ממנה לחוות אותה הצפה בפליטים שאירופה חווה. היא אינה ערוכה להתמודד משפטית עם התרחשות מעין זו. הרי כל מסתננת שתוליד בן או בת בבית חולים איכילוב, אם תל אביב תיחשב לאדמה אמריקנית, תזכה אותם באזרחות, להם ולדורי דורות של צאצאים אחריהם. החשש מהגירה לא חוקית הוא בעיניי הנימוק המשכנע ביותר לסלק ממחשבתנו את רעיון המדינה ה-51. מכל השיקולים זו הסיבה המכרעת לכך שהפנטזיה האמריקנית תתברר כבעייתית מאוד. חכם יהיה מצידנו לחתור לעת עתה ליעדים צנועים יותר – ברית הגנה עם ארצות הברית או לפחות כניסה אליה בלי ויזה.

.

מתניעים לקראת המכונית האוטומטית

27 באוקטובר 2015

בדברי הימים של התחבורה יצוין חודש אוקטובר 2015 כחודש שחלה בו התקדמות מרשימה לקראת חזון המכונית ללא נהג. החודש הוציאה טסלה את עדכון התוכנה המאפשר למכוניות החדשות שלה לנסוע במצב של טייס אוטומטי, והרשת התמלאה בסרטוני וידאו של נהגים המאתגרים את גבולות היכולת החדשה. המכוניות של טסלה  יודעות לשמור על הנתיב, לשמור מרחק מהמכונית שמלפנים, להחליף נתיב ואפילו לבצע חנייה מושלמת ברוורס.

טסלה אינה הראשונה להציג יכולות מסוג זה, אבל היא ומנכ"לה אלון מאסק שהפך לאגדה כשהוא רק בשנות הארבעים לחייו,  הצליחו לחבר את רכיבי האוטמציה בנהיגה טוב יותר מאי פעם. להתלהבות בתקשורת הוסיפה העובדה שטסלה יודעת לא מעט על יחסי ציבור. החברה אמנם ממליצה לנהגים להקפיד על ערנות ומדגישה שהטייס האוטומטי אינו מסיר מעליהם אחריות, אלא נועד לסייע להם, אבל אלו פרטים טכניים. כל אחד יכול להבין מה טסלה באמת רוצה להגיד: העתיד כבר כאן ולמי שלא רוצה לפספס את משק כנפיו, טסלה היא הכתובת.

מדיווחים ראשונים של נהגים עולה שלמערכת של טסלה בעיות משמעותיות. במקרים מסוימים, כמו בפניות תלולות, כמעט חוללה תאונה ונדרשה התערבות חירום של הנהג למנוע זאת. היא זקוקה לסימוני נתיב כדי להסתדר, ונותרת חסרת אונים כשהם מתבלגנים ונדמה שהמכונית נמצאת בשני נתיבים בו זמנית  (מה שקורה לא מעט גם בארץ. דורון רוזנבלום קרא לכך פעם בשנינות: תורת הקוואנטים של מע"צ).  גשם כבד ימנע ממנה לפעול. בנסיעה עירונית איטית היא חסרת ערך, והיא לא מסוגלת להבין רמזורים ותמרורים.

נדרש מצד טסלה אומץ, אולי אפילו מעורב בחוצפה ובפזיזות, כדי להעלות לכביש את המערכת במצב שאינו בשל לחלוטין. מצד שני, היא הרוויחה כך אלפי בודקי בקרת איכות שעובדים בחינם – הלקוחות שלה. המידע שמושג מכל נסיעה שלהם עובר לטסלה והיא מפיקה ממנו לקחים שמיושמים במהרה, חלקם באופן אוטומטי. מערכות שמבוססות על הפקת לקחים מהירה ממשוב שמגיע בהיקפים גדולים יכולות להתקדם בקצב מסחרר.  התסריט המפחיד מבחינת טסלה הוא שתואשם בגרימת תאונות הרות אסון, תצטרך לשלם פיצויי עתק ואולי אף  להשבית את המערכת במכוניותיה. אבל בתסריט הטוב לולאת הפידבק המואצת יכולה להפוך בתוך מספר שנים מועט את האלגוריתמים שלה לנהגים המושלמים ולשנות מהקצה אל הקצה את פני התחבורה האנושית.

ולמי שרוצה לראות במו עיניו איך זה עובד – הסרטון הכי מוצלח ממה שמצאתי ברשת עד עתה.

ונצואלה אין דומה לה. מדוע בעצם?

25 באוקטובר 2015

מדי כמה ימים אפשר לקרוא באתרי החדשות ידיעה נוספת על התדרדרותה המצערת של ונצואלה. מדינה גדולה, בת כ-30 מיליון תושבים, שבשנות השבעים נחשבה לפלא של צמיחה כלכלית.  באותה תקופה נחשבה למדינה עשירה מישראל, ואילו היום היא נדונה להפסקות חשמל ולמחסור בנייר טואלט.

איך קרה כדבר הזה? אפשר להציע תיאור פשוט למה שקרה בוונצואלה. זו מדינה שבה התקיים אי שוויון קיצוני בין מעמד בינוני גבוה משכיל ואמיד ממוצא אירופי לבין המונים עניים וחסרי השכלה ממוצא אפריקני ואינדיאני. בשלב מסוים עלה בבחירות דמוקרטיות הוגו צ'אווס, מנהיג שהלהיב את ההמונים העניים שמקרבם הוא בא. כפופוליסט הוא נקט צעדים לחלוקה מחדש של העושר.  פעולותיו החריבו את הדמוקרטיה, הביאו את האליטות לארוז מזוודות, חנקו יזמות, הפילו את שער המטבע והכניסו את ונצואלה לספירלה של התדרדרות שאין לדעת מתי ואיך תצא ממנה. זה לקח מפחיד על הסכנה האורבת למדינות לא הומוגניות שמתקיים בהן אי שוויון כה דרמטי, ויהיו שיאמרו שהוא רלוונטי גם לנו, בפרט לאלו שמהרהרים ברצינות באפשרות של הקמת מדינה דו לאומית.

ובכל אופן, כדי להבין את מה שאירע בוונצואלה צריך לנסות להבין גם מדוע מדינות אחרות, דומות ברמות אי השוויון, לא הגיעו לקריסה כזו. רבות ממדינות מרכז ודרום אמריקה סובלות ממחלות דומות, וגם בהן האליטה העשירה והלבנה נוטלת חלק לא פרופורציונלי של העושר הלאומי, אך גם מדינות באזור שהן שם נרדף להתנהלות גרועה ולפופוליזם כלכלי כמו ברזיל וארגנטינה ידעו לעצור בזמן לפני הפיכתן לוונצואלה. אחרי קריסת האפרטהייד אפשר היה לחשוש שגם דרום אפריקה תנהג כוונצואלה, תשלוף באגרסיביות את העושר מידי הלבנים שהחזיקו בו לבדם ותבריח משקיעים. אך הרוב השחור בדרום אפריקה בחר להתנהל בדרך נבונה יותר לפחות לעת עתה (המפלגה שקוראת להנהיג מדיניות נוסח ונצואלה בדרום אפריקה אמנם מתחזקת – כיום היא השלישית בגודלה במדינה).

קללת הנפט

בתחילת המאה העשרים התגלו בוונצואלה מצבורים עצומים של נפט. זה היה מקור ברכה שאיפשר לוונצואלה להתעשר בתקופות שבהן הייתה גאות במחירי הנפט, כמו שקרה בשנות השבעים של המאה העשרים כשמדינות ערב צמצמו את אספקת הנפט אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל כשמחיר הנפט צנח הברכה הפכה לקללה. ההתמכרות לתעשיית הנפט הרסה את ונצואלה, מאחר שחנקה כל תעשיית יצוא מתחרה. בדרך כלל קריסתה של תעשייה המבוססת על יצוא מסוג אחד מובילה לפיחות חד במטבע, וכך סוללת את הדרך לעליית ענפי יצוא אחרים. אבל על פי מאמר מרתק (במסמך זה, החל מעמ' 27) שעסק בקריסתה של כלכלת ונצואלה בשנות השמונים, בוונצואלה זה לא יכול היה לקרות. הדבר היחיד שייצאו שם היה נפט, ויצוא נפט שונה משמעותית מסוגים אחרים של יצוא בגלל חוסר הגמישות המובנה בו. בדרך כלל אפשר לעבור, כשהנסיבות העולמיות דורשות זאת, מתעשיית יצוא אחת לדומה לה. בישראל לשם דוגמה התעשייה הבטחונית הניחה את היסודות לתעשיית ההיי טק, ואילו כשעבר זמנה של חקלאות הפרדסים היא הוחלפה בסוגים אחרים של חקלאות, למשל בגידולים בערבה. גמישות כזו אינה קיימת בענף הנפט. אלו שכל חייהם עסקו בקידוחי נפט נותרים חסרי אונים כשאין ביקוש לסחורה היחידה שידעו להפיק. רפורמות של שוק חופשי אינן מצליחות להוכיח עצמן מהר מספיק כאשר צריך לחלץ מדינה ענייה מהתמכרות לתעשיית הנפט, והקרקע נעשית פוריה לתעמולה של פופוליסטים למיניהם.

השפל המתמשך במחירי הנפט ערער את היציבות הפוליטית והביא בסופו של דבר לעליית מנהיג פופוליסטי קיצוני כמו צ'אווס. וכאן שר ההיסטוריה זימן אירוניה אכזרית מבחינת ונצואלה. השפל במחירי הנפט המיט עליה את צ'אווס, אך ההתאוששות במחיר הנפט הבטיחה את שלטונו. כמעט מייד עם כניסתו של צ'אווס לתפקיד התחילו מחירי הנפט בעולם להתאושש. בזכות התאוששות זאת צלח צ'אווס את הניסיונות הראשונים להפילו והצליח לבצר את שלטונו. הזמן שקנה הספיק לו כדי לטהר את מוקדי הכוח המשמעותיים במדינה מיריבים, ולא הותיר למי שמאס בו ברירה מלבד לקנות כרטיס לכיוון אחד ולעלות על מטוס. מעריכים כי למעלה ממיליון אזרחים, חלק נכבד מהאליטות המשכילות של ונצואלה, עזבו בעשור הראשון לשלטונו, ביניהם גם חצי מבני הקהילה היהודית.

הנפט הוא לא אסון כשלעצמו. מדינות כמו נורווגיה וקנדה ידעו להסתדר איתו ולהפיק ממנו תועלת. אפילו מדינות ערב הצליחו לשרוד את תהפוכות מחיר הנפט. אבל עבור ונצואלה השילוב של המחזוריות הפרועה של מחירי הנפט והפערים החברתיים העצומים היה יותר מדי.

חוסר אחריות הוא אחראי

24 באוקטובר 2015

באיזו מידה ניתן לסמוך על אדם שיחזיר חובותיו? כמה זמן יתמיד אדם בנישואיו? מחקר חדש מעלה ממצא מרתק: התשובות לשתי שאלות אלו קשורות זו לזו. בני אדם שיש להם דירוג אשראי טוב נוטים להתמיד במערכות יחסים. לעומת זאת מתברר שבני אדם שלא ניתן לבטוח בהם שיעמדו מאחורי חובותיהם, גם אינם מצליחים לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן.

כשחושבים על ההיגיון הטמון בדבר, הוא לא בשמים: להיות אדם אחראי ושקול זו תכונת אופי. אדם שקול לא ייטול על עצמו חובות באימפולסיביות ובלי כוונה לעמוד מאחוריהם. אדם שקול גם לא יחליף מערכות יחסים כמו גרביים או יתפתה לבגידה או יעשה כל דבר אחר שיחליף מבט מצועף בעיניים במבטי שנאה.

נראה שאפשר להחיל את ההיגיון הזה על הבדלים בין מדינות בלקיחת אשראי. ארצות הברית היא הרי ארץ הבזבזנים, שבה אנשים מרבים להיכנס לחובות לשם הגדלת הצריכה הפרטית, בעוד שגרמניה וסין ארצות של חוסכים מושבעים. אפשר לפרש את ההתנהגות האמריקנית כנטייה למידה של חוסר שיקול דעת וחוסר אחריות, ולבחון האם היא מתבטאת בשלל תחומים אחרים, ונראה שאכן כך. שיעור הגירושין בארצות הברית גבוה משמעותית מזה שבגרמניה ועוד יותר מזה שבסין. מסתבר גם שארה"ב מובילה בעולם המערבי בהריונות של קטינות – 32 לידות קטינות לאלף נשים. השיעור בגרמניה ובסין? רבע מזה. הכי גרוע – שיעור הרציחות בארה"ב גבוה פי ארבעה מזה שבגרמניה ובסין.   בארה"ב אמנם יש מיעוט משמעותי של שחורים שבקרבו המספרים האלו גבוהים במיוחד ומעלים את הממוצע, אולם גם במדינות ארה"ב שהן לבנות לחלוטין, עדיין המספרים גבוהים בהרבה מאשר בגרמניה או בסין. ארצות הברית נראית אם כך כארץ אימפולסיבית במיוחד ולא פלא שאנשים ממשכנים שם את בתיהם כדי לבזבז, בעוד שהגרמנים נצמדים בקנאות למזומן שנמצא בידיהם ומסרבים אפילו להשתמש בכרטיס אשראי.

שקיעה בחובות יכולה להישמע רע, בפרט כאשר אפשר לשער, כמו שניכר מהנתונים שלעיל, שהיא נובעת מחוסר שיקול דעת ומטבע אימפולסיבי. אבל כפי שכתבתי בעבר, ריבוי חובות לשם צריכה משמעותו רעה מזווית הראייה של הפרט, אך בתמונה הכוללת כך אפשר ליצור ביקושים גבוהים, וביקושים גבוהים במשק הם תמריץ נפלא לפתיחת עסק, ליזמות, לגיוס עובדים, לתחרותיות. זו הדרך לחילוץ העולם מקצב הצמיחה האיטי שבו הוא שרוי. ובאמת ארצות הברית שוב בולטת כקטר הצמיחה העולמי, בעוד שהחסכנות של גרמניה מכניסה את אירופה כולה במיתון, ואילו הצריכה הפרטית הנמוכה בסין מובילה לעודף חסכונות שמתדלק בועות נדל"ן ובנייה בזבזנית וחסרת תכלית של תשתיות. בתמונה הגדולה חוסר אחריות עשוי להתברר  כדבר אחראי.

קדחת השטויות והשאיפה לתיאוריה האחת

21 באוקטובר 2015

לאחרונה אוחזת במפלגה הרפובליקנית בארה"ב קדחת של אמירות שנויות במחלוקת בהקשר לאירוע הנורא בתולדות העם שלנו, שואת היהודים באירופה. בן קרסון מיודענו למשל טען שאם בגרמניה היה תקף חוק כדוגמת התיקון השני לחוקת ארה"ב המבטיח את הזכות להחזיק נשק, היטלר לא היה מצליח להשמיד היהודים.

נתניהו הוא רפובליקני עד לשד עצמותיו. לא פלא שכאשר מגפה אוחזת בעמיתיו, הוא נדבק. אתמול בנאום בקונגרס הציוני הכריז על חידוש היסטורי מרתק משלו: היטלר לא רצה להשמיד את היהודים עד שהמופתי לא שכנע אותו. אלמלא המופתי היה היטלר מסתפק בגירוש היהודים ולא מקצין עד כדי השמדתם הכוללת. המטרה הגלומה בדבריו של נתניהו היא להעצים את חלקם של הפלסטינים בשואה, אך הטיעון שלו סותר את השכל הישר: האם באמת היטלר והצמרת הנאצית קיבלו הכרעה היסטורית כה קריטית על פי דרישתו של איזה כהן דת מוסלמי מהמזרח התיכון? מופרך על פניו.
באופן אירוני בעבר מי שתמיד נהנו להציג את השתלשלות האירועים ככזו אלו דווקא החוגים החרדיים האנטי ציונים. המופתי גרם לשואה ואם ממשיכים את המעגל הלאה, אז מי שחולל את השואה הוא מי שהרגיז את המופתי, ואלו כמובן הציונים.

זה נכון שהמופתי היה אנטישמי ארסי, תומך בנאציזם ובהחלט ייתכן שסיכל מאמצי הצלה שנעשו כדי לחלץ אלפי יהודים על ידי הבאתם לארץ ישראל. ראיות לכך עלו במשפט אייכמן. מכאן ועד ייחוס השואה למופתי בפרט ולפלסטינים בכלל הדרך ארוכה מאוד, ורק בעלי נטיה לקונספירציות ולהזיות בשירות השקפת עולמם יכולים לדלג עליה בקלילות כזו.

מזווית אחרת הניסיון להדביק את השואה לאשמה ערבית מוסלמית דומה למה שעשה איינשטיין כשניסה למצוא תיאוריה אחת שתסביר את כל חוקי הפיזיקה. יש קסם באחידות. זה מפתה להסביר שכל הצרות הגדולות מאז ומעולם נבעו ממקור אחד. לא רק שתיאור כזה משרת את האג'נדה האנטי איסלמית, הוא גם הופך את ההיסטוריה ואת העולם לאלגנטיים וסימטריים. היהודים הפכו את אלוהים לאחד וכך יצרו את המונותאיזם. כמה אלגנטי להפוך גם את השטן לאחד ולתלות מקור כל רעה גדולה, אפילו השואה באירופה, באיסלאם.

השמאל כמובן עושה בדיוק ההיפך – השטן שלו זה הגזענות של האדם הלבן. גם היום, כאשר אנטישמיות אירופית לבנה היא בעיה מינורית במערב אירופה, ואילו הבעיה האמיתית היא המוסלמים שם, השמאלנים יתקשו להודות בכך. מבחינתם השטן הוא תמיד אחד. זה הגזען הלבן ולא ייתכן שהתהפכו היוצרות.

במציאות אין אחידות מלאכותית שכזו, והמציאות מסובכת ומורכבת. לא כל הצרות נגרמות מאותו מקור שגרם להן בעבר, ולעתים הדברים מתהפכים ממש. ואני מרבה לכתוב בבלוג על כך גם בהקשר הכלכלי. האינפלציה הייתה אסון בשנות השבעים והשמונים, אבל היום האסון הוא דווקא הפחד המופרז מהאינפלציה. מקור השפע והשגשוג של העולם המערבי הוא הקפיטליזם והחירות הכלכלית, אבל אין זה אומר שחירות כלכלית ללא מעצורים תמיד תעשה רק טוב. לפעמים היא תיצור נסיבות שיעודדו ניצול וסבל אנושי מיותר. החוק הכללי היחיד שתמיד נכון הוא שצריך להשתדל לחשוב על כל דבר ודבר באופן פרטני, וכמובן – לגבות את המחשבה בראיות עובדתיות.

מנהיגת העולם החופשי

20 באוקטובר 2015

בשנת 2012, כאשר קנדה סגרה שגרירותה בטהרן, שיבחו עיתונים ישראלים ופרו ישראלים את המהלך, שבלט על רקע הססנותו של ממשל אובמה, וכינו את קנדה "מנהיגת העולם החופשי".

הלילה הפסיד בבחירות ראש הממשלה שהנהיג את קנדה אז ובמהלך העשור האחרון, סטיבן הארפר, ידיד ישראל במידה נדירה. המנצח שיחליפו, מנהיג הליברלים הצעיר ויפה התואר, ג'סטין טרודו, אינו קנאי כל כך לגבי תמיכתו בנו ואין לצפות ממנו שיקח את כתר מנהיג העולם החופשי בחזית זאת.

בחזית אחרת, רלוונטית יותר מבחינת רוב הקנדים, טרודו ומפלגתו נקטו עמדת מנהיגות עולמית אמיצה, והבוחר בחוכמתו זיכה אותם בניצחון בתמורה. קנדה מתמודדת כיום עם סוף מחזור ההתייקרות של הסחורות, ובפרט הנפט. הביקוש הסיני העצום הוביל בעבר הלא רחוק להאמרת מחירי הנפט וחומרי גלם אחרים. קנדה נהנתה מהדיבידנד הסיני, אבל כשסין במיתון וכשהטכנולוגיה המתקדמת מניבה עודף בחומרי גלם, קנדה סובלת. לקנדה יש מטבע גמיש משלה – את רוב ההדף ספג הדולר הקנדי שצנח בחדות לעומת הדולר. גמישות המטבע הקלה מאוד על ייסורי קנדה, שאחרת עלולה הייתה להפוך לדמוית ספרד.

בנוסף השליטה במטבע איפשרה לקנדה עוד נתיב לנצח בו את המיתון: הדפסת כסף, כלומר כניסה לגרעונות. ברם, ראש הממשלה הארפר וכן מנהיג הסוציאליסטים הכריזו על התנגדותם לכניסה לגרעונות והציגו אותה כחוסר אחריות. רק טרודו ביטא השקפה שונה והבטיח שיממן הוצאות ציבוריות על ידי גרעון. שלא כמו בארצות דמוקרטיות אחרות שבהן נשטף מוח הציבור עם פוביית הגרעון, הקנדים הוכיחו שהם מבינים טוב יותר ובחרו בו.

אם נאמין לקרנית פלוג ולאחרים מהסוג שמכנה פול קרוגמן בלעג "אנשים רציניים מאוד", הגדלת גרעון עלולה לסכן עתיד מדינה ולהביא לזינוק בריבית על חובותיה. אפשר לצפות אם כך לקריסת האג"ח הממשלתיות הקנדיות הבוקר. הרי ניצחונו של טרודו מפתיע בחד משמעיותו. אבל אל תעצרו נשימתכם. קריסה אינה באופק. הגדלת הגרעון תסייע לקנדה. החשש הרציני היחיד הוא שטרודו, כמו מנהיגי כלכלות אחרות בעולם, יסתפק בגרעון צנוע, יראה צורך בהעלאות מס ולא ינצל את מלוא עוצמתה של המדפסת.

מורשת רבין – אחרי עשרים שנה

19 באוקטובר 2015

בשבוע הבא יחול יום הזיכרון לרצח רבין. לא סתם יום זיכרון, אלא תאריך עגול – עשרים שנה אחרי. יש שלל פרספקטיבות להסתכל בהן על מורשת רבין. כמו בתמונת הזקנה והצעירה המפורסמת, האופן שבו אתה מסתכל, יקבע מה תראה.

חזון השלום

רבין האמין בחזון השלום, "שלום שיפתור רוב בעיותיה של מדינת ישראל". הוא סבר שגישתו המדינית תוביל בסופו של דבר ליחסי שכנות טובה בין ישראל לבין הפלסטינים. מפרספקטיבה בת עשרים שנה ותוך שאנחנו נמצאים תחת מתקפת דמים חדשה – זו נראית הזיה נאיבית. מורשת רבין מהווה כישלון מוחלט מבחינה זו. עבור מי שהתאבל על הרצח, זו סטירת לחי כפולה. הסנטימנטליות דורשת שאחרי רצח פוליטי טראגי של מנהיג גדול בגין דעותיו ניווכח בסופו של דבר עד כמה דרכו הייתה נכונה ועד כמה מנהיגותו חסרה. מבחינת חזון השלום שביטא רבין, המציאות הוכיחה את היפוכו. בפרט בזירה הפלסטינית, וגם בזירת הגולן, שעליו היה מוכן לוותר תמורת שלום.

יש כמובן בשמאל כאלו שיטענו שהכול בגלל רצח רבין. אלמלא נרצח רבין, היה שלום מרצועת עזה ועד הטבעות של כוכב לכת שבתאי, אבל זה טיעון פתאטי.

איזו נגזרת לזכור

זווית הסתכלות אחרת היא על העמדות שביטא רבין. רבין תמך בהסדר עם הפלסטינים, אבל התנגד במוצהר למדינה פלסטינית ולחלוקת ירושלים. כאן אנחנו שבים לבעיית הנגזרת שכתבתי עליה רבות בהקשרים אחרים. מה חשוב יותר – נגזרת האפס? הנגזרת הראשונה? השנייה?
במילים אחרות – האם מה שחשוב הוא לזכור את העמדות הקונקרטיות שביטא רבין, או שמא לזכור את השינוי שביטא לעומת קודמיו, או אפילו את העובדה שככל שהתקדם התהליך המדיני הפך לנועז יותר בנכונותו לשנות ולסטות מעמדת קודמיו. אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. אם מה שנזכור מרבין זה את התנגדותו למדינה פלסטינית, אז באופן מוזר נתניהו עקף אותו משמאל. אם מה שנזכור ממנו זה ההתנגדות לחלוקת ירושלים, שלדברי אשתו לאה הייתה קו אדום מהותי שלעולם לא היה נסוג ממנו, גם כן רבין יכול להיזכר כגיבור של הימין, לפחות הימין המתון.
מנגד אפשר לטעון שרבין בעיקר צריך להיזכר בגין הנגזרת, כמסמן של תפנית הולכת וגוברת לכיוון של פשרה עם הערבים ונאיביות כלפי כוונותיהם, ואם כך בצדק הוא נערץ במרצ ובשלום עכשיו. נסיבות מותו ודאי חיזקו את התפיסה הזו.

חזון ההפרדה

אני חושב שיהיה הוגן כלפי רבין לזכור את החלק ממורשתו שעמד במבחן הזמן – רעיון ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים. בתקופת רבין אמנם הדגש ניתן על הסיכוי לשלום אמת, אבל פעולותיו בבירור נבעו גם מהאמונה שכדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית, עליה להיפרד מהפלסטינים.  מבחינה זו פעילותו הפכה לקונצנזוס – גם נפתלי בנט מדבר במונחים של הסכמי אוסלו ומעוניין להותיר את שטחי אי ובי בשליטת הרשות. יש אמנם כמה ממטורפי הימין שמציגים את חזון חוטובלי-קדאפי, הרעיון לסיפוח השטחים ולהענקת זכויות אזרח שוות לתושביהם, אבל זו בסך הכול דעת מיעוט קטן, ורוב הציבור מבין את הטירוף שבה.

רבין הקים תשתית של הפרדה בין ישראלים לפלסטינים שקשה לדמיין את המציאות בלעדיה. בלעדיו ייתכן שהיינו מנהלים ישירות את חייהם של ארבעה מיליון פלסטינים, מעזה ועד טול כרם, ובעולם היה קונצנזוס על היותנו מדינת אפרטהייד, מה שהיה מוביל לקריסת המדינה. בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד.
גם עתה כמובן אנו תחת איום הצגתנו כמדינת אפרטהייד, אבל אלמלא רבין איום זה היה חמור, מוחשי וברור מאליו.

המצב הביטחוני שהותיר אחריו רבין היה רע. כדי לבסס את תשתית ההפרדה, וכנראה באופן בלתי נמנע, הוא נתן לפלסטינים חופש פעולה בשטחים. הם ניצלו אותו להקמת מעבדות נפץ וגיוס מתאבדים. לזכותו ייאמר שהוא צדק בכך שחשב שהסיכון במצב החדש מוגבל. על אף מספר ההרוגים הגדול בטרור לאחר מכן באינתיפאדת אל אקצה, בסופו של דבר המצב ביהודה ושומרון התייצב וגם מול עזה נשמר כיום מאזן הרתעה. גל הטרור הנוכחי בא במפתיע דווקא מתוך ישראל הריבונית, מה שרק מראה כמה נכונה הייתה גישת ההפרדה של רבין.

כדי לשפוט את מורשת רבין, צריך בסופו של דבר לשאול האם היה עדיף בלי הסכמי אוסלו. והתשובה לדעתי היא שהסכמי אוסלו היו חיוניים, לא מאחר שקידמו את השלום, אלא מאחר שקידמו את ההפרדה, וללא הפרדה מהפלסטינים אין עתיד למדינה. מורשת רבין אם כך היא חיובית.

הפסיכולוגיה האנושית בעד הדפסת כסף

18 באוקטובר 2015

אני קורא בימים אלו את הספר Misbehaving מאת ריצ'ארד ת'אלר. זה ספר מאוד נחמד לקריאה, מלא תובנות מרתקות ועמוס באנקדוטות משעשעות ואף ברגש, שילוב מיוחד לספר רציני שכתב כלכלן בכיר, שותפם של כהנמן וטברסקי בחקר הכלכלה ההתנהגותית, וכזה שמנבאים שאף יזכה בפרס נובל בעתיד הלא רחוק.

אחד הקטעים בספר מתאר מה שבעיניי הוא הראיה הניצחת לאסכולה התומכת בהדפסת כסף מסיבית בזמן משבר. הוא מציג ניסוי שבמהלכו הוגשו שני קטעי קריאה למשתתפים, והם התבקשו להגיד אם מה שקראו הוא הוגן או לא הוגן.

הקטע הראשון: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה וללא אינפלציה. יש הרבה אנשים שהיו להוטים לעבוד בחברה. החברה מחליטה להוריד משכורות ב-7% באותה שנה.

הקטע השני: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה ואינפלציה בשיעור 12%.  החברה מחליטה להעלות משכורות ב-5% באותה שנה.

62% מהנשאלים מצאו את התנהגותה של החברה לא הוגנת בקטע הראשון, אך רק 22% חשבו כך לגבי הקטע השני.   על אף שבאופן עקרוני אין הבדל בשיעור השחיקה בשכר, בין אם מורידים לך את המשכורת ב-7% ובין אם מעלים אותה רק ב-5% בזמן שהאינפלציה היא 12%, אנשים אינם מרגישים כך. הורדת שכר נתפסת אחרת לגמרי, בצורה הרבה יותר שלילית.

המסקנה היא ברורה מאליה: אם הגענו למצב שבו המשכורות גבוהות מדי, תיקון המשק על בסיס הורדת משכורות מעורר תחושות קשות בקרב הציבור. הוא יהיה קשה מדי פסיכולוגית, ולפיכך פשוט לא מעשי מבחינה חברתית. ניתן לצפות יותר מדי שביתות, מחאות, רגליים קרות של מנכ"לים והתנגדות של ציבור המצביעים. הפתרון הנכון הוא הדפסת כסף מסיבית, בתקווה שתוליד אינפלציה, כך שהמשכורות יישחקו מאליהן בלי שיהיה צורך להוריד אותן. ניסיון העבר אמנם הוכיח שאי אפשר לתעתע באנשים עם אינפלציה מסיבית. בשנות השבעים ועדי עובדים ידעו לדרוש באגרסיביות את מה ששחקה האינפלציה, אבל יש סיבות טובות לחשוב שאינפלציה של 2%-3% תתקבל בשלווה. אינפלציה כזו אם תימשך לאורך כמה שנים יכולה לחולל תיקון משמעותי ללא תסיסה חברתית וללא בלגן גדול.

והמשכורות הן כמובן רק חלק אחד מהתמונה. החלק השני הוא החובות, שגם הם נקובים בערך נומינלי, ושאינפלציה יכולה לשחוק אותם, אם תפחו יתר על המידה. גם מבחינת המשכורות וגם מבחינת החובות, הדפסת כסף היא התשובה.

מכונית ללא נהג – העמדה הסקפטית

16 באוקטובר 2015

הקדשתי כבר כמה וכמה פוסטים למכונית ללא נהג. אם וכאשר המכונית הזו תסע על הכבישים, המון דברים ישתנו. אבל האם נראה זאת קורה בימי חיינו? יש המצפים לראות מכוניות ללא נהג בשימוש מסחרי כבר במהלך חמש השנים הקרובות, ומסתמכים בעיקר על הישגיה של גוגל בתחום ועל המשאבים שמקדישות לנושא גם חברות ענק אחרות כמו אובר, טסלה ואפל.  יש גם כאלו שמפקפקים. קראתי ספר שיצא ממש לאחרונה בשם Our Robots, Ourselves. המחבר, דיוויד מינדל, הוא פרופסור לרובוטיקה ב-MIT, דהיינו אדם שיש לו הרבה מה להגיד על רובוטים ואוטומציה, והוא מאוד סקפטי באשר לאפשרות להעלות על הכביש מכוניות הפועלות באוטומציה מלאה.

הספר מתחיל בתיאור התרסקות טיסה 447 של אייר פרנס מריו דה ז'נירו לפריז ביוני 2009 ומאמצי החיפוש בים. התרסקות זאת מגלמת את הרע בעידן הרובוטיקה. תקשורת אדם-מכונה לקויה הובילה להתרסקות – המטוס עבר בפתאומיות ממצב טייס אוטומטי להנחייה ידנית, וטייס המשנה הצעיר התבלבל לחלוטין בתגובתו. האסון מגלם גם את הטוב שברובוטיקה: תקשורת אדם-מכונה במיטבה הובילה לחילוץ הקופסאות השחורות ממעמקי האוקיינוס באמצעות צוללות לא מאוישות ולחשיפת הסיבות מאחורי ההתרסקות.

רעיון המכונית ללא נהג מנסה להתגבר על הכשל הבסיסי שעלה בטיסה 447, הקושי של אדם לשוב ולקנות שליטה על מכונה, אחרי שהתרגל לתפעול האוטומטי שלה, על ידי כך שמסלק את האדם לחלוטין מהמושכות. אבל פרופ' מינדל סקפטי באשר לכיוון זה. כל מערכת אוטומטית קריטית צריכה לכלול מנגנון שיאפשר התמודדות עם כשלים פתאומיים ובלתי צפויים. וככל שהמערכת מורכבת יותר כך הכשלים עלולים להופיע בשכיחות גבוהה יותר. נהיגה, ובפרט בסביבה עירונית, היא עניין מורכב. הנהג צריך לנהל אינטראקציות אנושיות עדינות, המבוססות על קשר עין, לצורך מתן זכות קדימה להולכי רגל או לשם השתלבות הדרגתית בנתיבים עמוסים. גוגל ממפה בקפדנות ובפירוט עצום את נתיבי הנסיעה של המכוניות ללא נהג שלה, אבל כיצד המכונית שלה תוכל להתמודד עם שינויים פתאומיים בתנועה, כמו למשל במזג אוויר קשה? וגם אם בעיות אלו ייפתרו, קשת האפשרויות לצרות ולבעיות היא אינסופית. אין באמת אפשרות לבנות אלגוריתם שידע לתת פתרון לכל קושי.

האמונה שאפשר לתת למכונית שליטה מוחלטת בכל הנסיבות היא להערכת מינדל מיתוס שבמהלך המאה הקודמת נבחן והכזיב כליל.  הוא מכנה אותו "מיתוס ההחלפה", המיתוס שגורס כי אפשר להגיע להחלפה מלאה של יכולות האדם בידי המכונה. בצוללות במעמקי הים, באוויר ובטיסות לחלל המודל הזה ננטש לטובת מודל שמשלב בין שליטה אנושית לבין אוטומציה. גם באשר למכונית, עדיף בעיניו לעלות על מסלול האוטומציה ההדרגתית מתוך מודעות לכך שלעתים יידרש נהג אנושי, על אף הקושי הצפוי בנסיבות שבהן אדם יידרש לשוב ולקחת שליטה על מכונית כשהאוטומציה כושלת. הבעיה היא שאוטומציה הדרגתית היא דבר נחמד, אבל אין בו שמץ מהתועלת המהפכנית של המכונית ללא נהג. אם צריך אדם נוכח בכל נסיעה, אי אפשר לסמוך על המכוניות שילכו ויבואו לפי הזמנה, אי אפשר להסתמך על צי מוניות במקום על צי מכוניות פרטיות, אי אפשר לוותר על מקומות חניה, אי אפשר להירדם בנסיעה. קשה לבנות על מעבר המוני לרכב חשמלי. אחרי שהתחלנו כבר לחלום גדולות ונצורות, נפרס לנו עתיד מאכזב. אפשר לקרוא על השקפתו של מינדל, וגם לקרוא תגובות פייסבוק מרתקות שמציגות השקפה אחרת בכתבה שפורסמה על הספר באתר MIT.

אולי אפשר למצוא פשרה בין הספקנות שמשרה מינדל לבין האופטימיות של חזון המכונית ללא נהג אם נניח שהמכונית ללא נהג תהיה מחוברת למרכז בקרה מרחוק, שבו ישבו טכנאים שיוכלו להשתלט על המכונית בשעת בעיה, כפי שקורה עם מפעילי מזל"ט בצבא. מנגנוני האוטומציה הפנימיים יאפשרו למכונית לשלוט על עצמה רוב הזמן, ויותירו מעט עבודה לטכנאים בזמן שגרה, כך ניתן יהיה להגיע למצב שבו טכנאי אחד מפקח מרחוק על מספר רב של מכוניות. זה עדיין חזון יקר ומורכב לעומת החזון המתחרה של האוטומציה המוחלטת, אבל הוא יאפשר לנוסעי המכוניות להירדם בנסיעתם או למכוניות לנסוע מבלי שאדם ישהה בתוכם פיזית, ובכך יניע את גלגלי המהפכה. רעיון דומה הוצע גם לגבי מטוסים – אפשר להוציא מהם את הטייסים ולהעבירם למרכז בקרה מרוחק. כמובן, גם במכוניות וגם במטוסים האתגר הבולט ביותר למימושו של רעיון זה עלול להיות אתגר הסייבר – אם אנו נותנים אפשרות להשתלטות מרחוק, איך נוודא שבכל הנסיבות רק האנשים הנכונים יהיו אלו שישתלטו מרחוק.

לא באים סכינאים מעזה, לא באות רקטות מהגדה

13 באוקטובר 2015

בקרב המיינסטרים היהודי יש שתי גישות סותרות להתמודדות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני. הגישה האחת קוראת להפרדה בין יהודים וערבים, ואילו הגישה השנייה קוראת לחיים משותפים שבהם היהודים ישלטו בערבים בזכות עליונותם הצבאית.

אירועי קיץ 2014 המחישו את מגבלותיה של הגישה המפרידה. ישראל התנתקה מעזה. לא באים מעזה סכינאים ולא מחבלים מתאבדים, אבל לא היה די בכך כדי לסכל כליל את האיומים שמעבר לגדר. אפשר לחפור מנהרות מתחת לגדר ואפשר לירות רקטות מעליה. איומים אלו הובילו למבצע צבאי שבו נהרגו 72 חיילים ואזרחים.

אירועי סתיו 2015 ממחישים את מגבלות הגישה התומכת בחיים משותפים – במצב ביהודה ושומרון שבו היהודים והערבים חיים יחד ללא חציצה, יש ליהודים שליטה ביטחונית והיא מונעת רקטות ומנהרות. אפשר גם לנצל את עליונות הצבא והשב"כ כדי לפרק מעבדות נפץ ולאסוף רובים, אבל מה ניתן לעשות מול גל של נערים עם סכינים וכוונות רצחניות? אפילו מתן זכויות וביטוח לאומי לא עוזר, כמו שמתברר מכמות המפגעים שמוכנים לפגע אחרי 48 שנים של מתן קצבאות ביטוח לאומי במזרח ירושלים ואפילו כשהם מועסקים בחברה ישראלית.

יש פיתרון אפשרי שמשלב את המיטב בכל העולמות – המשך הכיבוש הצבאי בשטחים, תוך פירוק התנחלויות מבודדות והוצאת מחנות הפליטים במזרח ירושלים מחוץ לגדר. אבל זה לא משהו שניתן לקוות לו בקרוב. יש מכשולים פוליטיים ומשפטיים עצומים שימנעו את יישומו.