הכאוס של אובמה

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

מודעות פרסומת

זהבה וקן הצרעות

זהבה גלאון פרסמה פוסט פייסבוק שבו העלתה עוולה חברתית בישראל: דבר ידוע הוא שתוחלת החיים בישראל משתנה מיישוב ליישוב. לא דומה אריכות הימים הצפויה לתושב ממוצע בירוחם לזו הצפויה לתושב ברעננה. דבר זה אינו משפיע כיום על שיקולי קרנות פנסיה, אף שצריך היה לכאורה להשפיע. אין זה הוגן לתת לאיש מירוחם קצבה דלה, בידיעה שימות בטרם עת ולהשתמש בקצבה שיותיר בקרן לא מנוצלת כדי לסבסד את תושבי רעננה שימותו בשיבה מופלגת. דבר זה נכון בפרט כאשר אלו שיחיו מעט יותר שייכים לקבוצות אוכלוסיה חלשות או מוחלשות, שנדפקות כמה פעמים. על היותן חלשות, על תוחלת החיים הקצרה מדי ועל קצבת הפנסיה הנמוכה משמגיע להן.

הפוסט של זהבה מעלה בי כמה מחשבות. ראשית, כמה זה מעניין ואף מרשים לראות פוליטיקאית שעמלה להעביר כספים ממצביעיה השוכנים ביישובים שבהם תוחלת החיים גבוהה ליישובים שבהם חיים אנשים שימותו מוקדם ובחייהם הקצרים ביחס לא העלו על דעתם מעולם להצביע למרצ. ומזווית עוינת יותר אפשר לומר שאנשי מרצ מיישמים את השנאה העצמית גם במה שקשור למצב חשבון הבנק הפרטי שלהם בערוב ימיהם.

מחשבה שנייה היא שהצדק החברתי במקרה כאן הוא בעל השלכות מסובכות משנדמה. יש שני שלבים בחייו של חוסך בקרן פנסיה. שלב ההפקדה לקרן עד גיל הפרישה, ושלב קבלת התגמולים מהפרישה והלאה. כשמדברים על החוסכים שהגיעו לגיל פנסיה, זהבה צודקת ואלו הצפויים לתוחלת חיים נמוכה נפגעים (כתבתי על כך בעצמי לא מזמן בהקשר אחר), אבל כשמדברים על אלו שעדיין בגיל העבודה התמונה הפוכה. מי שימות צעיר בגיל 40 או 50 פוגע בקרן, כי היא תצטרך לממן את ילדיו ואת בן או בת זוגו לאורך שנים, ואלו יסובסדו מביטוח השארים ששילמו חוסכים אחרים.  אם התמותה המוגברת בפריפריה מאפיינת גם גילאים מוקדמים ולא רק גילאי זקנה, כפי שאני משער, אזי ההצעה של זהבה עלולה לדרוש את העלאת סכום ביטוח השארים בקרן פנסיה לתושבי הפריפריה העניים. מן הסתם הדבר לא ייעצר בפנסיה, וצריך יהיה גם לשקול את העלאת תעריף ביטוח החיים על המשכנתא למי שמקום מגוריו הפריפריאלי מעיד שהוא מועד למות צעיר.

ובכלל עולות תהיות משונות. מה יקרה אם מישהו מרעננה יעבור בזקנתו לירוחם? האם נשער שתוחלת חייו התקצרה פתאום ונתחיל לפנקו עם קצבת זקנה מוגדלת? ומה אם איש מירוחם עובר לרעננה? נגזול מטה לחמו בזקנתו? התושב הטרי של רעננה ודאי יכעס ויכריז שהנעורים בירוחם עדיין מקרבים את קצו.

ומה עושים עם מעשנים? הגיוני לתת להם קצבת פנסיה מוגדלת בשל ימיהם הספורים וסרטן הריאות הממשמש ובא, אך האם אנחנו רוצים לתמרץ עישון? אולי יהיו זקנים שיתחילו לעשן במופגן בתור במשרדי קג"מ או כלל פנסיה, כדי להראות שהם יחיו פחות ומגיע להם יותר. והאם יהיו קשישים שירוצו לחיות ליד בתי הזיקוק בחיפה ומיכל האמוניה כדי להוכיח שמגיעה להם פנסיה מוגדלת?

וברצינות, כיוון הפעולה שמציעה זהבה יניב רק צרות – זו בחישה בקן צרעות. תוחלת החיים הנמוכה מדי של העניים והפריפריאלים אכן יכולה להוות עוד הצדקה ועוד סיבה לתמוך במיסוי פרוגרסיבי, שבמילא קיים בישראל ובהיקף נרחב, ובהטבות מס לפריפריה שגם הן קיימות. לעומת זאת, הכנסת חוסכים לפנסיה לקופסאות שרירותיות של "תושבי רעננה" או "תושבי ירוחם" לשם בחינת גודל קצבה מהווה רעיון גרוע מאוד. מה שכן, מי שבאמת חושד, על פי מקום מגוריו, ההיסטוריה האישית או המשפחתית שלו או הרגלי החיים המגונים שלו, שימיו קצרים, ייטיב לעשות בטרם יפרוש אם ישתמש בהסדרים הקיימים היום שמאפשרים להבטיח תשלום קצבאות אחרי המוות לבני משפחה או לחילופין, כדאי לו להוון חלק גדול מהפנסיה למקום שבו יהיה מוגן מהישג ידיהם של חוסכים אחרים שבעי ימים ושנים.

להציל את אמריקה מלבניה

הכלכלן סקוט סאמנר הוא אחד הבלוגרים הכלכליים המשפיעים ביותר כיום על החשיבה המקרו-כלכלית האמריקנית. מלבד זאת הוא גם משקיף פוליטי חד עין.  סאמנר פרסם היום רשומה מעניינת ספק סאטירית, ספק רצינית על לבנים, שחורים והפוליטיקה האמריקנית. קראתי  וחשבתי שאפשר לחבר רשומה דומה גם על אשכנזים ומזרחיים בבחירות בישראל. זו הרשומה של סאמנר:

אמריקה היא מדינה נהדרת אבל יש לה פגם אחד – יותר מדי מצביעים לבנים. בשנת 2000 ו-2004 מצביעים לבנים נתנו לנו את ג'ורג' בוש.  ב-2008 הלבנים רצו את הילארי קלינטון, אבל השחורים הבטיחו שהמועמדות תלך לאובמה הפחות מיליטריסטי. בבחירות הכלליות לבנים העדיפו את מקיין בהפרש 12 אחוזים, אבל המיעוטים הצילו אותנו מבחירתו של נשיא שעוד לא מצא מלחמה מזרח תיכונית שלא רצה שארה"ב תתערב בה.

הפעם הילארי היא המועמדת הפחות בעייתית, מתמודדת מול סוציאליסט עם דעות פסיכיות על כלכלה. המצביעים הלבנים אוהבים את סאנדרס אך הקהילה האפרו-אמריקנית הנבונה יותר מצילה את אמריקה מסוציאליזם.

בבחירות הכלליות ייתכן בהחלט שהלבנים יתמכו בטראמפ, ככל הנראה האידיוט הכי גדול שרץ לנשיאות לפחות מאז מלחמת האזרחים. ועוד לא דיברנו על הגברים הלבנים, המטומטמים שבמטומטמים. שוב צריך לבנות על האפרו-אמריקנים שיצילו אותנו מהם.

נראה שללבנים שיקול דעת מחריד בכל הנוגע לבחירות נשיאותיות. למרבה המזל אנו זוכים לזרם יציב של מהגרים היספניים, אסייתיים ואפריקנים וכך כוחה הפוליטי של קבוצת הלבנים הפרובלמטית ידולל עם השנים. צריך לקוות שדבר זה יקרה במהרה כי אי אפשר להסתמך על כך שהאפרו-אמריקנים יצילו אותנו מהלבנים כל פעם מחדש. הטירוף חייב להיפסק.

כולם לוקחים טרמפים

בעיית הטרמפיסט היא אחת הבעיות המהותיות בכלכלה. חלק מהאנשים עמלים על ייצורו ועל שימורו של משאב כלשהו, ואילו אחרים, הם הם הטרמפיסטים, פשוט נהנים מעמלם בלי להשתתף בטרחה. בשפה פחות יפה בדיון הציבורי קוראים לטרמפיסטים גם פרזיטים, אלו שנהנים מהפונדקאי שלהם ועל חשבונו.

בישראל בתג הפרזיט או הטרמפיסט נושאים בעיקר החרדים. הם לא מתגייסים לצבא, אבל נהנים מכך שיש מי ששומר עליהם מפני מזרח תיכון עוין. הם משלמים מעט מסים יחסית, אבל נהנים מכך שיש קצבאות רווחה נדיבות. אפשר לטעון שגם ערביי ישראל מתנהלים כטרמפיסטים – למשל הם משלמים מעט ביטוח לאומי אבל מקבלים חלק גדול מקצבאותיו, אבל בניגוד לחרדים הם נראים ראויים פחות לתווית זאת. הערבים הועלו לטרמפ בעל כורחם, בסיומה של מלחמה שבה רוב בני עמם הוברחו מפה, וגם כלל אינם מנסים לקבוע את תנאי החיים במכונית, אלא מראש מצהירים על סלידתם ממנה ומרוב מה שקורה בה.

בכל אופן, יש מידה של חוסר הגינות גם בראיית החרדים כטרמפיסטים אופייניים. זאת משום שהתנהגותם אינה נובעת מעצלות או מחיפוש אחר נוחות, אלא להיפך – מהיצמדות לאורח חיים אידיאולוגי נוקשה שמטיל עליהם הגבלות רבות. בחייהם הפרטיים החרדים מוכנים לעשות קורבנות רבים, שחלקם משרתים במידה מסוימת גם את יעדי המדינה בכללותה. כך, הילודה החרדית מנציחה את הרוב היהודי במדינה. מהסיבות הדמוגרפיות יש הרואים סכנה של רוב חרדי במדינה והעתיד נראה להם שחור משחור, אבל אלמלא החרדים האלטרנטיבה עלולה הייתה יכולה להיות רוב ערבי אשר בכלל היה סותם את הגולל על המפעל הציוני. לפי תחזית האמצע של הלמ"ס ב-2059 שליש מהצעירים באוכלוסיה הלא חרדית יהיו ערבים, אך רק חמישית אם נכלול את החרדים.

ואם אנחנו מתחילים לדבר על טרמפיסטיות שאינה אופורטוניסטית, אלא אידיאולוגית – כאן על כל קבוצה במדינת ישראל אפשר לגלול את האשמה.

יפי הנפש בשמאל יכולים להיחשב פרזיטים או טרמפיסטים מוסריים. הם מתהדרים במסירותם לזכויות אדם, אבל בפועל חיים בשכונות בטוחות מאחר שאחרים מונעים טרור פלסטיני, גם בשיטות לא כל כך נקיות, וכך הם יכולים לשבת בשקט בבתי קפה שאינם מתפוצצים ולטוס לחו"ל מנתב"ג במטוס שלא יופל בידי רקטה. אחרים שאינם יפי נפש חוסמים עבורם בהצבעתם ובפועלם הגירה המונית מהעולם השלישי שאולי הייתה מאפשרת להם למצוא עובדי משק בית זולים וצייתנים, אך גם הייתה מגבירה את הפשיעה ומעצימה את חדירתן של נורמות עולם שלישי לפוליטיקה.

המתלהמים בימין יכולים להיחשב גם כן כמייצגים לאומנות פרזיטית. הם רוצים שצה"ל יעשה שימוש חסר עכבות בנשק שלו, אך מהיכן לצה"ל יש נשק כה חדיש ורב עוצמה, אם לא מאמריקה, ואמריקה אוהבת אותנו הרבה בגלל יפי הנפש שלנו ובגלל מחויבותם לדמוקרטיה ולערכים ליברלים. מהיכן הגיעו צוללות יום הדין אם לא מגרמניה, ומי שומר על יחסינו עם גרמניה ועם אירופה בכלל, אם לא השמאלנים יפי הנפש. גם אם חלקם (כמו יושבי מערכת עיתון הארץ) עושה בעצמו כל מאמץ להבאיש את ריח ישראל בעולם, עצם קיומם פה מותיר את ישראל כחברה לגיטימית בין האומות המערבית ומאפשר לנו לנפוש בברלין בנעימים.

דברים דומים ניתן לומר על מי שדוגל בהפיכת ישראל לדתית יותר ויותר. התקציבים שדרושים כדי לממן את המשפחות הדתיות הגדולות מושגים מעמלן של שכבות יצירתיות וחילוניות לרוב, שהיו בורחות ממדינה דתית באימה. חלקן נמצא בעמק הסיליקון כבר עכשיו. איזו טרמפיסטיות זו להשתמש בעמלם של החילונים של מעמד הביניים כדי לממן ילודה דתית.

ומצד שני, וזה דבר לא טריוויאלי שאישית הפנמתי אותו רק בשנים האחרונות, לא בטוח שתרבות חילונית מערבית יכולה לשרוד בכלל בטווח הארוך מול עליית הפונדמנטליזם ומול הילודה העצומה של הדתיים בעולם – הערבים המוסלמים במזרח התיכון והנוצרים השחורים באפריקה, בלי שתהיה מצוידת בזהות דתית-לאומית עמוקה משלה. איזו הצדקה תהיה לישראל שהיא לגמרי חילונית לשמור על זהותה מול העמלים מהעולם השלישי שרוצים לחצות את הגבולות ומול הערבים שמוכנים באופן כה לא רציונלי להרוג ולהיהרג על טריטוריה. ההתמודדות של אירופה החילונית מול השאלות האלו אינה פשוטה בכלל ולא בטוח שתצליח. ישראל בתקופת מפא"י אמנם השיגה הרבה על בסיס זהות חילונית וסוציאליסטית, אבל נראה שהזהות החילונית והציונית נחלשה מאוד ככוח מניע.

גם בקרב המאמינים באידיאולוגיות כלכליות נחרצות יש טרמפיסטיות – אלו הדוגלים בשוק חופשי נהנים בחיי היומיום שלהם מהישגיה המפוארים של מדינת הרווחה הישראלית, הכוללים מערכת בריאות טובה, מערכת חינוך שאינה פרטית ובכל אופן מספקת שירותים סבירים. הם אולי מוקסמים מהשמרנות האמריקנית אך היו מתחלחלים מיישומה פה בתחומי הבריאות והחינוך. ומנגד על הטרמפיסטיות הגלומה בסוציאליזם מיותר להכביר מילים.

כולם פה טרמפיסטים וכולם צריכים את כולם. איזה פוסט של אחדות ישראל כתבתי, וחבל שיצא לי עכשיו. הייתי צריך לשמור אותו למימונה.

פרספקטיבה ישראלית על הבחירות באמריקה

נותרו ככל הנראה ארבעה מועמדים שמהם ייצא הנשיא הבא, והבחירות שיתקיימו במדינת ניו יורק הן קריטיות לאמריקה וקריטיות גם לנו הנשענים על חסדה של אמריקה.

ישראלי שיחבב את דונאלד טראמפ הוא מי שיחשוב ששמואל פלאטו שרון מתאים להיות מנהיג העולם החופשי. אני מאוד מוקיר את דיזנגוף סנטר, אבל לא.
ישראלי שיתמוך בטד קרוז יחשוב שבצלאל סמוטריץ' מתאים להנהיג את העולם החופשי. לא נראה לי. מה עוד שלסמוטריץ' יש כנראה יחסי אנוש טובים בהרבה משל קרוז שנחשב לאדם השנוא בסנאט.
ישראלי שירצה לראות בהצלחתו של ברני סאנדרס הוא מי שחפץ לראות את דב חנין מנהיג את העולם החופשי. תרחם ההשגחה העליונה עלינו ועל העולם החופשי כולו במקרה כזה.
ומי שכמוני חושב שהילארי קלינטון היא הכי מתאימה, סבור שפוליטיקאית מרכז-שמאל ותיקה, מנוסה ומאוד אינטליגנטית יכולה לאחוז במושכות של העולם כולו, על אף שהייתה קורבן לרצח אופי מתמשך בקריירה שלה ואפילו שהיא, שומו שמים, אישה.

מדוע תם עידן הכלכלנים?

נחמיה שטרסלר מלין בטורו בעיתון הארץ על כך שתם עידן הכלכלנים.

זהו. נגמרה תקופה. היא החלה ב–1985 והסתיימה עכשיו. הכלכלנים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל איש כבר לא מקשיב להם. אין כבוד למקצוע, אין הערכה לידע שנצבר. היום החברתיים שולטים. הם יודעים את כל התורה כולה, אפילו אם לא למדו שעה אחת של מאקרו־כלכלה ולא שיננו אף תרגיל בתורת המחירים.

יש לדעתי שמץ של אמת בהבחנתו של שטרסלר – הפופוליזם מתחזק, גם בארץ וגם בארה"ב. לא כל המגמות מוליכות בהכרח לאותו כיוון. למשל לאחרונה הונהג במשרד האוצר הנומורטר הנוראי, שלא נשמע כמו רעיון פופוליסטי אלא דווקא כמו פנטזיה של כלכלנים (לפחות אם הם בינוניים ושבלוניים). ועם זאת התחושה היא שאכן כוחה של הגילדה הכלכלנית נחלש.

אבל יותר משהייתי מייחס את הסיבה למחאה החברתית מ-2011 הייתי מייחסה לגורם אחר – ריבית האפס. לכל אורך השנים מאז תוכנית הייצוב ב-85' התנהל מאבק מתמיד בין שרי הממשלה לבין הנגיד, מאבק ששיקף עימותים דומים בעולם כולו. הנגיד שאף להותיר את הריבית גבוהה כדי להבטיח אינפלציה נמוכה, בעוד ששרי הממשלה שאפו להוריד ריבית על מנת להבטיח שגשוג ותעסוקה. בסופו של דבר הייתה נרקחת הסכמה ושני הצדדים היו יוצאים עם תאוותם בידיהם. הנגיד היה מסכים להוריד ריבית, שרי הממשלה היו מתחייבים לנקוט ברפורמות שיקטינו הבזבוז הממשלתי וישפרו את מערכת התמריצים במשק. הייתה גם מושגת הבטחה מצד גורמי הממשלה להדביר חוקים פופוליסטיים בעודם באיבם.

אבל ריבית האפס הביאה את הנגיד למצב שבו הוא נטול כל כוח במקח ובממכר. אין לו מה להציע. את הריבית במילא לא יוכל להוריד עוד, וגם אין דרישה שיוריד כי לריבית הנמוכה יצא שם רע בשל ניפוח בועת הנדל"ן.

כל עוד הריבית עמוק באפס, וכרגע במצב הדפלציוני של המשק זו נראית תופעה כרונית, הפופוליזם ישלוט. אם הכלכלנים המכהנים כנגידי בנקים רוצים לחזור לעידן שבו על פיהם יישק דבר, יש להם אלטרנטיבה אמיצה – לנקוט בצעדים שיעלו את הריבית חזרה לאזור שבו יש להם כוח מיקוח. אין הכוונה שהם יעלו את הריבית במצב של דפלציה. צעד כזה שקול להתנהגות של רופא שידביק אנשים בחיידק טורף כדי להגדיל הפניות למרפאתו. הנגידים צריכים לנקוט בצעדים שבאמת יחזקו את הביקושים במשק ויהפכו העלאת ריבית לטבעית ומוצדקת. בין האפשרויות – קנייה של מט"ח בהיקף עצום, גיבוי לממשלה בהורדת מסים דרסטית או בהגדלת תקציבים למטרות חיוניות, או הבעת נכונות מוצהרת לריבית שלילית עמוקה.

שאלת החיים עצמם

בכתבה בעלת חשיבות היסטורית על דוקטרינת אובמה במדיניות החוץ והביטחון שפורסמה במגזין אטלנטיק לאחרונה צוטטה מפי הנשיא אובמה עובדה שהיא חשובה וטריוויאלית בעת ובעונה אחת – הטרור אמנם מוליד היסטריה המונית, אבל חשיבותו הסטטיסטית כגורם תמותה היא זניחה. אובמה ציין כי בארה"ב יותר אנשים נהרגים מנפילות באמבטיה מאשר מפיגועי טרור.

ההתייחסות להתבטאות המצביעה על המשקל הזניח של הטרור בין סכנות החיים תלויה בהקשר. אם הנשיא אובמה יהיה זה שיבטא עובדה זו, ככל הנראה כדי לגמד את חשיבות המאבק בטרור, אנשי ימין יזעמו על הגישה המופקרת לגבי ביטחון האומה שמשתמעת מדבריו. אם מנהיג ישראלי ימני יגיד משפט שכזה, כדי להסביר מדוע כדאי לאנשים לחיות בארץ ומדוע כאלו ששוקלים לרדת מהארץ עקב המצב הביטחוני מקבלים החלטה מופרכת ומשונה, אנשי ימין ירגישו שהוא אומר דברי טעם, בעוד שאנשי שמאל יחושו שדבריו מבטאים זלזול בחשיבות החתירה לשלום.

קודם כל צריך להבין את המספרים. נניח באמת שמישהו מחליט לרדת מהארץ לאמריקה כי אינו מסוגל לשאת את סכנת הטרור והמלחמות, ואני מכיר כאלו ששוקלים הגירה וזו סיבה מרכזית עבורם, כמה לא הגיוני הוא השיקול הזה מבחינה סטטיסטית?

ובכן, אלו הסטטיסטיקות היחסיות מאמריקה:

מקרי מוות בשנה בישראל – כל הנתונים מתייחסים למגזר היהודי בישראל. השנה המצוינת היא 2013, 2014 או 2015, האחרונה שמצאתי עבורה נתונים.

דליקות תאונות דרכים   רציחות

 

מות ילדים בתאונות טביעה, חנק והרעלה קורבנות טרור ומלחמות
יהודים בישראל 8 240 56 15 25
 

ארה"ב באופן יחסי (אילו מספר תושביה היה כמספר היהודים בישראל)

80 790  

כל האוכלוסיה: 350

לבנים בלבד:

167

52 0

הטבלה לא משקרת. בשנים האחרונות באמריקה איום הטרור אפסי. הוא כל כך אפסי שדי מגוחך לחשוב על כך שהרפובליקנים מזכירים אותו רבות בקמפיין הבחירות שלהם. מי שהסיוט הכי גדול שלו הוא למות בפיגוע טרור, כדאי לו לברוח מפה לאמריקה. אבל איום הטרור מתגמד מול איומים טריוויאליים יותר למוות פתאומי ואלים, שמשום מה התקשורת לא מקדישה להם אותה תשומת לב, ושבמדינת ישראל נחלו הצלחה די מדהימה בהתמודדות אתם. ישראל מדינה מאוד בטוחה לילדים, בפרט לילדים יהודים. ישראל מאוד בטוחה בכבישים (וגם כאן בפרט ליהודים). הפער בין ארה"ב למגזר היהודי בישראל במספר ההרוגים בכבישים גדול פי 22(!!) לטובת היהודים בישראל מהפער ההפוך במספר הרוגי הטרור שהוא לטובת ארה"ב. רק שנה כדוגמת 2002, שנה של פיגועי התאבדות מחרידים שבה נהרגו כ-450 ישראלים, יכולה למחוק את ההפרש. לא שנה רגילה, אפילו היא שנת אינתיפאדת סכינים או מבצע בעזה.

מספר ההרוגים היהודים בישראל בדרכים הוא ככל הנראה הנמוך בעולם או מאוד קרוב לכך (לצד שוודיה ובריטניה), ולכן די בו כדי להעמיד באור שולי את איום הטרור לא רק בהשוואה אל ארה"ב אלא גם בהשוואה אל מדינות כמו קנדה ואוסטרליה. כנראה משום שאלו מדינות גדולות, שאנשים רגילים לנסוע בהן למרחקים ארוכים ורמת המינוע גבוהה, בעוד שבישראל נוסעים פחות.

שיעור הרציחות במגזר היהודי בישראל אינו הנמוך בעולם. בהרבה מדינות מפותחות שיעור הרציחות אפסי: בריטניה, אירלנד, צ'כיה, ניו זילנד, אוסטריה, גרמניה. ועוד יותר מכך – במדינות מזרח אסיה המפותחות: יפן, סינגפור, הונג קונג. אבל גם כאן המגזר היהודי בישראל בולט לטובה בהשוואה לארה"ב, אפילו ללבנים בארה"ב, ואפילו ביחס למדינות כדוגמת קנדה ופינלנד. בעניין זה ציוני פיז"ה מדהימים לא עוזרים לפינים. יש שם הרבה יותר רציחות משניתן היה לצפות  ממדינה סקנדינבית שלווה.

לא ברור לי למה שיעור המוות בתאונות ילדים, כמו חנק מבליעת מטבע או טביעה בבריכה, גדול יותר בארה"ב, ובטבלה עוד לא הוכללו תאונות כלי ירי. גם בארה"ב שיעורן זניח למדי, אבל בוודאי גבוה מבישראל. לגבי מוות מחשיפה לאש ולעשן אפשר להעריך שבניית העץ המקובלת בארה"ב מגדילה בהרבה את הסיכוי למוות בשריפות, והדבר ניכר מהסטטיסטיקות. יצוין שגם בקנדה מספר ההרוגים בדליקות גדול מבישראל משמעותית, ויכול לבדו לקזז את היתרון של קנדה בכך שאין בה הרוגים מטרור וממלחמות. בפינלנד השלווה המצב בכלל קטסטרופה. גם בכך ציוני הפיז"ה לא מועילים לה.

הנתונים הם מאוד חד משמעיים לגבי העבר: מי שחושש ממוות פתאומי ואלים, יהיה מטופש מצידו לעזוב את ישראל מסיבה זו. הדבר נכון לנתוני 2015 המוצגים למעלה אשר כוללים את ההרוגים עם פרוץ האינתיפאדה השלישית, והוא יהיה נכון גם ל-2014, על אף המחיר הכואב והגבוה של צוק איתן. ישראל אחת המדינות הבטוחות בעולם והדבר משתקף גם בתוחלת החיים הגבוהה מאוד. אבל על ישראל מרחף איום קיומי, שיכול לבוא לידי ביטוי במלחמה גדולה או בהתקפת טרור שתעשה שימוש בנשק להשמדה המונית, ויכול להביא לכמות הרוגים כל כך גדולה שתשנה את נקודת המבט מקצה לקצה. אף שקשה לאמוד את האיום הזה, כנראה אזרחי ישראל מודעים לחישובים ולמספרים. הם עדיין תומכים בראש הממשלה הנוכחי שאינו מצליח לתת פתרון מלא לבעיית הטרור היומיומית, אך אינו מתבייש, למרות הרבה לעג וביקורת, לעסוק באובססיה בשאלות החיים עצמם, שאלות ביטחונית שהן באמת קיומיות, שאלת הפגיעות לנשק להשמדה המונית מחד ושאלת ההתמודדות עם מדינה פלסטינית שבמהרה יכולה להפוך לבסיס טרור ביהודה ושומרון מאידך.  מטוס אחד שמופל בנתב"ג מדי שנה מירי רקטה והפרספקטיבה הסטטיסטית משתנה לחלוטין, שלא לדבר על המשמעויות הכלכליות הקטסטרופליות.