Archive for אפריל, 2016

הכאוס של אובמה

30 באפריל 2016

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

זהבה וקן הצרעות

26 באפריל 2016

זהבה גלאון פרסמה פוסט פייסבוק שבו העלתה עוולה חברתית בישראל: דבר ידוע הוא שתוחלת החיים בישראל משתנה מיישוב ליישוב. לא דומה אריכות הימים הצפויה לתושב ממוצע בירוחם לזו הצפויה לתושב ברעננה. דבר זה אינו משפיע כיום על שיקולי קרנות פנסיה, אף שצריך היה לכאורה להשפיע. אין זה הוגן לתת לאיש מירוחם קצבה דלה, בידיעה שימות בטרם עת ולהשתמש בקצבה שיותיר בקרן לא מנוצלת כדי לסבסד את תושבי רעננה שימותו בשיבה מופלגת. דבר זה נכון בפרט כאשר אלו שיחיו מעט יותר שייכים לקבוצות אוכלוסיה חלשות או מוחלשות, שנדפקות כמה פעמים. על היותן חלשות, על תוחלת החיים הקצרה מדי ועל קצבת הפנסיה הנמוכה משמגיע להן.

הפוסט של זהבה מעלה בי כמה מחשבות. ראשית, כמה זה מעניין ואף מרשים לראות פוליטיקאית שעמלה להעביר כספים ממצביעיה השוכנים ביישובים שבהם תוחלת החיים גבוהה ליישובים שבהם חיים אנשים שימותו מוקדם ובחייהם הקצרים ביחס לא העלו על דעתם מעולם להצביע למרצ. ומזווית עוינת יותר אפשר לומר שאנשי מרצ מיישמים את השנאה העצמית גם במה שקשור למצב חשבון הבנק הפרטי שלהם בערוב ימיהם.

מחשבה שנייה היא שהצדק החברתי במקרה כאן הוא בעל השלכות מסובכות משנדמה. יש שני שלבים בחייו של חוסך בקרן פנסיה. שלב ההפקדה לקרן עד גיל הפרישה, ושלב קבלת התגמולים מהפרישה והלאה. כשמדברים על החוסכים שהגיעו לגיל פנסיה, זהבה צודקת ואלו הצפויים לתוחלת חיים נמוכה נפגעים (כתבתי על כך בעצמי לא מזמן בהקשר אחר), אבל כשמדברים על אלו שעדיין בגיל העבודה התמונה הפוכה. מי שימות צעיר בגיל 40 או 50 פוגע בקרן, כי היא תצטרך לממן את ילדיו ואת בן או בת זוגו לאורך שנים, ואלו יסובסדו מביטוח השארים ששילמו חוסכים אחרים.  אם התמותה המוגברת בפריפריה מאפיינת גם גילאים מוקדמים ולא רק גילאי זקנה, כפי שאני משער, אזי ההצעה של זהבה עלולה לדרוש את העלאת סכום ביטוח השארים בקרן פנסיה לתושבי הפריפריה העניים. מן הסתם הדבר לא ייעצר בפנסיה, וצריך יהיה גם לשקול את העלאת תעריף ביטוח החיים על המשכנתא למי שמקום מגוריו הפריפריאלי מעיד שהוא מועד למות צעיר.

ובכלל עולות תהיות משונות. מה יקרה אם מישהו מרעננה יעבור בזקנתו לירוחם? האם נשער שתוחלת חייו התקצרה פתאום ונתחיל לפנקו עם קצבת זקנה מוגדלת? ומה אם איש מירוחם עובר לרעננה? נגזול מטה לחמו בזקנתו? התושב הטרי של רעננה ודאי יכעס ויכריז שהנעורים בירוחם עדיין מקרבים את קצו.

ומה עושים עם מעשנים? הגיוני לתת להם קצבת פנסיה מוגדלת בשל ימיהם הספורים וסרטן הריאות הממשמש ובא, אך האם אנחנו רוצים לתמרץ עישון? אולי יהיו זקנים שיתחילו לעשן במופגן בתור במשרדי קג"מ או כלל פנסיה, כדי להראות שהם יחיו פחות ומגיע להם יותר. והאם יהיו קשישים שירוצו לחיות ליד בתי הזיקוק בחיפה ומיכל האמוניה כדי להוכיח שמגיעה להם פנסיה מוגדלת?

וברצינות, כיוון הפעולה שמציעה זהבה יניב רק צרות – זו בחישה בקן צרעות. תוחלת החיים הנמוכה מדי של העניים והפריפריאלים אכן יכולה להוות עוד הצדקה ועוד סיבה לתמוך במיסוי פרוגרסיבי, שבמילא קיים בישראל ובהיקף נרחב, ובהטבות מס לפריפריה שגם הן קיימות. לעומת זאת, הכנסת חוסכים לפנסיה לקופסאות שרירותיות של "תושבי רעננה" או "תושבי ירוחם" לשם בחינת גודל קצבה מהווה רעיון גרוע מאוד. מה שכן, מי שבאמת חושד, על פי מקום מגוריו, ההיסטוריה האישית או המשפחתית שלו או הרגלי החיים המגונים שלו, שימיו קצרים, ייטיב לעשות בטרם יפרוש אם ישתמש בהסדרים הקיימים היום שמאפשרים להבטיח תשלום קצבאות אחרי המוות לבני משפחה או לחילופין, כדאי לו להוון חלק גדול מהפנסיה למקום שבו יהיה מוגן מהישג ידיהם של חוסכים אחרים שבעי ימים ושנים.

להציל את אמריקה מלבניה

24 באפריל 2016

הכלכלן סקוט סאמנר הוא אחד הבלוגרים הכלכליים המשפיעים ביותר כיום על החשיבה המקרו-כלכלית האמריקנית. מלבד זאת הוא גם משקיף פוליטי חד עין.  סאמנר פרסם היום רשומה מעניינת ספק סאטירית, ספק רצינית על לבנים, שחורים והפוליטיקה האמריקנית. קראתי  וחשבתי שאפשר לחבר רשומה דומה גם על אשכנזים ומזרחיים בבחירות בישראל. זו הרשומה של סאמנר:

אמריקה היא מדינה נהדרת אבל יש לה פגם אחד – יותר מדי מצביעים לבנים. בשנת 2000 ו-2004 מצביעים לבנים נתנו לנו את ג'ורג' בוש.  ב-2008 הלבנים רצו את הילארי קלינטון, אבל השחורים הבטיחו שהמועמדות תלך לאובמה הפחות מיליטריסטי. בבחירות הכלליות לבנים העדיפו את מקיין בהפרש 12 אחוזים, אבל המיעוטים הצילו אותנו מבחירתו של נשיא שעוד לא מצא מלחמה מזרח תיכונית שלא רצה שארה"ב תתערב בה.

הפעם הילארי היא המועמדת הפחות בעייתית, מתמודדת מול סוציאליסט עם דעות פסיכיות על כלכלה. המצביעים הלבנים אוהבים את סאנדרס אך הקהילה האפרו-אמריקנית הנבונה יותר מצילה את אמריקה מסוציאליזם.

בבחירות הכלליות ייתכן בהחלט שהלבנים יתמכו בטראמפ, ככל הנראה האידיוט הכי גדול שרץ לנשיאות לפחות מאז מלחמת האזרחים. ועוד לא דיברנו על הגברים הלבנים, המטומטמים שבמטומטמים. שוב צריך לבנות על האפרו-אמריקנים שיצילו אותנו מהם.

נראה שללבנים שיקול דעת מחריד בכל הנוגע לבחירות נשיאותיות. למרבה המזל אנו זוכים לזרם יציב של מהגרים היספניים, אסייתיים ואפריקנים וכך כוחה הפוליטי של קבוצת הלבנים הפרובלמטית ידולל עם השנים. צריך לקוות שדבר זה יקרה במהרה כי אי אפשר להסתמך על כך שהאפרו-אמריקנים יצילו אותנו מהלבנים כל פעם מחדש. הטירוף חייב להיפסק.

כולם לוקחים טרמפים

22 באפריל 2016

בעיית הטרמפיסט היא אחת הבעיות המהותיות בכלכלה. חלק מהאנשים עמלים על ייצורו ועל שימורו של משאב כלשהו, ואילו אחרים, הם הם הטרמפיסטים, פשוט נהנים מעמלם בלי להשתתף בטרחה. בשפה פחות יפה בדיון הציבורי קוראים לטרמפיסטים גם פרזיטים, אלו שנהנים מהפונדקאי שלהם ועל חשבונו.

בישראל בתג הפרזיט או הטרמפיסט נושאים בעיקר החרדים. הם לא מתגייסים לצבא, אבל נהנים מכך שיש מי ששומר עליהם מפני מזרח תיכון עוין. הם משלמים מעט מסים יחסית, אבל נהנים מכך שיש קצבאות רווחה נדיבות. אפשר לטעון שגם ערביי ישראל מתנהלים כטרמפיסטים – למשל הם משלמים מעט ביטוח לאומי אבל מקבלים חלק גדול מקצבאותיו, אבל בניגוד לחרדים הם נראים ראויים פחות לתווית זאת. הערבים הועלו לטרמפ בעל כורחם, בסיומה של מלחמה שבה רוב בני עמם הוברחו מפה, וגם כלל אינם מנסים לקבוע את תנאי החיים במכונית, אלא מראש מצהירים על סלידתם ממנה ומרוב מה שקורה בה.

בכל אופן, יש מידה של חוסר הגינות גם בראיית החרדים כטרמפיסטים אופייניים. זאת משום שהתנהגותם אינה נובעת מעצלות או מחיפוש אחר נוחות, אלא להיפך – מהיצמדות לאורח חיים אידיאולוגי נוקשה שמטיל עליהם הגבלות רבות. בחייהם הפרטיים החרדים מוכנים לעשות קורבנות רבים, שחלקם משרתים במידה מסוימת גם את יעדי המדינה בכללותה. כך, הילודה החרדית מנציחה את הרוב היהודי במדינה. מהסיבות הדמוגרפיות יש הרואים סכנה של רוב חרדי במדינה והעתיד נראה להם שחור משחור, אבל אלמלא החרדים האלטרנטיבה עלולה הייתה יכולה להיות רוב ערבי אשר בכלל היה סותם את הגולל על המפעל הציוני. לפי תחזית האמצע של הלמ"ס ב-2059 שליש מהצעירים באוכלוסיה הלא חרדית יהיו ערבים, אך רק חמישית אם נכלול את החרדים.

ואם אנחנו מתחילים לדבר על טרמפיסטיות שאינה אופורטוניסטית, אלא אידיאולוגית – כאן על כל קבוצה במדינת ישראל אפשר לגלול את האשמה.

יפי הנפש בשמאל יכולים להיחשב פרזיטים או טרמפיסטים מוסריים. הם מתהדרים במסירותם לזכויות אדם, אבל בפועל חיים בשכונות בטוחות מאחר שאחרים מונעים טרור פלסטיני, גם בשיטות לא כל כך נקיות, וכך הם יכולים לשבת בשקט בבתי קפה שאינם מתפוצצים ולטוס לחו"ל מנתב"ג במטוס שלא יופל בידי רקטה. אחרים שאינם יפי נפש חוסמים עבורם בהצבעתם ובפועלם הגירה המונית מהעולם השלישי שאולי הייתה מאפשרת להם למצוא עובדי משק בית זולים וצייתנים, אך גם הייתה מגבירה את הפשיעה ומעצימה את חדירתן של נורמות עולם שלישי לפוליטיקה.

המתלהמים בימין יכולים להיחשב גם כן כמייצגים לאומנות פרזיטית. הם רוצים שצה"ל יעשה שימוש חסר עכבות בנשק שלו, אך מהיכן לצה"ל יש נשק כה חדיש ורב עוצמה, אם לא מאמריקה, ואמריקה אוהבת אותנו הרבה בגלל יפי הנפש שלנו ובגלל מחויבותם לדמוקרטיה ולערכים ליברלים. מהיכן הגיעו צוללות יום הדין אם לא מגרמניה, ומי שומר על יחסינו עם גרמניה ועם אירופה בכלל, אם לא השמאלנים יפי הנפש. גם אם חלקם (כמו יושבי מערכת עיתון הארץ) עושה בעצמו כל מאמץ להבאיש את ריח ישראל בעולם, עצם קיומם פה מותיר את ישראל כחברה לגיטימית בין האומות המערבית ומאפשר לנו לנפוש בברלין בנעימים.

דברים דומים ניתן לומר על מי שדוגל בהפיכת ישראל לדתית יותר ויותר. התקציבים שדרושים כדי לממן את המשפחות הדתיות הגדולות מושגים מעמלן של שכבות יצירתיות וחילוניות לרוב, שהיו בורחות ממדינה דתית באימה. חלקן נמצא בעמק הסיליקון כבר עכשיו. איזו טרמפיסטיות זו להשתמש בעמלם של החילונים של מעמד הביניים כדי לממן ילודה דתית.

ומצד שני, וזה דבר לא טריוויאלי שאישית הפנמתי אותו רק בשנים האחרונות, לא בטוח שתרבות חילונית מערבית יכולה לשרוד בכלל בטווח הארוך מול עליית הפונדמנטליזם ומול הילודה העצומה של הדתיים בעולם – הערבים המוסלמים במזרח התיכון והנוצרים השחורים באפריקה, בלי שתהיה מצוידת בזהות דתית-לאומית עמוקה משלה. איזו הצדקה תהיה לישראל שהיא לגמרי חילונית לשמור על זהותה מול העמלים מהעולם השלישי שרוצים לחצות את הגבולות ומול הערבים שמוכנים באופן כה לא רציונלי להרוג ולהיהרג על טריטוריה. ההתמודדות של אירופה החילונית מול השאלות האלו אינה פשוטה בכלל ולא בטוח שתצליח. ישראל בתקופת מפא"י אמנם השיגה הרבה על בסיס זהות חילונית וסוציאליסטית, אבל נראה שהזהות החילונית והציונית נחלשה מאוד ככוח מניע.

גם בקרב המאמינים באידיאולוגיות כלכליות נחרצות יש טרמפיסטיות – אלו הדוגלים בשוק חופשי נהנים בחיי היומיום שלהם מהישגיה המפוארים של מדינת הרווחה הישראלית, הכוללים מערכת בריאות טובה, מערכת חינוך שאינה פרטית ובכל אופן מספקת שירותים סבירים. הם אולי מוקסמים מהשמרנות האמריקנית אך היו מתחלחלים מיישומה פה בתחומי הבריאות והחינוך. ומנגד על הטרמפיסטיות הגלומה בסוציאליזם מיותר להכביר מילים.

כולם פה טרמפיסטים וכולם צריכים את כולם. איזה פוסט של אחדות ישראל כתבתי, וחבל שיצא לי עכשיו. הייתי צריך לשמור אותו למימונה.

פרספקטיבה ישראלית על הבחירות באמריקה

18 באפריל 2016

נותרו ככל הנראה ארבעה מועמדים שמהם ייצא הנשיא הבא, והבחירות שיתקיימו במדינת ניו יורק הן קריטיות לאמריקה וקריטיות גם לנו הנשענים על חסדה של אמריקה.

ישראלי שיחבב את דונאלד טראמפ הוא מי שיחשוב ששמואל פלאטו שרון מתאים להיות מנהיג העולם החופשי. אני מאוד מוקיר את דיזנגוף סנטר, אבל לא.
ישראלי שיתמוך בטד קרוז יחשוב שבצלאל סמוטריץ' מתאים להנהיג את העולם החופשי. לא נראה לי. מה עוד שלסמוטריץ' יש כנראה יחסי אנוש טובים בהרבה משל קרוז שנחשב לאדם השנוא בסנאט.
ישראלי שירצה לראות בהצלחתו של ברני סאנדרס הוא מי שחפץ לראות את דב חנין מנהיג את העולם החופשי. תרחם ההשגחה העליונה עלינו ועל העולם החופשי כולו במקרה כזה.
ומי שכמוני חושב שהילארי קלינטון היא הכי מתאימה, סבור שפוליטיקאית מרכז-שמאל ותיקה, מנוסה ומאוד אינטליגנטית יכולה לאחוז במושכות של העולם כולו, על אף שהייתה קורבן לרצח אופי מתמשך בקריירה שלה ואפילו שהיא, שומו שמים, אישה.

מדוע תם עידן הכלכלנים?

17 באפריל 2016

נחמיה שטרסלר מלין בטורו בעיתון הארץ על כך שתם עידן הכלכלנים.

זהו. נגמרה תקופה. היא החלה ב–1985 והסתיימה עכשיו. הכלכלנים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל איש כבר לא מקשיב להם. אין כבוד למקצוע, אין הערכה לידע שנצבר. היום החברתיים שולטים. הם יודעים את כל התורה כולה, אפילו אם לא למדו שעה אחת של מאקרו־כלכלה ולא שיננו אף תרגיל בתורת המחירים.

יש לדעתי שמץ של אמת בהבחנתו של שטרסלר – הפופוליזם מתחזק, גם בארץ וגם בארה"ב. לא כל המגמות מוליכות בהכרח לאותו כיוון. למשל לאחרונה הונהג במשרד האוצר הנומורטר הנוראי, שלא נשמע כמו רעיון פופוליסטי אלא דווקא כמו פנטזיה של כלכלנים (לפחות אם הם בינוניים ושבלוניים). ועם זאת התחושה היא שאכן כוחה של הגילדה הכלכלנית נחלש.

אבל יותר משהייתי מייחס את הסיבה למחאה החברתית מ-2011 הייתי מייחסה לגורם אחר – ריבית האפס. לכל אורך השנים מאז תוכנית הייצוב ב-85' התנהל מאבק מתמיד בין שרי הממשלה לבין הנגיד, מאבק ששיקף עימותים דומים בעולם כולו. הנגיד שאף להותיר את הריבית גבוהה כדי להבטיח אינפלציה נמוכה, בעוד ששרי הממשלה שאפו להוריד ריבית על מנת להבטיח שגשוג ותעסוקה. בסופו של דבר הייתה נרקחת הסכמה ושני הצדדים היו יוצאים עם תאוותם בידיהם. הנגיד היה מסכים להוריד ריבית, שרי הממשלה היו מתחייבים לנקוט ברפורמות שיקטינו הבזבוז הממשלתי וישפרו את מערכת התמריצים במשק. הייתה גם מושגת הבטחה מצד גורמי הממשלה להדביר חוקים פופוליסטיים בעודם באיבם.

אבל ריבית האפס הביאה את הנגיד למצב שבו הוא נטול כל כוח במקח ובממכר. אין לו מה להציע. את הריבית במילא לא יוכל להוריד עוד, וגם אין דרישה שיוריד כי לריבית הנמוכה יצא שם רע בשל ניפוח בועת הנדל"ן.

כל עוד הריבית עמוק באפס, וכרגע במצב הדפלציוני של המשק זו נראית תופעה כרונית, הפופוליזם ישלוט. אם הכלכלנים המכהנים כנגידי בנקים רוצים לחזור לעידן שבו על פיהם יישק דבר, יש להם אלטרנטיבה אמיצה – לנקוט בצעדים שיעלו את הריבית חזרה לאזור שבו יש להם כוח מיקוח. אין הכוונה שהם יעלו את הריבית במצב של דפלציה. צעד כזה שקול להתנהגות של רופא שידביק אנשים בחיידק טורף כדי להגדיל הפניות למרפאתו. הנגידים צריכים לנקוט בצעדים שבאמת יחזקו את הביקושים במשק ויהפכו העלאת ריבית לטבעית ומוצדקת. בין האפשרויות – קנייה של מט"ח בהיקף עצום, גיבוי לממשלה בהורדת מסים דרסטית או בהגדלת תקציבים למטרות חיוניות, או הבעת נכונות מוצהרת לריבית שלילית עמוקה.

שאלת החיים עצמם

16 באפריל 2016

בכתבה בעלת חשיבות היסטורית על דוקטרינת אובמה במדיניות החוץ והביטחון שפורסמה במגזין אטלנטיק לאחרונה צוטטה מפי הנשיא אובמה עובדה שהיא חשובה וטריוויאלית בעת ובעונה אחת – הטרור אמנם מוליד היסטריה המונית, אבל חשיבותו הסטטיסטית כגורם תמותה היא זניחה. אובמה ציין כי בארה"ב יותר אנשים נהרגים מנפילות באמבטיה מאשר מפיגועי טרור.

ההתייחסות להתבטאות המצביעה על המשקל הזניח של הטרור בין סכנות החיים תלויה בהקשר. אם הנשיא אובמה יהיה זה שיבטא עובדה זו, ככל הנראה כדי לגמד את חשיבות המאבק בטרור, אנשי ימין יזעמו על הגישה המופקרת לגבי ביטחון האומה שמשתמעת מדבריו. אם מנהיג ישראלי ימני יגיד משפט שכזה, כדי להסביר מדוע כדאי לאנשים לחיות בארץ ומדוע כאלו ששוקלים לרדת מהארץ עקב המצב הביטחוני מקבלים החלטה מופרכת ומשונה, אנשי ימין ירגישו שהוא אומר דברי טעם, בעוד שאנשי שמאל יחושו שדבריו מבטאים זלזול בחשיבות החתירה לשלום.

קודם כל צריך להבין את המספרים. נניח באמת שמישהו מחליט לרדת מהארץ לאמריקה כי אינו מסוגל לשאת את סכנת הטרור והמלחמות, ואני מכיר כאלו ששוקלים הגירה וזו סיבה מרכזית עבורם, כמה לא הגיוני הוא השיקול הזה מבחינה סטטיסטית?

ובכן, אלו הסטטיסטיקות היחסיות מאמריקה:

מקרי מוות בשנה בישראל – כל הנתונים מתייחסים למגזר היהודי בישראל. השנה המצוינת היא 2013, 2014 או 2015, האחרונה שמצאתי עבורה נתונים.

דליקות תאונות דרכים   רציחות

 

מות ילדים בתאונות טביעה, חנק והרעלה קורבנות טרור ומלחמות
יהודים בישראל 8 240 56 15 25
 

ארה"ב באופן יחסי (אילו מספר תושביה היה כמספר היהודים בישראל)

80 790  

כל האוכלוסיה: 350

לבנים בלבד:

167

52 0

הטבלה לא משקרת. בשנים האחרונות באמריקה איום הטרור אפסי. הוא כל כך אפסי שדי מגוחך לחשוב על כך שהרפובליקנים מזכירים אותו רבות בקמפיין הבחירות שלהם. מי שהסיוט הכי גדול שלו הוא למות בפיגוע טרור, כדאי לו לברוח מפה לאמריקה. אבל איום הטרור מתגמד מול איומים טריוויאליים יותר למוות פתאומי ואלים, שמשום מה התקשורת לא מקדישה להם אותה תשומת לב, ושבמדינת ישראל נחלו הצלחה די מדהימה בהתמודדות אתם. ישראל מדינה מאוד בטוחה לילדים, בפרט לילדים יהודים. ישראל מאוד בטוחה בכבישים (וגם כאן בפרט ליהודים). הפער בין ארה"ב למגזר היהודי בישראל במספר ההרוגים בכבישים גדול פי 22(!!) לטובת היהודים בישראל מהפער ההפוך במספר הרוגי הטרור שהוא לטובת ארה"ב. רק שנה כדוגמת 2002, שנה של פיגועי התאבדות מחרידים שבה נהרגו כ-450 ישראלים, יכולה למחוק את ההפרש. לא שנה רגילה, אפילו היא שנת אינתיפאדת סכינים או מבצע בעזה.

מספר ההרוגים היהודים בישראל בדרכים הוא ככל הנראה הנמוך בעולם או מאוד קרוב לכך (לצד שוודיה ובריטניה), ולכן די בו כדי להעמיד באור שולי את איום הטרור לא רק בהשוואה אל ארה"ב אלא גם בהשוואה אל מדינות כמו קנדה ואוסטרליה. כנראה משום שאלו מדינות גדולות, שאנשים רגילים לנסוע בהן למרחקים ארוכים ורמת המינוע גבוהה, בעוד שבישראל נוסעים פחות.

שיעור הרציחות במגזר היהודי בישראל אינו הנמוך בעולם. בהרבה מדינות מפותחות שיעור הרציחות אפסי: בריטניה, אירלנד, צ'כיה, ניו זילנד, אוסטריה, גרמניה. ועוד יותר מכך – במדינות מזרח אסיה המפותחות: יפן, סינגפור, הונג קונג. אבל גם כאן המגזר היהודי בישראל בולט לטובה בהשוואה לארה"ב, אפילו ללבנים בארה"ב, ואפילו ביחס למדינות כדוגמת קנדה ופינלנד. בעניין זה ציוני פיז"ה מדהימים לא עוזרים לפינים. יש שם הרבה יותר רציחות משניתן היה לצפות  ממדינה סקנדינבית שלווה.

לא ברור לי למה שיעור המוות בתאונות ילדים, כמו חנק מבליעת מטבע או טביעה בבריכה, גדול יותר בארה"ב, ובטבלה עוד לא הוכללו תאונות כלי ירי. גם בארה"ב שיעורן זניח למדי, אבל בוודאי גבוה מבישראל. לגבי מוות מחשיפה לאש ולעשן אפשר להעריך שבניית העץ המקובלת בארה"ב מגדילה בהרבה את הסיכוי למוות בשריפות, והדבר ניכר מהסטטיסטיקות. יצוין שגם בקנדה מספר ההרוגים בדליקות גדול מבישראל משמעותית, ויכול לבדו לקזז את היתרון של קנדה בכך שאין בה הרוגים מטרור וממלחמות. בפינלנד השלווה המצב בכלל קטסטרופה. גם בכך ציוני הפיז"ה לא מועילים לה.

הנתונים הם מאוד חד משמעיים לגבי העבר: מי שחושש ממוות פתאומי ואלים, יהיה מטופש מצידו לעזוב את ישראל מסיבה זו. הדבר נכון לנתוני 2015 המוצגים למעלה אשר כוללים את ההרוגים עם פרוץ האינתיפאדה השלישית, והוא יהיה נכון גם ל-2014, על אף המחיר הכואב והגבוה של צוק איתן. ישראל אחת המדינות הבטוחות בעולם והדבר משתקף גם בתוחלת החיים הגבוהה מאוד. אבל על ישראל מרחף איום קיומי, שיכול לבוא לידי ביטוי במלחמה גדולה או בהתקפת טרור שתעשה שימוש בנשק להשמדה המונית, ויכול להביא לכמות הרוגים כל כך גדולה שתשנה את נקודת המבט מקצה לקצה. אף שקשה לאמוד את האיום הזה, כנראה אזרחי ישראל מודעים לחישובים ולמספרים. הם עדיין תומכים בראש הממשלה הנוכחי שאינו מצליח לתת פתרון מלא לבעיית הטרור היומיומית, אך אינו מתבייש, למרות הרבה לעג וביקורת, לעסוק באובססיה בשאלות החיים עצמם, שאלות ביטחונית שהן באמת קיומיות, שאלת הפגיעות לנשק להשמדה המונית מחד ושאלת ההתמודדות עם מדינה פלסטינית שבמהרה יכולה להפוך לבסיס טרור ביהודה ושומרון מאידך.  מטוס אחד שמופל בנתב"ג מדי שנה מירי רקטה והפרספקטיבה הסטטיסטית משתנה לחלוטין, שלא לדבר על המשמעויות הכלכליות הקטסטרופליות.

מה זה אומר להיות ימני? המקרה ההונגרי.

14 באפריל 2016

כשאדם אומר שהוא איש ימין, למה הוא מתכוון? השאלה מעוררת דיון בארצות הברית שבה עלייתו של דונאלד טראמפ מוליכה את המפלגה הרפובליקנית לסחרור. טראמפ איש ימין מובהק בסוגיית ההגירה, אך הוא נשמע הרבה פחות ימני בנושאים כמו מיסוי עשירים (הוא בעד, לפחות מבחינות מסוימות), הסכמי סחר חופשי (הוא נגד) וביטוח בריאות אוניברסלי (בעבר תמך בכך). טראמפ היה לאורך השנים בעל דעות ליברליות בנושאים חברתיים כמו הפלות וזכויות זוגות חד מיניים. הוא הגדיר זאת כנאמנות לערכי ניו יורק מצידו. נאמנות שתשתלם יפה – ניו יורק מצידה עומדת לזכות אותו בשבוע הבא במספר עצום של צירים שיפצה על כישלונו בויסקונסין ויקרבו למועמדות הנכספת.

אז מהי הימניות? האם טראמפ יכול להגדירה מחדש בארה"ב? לא בדיוק. בעיה אחת עם טראמפ היא ששטחיותו ובורותו קוברות כל דיון מעמיק בתוך הררי השטויות שהוא פולט מהפה ללא הרף. בעיה שנייה היא שהוא מקיים יפה את משפטו של גראוצ'ו מרקס:"אלו העקרונות שלי ואם הם אינם מוצאים חן בעיניכם… אז אמצא אחרים". לשם הזכייה במועמדות הרפובליקנית, הוא נטש הרבה מאמונותיו בעבר והפך לרפובליקני מהשורה.

את הימניות מגדירים היום מחדש בצורה רצינית ונחושה יותר דווקא בעולם הישן. באירופה קם בעשרים השנים האחרונות ימין קנאי, נחוש ולוחמני. ימניותו מוגדרת בראש ובראשונה על ידי התנגדות להגירה ולאיסלאם. הימין הזה אינו סוציאליסטי מובהק במובן זה שאינו חי עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע את מאבק המעמדות, אבל הוא נאמן לחלוטין למדינת הרווחה.  מבחינתו האויבים הגדולים ביותר של מדינת הרווחה כיום אינם העשירים, אלא המהגרים. ככל שיבואו רבים יותר, כך יהיו יותר עניים של ערים אחרות שעניי ערי אירופה יצטרכו לחלוק עמם את העוגה.

תמיכתו של הימין החדש באירופה במדינת הרווחה היא גם תמונת ראי להשקפת האליטות. האליטות האירופיות היו מאוחדות בהזיה שלפיה למען הבראת הכלכלה עליהן לקצץ בתקציבי ממשלה, בחובות, בהוצאות רווחה. דבר זה לא קרה בארה"ב, שבה מורשת קיינס חיה וקיימת בקרב הכלכלנים (אולי זאת מאחר שהכלכלנים בארה"ב הם יהודים ברובם, ובתור כאלו מבינים הרבה יותר?). ארה"ב גם לא השתעבדה למטבע האירו ולתחלואיו האיומים. השנאה לאירו שכפו האליטות ולמדיניות הצנע של האליטות מוליכה את הימין האירופי החדש להתרחק ממדיניות של קיצוץ ברווחה ובהוצאות ממשלתיות ומתמיכה במטבע שהממשלה אינה יכולה להדפיסו – כל הרעיונות שמזוהים עם הימין האמריקני.

מיהו הימין האירופי? בעיקר הוא אסופה של מנהיגים בולטים שמדברים בטון דומה למדי. מארין לה פן בצרפת, נייג'ל פאראג' בבריטניה, חירט וילדרס בהולנד, היינץ כריסטיאן שטראכה באוסטריה, פרואקה פטרי בגרמניה, ג'ימי אקסון בשוודיה. כולם מנהיגים מפלגות שזוכות בהשפעה פוליטית הולכת וגוברת, ובכל אופן הסיכוי שאחד מהם יהפוך למנהיג מדינתו בקרוב עדיין קלוש למדי. האליטות עדיין שולטות באירופה.

אבל יש לפחות מדינה אחת שבה ימין בגרסתו האירופית הרדיקלית שולט, ואפילו שולט כמעט ללא מצרים. זו הונגריה, שבה הצליח ראש הממשלה ויקטור אורבן לבסס את שלטונו על אפן וחמתן של האליטות של ארצו ושל המערב. אורבן מזכיר את נתניהו מבחינה זו, אבל בניגוד לנתניהו שמאתגר את האליטות בפאסיב-אגרסיב על ידי היאחזות בסטטוס קוו, אורבן מעז לעשות שינויים גדולים. הישגיו של אורבן מרשימים במיוחד כשלוקחים בחשבון את העובדה שהונגריה, בניגוד לישראל, אינה בעלת כלכלת הייטק מפותחת, ויש לה תלות עצומה בכספים מהאיחוד האירופי.

בראש ובראשונה אורבן הוא הדובר הנחוש ביותר נגד ההגירה המוסלמית לאירופה. אמר ועשה. באוקטובר 2015 השלימה הונגריה את הקמת גדר הגבול עם קרואטיה והביאה לקצה את נדידת העמים הגדולה מהמזרח התיכון שהתנהלה דרכה.  בחודש שעבר נשא נאום תקיף בעל אופי היסטורי על הסכנות שמציבה ההגירה לאירופה. ברשת הפיצו מתנדבים נלהבים אינספור תרגומים של הנאום לשפות שונות. אם היה לימין האמריקני יותר מזל, היה לו דובר רהוט ומרשים כמו אורבן ולא ליצן כמו טראמפ.

בתחום הכלכלי אורבן נקט בפעולות מעניינות במיוחד. הונגריה סבלה ממשבר חובות בצורתו הגרועה ביותר – משקי הבית שלה היו חייבים סכומי עתק בחובות שנקובים במטבע זר. אורבן חתך את הקשר הגורדי על ידי זה שהמיר את החובות לפורינט ההונגרי ואילץ את הבנקים לשאת בהפסדים. זו ודאי אינה פעולה שיאה לימין שמאמין בחופש כלכלי, אבל כפי שכתבתי בבלוג, אין חטא כלכלי נורא יותר עבור מדינה מאשר לקחת על עצמה חובות במטבע שאינו שלה. על אף המוניטין שהדבר גבה בקרב המשקיעים אורבן עשה נכון לדעתי כשקרע בברוטליות את כתונת המשוגעים הזו שכלכלת הונגריה נכפתה בה. הוא עשה נכון גם כשעמד איתן מול דרישת אירופה שיכניס את ארצו למדיניות צנע על מנת לקצץ בגרעון. הוא לא בחל בכל מיני טריקים ושטיקים חשבונאיים מפוקפקים על מנת לחמוק ממילוי הציוויים האלו. מבחינות אחרות הונגריה בהנהגתו נוהגת בגישה כלכלית ימנית קיצונית. החוק שאורבן הכתיב דורש שמיסוי הכנסה יהיה אך ורק במס שטוח ולא פרוגרסיבי. מס הכנסה בכל מקרה נמוך מאוד, והמע"מ לעומת זאת גבוה ועומד על 27%. זהו שיעור המע"מ הגבוה בעולם. דרך אגב, גם אחריו הונגריה ממש זולה לתייר ישראלי.

הונגריה מדינה ענייה מבחינת ההכנסה הממוצעת של תושביה, אך האופק הכלכלי שלה נראה כרגע טוב, והיא יצאה מהמשבר החמור שהייתה נתונה בו בשל החובות הזרים. הונגריה נתונה אמנם במשבר מסוג אחר – דמוגרפי. שיעור הילודה בהונגריה הוא מהנמוכים בעולם, גם כשמשווים אותה למדינות כמו יפן, איטליה או סינגפור. קל להבין איזה עוגמת נפש גורם נתון כזה לראש ממשלה לאומני כמו אורבן. מה עוד שהונגריה מאבדת צעירים משכילים לטובת ארצות עשירות כמו בריטניה, גרמניה והולנד. בכולן יכול הונגרי לקבל אישור עבודה אוטומטי מתוקף היותו אזרח האיחוד. יש יותר אזרחים בהונגריה מאשר בישראל, אבל מספר הילדים הנולדים בהונגריה קטן כמעט בחצי מבארצנו, בעוד שמספר המתים גדול פי שלושה.   גם כאן אורבן הלך בגדולות. תוכנית עידוד הילודה שלו שהחלה בשנה שעברה היא חסרת תקדים באגרסיביות שלה. ממשלתו מבטיחה סבסוד בסך 150,000 ש"ח בערך (בפורינט זה נשמע יותר) למגורים עבור זוגות שהביאו או שיביאו שלושה ילדים לעולם. זה המון כסף ביחס למחירי הנדל"ן בהונגריה שאינם גבוהים במיוחד. התוכנית כל כך יוצאת דופן בנדיבותה שיש החוששים שתביא את הונגריה להתמוטטות כלכלית ולפשיטת רגל. אבל כרגיל בזמנים שבהם אנו חיים – השווקים בזים לאפשרות שמדינות הלוות במטבע משלהן, כפי שהונגריה בהנהגת אורבן מקפידה לעשות, יפשטו רגל. הריבית על אגרות חוב הונגריות לטווח ארוך נמוכה כמעט מאי פעם.

יש מובן אחד של ימניות שיש כמעט קונצנזוס לגביו במדינות המערב השונות – תמיכה איתנה במדינת ישראל. הונגריה לכאורה מאתגרת את הקונצנזוס הזה, מאחר שיש בה ימין קיצוני, מפלגת יוביק, שהוא ממש אנטישמי מוצהר. אנשי יוביק היוו עד לאחרונה מחזה מגוחך למדי, אנטישמיים גזענים שמביעים חמלה ודאגה לזכויות הפלסטינים בשטחים. ויקטור אורבן לעומת זאת הפגין ידידות לישראל, גם אם לא הפגנתית ולוחמנית כמו זו של גורמים אחרים בימין האירופי. הוא התבטא נגד אנטישמיות, והונגריה בראשותו הודיעה שלא תתמוך בסימון מוצרי ההתנחלויות.

האם ייתכן קונפליקט בין דורי?

8 באפריל 2016

בעקבות תגובות לפוסט קודם אני רוצה להעלות כמה הרהורים על האפשרות לקונפליקט בין דורי. מה קורה כשהזקנים מקבלים יותר מהמגיע להם, והצעירים פחות, או ההיפך. האם ייתכן מאבק פוליטי בין הדורות?

התגובה המיידית שלי תהיה שמאבק במודע, עם כל היצרים והאיבה המאפיינים מאבקים כמו אלו שבין יהודים וערבים, או בין חרדים לחילוניים, או בין סוציאליסטים לטייקונים, אינו נראה לי סביר. הסיבה לכך פשוטה: רוב בני האדם מקבלים החלטה להוליד ילדים. עבור הפרט זו החלטה לא רציונלית בעידן מדינת הרווחה, שבה מערכת הפנסיה והביטוח הלאומי הרבה יותר אמינה מאשר נכונותו של ילד פוטנציאלי, שאופיו הנדיב או הגועלי טרם נודע, לממנך בזקנה.
מי שמקבל החלטה בתקופתנו להוליד ילד ולהקדיש לו כל כך הרבה משאבים בשנים אחר כך כדי לרצות את גחמותיו המפונקות, מודיע על כניעה מראש במלחמה בין הדורות. הוא מוותר על האינטרסים שלו לטובת האינטרסים של הגנים שלו ובכך מפקיר את שדה המערכה הבין דורית כאשר דגל לבן בידו.

אבל העניין מורכב מזה כי אפשר להעלות שאלות נוספות. אם הזקנים לא יילחמו בצעירים, האם לא תהיה זו הפסקת אש חד צדדית וההיפך עדיין ייתכן – הצעירים יילחמו בזקנים? אכן אם אנחנו שבויים של האינטרס הגנטי, קיומם של הזקנים שכבר מיצו פוטנציאל התרבותם אינו נראה מועיל כל כך. אף על פי כן בתרבות המערבית קיימת מסורת ארוכה של כיבוד הורים וסבים. הגישה האסקימואית שעל פי המיתוס דגלה בשליחת הזקנים למות בכפור, אינה מאיימת בפלישה לארצות החום. בפרט לא פה בארץ. ההישג המפואר של רשימת הגמלאים בבחירות ב-2006 בא לה מידיהם של מצביעים צעירים שחשו אמפתיה כלפי סבא וסבתא. יש גם היגיון מוצק בסירובם של צעירים לתמוך במדיניות רעה לזקנים. ראשית, גם הם יהיו זקנים בבוא היום, לפחות אם יאיר להם מזלם. שנית, בזכות חוקי הירושה ההון יעבור בסוף בין הדורות. אז עדיפה סבלנות על מאבק.

המסקנה שלי היא אם כך שלא נראה לי סביר שזקנים וצעירים השייכים לאותה קבוצה תרבותית, אתנית ודתית יילחמו אלו באלו. אומרים שזה קורה בפריימריז הדמוקרטים בארה"ב, שם סאנדרס (הקשיש כשלעצמו) הבטיח לצעירים קולג' בחינם, והם מעדיפים אותו על פני קלינטון בהמוניהם, אבל הוא מעולם לא הבטיח לממן זאת על ידי קיצוץ בפנסיות, והצעירים ממילא נוהגים להצביע למועמד הליברלי ביותר.

ברם יש עדיין שאלה מרתקת אמיתית – מה קורה כאשר הזקנים שייכים לקבוצה אחת והצעירים שייכים לקבוצה אחרת. האם המערכה בין הקבוצות תתגלגל גם למערכה בין הדורות? ישראל היא מקרה מבחן. הזקנים הם חילונים. הצעירים הם, בשיעור הולך וגובר, חרדים וערבים. האם הערבים והחרדים פועלים לקיצוץ בפנסיות ובקצבאות הזקנה? לא הבחנתי בכך. שר הבריאות יעקב ליצמן, שאינו ידוע בסלידה עמוקה מסקטוריאליות חרדית, תומך בחוק סיעוד ממלכתי, רעיון שיועיל מאוד לקשישים, אף שזו קבוצה זעירה בקרב הציבור החרדי.
האם החילונים פועלים לקיצוץ בקצבאות הילדים? לא בדיוק. הייתה ללא ספק תמיכה נרחבת בהשוואת קצבאות הילדים, כך שלא יפלו לטובה את הילד החמישי ואילך, אבל נראה לי שהרעיון של קצבה שווה לכל ילד זוכה לאהדה, אף שגם רעיון כזה עדיין טוב בהרבה לחרדים שאצלם יש הרבה יותר ילדים. מבחינת החילונים רעיון הקצבה מלכתחילה אינו כדאי.

ההערכה שלי היא שאפילו כשהנסיבות בשלות למאבק בין דורי, כמו במקרים שבהם כל אחד מהדורות מאויש בקבוצה אתנית או תרבותית שונה, המורשת התרבותית מחוץ לארצות האסקימואים יצרה תחושה של ערבות הדדית בין דורית שתמנע מצב שבו המאבק ילבש אופי כזה. בטח שלא יהיה פוליטיקאי שיעז לנסות לצבור קולות בהצתת עימות מסוג זה כמו שאריה דרעי הצליח לעשות על ידי הבעת זעמו כלפי האשכנזים, כפי ששלי יחימוביץ' הצליחה על ידי ביטוי טינתה לעשירים או כמו שאיווט ליברמן עשה בהתססה נגד הערבים.

המפרידים והצבועים

5 באפריל 2016

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.