המאמר השגוי ביותר של נחמיה שטרסלר

נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של הארץ, כותב לפעמים דברי טעם, למשל כשמלין על רגולציה ממשלתית מופרזת ועל סבסוד ממשלתי של כל מיני קבוצות לחץ על חשבון משלם המסים. לעתים קרובות יותר הוא שוגה. כך הוא שוגה כשמרבה לדבר על סכנות הגרעון, על הריביות שיזנקו בחדות אם רק הממשלה תעז חס וחלילה להגדיל את הגרעון ועל דירוג האשראי שיקרוס במקרה כזה. כפי שכתבתי פעם רבות בעבר, אלו אזהרות מופרכות שלא מתבססות על שום דבר שמדע הכלכלה למד, אלא על אינטואיציה שגויה לחלוטין.

אבל המאמר השגוי ביותר ששטרסלר כתב אי פעם לא עוסק בגרעון, אלא בדבר אחר לגמרי – ברצועת עזה. זה העתיד שצייר שטרסלר ב-2005 בטרם ההתנתקות, אחרי שבנימין נתניהו התפטר והתריע על סכנותיה:

מייד לאחר שנתניהו התפטר מתפקיד שר האוצר הוא חזר לזירה האהובה עליו: טרור והפחדות. ביום שני, בדיון שהתקיים בכנסת בנושא דו"ח העוני, הוא התעלם מהנתונים הקשים ועבר לדבר על עזה כ"אזור טרור חופשי". "ניסיתי למנוע זאת", אמר, "ניסיתי להשפיע ולא הצלחתי… אל תיתנו להם רובים, אל תיתנו להם נמל, אל תיתנו להם להקים בסיס טרור, כי זה מה שהם יקימו, ואני כבר לאה מלהתריע".

מסע ההפחדה הזה נמשך כבר שלושה שבועות, מיום התפטרותו. עוד באותו היום הוא סיפק לציבור סדרה של תסריטי אימה: "בעזה מוקם בסיס טרור איסלאמי, החמאס הולך ומתחזק". אחר כך הקצין את הטון: "טילים ישוגרו לעבר ערי ישראל מבסיסי טרור שאנחנו מאפשרים לטרוריסטים איסלאמים להקים בעזה". אפוקליפסה מחר.

הפחד הוא אחד המרכיבים החזקים בבחירות. וכאשר "המומחה" לטרור אומר שהטילים יגיעו, מי יפקפק? וברגע שהציבור יפחד מספיק הוא יחפש את זה שמסוגל לבלום את הטרור, לחסל את החמאס ולהציל מאימת הטילים. כי נתניהו אינו רוצה חלילה שייפלו טילים על ערי ישראל. הוא בסך הכל רוצה לקבל את הכוח בקלפי לבלום את הסכנה.

כאן יש לפלשתינאים הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להפוך את נבואות נתניהו לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא "טילים על ערי ישראל".

במקום זה הם צריכים למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה. אם יעשו זאת, הם יגלו חיש מהר את תאוות השוטטות ואת כוח הקנייה של הישראלי המצוי, כולל מתפקדי הליכוד.

ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב-30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל. ואם תושבי עזה יגדילו לעשות ויפעילו בדרך לחוף גם כמה שוקי ריהוט, מתנות, שיש וטקסטיל – ההצלחה שלהם מובטחת. שום יהודי שמכבד את עצמו (כולל יהודי שלא מגרש יהודי) לא יישאר בבית בשישי-שבת. כולם יעמדו בתור בדרך לחוף עזה.

תנועת התיירות הישראלית היא שתתחיל להניע את כלכלת עזה. בהמשך הם יוכלו להפעיל את החממות שנשארו בגוש קטיף, להקים נמל, ולחזור לשיתוף הפעולה עם מפעלים ישראליים, וגם להתחיל בשיקום ובפיתוח התשתיות במימון "המדינות התורמות". אז גם יגיעו המשקיעים מהעולם הערבי ומהמערב, שיבינו שיש כאן הזדמנות פז.

ברגע שעזה תיהפך לסיפור הצלחה כלכלי והאבטלה הכבדה תקטן, ייהפך גם מחמוד עבאס לסיפור הצלחה. כי ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד.

כשזה יקרה יתחוור לכל ישראלי, שאם נותנים לפלשתינאים את המגיע להם – אפשר לחיות אתם בשלום ובשיתוף פעולה. אם כן, אולי בכל זאת יש תועלת בשלום? ואם כך, אולי כדאי להעתיק את המודל המוצלח הזה גם קצת מזרחה, לעבר הגדה?

איזו שגיאה קולוסאלית! אבל זהו מאמר חשוב. ראשית, משום שבמאמר זה העז שטרסלר להסתכן בניבוי עתיד, ובסופו של דבר, הדעה היחידה שאפשר לייחס לה חשיבות היא זו שמי שהגה אותה מוכן לקחת סיכון ולהשתמש בה כבסיס לתחזית לעתיד. שנית, משום ששטרסלר הגניב למאמר את הנחת היסוד שעליה השעין את תחזיתו האופטימית:"ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד". השגיאה בתחזית מתבססת על השגיאה בהנחת היסוד. האמת היא הפוכה ממה שכתב שטרסלר. ערבי, ככל אדם, נותן זכות קדימה לאינטרסים הלאומיים על פני האינטרס האישי והכלכלי המיידי. גם בצד שלהם וגם בצד שלנו אנשים מוכנים להקריב את הדברים היקרים להם ביותר, אפילו את החיים שלהם עצמם, למען טובת העם.

כשמדברים על תמריצים ועל מה שמניע בני אדם לפעולה, חשוב לזכור שמה שנראה לאנשים כטובת העם שלהם יכול להיות תמריץ לא פחות חזק, ולפעמים הרבה יותר חזק, מאשר טובת ההנאה האישית. בעבר כתבתי עוד על נושא זה.

המערכה בעזה: מסקנה עגומה מניתוח תמריצים

בבלוג זה אני מדגיש את חשיבותם של תמריצים. תמריצים אינם חשובים רק כשמנסים להבין את הכלכלה. הם חשובים לא פחות כשמנסים להבין יחסים בין אומות. כשמדובר בנושאים כלכליים קל להבין מהו התמריץ המרכזי שמניע אנשים – השגת כסף, וכמה שיותר. כשמדובר בנושאים לאומיים התמריץ הוא פחות ברור ותלוי בתרבות הלאומית. ברור למשל שבשביל החברה הישראלית שמירה על חיי אדם היא תמריץ משמעותי יותר מאשר הוא עבור החברה הפלסטינית. ומנגד, כבוד לאומי או שמירה על טריטוריה הם תמריצים חשובים פחות לישראלים מאשר לפלסטינים.

ניתוח תמריצים במערכה הנוכחית חושף את התמונה הזו:

ראש הממשלה נתניהו: רוצה שקט ארוך טווח. אינו מעוניין לשלוט בעזה מחדש. רגיש לאובדן חיילים. רגיש לרצון הנשיא אובמה.

הנהגת חמאס: רוצה לפתוח את המצור על עזה מבלי לאבד זהות הארגון כארגון טרור. תסכים לשלם מחירים עצומים בחיי אדם עבור הגשמת מטרותיה (לשם השוואה, רוסיה שילמה בחיי 12% מאזרחיה במלחמת העולם השנייה. זהו אולי סדר הגודל של המחיר שחמאס מוכן לשלם, כלומר למעלה מ-200 אלף בני אדם).

נשיא מצרים סיסי: רוצה להחליש את חמאס כדי שארגון צבאי של "האחים המוסלמים" לא יאיים על מצרים מצפון. רגיש לרצון הנשיא אובמה. היחיד שמסוגל להרים את המצור על עזה. רגיש במידה מסוימת להרוגים פלסטינים.

הנשיא אובמה: מעוניין בשקט ואפילו קצר טווח כדי שנשיאותו לא תוכתם בכאוס במזרח התיכון, ותוסיף לתחושה שנכשל במדיניות החוץ שלו.

לדעתי הניתוח הזה מגלה, בצורה מאוד מצערת מבחינתנו, שמי שמחזיק ברוב הכוח במערכה הוא החמאס. הוא מוכן לשלם מחירים כבדים בהרבה מכל צד אחר, והוא היחיד שאינו כפוף למרות הנשיא אובמה שרוצה שקט קצר טווח. איני רואה שום דרך שבה העימות מסתיים בלי לתת לחמאס הרבה ממה שהוא רוצה, אלא אם ישראל תכבוש את הרצועה עד הסוף ממש, עם כל המחיר שנדרש, דבר שאינה רוצה לעשות בשום פנים, או שתצליח להשמיד את כל המנהרות, הרקטות והפצמ"רים, דבר שנראה לי בלתי אפשרי מבצעית.

אם כך הגענו למסקנה שכדי להגיע לשקט צריך לתת לחמאס את מה שהוא רוצה, פתיחת המצור על עזה. מי שמסוגל לעשות זאת הוא הנשיא המצרי, אבל אין לו שום תמריץ לעשות זאת.  רק לחץ אמריקני כבד יכול לגרום לכך. מדוע שהאמריקנים ילחצו עליו?  כדי למנוע כאוס שיכתים נשיאות אובמה. כאוס מבחינת האמריקנים מתבטא בראש ובראשונה בתמונות קשות שמשקפות מוות של חפים מפשע. תמונות כאלו יפעילו לחץ על סיסי גם מצד דעת הקהל המצרית.

הגענו למסקנה מאוד עגומה ומכוערת, אבל ככל הנראה אמיתית – הדבר המרכזי שיכול להחיש את קץ המערכה הוא מוות המוני ומתמשך של חפים מפשע שיצטלם רע בתקשורת הבינלאומית. מבחינת ישראל מדובר אולי בתוצאה נלווית מצערת של המערכה, אבל לאמיתו של דבר, זה הדבר המרכזי שיכול לשים לה קץ. כמה עצוב.

המלצת קריאה

אני לא ממעריציו הגדולים של הפרשן הכלכלי של גלובס, אלי ציפורי. אבל בימי המלחמה הטרופים האלו יצאה תחת ידיו רשומה מעולה ממש. בטורו הוא מציין בצדק את הדברים שכתב בזמנו מבקר המדינה בגנות פרויקט כיפת ברזל כסמל להליך המשפטיזציה ההרסני שמשתק את מוסדות המדינה. בעניין אחר הוא לועג לדמגוגיה האווילית שאיתה מנסה הכלכלן הראשי של האוצר שהתפטר, מיכאל שראל, לסכל את יוזמת אפס מע"מ לדירות חדשות. יוזמת אפס מע"מ היא יוזמה מורכבת שכפי שציינתי בעבר אינה נטולת חסרונות, אך יש לה גם יתרונות חשובים ובוודאי שאין להתנגד לה בדמגוגיית הבל. בעיניי היסוד החשוב ביותר של יוזמת אפס מע"מ הוא בעידוד שירות בצה"ל או שירות אזרחי, וימים אלו מעידים היטב כמה מוצדק לתגמל את המשרתים.

הטיעון הכלכלי נגד כיפת ברזל קלוש

באתר NRG פרסם שניאור שפירא מאמר הקורא לכניסה קרקעית לרצועה. המוזר הוא שאת טענתו הוא תמך בטיעון כלכלי שלדעתי הוא אבסורדי.

מדובר במלחמה אבודה מראש. על מנת ליירט טיל פשוט, מתוצרת ביתית של חמאס, אנו משלמים מיליונים. עלותם של טילי הקאסם אפסית. המשוואה הכלכלית לא הגיונית.

הטענה שטיל מיירט של כיפת ברזל עולה עשרות אלפי דולרים בעוד שעלות הקסאם אפסית, ועל כן כיפת ברזל אינה הגיונית כדרך התגוננות, הושמעה לא פעם. אבל בבירור היא מסתמכת על הנחות בלתי סבירות.

ההנחה הבלתי סבירה הראשונה היא שיש עלות קבועה לכל יירוט. בדרך כלל דבר זה אינו נכון. לרוב העלות לפריט הולכת וקטנה ככל שמתרבים הפריטים. אם פסי הייצור כבר מוכנים ותוכניות הפיתוח כבר הושלמו, ייצורו של כל פריט נוסף יעלה הרבה פחות מייצור הפריטים הראשונים.

ההנחה הבלתי סבירה השנייה היא שצריך למדוד עלות מיירט לעומת עלות קאסם. זו טענה לא הגיונית. יש דרכים אחרות סבירות למדוד עלות סבירה של מיירט. הדרך האחת היא למדוד עלותו מול עלות הנזק שהיה נוצר בלעדיו, ורקטות יכולות להסב נזק רב לרכוש ולחיי אדם, וכך לעלות הרבה יותר ממחיר חומרי הגלם שלהן. דרך אחרת למדוד עלות מיירט היא למדוד עלותו מול עלות הנזק שנגרם לאויב בגלל שיגורו, ואין ספק שכשצה"ל מחריב את עזה, הוא גובה מהחמאס מחיר קשה מאוד על שיגור הקסאמים, מחיר שעולה בהרבה על עלות קסאם או גראד בודד. דרך נוספת למדוד עלות סבירה של מיירט היא לבחון את עלות האלטרנטיבה המבצעית האחרת. נראה שהאלטרנטיבה היא כיבושה של עזה והקמה מחודשת של הממשל הצבאי בה. מכל בחינה שהיא זו אלטרנטיבה יקרה בהרבה.

ההנחה הבלתי סבירה השלישית היא שהעלות תישאר קבועה לאורך זמן, אבל כמעט בכל מוצר טכנולוגי מתקיים תהליך שיפור תמידי שהולך ומוזיל את העלות. לא דומה עלות טלוויזיה 42 אינטש היום לעלותה לפני עשר שנים. למעשה כבר ידוע שתהליך כזה התקיים גם לגבי טילי כיפת ברזל. אם נכונה הטענה שטילי מיירט עולה כיום פחות מ-10,000 דולר, ואם צריך יירוט אחד לכל ארבעה שיגורים, הרי שמוציאים בממוצע פחות מ-2,500 דולר על כל שיגור מעזה. גם אם ישוגרו 10,000 רקטות, מעל ומעבר ליכולות של החמאס ככל הנראה, מדובר בפחות מ-100 מיליון ש"ח, סכום זניח למשק הישראלי.

ולסיום אציין שדיון זה כולו הוא רלוונטי בימים שבהם הכלכלה מתנהלת באופן נורמלי. בימים שבהם הריבית קרובה לאפס ובנק ישראל נדרש לקנות עוד ועוד דולרים, הרי שמלכתחילה ההוצאה על כיפת ברזל אינה מטרידה. כל הוצאה שהיא מבורכת, גם הוצאה על טיל מיירט. ייתכן למשל שההוצאה העיקרית על כל טיל מיירט היא בחומרי גלם שהמדינה נדרשת לקנות מחו"ל. הוצאה כזו יכולה להיות אפקטיבית לאישוש הכלכלה ממש כמו קניית דולרים בידי בנק ישראל, עם אותה השפעה חיובית של פיחות ושיפור שער החליפין ליצואנים.

"צוק איתן" כהתמקחות

נראה שאנחנו נמצאים בשלבים ראשונים של עימות הולך ומסלים בעזה. עימותים צבאיים ניתן להבין לעתים כסוג של כהתמקחות. הקונה רוצה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר, ואילו המוכר רוצה בדיוק את ההיפך – לקבל סכום כסף רב ככל האפשר ולוותר על סחורה מעטה ככל האפשר. במקרה של מבצע "צוק איתן" שאנו מצויים במהלכו, אפשר להסתכל על מהלך העניינים כאילו ישראל נכנסה לחנות של הנהגת החמאס ומבקשת לקנות ממנה שקט מרקטות. אנשי החמאס המוכרים מוכנים למכור שקט לזמן מוגבל, אבל תובעים על כך מחירים שנראים לישראל מופרזים ביותר.

המצב של ישראל, הצד הקונה בהתמקחות הזו, אינו טוב כלל וכלל. הכוח הגדול של הקונה במהלך התמקחות בא מיכולתו פשוט לקום וללכת. לישראל אין את היכולת הזאת. אם תנתק מגע עם החמאס, ימשיכו רקטות למרר את חייהם של תושבי הדרום, ולישראל לא תיוותר ברירה אלא לכבוש את עזה במאמץ סיזיפי להפסיק את הירי, מהלך שבסיומו ישראל תצטרך לחזור לממשל הצבאי בעזה על מיליון וחצי ערבים.

כאן ישנו הפרדוקס הרגיל של תורת המשחקים – אם אפשר היה להוליך שולל את המוכר ולגרום לו לחשוב שהאופציה לקום וללכת קיימת, הוא היה ממהר לסגור על מחיר נמוך ונסבל. אבל החמאס קורא היטב את נפשה של ישראל ומבין שאינה מסוגלת לכך בשלב הזה ולפיכך יש לו מרחב תמרון גדול. ההערכה שלי היא שחמאס לא יוותר עליו במהרה. כדי לסיים את העימות יצטרכו ישראל, הרשות הפלסטינית או מצרים לתת לו דברים שהוא מאוד חושק בהם ושיוכל להציגם כניצחון גדול. אם לא, האלטרנטיבה עלולה להיות מלחמה מאוד משמעותית.

יחי לפיד. הבוז לכלכלנים.

בניגוד לדרישת בנק ישראל, יאיר לפיד החליט לא להעלות מסים.  בניגוד להצעת משרד האוצר, לפיד החליט להותיר את יעד הגרעון באזור ה-3% ולא להורידו יותר מכך.

ברור לי שלפיד צודק, ואנשי בנק ישראל ומשרד האוצר טועים. הדבר הזה מעורר בי שוב תהיות עצובות על מצב המקרו-כלכלנים בישראל. נראה שהם פשוט איבדו כל קשר עם הקהילה המקצועית העולמית או אפילו עם השכל הישר, עד כדי כך שהם צריכים להסתמך על יאיר לפיד, אמנם אדם בעל שכל ישר מפותח, אך נטול כל ידע מקצועי בכלכלה, כדי להצילם מטעויות חמורות ומנזק עצום.

בכתבה של נחמיה שטרסלר שמדווח על עמדת לפיד בנימה של ביקורת יש אזכור לשוויץ ולגרמניה שמקפידות על גרעון נמוך. אבל יש הבדל גדול בין ישראל למדינות אלו. בשוויץ ובגרמניה הבנק המרכזי מדפיס כסף בכמויות מטורפות, ובמצב כזה אין צורך בגרעון. אם הבנק המרכזי מפעיל את מדפסת הכסף, הממשלה לא צריכה לעשות זאת במקומו. שונים הדברים בישראל שבה קרנית פלוג מקפידה על התנהלות אנמית מאוד. את מה שהיא לא עושה צריכה הממשלה לעשות באמצעות הגדלת הגרעון.

בישראל ובשוויץ יש אותו מספר תושבים בערך. בישראל יתרות המט"ח הן 80 מיליארד דולר, בשוויץ הן 600 מיליארד דולר. כאשר בנק ישראל ידפיס מספיק שקלים כדי לקנות איתם 600 מיליארד דולר (או אפילו 300 מיליארד), לא יהיה צורך בשום גרעון, אלא ביתרה עצומה.