הקיצוניות והרובוטים

בעקבות דיון בבלוג, אחד מני רבים, על הפוריות המוגברת של נשים דתיות כתבה קמיליה: "העתיד  כנראה שייך לקיצוני כל הדתות ולרובוטים שיהיו ברשותם".

בעיניי הקיצוניות הדתית כאסטרטגיית התעצמות והתרבות היא חרב פיפיות – כי כאשר שולטת הקיצוניות הדתית, מהיכן יבואו הרובוטים? כשהנושא נידון אני תמיד נזכר בחורבן היישוב הישן בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. היישוב הישן כלל יהודים חרדים שהתקיימו על כספי החלוקה שהגיעו מחו"ל, תרומות למתמסרים ללימוד תורה בארץ הקודש. כלכלה זו התבססה על קבלת מט"ח, אבל בשנות המלחמה הגדולה ניתקו הקשרים העולמיים ופסקו כספי החלוקה. יושבי הארץ פשוט גוועו, ביניהם רבע מתושבי ירושלים ורוב תושבי צפת.  זהו סיפור שנשכח כליל למרבה הפליאה. החילונים הציונים לא התעניינו בו, והחרדים כנראה לא נהנו לדבר על שעתם הקשה ביותר, הוכחה לקריסה הטוטאלית של אורח חייהם בזמן אמת. אולי גם לא ראו באירועים כזה שינוי. תמיד מתו להם ילדים. לתקופת מה מתו הרבה יותר. תמיד מתו להם עניים וזקנים. במשך פרק זמן מתו יותר.

ניר מן, עורך "עלי זית וחרב", כתב מאמר נרחב על התקופה הנשכחת בגליון 2014 של כתב העת. הוא מביא תיאורים מצמררים:

העבודה בעיר נפסקה ואנשי ירושלים החלו לסבול רעב וכפן בכל מוראותיהם. ברחובות העיר התגוללו נפוחי רעב ממש, זקנים ונשים וטף היו מוטלים בצדי הדרכים יום ולילה, היללו את יללת רעבונם, והעוברים ושבים היו אוטמים אזניהם משמעו את הקולות המחרידים הללו. התאבנו הלבבות. אנשים נעשו לאכזרים יען כי לא היה בידם להושיע. את כל מחמדיהם מכרו תושבי ירושלים לצ'רקסים בעד פרוטות כדי להשקיט את רעבונם. גם תשמישי קדושה עברו לידי זרים, ודפי גמרא וספרים אחרים נמכרו לחנויות של ערבים אשר השתמשו בהם לכריכת חלבה ודגים מלוחים. יום יום עברו עגלות טעונות רכוש היהודים לעבר הירדן המזרחי. משפחות שלמות נכחדו. על יד בתי ורשה גרה אישה עם שלושת ילדיה והיא סיפרה – "כשני חודשים התכלכלנו על תורמוס. כעת גם זה אין. אין במה לקנות, הכול אזל". וכשעברתי כעבור שבוע על פתח ביתה, לא היה כבר אף אחד מהם בחיים, כולם מתו. שכונת בית ישראל התרוקנה כמעט כולה.

העקרונות הדתיים נזנחו:

בתי הכנסת הורידו את כתרי התורה, העטרות והרימונים מספרי התורה בכדי למכרם לפי המשקל… את טליותינו חבשו הערביות לראשן… רצועות התפילין וספרי התורה שמשו עור לסנדלים… את הכול קנו מירושלים הגוועת ברעב בעד פת לחם. את הכול הוכרחה ירושלים למכור, ואפילו את בנותיה הטהורות…

הזנות הייתה פתרון עבור נשים נואשות רבות שרצו לכלכל את ילדיהן, אבל אחרי המלחמה הופנה זעם מוסרי קדוש וצדקני כלפי הנשים האלו.

ניר מן מציין זאת בכעס:

האמהות שעל ערש דווי מחלו על כבודן לשם הצלת ילדיהן בפת לחם עבשה והנערות שנאלצו לרדת לרחוב כדי למלט את הוריהן הגוססים, הפכו יעד להתקפות ארסיות מעטיהם המורעלים של גברים צדקנים… בתוך זמן קצר הפכו יצאניות ירושלים משל לשנינה וקלס לכל תחלואי היישוב הישן.

ההיסטוריונית מרגלית שילה עשתה מאמץ בעשור האחרון להשיב את כבודן של הנשים הירושלמיות שנסיבות החיים אז הביאו אותן לעשות מאמץ כה נואש להתפרנס.

אפשר לראות את סיפור הישוב הישן כמשל ושנינה לגורלה של דתיות קיצונית ולא יצרנית אשר אוטמת אוזניה למדע ולטכנולוגיה ותלויה במטבע חוץ.

חיים ויצמן היה מתוסכל מכך שכל הניסיונות לעזור עלו בתוהו:

השכונות היהודיות של ירושלים אינן אלא זוהמה ומחלות מדבקות. את העוני, הבערות המוחלטת והקנאות הקיצונית אין לתאר במילים: הלב בוכה למראה כל אלה!

רמתם ההיגיינית והאדמינסטרטיבית הייתה זו של עולם המזרח בימי הביניים. אבל הניסיונות הראשונים להכניס איזה שינוי הגיוני נתקלו בחומת אבנים של התנגדות… הבטחנו להם למנהלים (רבני הציבור החרדי) שאין אנו מתכוונים אלא להכניס קצת מודרניות ונוחות בתנאי חייהם של החוסים בצלם. מאמצינו מתוך כוונה רצויה הביאו לידי ויכוחים סוערים שאין להם סוף.

כמה שנים בודדות אחרי אירועי אותו זמן הוקמה בירושלים האוניברסיטה העברית. הרב קוק נשא נאום ברכה נלהב וקנאי ירושלים תקפו אותו בארסיות. הם עדיין האמינו באדיקות בבערות, אבל הישוב הישן כבר סיים תפקידו ההיסטורי, והשפעתו בארץ ישראל המודרנית עד עצם היום הזה היא אפסית. החרדים בזמננו אינם ממשיכיו, אלא ממשיכיהם של הרבנים האירופיים הפרגמטיים יותר.

אולי ככה זה יהיה לכל הקיצונים – הנשיא סיסי קרא לתכנון ילודה במצרים, אך האחים המוסלמים מתנגדים. כיצד מאתיים מיליון מצרים יתפרנסו מהנילוס כשכדור הארץ מתחמם ומתייבש וסעודיה כבר מתקשה לסייע?  ומה יעלה בגורלה של עזה? דווקא ונצואלה, שלא ידועה כמדינה דתית במיוחד, אלא אם נתייחס לסוציאליזם הבוליוויארי כדת, נותנת המחשה בת זמננו לכך שגם בעידן של פריצות דרך טכנולוגיות מדהימות בתחום המזון והתרופות בעולם כולו מדינה יכולה לשקוע בתהום. הצד החיובי בעניין הוא שהצורך בקדמה טכנולוגית כדי לשרוד ישמש כחסם מפני מגמות הדתה קיצוניות. שליט פנאט דתי יקסום להמונים האדוקים עד שהם יגלו שמדיניותו מובילה לכך שאין להם לחם להביא לילדיהם. יוזמות חקיקה שמצרות את צעדיהם של זרמים ליברליים יינטשו כאשר יתברר שמביאות לאובדן ידידותם החיונית של הכוחות העשירים והמשכילים.

תעשייה בסכנת התחשמלות

כתבתי כבר הרבה על המכונית החשמלית, המכונית ללא נהג וכיצד השילוב של שתי הטכנולוגיות יכול להפוך סדרי עולם, להוריד את מחירי הנדל"ן, לשנות את פני הערים, להציל את כדור הארץ ועל הדרך למוטט את מדינות הנפט.  נדמה שכבר אין מה לחדש, אבל מאמר נהדר לקריאה (באנגלית) שלצידו דיון ער בתגובות שפורסם בחודש האחרון מצליח לרתק בכל אופן.  התחזית במאמר היא שעד 2030 תעשיית הנפט תקרוס כליל, כפי שתעשיית הפחם קרסה במהירות בשנים האחרונות ומחירי המניות של החברות הגדולות בתחום צנחו ב-99%. מקבילות היסטוריות נוספות הן מה שקרה לקודאק עם הופעת המצלמה הדיגיטלית ומה שקרה לנוקיה עם המצאת האייפון בידי סטיב ג'ובס. בכל המקרים התאגידים לא הצליחו להפנים מוקדם די הצורך מה הולך ליפול עליהם ואיזו הירושימה הם צפויים לחוות.

המאמר מציין שמכונית חשמלית מטבעה היא אמינה ויציבה הרבה יותר מאשר מכונית המונעת על ידי מנוע בעירה פנימית. על כן כלכלת הנפט תחוסל בידי השילוב שבין האמינות של הרכב החשמלי לבין ההוזלה והנוחות הטמונות בהוצאת הנהג מהתמונה.

2030 לא כל כך רחוקה במונחים היסטוריים והולך להיות עשור מאוד מאוד מסעיר בדרך לשם, אם התחזית תתממש. הקללה הסינית תתגשם בחייו של השליט הצעיר החדש של ערב הסעודית. הולך להיות לו מאוד מעניין. ואולי תהיה זו דווקא קללה יפנית – אולימפיאדת טוקיו 2020 מסתמנת כנקודת מפנה בשימוש ברכב ללא נהג.

כל הכוח שבעולם 2017

לפני שנה בחודש יוני עמדתי על דברים מעניינים שמופיעים בדו"ח האנרגיה השנתי של בריטיש פטרוליום. גדלנו בשנה ובריטיש הוציאה את דו"ח השנה הנוכחית.

החלטתי לסקר את הנתונים החדשים ולהפוך אותם למובנים לקוראים על ידי המצאת היחידה אמ"י – אנרגיית מדינת ישראל. זו סך האנרגיה שנצרכה במדינת ישראל בשנת 2016 מכל המקורות, גם בתחנות הכוח וגם בדודי השמש וגם במכוניות הפרטיות השורפות דלק וגם בשימושי הסולר למיניהם.

מה ניתן ללמוד מהדו"ח:

• אנרגיות מתחדשות (בעיקר מבוססות מים, שמש ורוח) היוו בדיוק 10% מתפוקת האנרגיה העולמית. קרוב ל-7% אנרגיית מים, שקנדה, ברזיל ונורווגיה למשל משתמשות בה בקנה מידה עצום בסכרים שלהן ו-3.1% מכל יתר האנרגיות המתחדשות. כל כך הרבה רעש סביב השמש, הרוח, האנרגיה הגיאותרמית ועוד ועדיין חלקן במשק האנרגיה העולמי הוא רק 3.1%. אבל בשנה הקודמת השיעור היה 2.8%.
• הנתונים האלו ממחישים את הפער שכבר כתבתי עליו בהקשרים אחרים בין המציאות כפי שהיא לבין הנגזרת, דהיינו קצב השינוי. אנרגיות מתחדשות הן חלק קטן מתמהיל האנרגיה, אבל כשמתבוננים על השינויים במשק האנרגיה הן משמעותיות מאוד. חצי מהגידול בצריכת האנרגיה בעולם בין 2015 ל-2016 סופק על ידי אנרגיה מתחדשת.
• בישראל היה בתוך שנה אחת זינוק גדול בשימוש בגז טבעי וירידה בשימוש בפחם. צריכת האנרגיה הכוללת עלתה ב-1.5%. ישראל צורכת 0.2% מכלל האנרגיה העולמית (זה מה שנקרא במונחי הפוסט 1 אמ"י).
• סין מגדילה ללא הרף את משק האנרגיה שלה. בשנה האחרונה גדלה צריכת האנרגיה שלה ב-1.8 אמ"י. כלומר כל שנה מתווספת למשק הסיני מידת שימוש באנרגיה הכפולה כמעט מהשימוש בכל המדינה שלנו. 1.25 אמ"י נוספו מאנרגיות מתחדשות. 0.38 אמ"י נוספו מתחנות כוח גרעיניות, שסין עדיין משקיעה בהן אף שהמערב כבר איבד עניין בתחום. 0.64 אמ"י נוספו מנפט. 1 אמ"י שלם ירד בפחם.  הפער בין הכמות שעלתה באנרגיות המתחדשות לכמות שירדה בפחם משקף את המגמה הגלובאלית שכתבתי עליה כבר בעבר.
• מדינות ה-OECD אינן מגדילות את צריכת הנפט שלהן לאורך שנים. ב-2006 הן צרכו הרבה יותר נפט מאשר בשנה האחרונה – 7.8 אמ"י יותר!
• מהפכת האנרגיה של גרמניה מתבטאת בכך שהיא צורכת בסך הכול 1.5 אמ"י משמש ורוח, אך נראה שהגרמנים התעייפו. בין 2015 ל-2016 חלה ירידה קלה בצריכת האנרגיות המתחדשות.
• צריכת האנרגיה בישראל זהה לזו של פורטוגל, שוויץ, יוון ונמוכה מעט מזו של הונג קונג.
• בבנגלדש חיים בערך פי 18 תושבים מאשר בישראל, אך צריכת האנרגיה שלה היא 1.2 אמ"י בסך הכול.
• בעשור האחרון חלה עליה תלולה בשימוש העולמי בגז טבעי. בממוצע – עליה של 2.33 אמ"י מדי שנה. אבל העליה נחלשת בשנים האחרונות, משום שאנרגיה מתחדשת היא בימים אלו, וכנראה לתמיד מכאן ולהבא, האנרגיה שמעדיפים להוסיף כאשר נדרשת תוספת צריכה.

ארבע פנים לשאלה העזתית

החשמל שמסרב לזרום לרשת העזתית מאיים להמיט עלינו עוד מלחמה הקיץ. עדיין יש מקום לתקווה שבסבך האינטרסים והתככים בסגנון חצר ביזנטית שמאפיינים את המזרח התיכון העכשווי תימצא הדרך להשקיט את הרצועה האומללה.

מעבר לכיבוי שריפה פה ושם עולה השאלה מהו האינטרס הישראלי האסטרטגי העליון לגבי עזה. אי אפשר להטביע אותה בים כמו שפלט פעם במרירות יצחק רבין, אי אפשר אפילו להכריח את תושביה להקדיש מחשבה לתכנון משפחה ולרדת מרמת החמישה ילדים לאישה המבטיחה שלא משנה מהן הצרות הנוכחיות של הרצועה, הצרות העתידיות יהיו גדולות בהרבה.  הדילמה היא האם לשתף פעולה עם אבו מאזן והנהגת הפת"ח במטרה להחזיר את עזה לחיק העם הפלסטיני או לראות בהפיכתה של עזה לישות משל עצמה הגשמת אינטרס ישראלי. להלן אציג ארבע פרספקטיבות. פרספקטיבות ימניות ושמאליות התומכות בהותרת עזה בדד, פרספקטיבות החותרות לחברה עם יהודה ושומרון.

עזה לבדה, פרספקטיבה ימנית

הימין מאוד לא רצה לראות את עזה מתנתקת מיתר השטחים. ההתנתקות מבחינתו היוותה אסון ועד היום מדי שנה בחודש אב תוגת כתום שוררת בחוגיו. אבל בגמישות מרשימה מצד מחנה כה שמרני הצליח הימין לגבש תוכנית ב' שמוציאה מתוק מעז(ה). אם עזה כבר אבדה לארץ ישראל לעולמים, הרי שכשני מיליון תושביה אינם רלוונטיים למניין הדמוגרפי שבין הים לירדן. קודם לכן סיפוח השטחים היה התאבדות דמוגרפית ודאית. עתה אפשר לדמיין שאם החרדים והמתנחלים ימשיכו בנורמות הילודה הנוכחיות שלהם ואם מנגד הערבים ביו"ש יתכנסו לממוצע הילודה בעולם הערבי שמצדו מתכנס לממוצע במערב. ואם מצרפת יגיעו עולים רבים ואם גם מאמריקה יבואו כמה וכמה. ואם ימצאו בעולם השלישי בורמזים ונפאלים הרואים עצמם כנידחי ישראל האבודים ומנגד אם בגשר אלנבי צעירי פלסטין יעזבו לבלי שוב כדי לחפש עבודה באירופה המתאסלמת בנאיביותה או במדינות המפרץ ואולי כבר עזבו כפי שמבטיחים הדמוגרפים של הימין.

אם כל הדברים האלו יקרו אפשר יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה או מקסימום שמונים, ומה זו כבר דרך ארוכה עבור עם הנצח, לספח את יהודה ושומרון, להעניק לתושביהם הפלסטינים זכויות אזרח מלאות מבלי שהדבר יהווה קטסטרופה דמוגרפית ולהבטיח את קיום מדינת ישראל בארץ ישראל הכמעט שלמה.  תמורת כל הטוב העתידי הזה ישראל תצטרך לסבול קיום מדינת חמאס בגבול שדרות ואשקלון. על כן חכם מצד ישראל לקדם פתרונות שיאפשרו את הישרדות המדינה הזו כמו יוזמת האי המלאכותי של ישראל כץ. מבחינת הימין אין עם פלסטיני (כפי שהציג לאחרונה הסטריקן הימני אסף וול בצורה משעשעת), אבל יתכן שיהיה זה חכם להקים במו ידינו עם עזתי.

בנוסף לכל זאת – מצבה הנוכחי של עזה דומה למצבם של היהודים בימי הביניים על פי התיאולוגיה הקתולית. "אל תהרגם פן ישכח עמי". עליבותם של היהודים, אליבא דקתולים, מלמדת לקח, על כן עדיף להותירם. גם עליבותה ואלימותה של עזה המנותקת מהוות לקח לתוצאות נסיגה שהימין לא רוצה שאיש ישכח.

עזה לבדה, פרספקטיבה שמאלית

השמאל תמך בהתנתקות, אבל קיווה שעזה תעבור לידי אבו מאזן בצעד שיקדם את תהליך השלום הכולל. בפועל הדברים התרחשו אחרת. ברם, להפרדה בין יהודה ושומרון לבין עזה יש יתרונות מפרספקטיבת שמאל. היתרון הראשון הוא שזהו המצב הנוכחי. התוויית אסטרטגיה שמטרתה חיבור מחודש בין עזה ליו"ש יכולה לעודד הרפתקנות צבאית, מבצע שמטרתו מיטוט החמאס. ציפי לבני למשל השמיעה את הדעה שעל ישראל לחתור להפיל את שלטון החמאס צבאית כדי לאפשר הסכם שלום עם הפת"ח. אבל הרפתקנות צבאית ושפיכות הדמים שכרוכה בה לעולם לא נגמרות טוב מפרספקטיבת שמאל. עדיף להשלים עם המצב הקיים ולפעול למען להסדרים כלשהם עם החמאס. אם יהיה אביב עזתי שכרגע אינו נראה באופק והעזתים בעצמם יבחרו להשליט על עצמם מתונים, מה טוב. אבל אין זה תפקידה של ישראל לנסות ולחולל זאת – הרי הייתה זו איוולת מצד שרון ובגין לנסות להשליט הנוצרים על לבנון.

היתרון השני של בידוד החמאס בעזה הוא שכך מובטח שימנע ממנו שלטון ביהודה ובשומרון. שאלת הנסיגה והיישובים בעזה כבר אינה רלוונטית, והשאלה המדינית הגדולה נוגעת לעתיד יהודה ושומרון. בשטחים אלו מוטב שהשלטון הפלסטיני יהיה בידי הפת"ח, שהוא ארגון שניתן להידבר עמו ולהגיע עמו להבנות שיזכו להכרה בינלאומית.

עזה מחוברת, פרספקטיבה ימנית

השלמה עם שלטון החמאס בעזה פירושה השלמה עם הפרתו הבוטה של עיקרון שכל ראשי ממשלות ישראל, מהימין ומהשמאל ראו תמיד כמובן מאליו – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. החמאס חמוש עד צוואר ויצליח למצוא דרכים להתחמש עוד ברבות הימים, ויהווה איום מתמיד על ישראל. פלישה לעזה כיום תכאב מאוד, פלישה לעזה מחרתיים תכאב עוד הרבה יותר. יש הטוענים שניתן יהיה להגיע להבנות עם החמאס במקל ובגזר, אך האם אין בגישה זו נימה של פייסנות עם תנין שהימין אוהב תמיד להוקיע.

מדינה ערבית חמושה ממערב לירדן שיכולה לכרות בריתות עם כוחות זרים הייתה מאז ומתמיד הסיוט של ישראל ופתח אפשרי לעימות צבאי שסופו מי ישורנו. מי יודע מה תניב עוד הברית ההדוקה של עזה עם השלטון האיסלאמי בטורקיה, ואולי יש בה פתח לשובם הממש לא רצוי של העות'אמנים אל ארץ ישראל, מאה שנה אחרי הגנרל אלנבי.

חשוב לא פחות, האם חנן בן ארי לא התחייב מפורשות: "עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא"?

עזה מחוברת, פרספקטיבה שמאלית

יצחק רבין האמין שישראל יכולה להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. לשם כך עליה להיות מוכנה לפשרות נדיבות, אך גם לנהוג ביד קשה בתנועת הסירוב הפלסטינית. בשם אותה תפיסה הוא סירב, בניגוד לנתניהו, לשחרר את השיח' יאסין. כל עוד עזה נשלטת בידי החמאס שום הסכם שיסיים את הסכסוך לא ימנע התלקחות שם. כפי שהסכמי אוסלו לא היו יכולים למנוע מהחמאס לפוצץ אוטובוסים במרכזי הערים בישראל.

מזווית שמאלית אקטיביסטית, שפעם היו שותפים לה דמויות שמאל כמו הילארי קלינטון וטוני בלייר, אך לגמרי ירדה מכוחה בעקבות כישלון מלחמת עירק, יש לגיטימציה לחתור לפתרון כוחני שיביא שלטון ליברלי למדינות האיסלאם. במקרה עזה יש יותר הצדקה למימוש אסכולה זו ולמיגור שלטון החמאס, כי השליט החוקי של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבינלאומית אינו מכיר בשלטון הנוכחי בעזה.

גישה שמאלנית שיש בה יושר אינטלקטואלי תצטרך להודות שעזה הייתה בעיני רבים סוג של ניסוי לקראת נסיגה מלאה מהשטחים. כישלון כה צורב של הניסוי המקדים ימנע את ההמשך אל מימושו המלא וינציח את הכיבוש. בטווח הארוך ניסוי עזה עוד יכול להצליח אם ישראל תעזור לאבו מאזן לשוב ולשלוט שם.

מחסור בדימיון, מחסור אמת

לאחרונה הושמעו אזהרות לפיהן הבנייה המוגברת מסכנת את המשק הישראלי. אם יבנו יותר מדי דירות ומחיר דירה בשוק יצנח, הדבר יסכן את יציבות הבנקים ולפיכך את יציבות המשק כולו. האם יש אמת בדבר? האם בנייה עודפת של דירות הרסנית לכלכלה?  מטרת הכלכלה היא פיתרון מחסור ולפיכך זו לכאורה טענה אבסורדית. איך ייתכן שפיתרון המחסור במקום להועיל יחולל אסון?  ובאמת בניית עוד ועוד דירות מצוינת לפתרון המחסור האקוטי בשטחי מגורים אך עלולה להיות רעה לגליונות האקסל ולמאזנים כספיים. מכאן אנו פונים לשני נתיבים. בנתיב שבו אנו מסתמכים על נגידי בנקים ועל ממשלות חלשים ומוגי לב האסון במאזנים מחלחל חזרה אל הכלכלה ומשתק אותה לאורך שנים. ארה"ב התברכה בנגיד בדמותו של בן ברננקי ובנשיא בדמות אובמה ולכן ניצלה מחזרת השפל הגדול בשנת 2009 אבל שנאת הקונגרס הרפובליקני לאובמה הקשתה על הגדלת תקציבים והתאוששות מהירה וכך שקעה ארה"ב במיתון הגדול.  אבל יש גם נתיב שבו בנייה רבה אינה מחוללת צרות. סין מגלה נחישות בלתי רגילה בניפוח בועת הנדל"ן שלה ולכן מדיניותה הממשלתית מאפשרת ספיגת כמויות עצומות של בנייה עודפת. 

הניסיון שהצטבר מאז המשבר מראה שזעקות "בועה בועה" שהפכו לכה נפוצות אחריו היו מוגזמות ביותר. לא סין, לא קנדה ואוסטרליה שחשופות מאוד למשק הסיני, ואפילו לא בריטניה שאחרי הברקזיט – כל אלו לא חוו התפוצצות בועת נדל"ן למרות האזהרות הרבות. למדינות אלו מטבע עצמאי שנשלט בידי בנק מרכזי המנוהל בידי נגיד מוכשר. ספק אם דווקא ישראל, שגם לה מטבע משלה, וגם מומנטום דמוגרפי מעולה כמו גם חוקי לקיחת משכנתא מגבילים, היא מדינה שצריכה להיות בהיסטריה מהתפוצצות בועה הרסנית. תהיה זו טעות חמורה להחליף את החשש מבעיה אמיתית, מחסור בדירות, באימת בעיה דמיונית שקיימת בעיקר בגליונות האקסל של נגידי בנקים בינוניים ושרי אוצר משותקים.

לטייל שורשים

סדרת כתבות של אבישי בן חיים בערוץ עשר מתעדת דמויות ישראליות בולטות, כמו הרב לאו, ננסי ברנדס, ירון לונדון, הצל ואחרים עורכות בדיקות דנ"א לגילוי שורשיהם. גם אני ערכתי לאחרונה בדיקה כזו וגיליתי שהגנום שלי הוא ברובו יהודי אשכנזי עם נגיעות קלות מהודו ומהמזרח התיכון.

גנטיקה ומשמעותה זהו נושא מרתק. מבחינות רבות זהו הכול – על פי התיאוריה האבולוציונית, המניע של הלאומיות והאתניות זהו האופן שבו פועל "הגן האנוכי", הגן אשר יוצר במי שנושא בו את הצורך להגן עליו ולחבור לאחרים, נושאי אותו גן, כדי לשמרו מפני אלו המבקשים להרע לאותו מאגר גנטי. הגנטיקה של לאום מסוים היא אם כך טעם קיומו.

 גם החוק היהודי הלכתי מכיר בחשיבות הרצף הגנטי ואומר שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. כלל הלכתי זה נשמר בחוק המדינה וקובע זכאות לאזרחות ישראלית.

מבחינות אחרות הגנטיקה היא לא כלום – היהדות מכירה גם בגיור של נוכרים. המעצמה העולמית הגדולה ביותר, ארצות הברית, ביססה עצמה על התערבבות עמים תחת חוקה דמוקרטית אחת. אנשים הנחשבים לבני עם אחד יכולים להיות שונים זה מזה בתכלית ודומים בתכונותיהם ואופיים לבני עמים אחרים. השאלה האם מבחינה סטטיסטית בני עם אחד הקרובים גנטית זה לזה נושאים עמם יכולות ותכונות ייחודיות, כמו למשל יכולת היהודים לזכות בפרס נובל, היא שנויה במחלוקת עד קיצון. אבל גם אם נניח (כפי שאני משער) שזו אמת מדעית שיהודים נושאים עמם יכולת ייחודית בתחום זה,  הרי שכמה עשרות יהודים זכו בנובל ולכמה מיליוני יהודים אינטליגנציה מתחת לממוצע. השונות הפנימית גבוהה. 

בני אדם מקנים חשיבות לקרבה גנטית בעיקר ברמה המיידית. יש להם זיקה להוריהם, לאחים, לסבים, אפילו לדודים, לאחיינים ולבני דודים וכמובן בראש ובראשונה לילדיהם, בבת עיניהם. אבל הזיקה נחלשת במהירות עם הגידול האקספוננציאלי במרחק הגנטי. האתר שבו ערכתי הבדיקה מונה רשימה של בני דודים שלי מדרגה חמישית ושישית שנחשפו בשל קרבתנו הגנטית שהוכחה בבדיקה. מעולם לא שמעתי את שמו של אף אחד מהם ואינני חושב שאם אתקל בהם ישתחזרו סצנות ההתרגשות וההתייפחות המאפיינות את תוכנית הטלוויזיה "אבודים" של צופית גרנט המאחדת קרובי משפחה.  גם איני יודע דבר על סבינו הקדומים המשותפים ששמם התפוגג באבק ההיסטוריה, כמו גם על הסב הקדום שלי בהודו, בהנחה שבאמת קיים ואינו טעות סטטיסטית. החלטותיהם האינטימיות של אבות ואמהות קדומים אלו היו חוליה בשרשרת שיצרה אותי אך שום דבר על קיומם הקונקרטי והפרטני עלי אדמות אינו ידוע לי. במידה שרצו להנציח עצמם לנצח באמצעותי ובאמצעות בני דודיי צאצאיהם, שום דבר פרטי מהם לא הונצח. אבל העובדה שאני רואה בעצמי יהודי אכן יכולה להוות הנצחה, לפחות לחלק הארי שלהם. בטווח הארוך המשמעות האפשרית היחידה של ההנצחה הגנטית היא הישרדות הקבוצה האתנית אליה הפרט שייך. 

האידיאולוגיה הנאצית ציפתה מבכירי הגזע להוליד לפחות ארבעה ילדים. אדולף אייכמן כתב על תחושת הניצחון על אויביו שאפפה אותו כשנולד לו הילד הרביעי בארגנטינה בהיותו בן חמישים. ילד אינו עניין רק לאהבה פרטית. הוא נחלת הגזע שבאמצעות הילודה זוכה לשגשג ולהתרבות. אבל בפועל בנו הרביעי של אייכמן לא גדל לציפיות אביו. הוא פרופסור לארכיאולוגיה המלמד את ילדיו שסבם היה אדם רע ומדבר עמם בשבח הסובלנות. התפיסה הגזעית גנטית של הנאצים הוציאה שם רע נורא לכל הנושא, והיא מסבירה למשל את קלקול הקיבה שהסבו הכתבות של אבישי בן חיים לפובליציסט השמאלני ב. מיכאל. האמת היא שגם בתרבויות שאינן מושתתות על אותה גזענות אכזרית נאצית, כמו להבדיל התרבות היהודית בישראל, נושאים של ילודה, קרבה גנטית לאומה ומניעת התבוללות נושאים משקל. בטקס ערב יום השואה הסימן הגדול לניצחון העם היהודי על אויביו זהו ניצול או ניצולת השואה המדליקים את המשואה עם הנכד או הנין שכך מפגינים המשכיות שלא נקטעה באושוויץ. 

אחת התהיות שמעלה הפסיכולוגיה האבולוציונית נוגעת ליכולתם של בני אדם לאמץ ילדים ולאהוב אותם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. בכך הם מוכיחים שאינם מתפקדים רק כמכונות להעברה גנטית, אלא מסוגלים להעניק אהבה הורית מרצונם, לא רק מרצונם של הגנים שלהם. הורים לילדים מאומצים רואים אותם כממשיכיהם גם אם מבחני הדנ"א יאמרו אחרת. עם זאת אין כאן סתירה מוחלטת לפסיכולוגיה המתבקשת על פי האבולוציה – בדרך כלל אנשים בוחרים באופציית האימוץ רק כאשר מיצו עד תום את האפשרות להעמיד ילדים ביולוגיים משלהם. וגם הילדים המאומצים לעתים לוקחים את צופית גרנט עמם ויוצאים למסע שורשים.

אפשר לומר שבחיינו המודרנים באים לידי ביטוי כוחות סותרים במעורבב – הפסיכולוגיה העתיקה החקוקה בנו שנותנת עדיפות לקרבה הגנטית, וגם מוטיבציות נאורות ופלורליסטיות יותר כמו אלו שמאפשרות לאמץ או לקבל גרים כפי שהתקבלה רות המואביה, אמו הקדומה של דוד מלך ישראל, על אף איסור התורה על קבלת מואבים. זהו מין שביל זהב, כי מצד אחד לו מסתתרת התהום של הנאציזם הגזעני האפל ומצד שני רעיונות תיקון עולם נאיביים מצד שמאל, כמו ההפרדה שניסתה לנתק קשר בין הורים וילדיהם בקיבוצים או הפנטזיות על עולם נוסח אימג'ן שבו שוררים גבולות פתוחים וקוסמופוליטיות מוחלטת.

על החיים ועל המוות

הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל לוחות תמותה מעודכנים לישראל. אם מתעמקים בהם מוצאים כל מיני מספרים מעניינים על תוחלת חיים של יהודים וערבים פה במדינה. האם שאלתם את עצמכם אי פעם את השאלות המקאבריות הבאות: כמה אחוז מהתינוקות צולחים את שנת החיים הראשונה? כמה מקרי מוות של ילדים בני שש יש בשנה? מה הסיכוי להגיע לגיל 20?  מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה יום הולדת שלושים? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 90? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 109? מה הסיכוי להגיע לגיל 90? לגיל 100? נסו קודם כל לתת אומדן אינטואיטיבי מהיר משלכם ואז תמשיכו לתשובות שמצאתי לשאלות האלו:

• גיל 6 הוא הגיל הבטוח ביותר. עדיין, 1 ל-18,000 אלף ילדים יהודים שחוגגים יום הולדת שש לא יחגגו יום הולדת שבע. כל מקרה כזה הוא טרגדיה גדולה ובלתי נסבלת, אבל מדובר במספר מקרים חד ספרתי בשנה בכל המדינה. סיכויי ילד ערבי בן שש למות גדולים פי ארבעה.
•  תחילת החיים היא הרבה יותר שברירית. 1 מכל 500 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון. בקרב הערבים 1 מכל 180 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון.
• הסיכוי להגיע לגיל 20 הוא 99.5%, אבל אצל ערבים ממין זכר רק 98.5%. אצל ערביות – 99%. כאמור, חלק גדול מאוד מהסיכון עד אז מרוכז בשנת החיים הראשונה.
• אם כבר הגעת לגיל עשרים, בשנות העשרים ובשנות השלושים המוקדמות הסיכוי לא לצלוח שנת חיים הוא בערך 1 ל-2,000 עבור זכר ו-1 ל-4,000 עבור נקבה.
• בשנות החמישים המאוחרות הסיכוי הזה מגיע כבר ל-1 ל-200 לזכר ו-1 ל-300 לנקבה. כלומר יש סיכוי של חצי אחוז או שליש אחוז שמי שחוגג יום הולדת 57 או 58 לא יחגוג את יום ההולדת שנה אחר כך.
• בקרב היהודים 80% מהזכרים מגיעים לגיל 72, 88% מהנקבות.
• הסיכוי לעבור בשלום את גיל 80, עבור מי שהתחיל אותו, הוא 95%.
• בסך הכול רבע מהזכרים היהודים מגיעים לגיל 90, שליש מהנקבות.
• הסיכוי לעבור בשלום את גיל 90 הוא 85%, עבור מי שהתחיל אותו.
• בקרב היהודים 2% מהזכרים ו-3% מהנקבות מגיעים לגיל 100.
• עבור ישראלי הסיכוי לצלוח כל שנת חיים גדול משמעותית מחצי, פרט לגיל 108 ולגיל 109 שרק חצי ממי שמתחיל אותם זוכה לסיים.
• חצי אחוז מאלו שעברו את גיל 100 יעברו את גיל 110.

עץ שלא גדל בקנזס, עדיין גדל באמריקה

קנזס הפכה למשל ולשנינה בארצות הברית. המושל השמרן שלה החיל קיצוצי מס נרחבים, בין היתר בהקלה על חברות ארנק. הוא הבטיח שכתוצאה מפעולותיו הסקטור הפרטי בקנזס ישגשג ויצור משרות למכביר. בפועל קיצוצי המס תרמו מעט מאוד לצמיחת הסקטור הפרטי ובעיקר קלעו את המדינה למשבר וחייבו קיצוצים כואבים בתקציב. המושל לא הבין אמת כלכלית פשוטה: אין לקנזס עץ שמצמיח כסף. בלי שתקבל הכנסות ממסים תתקשה לממן הוצאות. גם היומרה למשוך משקיעים ובעלי עסקים הייתה מוגזמת. מיסוי מדינתי בארה"ב הוא רק חלק קטן מעול המס הכולל ובמילא ברור למשקיעים שאם מדינה נכנסת לגרעון עמוק כדי לממן להם הקלות מס, אין אלו הקלות שניתן לבנות עליהן לאורך ימים. רפובליקנים מתונים ודמוקרטים התאחדו עכשיו בבית המחוקקים של קנזס כדי להעלות שוב את המסים והצליחו לחוקק חוק בנושא ברוב מיוחס הגובר על הווטו של המושל. קנזס לא מדינה שבה שולטים השמאלנים. היא נתנה לדונלד טראמפ את האלקטורים שלה וברוב גדול. אבל מחוקקיה היו מספיק פרגמטיים להבין שהניסוי נכשל.

פרשנים בארצות הברית תיארו את מה שקרה בקנזס כאות לתוצאה שתתקבל בארצות הברית כולה אם תאומץ תוכנית קיצוצי המס של טראמפ. משבר תקציבי שיחייב העלאת מס מהירה. אבל איזו הקבלה שגויה זו – לקנזס אין עץ שמצמיח כסף אבל לממשל הפדרלי יש מטבעה ומדפסת. קנזס מוגבלת בידי המאזן הכספי. הממשל הפדרלי לא. קנזס לא תהנה בהכרח מהחיסכון במס. הדולרים שלא שולמו לה יכולים להיות מבובזים באוקלהומה או בנברסקה, אבל דולר שלא שולם ישירות בארצות הברית בהכרח עדיין יגיע בסופו של דבר למערכת הכספים הדולרית האמריקנית בצורה אחרת. קיצוצי מס בקנזס יכולים להיות אסון בעוד שקיצוצים פדרליים יצליחו מאוד. 

עדיין אי של שפיות

בריטניה, וגם אנחנו, ניצלנו מג'רמי קורבין כראש ממשלה. לשמרנים יהיה רוב קואליציוני דחוק בפרלמנט, מאחר שיוכלו לקבל בקלות את תמיכת הצירים הפרוטסטנטים מצפון אירלנד. זה יהיה רוב נסבל, לבטח טוב מהרוב של ביבי בקדנציה הנוכחית בזמן שבו היה צריך להישען על רוב של 61 ועל אורן חזן. תתרום לכך העובדה שמפלגת השין פיין הקתולית בצפון אירלנד התחזקה, אבל ציריה כהרגלם לא ישבעו אמונים למלכה ולא ישתתפו בהצבעות הפרלמנט. היא לא תהווה חלק מהאופוזיציה לשמרנים. אחרת באמת הרוב שלהם היה על כרעי תרנגולת, אם בכלל. בלבם השין פיין בטח חשים קצת צער על הכורח לדבוק בעקרונותיהם: דווקא קורבין, מי שגילה אהדה רבה לטרור של ה-IRA, יכול היה להיות ראש ממשלה אידיאלי מבחינתם.

ההערכה שלי הייתה שמעמד העובדים הבריטי סולד משמאלנות קיצונית, סובלנית לטרור, מהסוג שמציע קורבין, ולכן הוא יוכה שוק על ירך. זה לא קרה. הישגו של קורבין מראה שהציבור רואה אותו כמועמד לגיטימי, אף שמדובר בפוליטיקאי שמשתדל להימנע מלשיר את ההמנון הלאומי, כי אינו מרגיש נוח עם תפילה לשלום המלכה, שקרא לשפוט כפושעי מלחמה את מנהיגי ישראל ושחש הזדהות ספונטנית עם מחבלים. הציבור היהודי בגולדרס גרין הצביע נגדו  וכך תרם להישרדותם של השמרנים בשלטון בקושי.

האם כל זה משנה כל כך בפועל? לא בטוח. בשורה התחתונה השמרנים צפויים להנהיג את בריטניה במשך חמש שנים נוספות, ולא בקלות יתפתו שוב להרפתקאה מטופשת כזו של הקדמת בחירות. ברגעים מסוימים במהלך הלילה היה נדמה שהברקזיט בסכנה, שהפרלמנט הבריטי לא יוכל להוציא מתוכו ראש ממשלה או אפילו שקורבין יוכל לקושש קואליציית שמאל עם שברי מפלגות ועם הלאומנים הסקוטים. אבל לא, בסופו של דבר הבריטים נותרו, גם אם בקושי, אי של שפיות.

אסון להסכם פריז? לא להפריז.

עדו מרוז היה בעשור החולף אחד מטובי הכותבים על השקעות בשפה העברית. לצערי הפסיק לעדכן את בלוגו בשנה האחרונה. אבל אני עדיין עוקב אחרי הטוויטר שלו, והוא מפנה לעתים קרובות לקישורים על המפנה העולמי הגדול בשימוש באנרגיה שמתרחש מול עינינו: הפחם ננטש לטובת האנרגיות המתחדשות. טורבינות רוח מוקמות, פאנלים סולריים מוזלים עוד ועוד ואילו השימוש בפחם בדעיכה מתמדת. המערב נוטש אותו, ואפילו סין מפסיקה להסתמך עליו כבסיס לצמיחה. באחד הציוצים שהפנה אליהם מוזכרים המספרים הבאים שלא יאמנו: ב-2012 הפחם היה בסיס ל-40% מצריכת האנרגיה הבריטית. ב-2013 ירד השיעור ל-37%. באפריל 2017 עמד כבר על 2%.

התחליף העיקרי המיידי לפחם הוא הגז הטבעי, שיש לו יתרון גדול: הוא פחות מזהם, אבל גם הוא מבוסס על מאובנים. קיים דיון ער בשאלה עד כמה המעבר לגז טבעי יפחית פליטת גזי חממה, ונראה שהתשובה היא באזור ה-20%. זה לא מספיק טוב. עם זאת, פריצות הדרך המרשימות ברתימת השמש והרוח להפקת אנרגיה מעידות שבעתיד הן יהיו אלו שיספקו את רוב תצרוכת האנרגיה של האנושות.

טראמפ אולי יכול לחבל משמעותית בהתפשטות המכונית החשמלית על ידי ביטול סובסידיית המס בערך של 7,500 דולר שניתנת לכל קונה מכונית כזו, אבל גם לפי החוקים הקיימים, סובסידיה זו צפויה להתפוגג במהרה, ובכל מקרה מפעלי הסוללות הגדולים שצפויים להוזיל מאוד את מחיר הרכב החשמלי ימשיכו להיבנות. יש לציין שרוב הסיכויים שהמכונית החשמלית בגרסתה העכשווית לא תעלה או תוריד הרבה בנושא ההתחממות הגלובאלית. בטווח הארוך התפשטות הרכב ללא נהג יכולה להתבסס על הצפת הערים במוניות אוטומטיות חשמליות קטנות ולא מזהמות. ברם, עד אז וכל עוד משקי בית קונים רכב לא אוטונומי משלהם שמיועד לכל סוגי הנסיעות, סביר להניח שהם ימשיכו להעדיף רכב מבוסס דלק בשל מחיר הסוללה, מחשש לחרדת טווח ולאור הסרבול שבזמני טעינה ארוכים. על כל פנים, גם פיתוח כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית לא יעמוד במקום ותימשך ההתייעלות שלהם בצריכת דלק. אפילו אם יצרניות הרכב יניחו שארה"ב תישלט בידי טראמפ לנצח, והקונגרס והמדינות יעמדו לצידו, יש להם עוד מדינות בעולם לטרוח למענן.

הרכבת יצאה אפוא מהתחנה, והיא מונעת באנרגיה מתחדשת או לפחות פחות מזהמת מאי פעם. החלטתו של דונלד טראמפ לזנוח את הסכם פריז לא תעלה או תוריד כל כך הרבה. גם יש להתבונן על מערכת התמריצים שעומדת בפני תאגידים ולא נראה שהשינוי בה כה משמעותי. ראשית, תאגידים המקבלים החלטות השקעה צריכים לשקול שיקולים שמעבר לשנים בודדות, ונשיאותו הקפריזית של טראמפ רק מעוררת את התחושה שגדולים הסיכויים שיחליפו בקדנציה הבאה נשיא שיהווה לו תמונת מראה. יתרה מכך הסקרים מעידים שכבר בקונגרס הבא שיבחר ב-2018 יהיה לדמוקרטים הרבה יותר כוח למנוע חקיקה שלא תתחשב באיכות הסביבה. כבר היום ספק אם הסנאט הרפובליקני יאשר ביטול המוני של סובסידיות לאנרגיות מתחדשות. בנוסף, בראש תאגידים עומדים מטבע הדברים אנשים השייכים לאליטה, ולאליטות אין פקפוקים לגבי התחממות כדור הארץ. טראמפ מעורר כל כך הרבה סלידה וזלזול בקרב בני האליטות שהחלטותיו מועילות רק להתלכדותם כנגדו. כך למשל מיט רומני, לא בדיוק פוליטיקאי ליברל, התריע בטוויטר נגד ההחלטה לזנוח את הסכם פריז. בארצות הברית גם ישנו כוח גדול למדינות, וקליפורניה וניו יורק כבר הודיעו שיפעלו ביתר שאת להקטנת פליטות גזי חממה. אפילו טקסס מתגאה בכך שהרוח מספקת רבע מהחשמל שלה בחורף.

ארה"ב של טראמפ מספקת למעצמות אחרות כמו סין הזדמנות ייחודית: להתריס נגדה בכך שיהיו טובות ממנה. סין הודיעה שמחויבותה להסכם פריז עומדת בעינה, ואלו אינן מילים ריקות. סין משקיעה מאמץ עצום באנרגיות מתחדשות ובהקמת פרויקטים של תחבורה ציבורית בערים הגדולות שלה. יותר משמטרידה את הסינים הסכנה העתידית הרחוקה של התחממות הפלנטה, מטריד אותם זיהום האוויר המיידי והמוחשי שהם חשים ומקשה על הנשימה. צמיחה מבוססת פחם אינה קוסמת להם עוד.

הדרך הטובה ביותר שבה נשיא אמריקני יכול להועיל במאבק נגד ההתחממות הגלובאלית היא על ידי נקיטת צעדים להעלאת מחיר הנפט. לכל השאר כבר ידאג השוק הפרטי. טראמפ בגישתו המתנגדת לרגולציה לא צפוי להיות נשיא מועיל מבחינה זו. אבל גם אובמה לא היה. בתקופתו הפראקינג שגשג. לפעמים נשיאים משרתים את המטרה באופן בלתי צפוי. החלטתו של ניקסון לתמוך בישראל בזמן מלחמת יום כיפור הביאה לאמברגו הנפט של מדינות ערב וחוללה גלי הדף עצומים שתרמו להתייעלות השימוש באנרגיה לאורך דורות. פה בארץ למשל החקיקה שמחייבת הקמת דודי שמש היא תולדה של משבר הנפט הגדול ההוא. טראמפ יכול אולי לחולל תוצאה דומה אם יהיה מעורב בעימות עם איראן שישתק את תנועת מיכליות הנפט במפרץ הפרסי. אבל גם בלי הפתעות כאלו מכיוונו, כדור הארץ ישרוד את הקדנציה שלו.