Archive for יולי, 2015

קו התפר בין מספרים לבין מציאות

29 ביולי 2015

פעם דברים היו פשוטים: אבותינו הקדומים עסקו בסחר חליפין. אחר כך הומצא הכסף – כלי תיווך יעיל מאוד ששכלל והרחיב לאין ערוך את אפשרויות המסחר. אחר כך הומצאו הסטטיסטיקות הכספיות – מושגים כמו תמ"ג, פריון, אינפלציה. בשלב מסוים הגולם קם על יוצרו. במקום לשרת את בני האדם, כל ביורוקרטיית החישובים והחשבונות הפכה לאדון האנושות. אנחנו מצויים כיום בעידן שפע מדהים בתולדות העולם המפותח, וברכותיו מחלחלות במהירות אפילו לעולם השלישי למוד הסבל. ואף על פי כן מחשבי החשבונות, עבדי הגולם שקם על יוצרו, מנסים להמעיט בערך ההישג הזה בשם המספרים הדמיוניים שהחליפו את האלים כמושא סגידה.

הימין הכלכלי דורש שנשתעבד לסגירת הגרעון, כאילו אימת הגרעון היא איזה הוריקן או רעידת אדמה ממשמשת לבוא ולא פיקציה של רואי חשבון. אפשר לראות בקלות את האבסורד שבכך: בנקים מדפיסים כסף יש מאין באמצעות מתן הלוואות. אם אנשים לוקחים פחות הלוואות, אזי הבנקים מדפיסים פחות כסף ואז הממשלה מטבע הדברים מקבלת פחות מסים.  האם הגיוני שבמצב זה הממשלה תפחית הוצאותיה בשם איזון הגרעון? ההיפך – מכיוון שאנשים במצב רוח כלכלי רע ומתרבים המובטלים, יש יותר משאבים פנויים להשתמש בהם, ועל הממשלה ללא ספק להרחיב את הוצאותיה כדי לנצלם.

השמאל הכלכלי נמצא בקצה השני. הוא נחרד מאי השוויון שמשתקף לו מהמספרים. לכן הוא נחוש בדעתו להחליש את התמריצים הקפיטליסטיים שלדעתו יוצרים את אי השוויון המזעזע הזה, אף שלמעשה הם אלו שהובילו אותנו לעולם השפע המופלא שבו אנו חיים. אם השמאלן ייצא מקיבעון המספרים המטופש ויירד לעולם המציאות יגלה שכל בן עניים מחזיק בסמרטפון שדרכו נגיש לו כל טוב הידע האנושי והרשתות החברתיות וכל זה בחינם או בכלום כסף. האם היה כדבר הזה לפני עשרים או שלושים שנה? המנגנונים החברתיים שדואגים שהדברים החשובים באמת, כמו תרופות, ביטחון מפשיעה, חינוך אקדמי, אוויר נקי, תחבורה ציבורית וכלים לרכישת זוגיות וחברים יגיעו גם לעניים, רק התחזקו בצורה דרמטית בעשורים האחרונים.
ומצד שני, מה משמעות העובדה שמישהו מיליונר? האם יכול לאכול  עשרים ארוחות ביום? האם הוא מאושר פי עשרים ממי שמרוויח פי עשרים פחות ממנו? המספרים מגזימים מאוד בתיאור רווחת העשיר לעומת רווחת העני וממעיטים מאוד בעליה שחוו העניים באיכות חייהם.

על איזה מספרים אם כן אפשר לסמוך? אלו מדדים צריכים להיות דומיננטיים בדיון הציבורי? ראשית כל כמובן – המדדים הקונקרטיים המתארים מציאות כהווייתה. תוחלת חיים, שיעור נפגעים בתאונות דרכים או נפגעי פשיעה, טרור ומלחמות, אחוז הבתים עם מחשב או מכונת כביסה, תפוצת הסמרטפונים, מטרים רבועים של מגורים לנפש. גם בפרשנותם של נתונים כאלו צריך לנקוט משנה זהירות כמובן, אבל אלו מספרים שבוודאי משקפים מציאות.

בין המדדים הכלכליים המורכבים אני חושב שהמדדים החשובים ביותר הם האינפלציה והריבית. האינפלציה היא מדד שאמנם כולל מורכבויות סטטיסטיות לא מעטות, אבל בגרעינו הוא קשור בצורה מהודקת לחוויית הצריכה, השפע והמחסור. אם אתה מגיע לחנות ומגלה שכל המוצרים התייקרו לך, אזי אתה חווה חוויה של מחסור, וזו חוויה שאפשר וחשוב לכמת על ידי מדידת שיעור ההתייקרות. באינטרנט אפשר למצוא הרבה ביקורת על שיטות סטטיסטיות שנעשה בהן שימוש במדידת האינפלציה, אבל זה לא כל כך חשוב. השינויים שנובעים מהחלטה סטטיסטית כזו או אחרת הם בדרך כלל שברירי אחוזים ואינם משנים התמונה.

הריבית אמנם אינה משקפת מציאות כשלעצמה. היא נקבעת על ידי החלטות הבנק המרכזי. אבל הבנק המרכזי מחליט עליה בהתאם לאינפלציה שהיא כאמור קשורה בקשר מהודק למציאות, וכך גם הריבית נקשרת למציאות. ריבית נמוכה משקפת עודף חיסכון ואילו ריבית גבוהה – עודף צריכה.

ומה עם המדד המורכב הנפוץ כל כך למדוד עושר מדינות – התמ"ג? זה כבר מדד מלא בעיות. אי אפשר להגיד שאינו משקף דבר – הוא בוודאי משקף משהו, אך הוא משקף גם הרבה מלאכותיות סטטיסטית וראייתו כחזות הכול מטופשת. אקדיש את אחד הפוסטים הבאים לבחינתו לעומק.

חיסכון מגוחך עדיף מתמריץ רע

28 ביולי 2015

משבר קצבאות הילדים נפתר. במקום לממן את ילדי ישראל כאן ועכשיו, יחסוך עבורם משרד האוצר כסף והם יוכלו להשתמש בו בעוד 21 שנה. כחלון והחרדים הראו שיש להם תפיסת עתיד בוגרת יותר מזו של הנשיא אובמה. בעוד שבשביל אובמה חמש עשרה שנות ההסכם עם אירן הן כנצח ואחריו המבול, החרדים וכחלון מתמקחים עכשיו על מה שיקרה בעוד 21 שנה. החרדים יודעים שלאורך העתיד הנראה לעין חלקם של ילדיהם באוכלוסיה יהיה גדול וטוב להם לצ'פר את הילדים.

מבחינה כלכלית הרעיון כולו אבסורד מוחלט ובעבר הרחבתי על כך בבלוג. אי אפשר לחסוך באופן קולקטיבי עבור העתיד. שום כסף שתשים המדינה בצד בשנת 2015 לא יאפשר לה לפנות משאבים עבור הצעירים שייצאו לעולם הגדול בשנת 2036. זו פיקציית אקסל מגוחכת.

אבל מבחינת התמריצים יש כאן שיפור גדול ויש לברך על כך. העלאת הקצבאות עוררה חשש שבסקטורים מסוימים ישתמשו בהולדה כדרך פרנסה. במקום לרכוש השכלה וללמוד מקצוע פשוט יחליטו לעשות ילדים. אבל הפניית הכסף לחיסכון עבור הרך הנולד אינה יוצרת תמריץ מעוות כזה. ההחלטה להוליד ילד לבטח לא קשורה לטיב המענק שאותו ילד יקבל עבור עצמו בגיל 21.

הקשר בין קצבאות לילודה מוגברת אינו מנותק מהמציאות. החל מתחילת המאה חלה ירידה תלולה להדהים בילודה המוסלמית, בד בבד עם הקיצוצים בקצבאות הילדים. אין למדינה שום אינטרס להשיב את הגלגל לאחור. הידד לכחלון על כך שפעל בחוכמה בעניין זה.

הנס של טבע היה קשה לניבוי

27 ביולי 2015

מייחסים לגולדה מאיר את המשפט שאומר שבישראל מי שאינו מאמין בניסים, אינו ריאליסט. זה משפט טוב לסכם איתו את קורותיה של החברה הגדולה בישראל, ענקית התרופות טבע, שהצליחה כל כך לא בשל היותה השקעת ערך מעולה, אלא בשל נס אחד גדול בשם קופקסון.

היום טבע הודיעה על העסקה הגדולה בתולדותיה של חברה ישראלית כלשהי. היא קנתה את החטיבה הגנרית של חברת אלרגן ב-40 מיליארד דולר. השוק הגיב בצהלה לחדשות, ומניית טבע מתקרבת כעת במסחר בניו יורק לשווי שיא של 70 דולר למניה.    מניית טבע הייתה במשך 15 שנה, מתחילת שנות התשעים ועד 2005 הנס של המשקיעים בישראל. על מניה בשווי 50 סנט ב-1990 קיבלת, חמש עשרה שנה אחר כך, 25 דולר. תשואה בלתי נתפסת שהפכה ישראלים מן השורה למיליונרים.   בעשר השנים שאחרי 2005 היא המשיכה להציג תשואה מכובדת. כיום כאמור היא מתקרבת ל-70 דולר. אבל זה כבר לא היה אותו מומנטום שלא כדרך הטבע, ובפרקי זמן ארוכים היא נראתה די קפואה במקום. רק לפני שנה וחצי עוד נסחרה במחיר של 35 דולר למנייה.

מה שהעיב על מניית טבע בעשור האחרון זה אותו רכיב שחולל עבורה את הדהרה הפלאית של שנות התשעים – הקופקסון. התרופה שפותחה במכון ויצמן שהפכה לתרופה הנפוצה ביותר לטיפול בטרשת נפוצה. הקופקסון הוא בשביל טבע מה שהאייפון עבור אפל. התרופה הזו אחראית כיום לרוב רווחי טבע. בעוד שבתחילת המילניום מה שמשך את עניין המשקיעים זה המומנטום של הקופקסון, האופן שבו התרופה שבתה את לב החולים והרופאים והוכיחה אמינות ויעילות, אחר כך התחילו הדאגות: תרופות שונות שניתנות דרך הפה ולא בזריקה הופיעו באופק והיה נראה כאילו הן עומדות לדחוק את הקופקסון לפינה. מאוחר יותר היה נראה שתוקף הפטנט לקופקסון יפקע וטבע לא תצליח להגן עליו משפטית.

תרופת הקופקסון הצליחה לגבור על כל המכשולים, ואפילו היום נראה שלא נס ליחה, אבל העלילה כולה הראתה כמה קשה לחזות את גורל טבע בפרט ואת תעשיית התרופות בכלל, ויותר מזה – כמה תרופות הן עסק קשה בימינו. תחילה חשבה טבע להתגבר על דעיכת הקופקסון בצורה הראויה ביותר – להנפיק תרופות חדשות, לא תרופות חיקוי שעליהן פרנסתה הרגילה, אלא תרופות מקור. ב-2005 הודיעה טבע שבכוונתה להוציא לשוק תרופה חדשה אחת לשנה החל מ-2009. היא התפארה בארסנל שלם של תרופות בקנה, ולחלקן האנליסטים צפו גדולות ונצורות. היום, עשור לאחר מכן, אנחנו כבר יודעים ששום דבר לא יצא מכל התקוות. כל ההבטחות הגדולות נקברו. לפח הזבל הושלכו דו"חות מפורטים של ניסויים שעלו הון עתק אך שורתם התחתונה הייתה חוסר מובהקות סטטיסטית וחוסר בשלות לאישור FDA.  טבע תלתה תקוות גם באפשרות שתוכל להוציא את הקופקסון כגלולות הניתנות דרך הפה, ולא בזריקה מציקה – גם זה לא הלך. עוד מאמץ גדול הסתיים בלא כלום.

אבל כאן באה לעזרת טבע העובדה שלא רק עבורה תרופות הן עסק מתסכל, גם עבור המתחרים. לשוק אמנם יצאו לא מעט תרופות לטרשת הניתנות דרך הפה, אבל כולן באו עם תופעות לוואי משלהן, מטרידות יותר או פחות. חלק מהתרופות התבררו אפילו כקטלניות עבור אחוז קטן מהחולים. הקופקסון לעומת זאת התברר כנס מתמשך – מחקרי המשך רק הראו עד כמה הוא אפקטיבי ונטול תופעות לוואי יחסית.

עכשיו מסתמן איום נוסף – תרופות חיקוי לקופקסון, אבל כאן הצליחה טבע לעשות קומבינה – היא הוציאה פטנט חדש על זריקה שניתנת שלוש פעמים בשבוע, במקום הזריקה היומית הנהוגה כיום, והצליחה להעביר מטופלים רבים לזריקה זו המוגנת בפטנט. בנוסף אין ספק שיש מורכבות גדולה בייצור הקופקסון, מה שיגביל את התחרות ואת שחיקת המחירים גם אחרי שיתחילו להופיע חיקויים. בכל אופן ברור שלא לנצח יהווה הקופקסון עבור טבע חבית נטולת תחתית של מטבעות זהב, ועל כן היא פעלה בחוכמה לקדם עוד ועוד רכישות כדי להבטיח את עתידה. הרכישה הנוכחית היא שיאו של התהליך הזה. הוא יבסס את מעמדה של טבע בעולם הגנרי, עולם תרופות החיקוי, ששולי הרווח בו נמוכים, אבל הוא קל יותר לניבוי לעומת העולם רב התסכולים והמהמורות של פיתוח התרופות החדשות, שבו המשחק הוא הכול או כלום – ובדרך כלל ה"כלום" הוא בעל סיכויים גבוהים יותר.

מי שמסתכל על תולדות טבע מבין דבר אחד – לפתח תרופות חדשות זה דבר קשה מאין כמוהו, ופעם אחת שבה אירע לך נס והצלחת בגדול עם תרופה חדשה יכולה לחפות על שני עשורים של כשלונות מתמשכים. אבל מי יכול היה לחזות מראש כיצד העניינים יתגלגלו.

זמן הקיצוניים

27 ביולי 2015

משני צידי האוקינוס האטלנטי מתרחשת עתה תופעה מפליאה – בכל אחת ממפלגות האופוזיציה בארה"ב ובבריטניה, המפלגה הרפובליקנית והלייבור, מתקיים פריימריז, והמועמדים המובילים בסקרים בהפרש גדול הם מועמדים קיצוניים, שהממסד המפלגתי לא מעלה על דעתו שיזכו, ושאם יזכו יעמידו בסכנה את עצם קיום מפלגותיהם. בקרב הרפובליקנים זהו דונלד טראמפ, הספק מיליארדר ספק מוקיון, שמעלה על נס את התנגדותו להגירה מקסיקנית. בקרב הלייבור זהו היפוכו הגמור, הסוציאליסט ג'ימי קורבין, שנאבק בדרישה להפסקת מדיניות הצנע (ראיון מעניין עם קורבין, בין השאר על כך שמכנה את החמאס והחיזבאללה "חברים") .

בשני המקרים הקיצוניים אומרים דברי טעם בכל הנוגע למסר המרכזי שלהם. ארה"ב היא מדינה מוצלחת בהרבה ממקסיקו ולא ברור למה לה לייבא את מקסיקו אליה. ממשלת בריטניה משלמת ריבית אפס על חובותיה ולא ברור מדוע היא אחוזת בעתה מהאפשרות להעלות את החוב קמעה כדי לממן שירותי רווחה לאזרחיה.

בשני המקרים המועמדים המובילים אינם כאלו שניתן להעלות על הדעת שיובילו את ארצותיהם. סביר שאם אחד מהם יזכה במועמדות הוא יפצל את מפלגתו ויביא אותה לתבוסה מוחצת. אבל שווה לשים לב לעיקרון – רעיון אחד טוב בנושא הבוער של השעה יכול להוביל רחוק מועמדים שיש להם רעיונות גרועים מאוד ביתר הנושאים. בלי להשוות כלל, להבדיל אלף אלפי הבדלות ועם בקשת הסליחה הראויה מגודווין, זה גם היה סוד הצלחתו של אדולף היטלר בשנים הראשונות לכהונתו. לצד כל רעיונות הזוועה שלו, היה לו רעיון אחד טוב – להדפיס הרבה כסף וכך להציל את כלכלת גרמניה, ובאמצעותו הצליח להוביל את ארצו להתאוששות כלכלית מרשימה. אושי שהם קראוס כתב על כך מאמר יפה שפורסם בווינט בעבר.

זמן הברית עם אמריקה

25 ביולי 2015

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

הדפסת כסף כמתן פאקטור

24 ביולי 2015

שוחחתי עם חבר סטודנט על אמונתי בהדפסת כסף כתרופת פלא לחוליי הכלכלה והוא לא קיבל עמדתי והשתמש מדימוי מספסל הלימודים לנמק זאת. "זה כמו לתת פקטור על ציון במבחן לכולם", אמר. "זה חסר משמעות".

חלקתי על מסקנתו, ומצד שני אני סבור שמטאפורת הפקטור היא מצוינת. היא מסבירה היטב את יכולותיה ומגבלותיה של הדפסת כסף.

1)כל סטודנט רוצה פאקטור אחרי מבחן, כדי שישמור על ממוצע טוב שאותו יוכל להציג למעסיקים עתידיים או בועדת קבלה לתואר מתקדם.
2)כל סטודנט יבין שמקום לימודים שמתחייב לתת פקטור תמיד, אחרי כל מבחן, הופך אותו לחסר משמעות. השמועה על הפקטור תתפשט ותשכנע כל מקום עבודה או ועדת קבלה שהציונים שניתנו לסטודנט היו מנופחים ויש לנכות מהם מספר נקודות כדי להקבילם לאלו של סטודנטים ממקומות אחרים. עם זאת, החלטה על צעד כזה תתקבל רק אחרי שיוודע על שימוש מסיבי בפקטור. הבדלים דקים בין מקום למקום בדרך כלל יחלפו מתחת לרדאר של המתרשמים מציונים.
3)בדרך כלל אמורים להסתדר בלי פקטור. מטרתו היא בעיקר לפתור בעיה שנוצרת כאשר מבחן שהמרצה סבר שהוא סביר ברמת הקושי שלו מתברר כקשה מאוד בפועל.
4)מה שצריך להעיד על רמת הקושי שמצדיקה פקטור הוא ממוצע הציונים בקרב הנבחנים. ממוצע מאוד נמוך מחייב פקטור, אפילו אם המרצה סבר שהמבחן שהגיש סביר.
5)פקטור אינו יוצר סיכון מוסרי – אין חשש שהציפיה לו תמנע מסטודנטים ללמוד, כי עדיין יימדדו אלו ביחס לאלו. מי שיהיה הכי גרוע, יהיה הכי גרוע גם בהתפלגות הציונים אחרי פאקטור.

וההקבלות:
1)כולנו היינו רוצים שידפיסו כסף ישירות לכיסנו.
2)כולם מבינים שאם תתפשט נורמה שבה מדפיסים כסף כל הזמן, כולם ידרשו העלאות שכר, והכסף יאבד ערכו באינפלציה עצומה. זה מה שהקיינסיאנים התקשו לצפות אותו בשנות השבעים ומשמש עד היום נגדם. עם זאת, יש עדויות מחקריות שהדפסת כסף מדודה שגורמת רק לאינפלציה קלה היא אפקטיבית כי עוברת מתחת לרדאר של הציבור.
3)המטרה העיקרית של הדפסת כסף היא לפתור את הבעיה שנוצרת כתוצאה ממשבר פיננסי לא צפוי.
4)כדי להבין האם יש הצדקה להדפסת כסף אין להתבסס על התרשמות סובייקטיבית, אלא להתבונן על נתון עובדתי מהימן – שיעור האינפלציה. כשהוא אפסי או שלילי, נראה שיש הצדקה להפעיל את המדפסת.
5) הדפסת כסף אינה יוצרת סיכון מוסרי. אלו שקיבלו את ההחלטות המטופשות ביותר עדיין יישארו בתחתית מדרג ההצלחה הכלכלית, גם אחרי שההדפסה תציל את כולם מקטסטרופה גרועה יותר.  ההחלטות הגרועות ביותר עדיין צפויות להמיט על מקבליהן פשיטת רגל וקריסה כלכלית, בעוד שמי שקיבל החלטות כלכליות טובות יהנה כפליים, גם מפירות חוכמתו וגם ממתת המדפסת. נותר אפוא התמריץ לא לקבל החלטות כלכליות גרועות, גם אם יודעים שקיימת אופציה להדפסת כסף בעתיד למען הצלת המשק בכללותו.

עסקת שליט נראית נכונה – גם בדיעבד

23 ביולי 2015

בעקבות הידיעות שמשוחררי עסקת שליט היו שותפים לתכנון כמה מהפיגועים האחרונים, נראה כאילו מתגבש קונצנזוס בציבור שעסקה זו הייתה טעות. אני חשבתי בזמנו שעסקת שליט הייתה רעיון נכון, ולא נראה לי שמה שקרה מאז מצדיק שינוי עמדה.

אפשר להסתכל על עסקת שליט בפרספקטיבת "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הצלתו של צעיר בן עמנו מצדיקה תשלום מחירים גבוהים מאוד, כמו ויתור על מיצוי הדין עם רוצחים בני בליעל. אבל הצדקת העסקה מפרספקטיבה זו מביאה אותנו למבוי סתום כאשר משוחררי העסקה רוצחים ישראלים אחרים. מה נפשו של גלעד שליט שניצלה עדיפה על נפשם שנספתה.

אולם גם מול שאלה זו אפשר לדעתי לטעון שהסבל שחווים שבוי ומשפחתו ואיתם אפילו העם כולו, מהווה צורה יוצאת דופן של עינוי שהחברה הישראלית אינה יכולה לקבל ועל כן הפסקתו יכולה להצדיק הקרבת חייהם של מספר ישראלים. ייתכן גם לומר שככלל מוסרי חייהם של מעטים שמצויים בסכנה ודאית, חשובים יותר מחייהם של אחרים רבים יותר שמצויים בסכנה שהיא רק הסתברותית. אני חושב שהרבה אנשים שיתרגזו אם נשתמש בלוגיקות אלו כדי להצדיק שחרור מחבלים, היו מקבלים אותן בהבנה אם היו משמשות להצדקת מבצע צבאי הרפתקני לשחרור החייל, גם אם היה כרוך בכך שחיילים רבים יחרפו נפשם.

בנוסף נראה לי שעל עסקת שליט צריך להסתכל גם מפרספקטיבה אסטרטגית. ישראל במצב לא פשוט מול רצועת עזה. נמצאים שם שני מיליון ערבים שאין לנו כל תשוקה לשלוט בהן (אפילו הימין מתענג עתה על תוצאות ההתנתקות שפטרו אותנו מעונשם, ומפנטז על סיפוח יהודה ושומרון לבדם). מצד שני גם איננו יכולים לסבול רקטות ופצמ"רים שנורים מכיוון הרצועה לעבר דרום הארץ. שיגורם הבלתי פוסק כבר הוביל לשלושה מבצעים צבאיים רצופים עקובים מדם.   זהו מבוי סתום שלא ברור איך נוכל לצאת ממנו, אבל ממשלת נתניהו מנסה לפלס נתיב, בצורה שהיא חכמה לדעתי: לפנק את תושבי עזה ככל האפשר מבחינת אספקת סחורה ומתן הזדמנויות כלכליות, כדי שיחושו שבעים ולא ישושו למלחמה, וזאת מבלי להכיר בחמאס ומבלי לנהל איתו משא ומתן.

ניהול אסטרטגיה כזו היה כמעט בלתי אפשרי כל עוד גלעד שליט היה בשבי. היה מאוד קשה לנהוג בעזה בנדיבות כאשר שבוי שלנו נמצא שם בחשכת איזשהו בור צר. כדאי לזכור בהקשר זה שגם אירועי המשט, שללא ספק הביאו נזק אסטרטגי עצום לישראל שעדיין לא סיימנו למנות אותו, היו קשורים למצור על עזה, והמצור על עזה היה קשור כמובן לשבי של גלעד.

ללא שחרור גלעד שליט היינו צריכים לבחור באחת משתי אפשרויות – להפקיר את גלעד לגורלו, תוך שאנחנו מרעיפים מכל טוב על עזה שבה הוא כלוא, דבר שעבור הרבה ישראלים מימין ומשמאל היה מסמן התפרקות מוחלטת מערכי המדינה, ואיני מאמין שיכול היה להחזיק לאורך שנים. או לחילופין – כעונש על ההחזקה בשבוי, להטיל על העזתים כל מיני הגבלות וסנקציות שהיו מקדמות מלחמה חדשה על הרוגיה, ואולי על תוצאתה הסופית – כיבוש עזה, אובדן מאות חיילים לכל הפחות ותשלום מחיר עצום בזירה הבינלאומית.

לדעתי אפשר להצדיק את עסקת שליט גם מהזווית המוסרית הצרה, אבל כאשר מסתכלים על התמונה האסטרטגית הרחבה ברור עוד יותר שההחלטה על העסקה הייתה החלטה נכונה.

מה בין יוון לאדם פושט רגל

23 ביולי 2015

בבלוג אני מרבה לכתוב על האסון שממיטה הדבקות באירו על אירופה ועל יוון בפרט. הדעה הזו מרגיזה את מי שרואה בסיפור היווני סיפור אחר לגמרי: אירוע שאינו קשור כלל לאירו, אלא עונש אופייני למי שמבזבז ושוקע בחובות ובסופו של דבר נותר בלי פת לחם. ממש משל הצרצר והנמלה.

ייתכן לראות כך את הסיפור היווני, אבל ראשית יש לזכור שפשיטת רגל והסדר חוב הם מנגנונים מקובלים וחלק בלתי נפרד מהקפיטליזם, וגם המלווים צריכים לשאת בנטל אם הלוו למי שאינו יכול לפרוע. שנית, צריך להבין שקברניטי גוש האירו הכניסו אלמנט של אכזריות  לעלילת החוב היווני.
בדרך כלל כשאדם שוקע בחובות כבדים, הוא מוכן לעבוד בכל משרה כדי לשלמם. לפעמים שומעים למשל על גברים גרושים החייבים בתשלום מזונות העובדים 16 שעות ביממה כדי לעמוד בכך. זה אורח חיים מאוד לא נעים, אבל לפחות החובות משולמים.
לכן צריך לשאול: אם יוון שקועה בחובות כה גדולים, כיצד ייתכן שרבע מכוח העבודה בה מובטל, שיעור גבוה בהרבה מזה שהיה כשכלכלתה נעה על דרך המלך. מדוע אין תושבי יוון עובדים במרץ כדי לשלם את חובותיהם?
התשובה היא שעל ידי הצמדת החיים הכלכליים ביוון לאירו, אותו מטבע שבו משלמים למקבלי שכר בגרמניה ובהולנד, הפכה יוון למדינה יקרה מדי, שאינה מושכת מעסיקים, שאין תמריץ לייבא ממנה, שיקר מדי לטייל בה. פיחות יכול לפתור את הבעיה בין לילה, אבל אין אפשרות לפיחות כל עוד נמצאים בגוש האירו.
האירו אם כך הוא אסונה של יוון. לא בזבזנותם של אזרחיה. יוון צברה חובות אולי באשמתה, אך האירו מבטיח שלא תוכל לעשות הרבה כדי לפרוע אותם.
יוון נושאת באשמה על הישארותה באירו, כמדינה שמתעקשת להיוותר בו למרות האסון שממיט עליה, כאילו כמו בתנ"ך אלוהים מכביד את ליבם של מנהיגיה ועמה. אבל האחריות העיקרית לזוועת האירו היא של הפקידות האירופאית ואותה יש להאשים במה שעולל.

כיצד האירו צריך להיעלם

23 ביולי 2015

אם האליטות של אירופה יתעשתו ויחליטו להכיר בטעותן האיומה, כיצד יוכלו לסגת מפרויקט האירו? מה הדרך הנכונה לפרקו?

האירו יכול לשרוד עוד לא מעט שנים כמטבע של כלכלות חלשות או כמטבע של כלכלות חזקות, אך אינו יכול לשרוד בהצלחה כמטבע שמשרת את שני סוגי הכלכלות. לכן הצעד הראשון לתיקון בעיית האירו הוא הפרדה בין המטבע המשמש את כלכלות צפון אירופה, ובראש ובראשונה כלכלת גרמניה, לבין זה המשמש את כלכלות דרום אירופה, ובראש ובראשונה כלכלת יוון. אם יוון תצא מהאירו, היא צפויה למשבר אינפלציוני חריף,  לקריסת החסכונות של אזרחיה ולמשפטים חובקי עולם על הסדרי חוב ופשיטות רגל.
לכן נראה פשוט יותר שדווקא גרמניה תצא מהגוש. מובן שכיום אין זה באמת מעשי. למה לגרמנים לצאת. נוח להם עם האירו. אולם הנוחות שלהם היא אסונם של האחרים ובעולם אידיאלי היו כופים עליהם להסתלק ולהפסיק לגרום צרות צרורות לאירופה, אף שהן עוד צרות עדינות ביחס למה שעוללו במאה השנים האחרונות ביבשת.

איך יכולה גרמניה לצאת מהאירו? אם תתחיל לשלם משכורות לעובדי ממשלה במארקים אך תותיר את כל שאר הנכסים הבנקאיים נקובים באירו, אזי המעבר למארק יהיה חלקי בלבד ויתבטא בעיקר בזינוק בשכרם של עובדי הממשלה עם עליית ערך המארק ובשחיקת חסכונותיהם של גרמנים עם צניחת ערך האירו.
אם גם כל הנכסים הבנקאיים יעברו למארקים, הדבר יביא את הבנקים הגרמנים לפשיטת רגל מיידית כי יהיו חייבים למפקידים בהם חובות במארקים אך חלק מהגיבוי של חובות אלו הוא בהלוואות שניתנו בארצות אירו אחרות ולא ישודרגו למארק.

נראה לי שהחכם ביותר יהיה להצמיד את ערך המארק לאירו ובמצב זה להעביר את כל הפקדונות, את כל המשכורות ואת כל החוזים בגרמניה למארק. איש לא יוכל להתלונן כי מדובר יהיה רק בשינוי קוסמטי – שינוי שם המטבע.

רק לאחר תקופת מעבר שתמנע שינוי חטוף וכאוטי, המארק ישוחרר לחופשי ויש לצפות שיזנק כלפי מעלה, אבל זאת אחרי שניתן זמן התארגנות מספיק.

אפשר לתהות אמנם איך ניתן יהיה לשמור על הצמדת המארק והאירו הזמנית, הרי כל בר דעת ירצה למכור אירו ולקנות מארק ביודעו שמטבע אחד ידעך ללא גרמניה ואילו השני הוא מטבע שצפוי לו עתיד מזהיר. התשובה היא שהבנק המרכזי של גרמניה יוודא הצמדה של המארק לאירו, כך שערך המארק לא יעלה. אם הלחצים יגברו והביקוש למארק ירקיע שחקים, הבנק המרכזי תמיד יוכל להדפיס מארקים יש מאין ולקנות בהם אירו וכך לשמור על הצמדת המטבעות. ככל הנראה במרתפיו יצטברו טריליונים על גבי טריליונים של רזרבות מט"ח ואלו יוכלו לשמש את המדינה הגרמנית לאורך דורות.

יש אמנם מקום לחשש שהצמדת האירו והמארק, ולו לתקופת ביניים, תביא לכך שבאותה תקופה האירו ילך אחרי המארק ויתחזק וכך יקשה עוד על מדינות דרום היבשת להיעשות תחרותיות. פיתרון אפשרי לכך הוא שהבנק המרכזי של גרמניה לא יקנה רק אירו, אלא גם דולרים ומטבעות אחרים וכך יחזק מטבעות אחרים מול האירו. פיתרון אחר הוא הורדת ריבית כך שתעשה שלילית משמעותית, אבל כדי להנהיג ריבית שלילית של ממש יש להגביל משיכת מזומן, וזהו כבר בלגן.
אם כל הכספים שינותבו לגרמניה יתועלו לא רק לחשבונות בנק נקובים במארקים אלא גם ליוזמות עסקיות, אפשר יהיה לצפות לפריחה במשק הגרמני, לעליית משכורות ולאינפלציה. האינפלציה תפעיל לחץ כלפי מטה על המארק שיאזן לפחות חלק מהלחץ כלפי מעלה.

גם אם יציאת גרמניה מהאירו אינה סיפור פשוט לחלוטין, היא עדיין קלי קלות לעומת  מה שכרוך ביציאה של יוון או ספרד, והיא עדיפה על המשך המצב חסר התוחלת הנוכחי. לכן בעולם טוב יותר, עולם שבו אנשים בצמרת השלטון והמוסדות הפיננסיים מוכנים ללמוד מהניסיון ולהסיק ששגו, זה מה שהיה אמור לקרות.

הרעיונות הכלכליים הגרועים של הילארי

21 ביולי 2015

הילארי קלינטון נראית כיום מועמדת בטוחה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית. במפלגה הדמוקרטית יריביה רחוקים ממנה מרחק שנות אור בסקרים. במפלגה הרפובליקנית מי שמוביל בין המועמדים הוא המוקיון דונאלד טראמפ. גם אם בסופו של דבר המועמד הרפובליקני שנראה הכשיר ביותר, ג'ב בוש, יהיה זה שיזכה לקבל את המינוי, יקשה עליו לנצח את קלינטון הפופולארית ובפרט כשלשם המשפחה בוש עדיין יש קונוטציות לא נעימות.

הילארי עדיין בשלב שבו היא חשה שעליה להדוף ביקורת מהמחנה הליברלי במפלגתה, ודבר זה משתקף ברעיונות הכלכליים שהיא מעלה.

בנאום שנשאה לאחרונה דיברה על החשיבות שבהסדרת זכויותיהם של המשתתפים בכלכלת השיתוף, והתכוונה לפועלים השחורים של אפליקציות כמו אובר. האפליקציה מתפעלת אותם וגובה מהם עמלה, אך הם אינם נחשבים שכירים ואינם נהנים מזכויות של שכירים.

בנאום שכנראה תישא בקרוב תתווה תוכנית להעלאת מס רווחי הון על השקעות לטווח הקצר עד בינוני מתוך רצון לתמרץ החזקת מניות לטווח הארוך. הטענה שלה היא שהיום חברות מתמקדות יותר מדי ברווח קצר טווח ופחות מדי בחשיבה ארוכת טווח, ושינוי חשיבתם של המשקיעים יביא לשינוי חשיבת המנהלים.

שתי ההצעות ממש גרועות. בהחלט יכול להיות שיבוא בעתיד זמן שבו יצטרכו לבחון האם אפליקציות השיתוף לא שומטות את הקרקע מתחת לזכויות עובדים שהושגו בעמל. אבל כיום הג'ובים בתחום הם עדיין חלק מזערי מהמשרות באמריקה. אם אלו יהיו ג'ובים כל כך גרועים, עובדים פשוט ימצאו תעסוקה אחרת. כל עוד הן להוטות להתרחב עוד ועוד ואינן שולטות על נתח גדול משוק התעסוקה, למפעילות האפליקציות יש תמריץ טבעי לדאוג לעובדיהן, והממשלה לא צריכה לדחוף את אפה ולהפריע למהפכה טכנולוגית מופלאה הנמצאת בעיצומה.

הגדלת מיסוי רווחי ההון שמציעה קלינטון צריכה להטריד גם אותנו, כי רעיונות רעים שכאלו מחלחלים די מהר גם במרחק אוקיאנוסים. הרי לסוציאליסטים שלנו יש יכולת שמיעה אבסולוטית לצליליהן של יוזמות מסוג זה. וגם כי מי שמשקיע בבורסה האמריקנית חשוף להשפעות של הצעותיה שיכולות להפחית הנזילות במניות קטנות (נזילות שבבורסה אצלנו היא כבר במצב מחריד).

זה נכון שההיגיון העקרוני של הקלה במיסוי לרווחי הון רלוונטי יותר להשקעות ארוכות טווח. הטענה הרגילה היא שהשקעות אלו ממוסות פעמיים – פעם ברמת רווח ההון ופעם ברמת מיסוי החברות. זו טענה שהיא רצינית בעיקר כשמתייחסת לרווחים מהשקעות ארוכות טווח. רווח קצר טווח נובע ברובו מתנודות ספקולטיביות, לא מהצטברות רווחי חברה לאורך שנים, ועל כן לא באמת חשוף למיסוי חברות.
עם זאת ההבחנה בין טווחי זמן להשקעה יוצרת עוד סרבול ומתמרצת הישארות משקיע בהשקעות שאינו מאמין בהן כל עוד לא הגיע לזמן ההנחה במיסוי. הבחנה כזו גם מעודדת השקעה באמצעות קרנות נאמנות שפטורות מהבדלי מיסוי אלו בדרך כלל, וכך מאפשרת להן להעלות עמלות. מה שכן, יש להודות שלפעמים התמריץ להשקעה ארוכת טווח ימנע ממשקיעים לעשות את השטות מספר אחת – לברוח בפאניקה כשמניות מתחילות לרדת.

החוקה האמריקנית יצרה מבנה מעוות שבו הנשיא צריך להתמודד בדרך כלל עם קונגרס עוין שמסרב להעביר את חוקיו. אבל אם כל הרעיונות של הילארי הם גרועים כמו מה ששמענו ממנה עד עכשיו, ארה"ב תצא נשכרת מיכולתו של הקונגרס לסכל את תוכניותיה.