מזל שיש חברת חשמל

חברת החשמל מושמצת על התנהלותה – עריצות ועדי עובדים, נפוטיזם, חוסר יעילות, משכורות מופרזות וחובות עצומים. אבל עתה כשסוף הקיץ מגיע ואפשר לתת מעט מנוחה למזגנים, אפשר להגיד עליה גם דברים טובים – ראשית, כבר שנים שאספקת החשמל סדירה ואמינה, גם בשיא השרב וגם בימי סופה וסער. צרכנים שאוצרים רשמים מימים של הפסקות חשמל תדירות בעבר הרחוק מבינים שאין זה מובן מאליו. שנית, חשבון החשמל פה נמוך. הצרכן הגרמני למשל משלם חשבון חשמל גבוה פי שלושה מזה שמשלם הישראלי. זה משהו שלא מספרים לכם כשמונים בהתלהבות את המחירים הזולים בברלין.

ברמה המקרו-כלכלית, כשחושבים על הצימוד הזה – חשבון נמוך וחובות גבוהים, מבינים שחברת החשמל מתנהלת פשוט מעולה. חשבון חשמל הוא למעשה מס צריכה לכל דבר. כל אחד חייב להשתמש בחשמל בחיי היומיום, וחשבון גבוה על חשמל מותיר פחות כסף לדברים אחרים. כשחברת החשמל גובה מחירים נמוכים מהצרכן היא עושה פעולה השקולה להורדת מס. כשהיא נקלעת לחובות עתק, הרי שהיא מממנת את הורדת המס באמצעות חוב. זה בדיוק מה שהממשלה הייתה אמורה לעשות בימים אלו של ריביות אפס, ולא עושה בגלל היסטריית הגרעון האווילית. במקום שאין אנשים היה איש. במקום שאין בו מקרו כלכלנים ראויים, היה חברת חשמל ישראלית.

כמובן לא הכול דבש. אם חברת החשמל לקחה לעצמה את הזכות להדפיס כסף כדי לממן לכולנו חשבון נמוך על צריכת אנרגיה, כדאי היה שתעשה עוד מאמץ להיפטר מתרבות העדפת מקורבים מושחתת ומחוסר יעילות, ותפחית את החשבונות עוד יותר.
בנוסף מעמדם המדויק של חובות חברת החשמל לוט בערפל. אין ביטחון מוחלט שהמדינה תעמוד מאחוריהם בשעת משבר, אך גם סביר שלא תסתכן בצו עיקול על "אורות רבין" או על רידינג. הספק וחוסר הוודאות משתקפים בריבית גבוהה מדי על אג"ח חברת חשמל. כך שבמידת מה חברת החשמל מפספסת את עיקר הסיבה שבגללה כל כך נכון בעידן הזה לצבור עוד ועוד חובות ולממן בהם הקלות מס – ריבית האפס לחובות ממשלתיים.

אבל גם כך ברור לחלוטין שהמצב הנוכחי עדיף לעומת האלטרנטיבה שבה חברת החשמל הייתה פועלת בשיא הרצינות והאחריות ולא מעמיסה על עצמה חובות, אך מעלה מחירים לצרכן. הרצינות והאחריות האלו היו בזבוז נורא של עידן הכסף הקל שבו אנו חיים. מבחינה זו טוב אם כך שבחברת החשמל מתנהלים כפי שמתנהלים. מזל שיש חברת חשמל.

הסטטיסטיקה המדהימה של האריתראיות הנרצחות

האירוע המזעזע שהתרחש בשבת בדרום תל אביב, שבמהלכו מסתנן מאריתריאה הכה למוות את אשתו באבן באמצע הרחוב, הפנה תשומת לב לתופעה של רצח נשות מסתננים בידי בעליהן. אפשר להגיד שרצח הנשים בקרב האריתראים מלמד איזו חברה חולה אנו מכניסים פה לארץ (ולא רק אנחנו – גם השוודים והגרמנים), ומנגד אפשר לטעון כמובן שנשים מכל המגזרים נרצחות בידי בעליהן, ואין זה הוגן להפנות את אור הזרקורים דווקא לנשות המסתננים, מה שמשרת רק אג'נדה גזענית סמויה.   כדי לבחון את הטענות המתחרות אשתמש במספרים, והמספרים מגלים מציאות מעוררת תדהמה.

על פי הנתונים בארץ נמצאים בערך 35 אלף מסתננים מאריתריאה, נעגל ל-40 אלף לצורך העניין. החלוקה בין המגדרים בקרב המסתננים היא לא סימטרית. דבר ידוע הוא שיש בקרבם הרבה יותר גברים. לפי נתונים רשמיים של הכנסת היחס בין הגברים לבין נשים בקרב המסתננים הוא בערך 1 ל-7. כלומר יש בארץ 5,000 אריתראיות בערך.

ערכתי חיפוש גוגל מהיר וגיליתי שבעה מקרים של רצח נשות אריתראים בידי בני זוגן בחמש השנים האחרונות. בשבת האחרונה הרצח התרחש באמצע הרחוב ובוצע במכות אבן. ביולי 2013 גבר אריתראי רצח את אשתו וניסה להתאבד בדרום תל אביב. רק חודש קודם רצח אריתראי את חברתו לשעבר בירושלים. בינואר 2013 גבר אריתראי רוצץ את גולגולתה של אשתו שעמה גר בפתח תקווה מול עיניהם של ילדיהם הקטנים. ביולי 2012 אריתראי רצח את אשתו כי כעס על כך שהגיעה לארץ אחריו והותירה מאחור את בנם. ביוני 2011 באשקלון רצח בעל אריתראי את אשתו ואת ילדם והתאבד. בנובמבר 2010 גבר אריתראי רצח את אשתו בשכונת התקווה והותיר על גופתה סימני אלימות קשים.

ספרנו אם כך שבעה מקרי רצח בתוך קהילה של 5,000 נשים. לשם השוואה, מספר מקרי הרצח במשפחה הממוצע בארץ בין השנים 2001 עד 2010 הוא 11 לשנה. סטטיסטיקה זו כוללת קהילות הידועות בשכיחות הגבוהה של מקרי רצח כאלו בקרבן כמו עולים מחבר המדינות ועולים מאתיופיה. 55 נרצחות לחמש שנים בתוך אוכלוסיה של 3.5 1.75 מיליון (אוכלוסיית הנשים בישראל הממוצעת בשנים 2001 – 2010 בניכוי שכבות גיל פחות רלוונטיות למעשי רצח במשפחה) מול 7 נרצחות בתוך אוכלוסיה של 5,000.

היחס הוא די מדהים – הסיכוי של אישה אריתראית להירצח בידי בן זוגה הוא פי 90  פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית. אפילו בקהילת עולי אתיופיה, הידועה במספר רב של מקרי רצח במשפחה, הסיכוי של אישה להירצח קטן בהרבה. כשהסיכוי של אישה אריתראית להירצח גבוה פי 45 מהסיכוי של אישה ישראלית, זו מגפה בסדר גודל שלא ניתן לדמותו כלל לשום דבר שידוע לנו בחברה הישראלית.

עשר מילים מלמדות הרבה

אוניברסיטת שיקגו עורכת מדי שנתיים סקר גדול שבוחן עמדות ומאפיינים דמוגרפיים בקרב הציבור האמריקני. זהו הסקר החברתי הכללי (GSS) ותוצאותיו הן מאגר מרתק של מידע. הוא כולל בתוכו גם מבחן אוצר מילים, עשר מילים מהרובד הגבוה של השפה האנגלית, שהמשתתף בסקר מתבקש לבחור להן פירוש מתוך רשימה סגורה. מה הקשר בין היכולת למצוא פירוש נכון לעשר מילים לבין שלל משתנים דמוגרפיים ולבין עמדות והשקפת עולם? קשר הדוק. הקשר הזה הוא דוגמה לכך שמדעי החברה במיטבם מסוגלים להשתמש בכלים מאוד פשוטים כדי לפענח סוגיות מורכבות.

תוצאות המבחן מלמדות על פער האזורים בארצות הברית. בחלקים הצפון מזרחיים של ארה"ב ההישגים טובים במיוחד, ולעומת זאת במדינות חגורת התנ"ך כמו אלבמה ומיסיסיפי הציונים נמוכים. מעבר להבדל האזורי קיים גם פער בין שחורים ולבנים במידת ההצלחה. אדם לבן ממוצע מצליח למצוא פירוש נכון ל-6.5 מילים, אדם ממוצא היספני מצליח למצוא פירוש ל-5.5 מילים, ואדם שחור מצליח לענות נכונה על 5 מילים. במבחן השתקף לאורך השנים צמצום הפערים בין שחורים ולבנים, שאובחן במבחנים רבים אחרים וביטא את הקפיצה המרשימה בהישגיהם של שחורים באמריקה לאורך שנות השבעים והשמונים. עם זאת בעשורים האחרונים נעצרה מגמת צמצום הפערים וההפרש נותר בעינו, למרבה תסכולם של אנשי החינוך בארצות הברית. בשל האופי של עקומות פעמון סטטיסטיות – ההפרש בין לבנים לשחורים משתקף בממוצע, אך יותר מכך משתקף בקצוות. יש הרבה יותר שחורים בקצה הנמוך של התפלגות הידע, והרבה פחות שחורים בקצה הגבוה שלה.

נראה שיש ערך כלכלי להבנת מילים מסובכות. 16% מהמרוויחים למעלה מ-250 אלף דולר בשנה מצליחים לענות על 9 או 10 שאלות נכונה, ורק 8% מאלו השייכים לרמת ההכנסה הנמוכה. למעשה אולי מה שמרעיש באמת הוא ש-84% מאלו שמרוויחים יפה כל כך לא מצליחים לפענח 9 או 10 מילים.

המבחן מלמד על יכולותיהם המילוליות יוצאות הדופן של יהודים. שליש מהיהודים עונים נכונה על 9 או 10 שאלות. זאת לעומת 16% מהלבנים ו-3% מהשחורים. 17% מאלו שמגדירים את עצמם ליברלים מגיעים לרמה כזו, אך רק 11% מהמגדירים עצמם שמרנים.  26% מהאתאיסטים והאגנוסטיקנים נמצאים ברמה זו של תותחי אוצר מילים, אך רק 9% מאלו הרואים עצמם כמאמינים אדוקים ורק 4% מאלו המאמינים שהתנ"ך הוא דבר האלוהים ממש. אני חושד שבארץ היה קשה לשחזר את הקשר השלילי בין אוצר מילים לבין דתיות, ולו רק כי העברית ברמתה הגבוהה כוללת מילים ששכיחות יותר בהקשרים דתיים, בתפילה ובתלמוד. בנוסף הדתיות בגרסתה היהודית מבוססת פחות על הצהרות אמונה ריקות ממחויבות ויותר על דבקות בכללים קפדניים לניהול אורח חיים, וזה דבר שדורש שליטה עצמית. שליטה עצמית גבוהה תהיה קשורה מן הסתם ביכולת מילולית גבוהה.

איך מצליחים במבחן אוצר מילים? מן הסתם על ידי זה שקוראים טקסטים ברמה גבוהה. התוצאות מלמדות אותנו אם כך שהציבור שקורא טקסטים כאלו נבדל משמעותית מציבורים אחרים ואפילו מרוויח יותר כסף. אלו מהקוראים שחוששים שהם משחיתים זמנם פה בבלוגוספירה יכולים לראות בכך צפירת הרגעה. קריאה היא לא לשווא.

האישי, הפוליטי והשופטת

כתבתי בעבר על ההבדל בין התנהגות האדם בענייניו האישיים לבין התנהגותו הפוליטית. נראה לפעמים כאילו האדם מתוכנת לחשוב אחרת, אולי ממש להפעיל אזורי חשיבה אחרים במוח, בסיטואציות שמעוררות בו מחשבות אישיות ובסיטואציות שמעוררות בו מחשבות פוליטיות. אדם יכול להתעשר ואפילו להעלים מס מצד אחד ומצד שני להצביע בבחירות עבור שלי יחימוביץ כדי שתכביד מס על העשירים. למה? את הדבר הראשון הוא עושה בתפקידו כאדם הדואג לענייניו הפרטיים. את הדבר השני עושה כאדם החושב פוליטית. כך אפשר להילחם למען שוויון מיעוטים אך לוודא בכל דרך שילדיך ילמדו בבית ספר על טהרת ילדים לבנבנים בני טובים. על האצולה הפלסטינית בזמן המנדט נאמר שבמהלך יממה אחת הייתה מסוגלת לרקום עסקאות למכירת אדמות פרטיות ליהודים בתמורה נאה מחד, ולהקהיל המונים בפומבי נגד ההשתלטות הציונית מאידך.

לפעמים מאוד קשה להפריד בין האישי לפוליטי. השניים כרוכים ממש זה בזה ובעוצמות זהות. דוגמה מעניינת לעימות בין האינטרס האישי והאינטרס הפוליטי נותנות גחמותיה המשונות של החוקה האמריקנית. החוקה קובעת שהנשיא ימנה את שופטי בית המשפט העליון באישור הסנאט. לכאורה אם כך באמריקה אין לשופט שליטה בשאלה מי ימשיך אותו. זהו הבדל גדול לעומת המנגנון הישראלי המאפשר לשופטים העליונים להבטיח את כהונת בני דמותם אחריהם באמצעות משיכתם בחוטים בוועדה למינוי שופטים.

אבל זה אינו מדויק – למעשה יש לשופט שליטה לא קטנה בשאלה מי יחליף אותו. החוקה אמנם מאפשרת לו לכהן עד יום מותו, שבו אינו שולט ושלגביו כמובן שעליו לכבד את דברו של אלוהים, אבל הוא יכול להקדים ולפרוש וכך לתזמן את עזיבתו ואת בחירת מחליפו למועד שבו מכהן נשיא נוח מבחינתו.  זה דבר שחשיבותו בפוליטיקה האמריקנית עצומה.

בית המשפט העליון של ארה"ב בן תשעת השופטים עיצב את דמותה של המדינה לאורך השנים לא פחות מהנשיאים. בית המשפט העליון הוא מי שסלל בהכשרת העבדות את הדרך למלחמת האזרחים, אך מי שאסר על חינוך נפרד ללבנים ולשחורים, מי שמנע מרוזוולט לממש את הניו דיל, אך נסוג בו. מי שהתיר הפלות, מי שביטל ואחר כך החזיר את עונש המוות, מי שנמנע מלבטל את האובמה-קר, מי שאיפשר נישואים חד מיניים, מי שמנע הגבלות על אחזקת כלי נשק, מי שקבע חוקי מימון בחירות שבהם הכסף הגדול קובע, מי שהקשה להגביל מהגרים לא חוקיים.

ייתכן שמערכת הבחירות הקרובה היא מהחשובות בהיסטוריה מאחר שרבים מהשופטים מבוגרים מאוד ויתקשו לשרוד את הנשיא הבא. מי שיוכל להחליף את הקשישים האלו במשפטנים נמרצים השייכים למחנה האידיאולוגי שלו יעצב את פני אמריקה לדורות. השופטים מתמנים צעירים ויכהנו עשרות שנים – תוחלת החיים רק עולה. האם נראה את עונש המוות מתבטל או שנראה את הנישואים החד מיניים מתבטלים? האם ישובו לאסור על נשים לערוך הפלות ויתנו יד לסנקציות נגד מהגרים לא חוקיים או שירוקנו את בתי הכלא מעברייני סמים ויאסרו על הממשל הפדרלי לאסוף מידע על האזרחים? השופטים העליונים ייקבעו.

כל אדם בעל תודעה פוליטית מקווה מאוד ששופטים בעלי דעות קרובות לשלו ימונו לבית המשפט העליון. השופטים באמריקה עצמם הם בעלי תודעה פוליטית עזה, אחרת לא היו מתמנים. אבל בכל מה שקשור להשפעתם על העמדת מחליפים – הם עלולים להימצא בקונפליקט עצום בין האישי לבין הפוליטי.

אם הם משתוקקים להמשיך בכהונה ולהישאר בעמדת השפעה מלאת עניין וסיפוק במקום לפרוש ולהפוך לשוכני בית אבות חסרי חשיבות, הם יתקשו לעזוב את הכס. אפילו בשעה שהעיתוי אידיאלי לכך – כאשר הנשיא והרוב בסנאט נוחים להם, הם יתפתו להיצמד לכיסא, ויצטרכו לקחת סיכון שבבוא שעת פרישה בלתי נמנעת, כבר לא יכהן נשיא שישמחו לראותו ממנה להם מחליף.

כיום מכהנת בבית המשפט העליון שופטת קשישה יהודיה למודת מחלות, רות ביידר גינזברג. גינזברג, לוחמת למען זכויות נשים ומיעוטים, תרמה רבות לקידום מטרות ליברליות לאורך הקריירה שלה. אבל החלטה אישית אחת שלה יכולה להועיל למפלגה הרפובליקנית יותר מכל הנזק שהסבה לעיקרי האמונה השמרניים לאורך השנים. גינזברג ממש לא רוצה לפרוש. אם הנשיא הבא יהיה רפובליקני, רוב הסיכויים שהוא יהיה זה שימנה את מחליפה וייתכן שכך יקבע את אמריקה כמדינה שמרנית, אולי אפילו שמרנית קיצונית, לשנות דור.

בסיטואציות אישיות מקבלים החלטות אישיות, בסיטואציות פוליטיות מקבלים החלטות פוליטיות, אבל מה קורה בסיטואציה אישית שהיא כל כך פוליטית? הייתי רוצה לראות הדמיית מוח של כבוד השופטת ביידר גינזברג כשהיא חושבת על הנושא. נראה לי שאפשר יהיה לזהות שם דפוס מעניין של קונפליקט.

הדרך לגן עדן עוברת בתופת

וושינגטון פוסט מפרסם היום שרבים בין הפליטים הסורים בירדן ובלבנון אורזים מטלטליהם וחוזרים אל תופת המלחמה בסוריה. לא משום שהם מתגעגעים הביתה, אלא משום שקלטו ששערי אירופה פתוחים. הדרך לגרמניה ולשוודיה, שתי המדינות שנטלו על עצמן קליטה בלתי מוגבלת של פליטים, עוברת בטורקיה, והדרך לטורקיה עוברת בחציית שדות המערכה בסוריה.

זה ממש למשל ולשנינה. אמנת הפליטים נועדה להגן על נמלטים מחרב מסכנת חיים, אך מדיניות קליטת הפליטים האירופית מעודדת את הפליטים לצאת ממחנות שבהם הם מרוששים ונואשים אך בטוחים ולהסתכן. בחזרה לסוריה, במסע במשאיות דחוסות, בספינות רעועות.

אם האירופים היו הומניסטים בצורה עקבית, היו פשוט צריכים לארגן רכבות אוויריות מסוריה, כפי שצה"ל עשה במבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה, וכך לאפשר לפליטים להגיע אליהם ללא סכנה. עתה הם הומניסטים מתוך אשמה ומתוך חוסר יכולת להתמודד בצורה הגונה עם המשמעות של התמריצים שהם יוצרים. לטובה ניתן לציין רק את ראש ממשלת הונגריה אורבן וראש ממשלת בריטניה קמרון שמפגינים בהחלטותיהם מודעות להשפעתם על התנהגותם של הפליטים הנואשים, ולא מסתפקים בתגובות רפלקסיביות וילדותיות לתחושת אשמה.
אורבן הזהיר שאירופה מסכנת את בסיסה הדמוגרפי. קמרון הבהיר שארצו מוכנה לקלוט מספר מוגבל של פליטים, אך רק מבין אלו המצויים עתה בסוריה. לא כתמריץ להגעה לאירופה.

נדיר מאוד לראות ניסוי כה דרמטי בתמריצים גרועים מתרחש בפרק זמן כל כך קצר. סוציאליסטים וליברלים (במובן הרע של המילה) הוגים ללא הרף תוכניות שכוללות תמריצים איומים בשם ההגנה על החלשים, אבל בדרך כלל לוקח להן שנות דור להתממש על מלוא משמעויותיהן. לקומוניזם לקח שבעים שנה לקרוס ואפילו ונצואלה לא הגיעה בין לילה למצבה הנוכחי. פה דברים זזים ממש מהר.

בשלב מסוים יצטרכו הגרמנים והשוודים לסגור את השערים ולהתמודד עם היאוש והזעם של אלו שהדלת נטרקה להם על הרגל.  או שאולי נראה כמה מהמדינות החשובות של אירופה מתאסלמות בקצב שגם רואי השחורות ונביאי הזעם של הימין האירופי התקשו להעלות כמותו על דעתם.

מה טווסים יכולים ללמדנו על מס שטוח

עונת העימותים בין המועמדים הרפובליקניים לנשיאות ארה"ב היא העונה להצעות מס רדיקליות. המועמדים מתחרים זה בזה בהעלאת הצעות שיפשטו את מערכת המס, יחליפו את חוקי המס הסבוכים בני אלפי העמודים וישלחו ללשכת העבודה את רוב רובם של אנשי ה-IRS, סוכנות המס האמריקנית השנואה. כבר כתבתי השנה על הצעה אחת לשינוי רדיקלי – יוזמת המס ההוגן, שאותה מקדם מייק האקבי. מועמדים אחרים, ביניהם בן קארסון, טד קרוז וראנד פול, תומכים בשיטה אחרת לפישוט רדיקלי של מערכת המס – הנהגת מס שטוח. כלומר קביעת שיטה שבה משלמים אחוז מס אחיד על כל הכנסה, להבדיל מהמיסוי הפרוגרסיבי המקובל כיום. כדי למנוע מצב שבו עניים משלמים כמו עשירים, אפשר להוסיף לשיטה זו נקודות זיכוי, כך שהמדינה תמחל על כמה אלפי דולרים מחובת המס השנתית של כל יחיד. באופן זה העניים לא ישלמו כלום, או ישלמו מעט ביחס להכנסתם.

מס שטוח מותיר סימן שאלה לגבי שיעור המיסוי של רווחי הון. אם ימוסו באותו שיעור כמו כל הכנסה אחרת, ייווצר תמריץ מעוות לקחת משכורת מחברה (כך שתמוסה רק ברמת מקבל המשכורת) במקום לקחת ממנה דיבידנד (שימוסה גם ברמת מס החברות וגם ברמת מקבל הדיבידנד). לכן בדרך כלל מי שתומך במס שטוח תומך במס אפס על רווחי הון או במס אפס על רווחי חברות או לחלופין, במיסוי החברות גם על כסף שיוצא לתשלום משכורות עובדים בחברה.

מס שטוח נמנע מכמה מהמלכודות שמציעה האלטרנטיבה הפשוטה השנייה – מיסוי רק דרך המע"מ. מס שטוח אינו כרוך במתן קצבה בסיסית לכל אזרח, מה שהיה יכול לעודד הגירה של עניים וקיומם של מובטלים כרוניים שלא יחושו צורך לעבוד. הוא אינו כרוך בהעלאה דרמטית חד פעמית של יוקר המחיה ואינו מהווה תמריץ לערוך קניות בחו"ל. מצד שני, למיסוי דרך מע"מ יש יתרון בכך שהוא ממלא היטב את תפקידה של מערכת מס הגיונית – למסות רק צריכה. משקיעים צריך לעודד, לא להעניש על ידי מס. הם הרי לא לוקחים משאבים מהעולם, אלא מנסים להוסיף לו.

אין ספק לכאורה שמס שטוח נותן תמריצים טובים יותר מאשר מערכת מס סבוכה ומורכבת שמתעללת בך ככל שאתה מרוויח יותר, או שדורשת ממך לבזבז הון עתק על עורכי דין ורואי חשבון תחמנים. עם זאת, מי שיחפש הוכחות אמפיריות לכך על ידי התפעלות מהכלכלה הפנטסטית של מדינות שמסתמכות על מס שטוח יתאכזב. ברשימה הזו מככבות בעיקר מדינות נחשלות – אלבניה, בלארוס, רומניה. זה מזכיר לי את עקרון ההכבדה באבולוציה. למה טווסים מתהדרים בזנבות יפהפיים שעלולים להקשות עליהם להינצל מטורפים? למה ברנשים מפוקפקים מנסים להרשים נשים על ידי קניית מכוניות פאר שיותירו להם פחות משאבים לפרנס אותן כיאות? התשובה היא שדווקא באמצעות הנזק שהם גורמים לעצמם, הם מפגינים חוסן. על ידי העומס שהם מטילים על עצמם, הם מאותתים שהם מסוגלים לעמוד בסיכונים הכרוכים בו.

דנמרק ולצידה המדינות קליפורניה וניו יורק שבארה"ב מטילות על עשירים מס רווחי הון שגבוה מזה של כל מדינה אחרת. היית מצפה שמס שידוע כמזיק במיוחד וכתמריץ נגד השקעה ולקיחת סיכונים, יוטל בשיעורים גבוהים דווקא במדינות נחשלות. אבל האמת היא הפוכה – המדינות הכי מוצלחות הן אלו שמוכנות לחבל בעצמן על ידי מדיניות מיסוי גרועה ובעלת תמריצים שליליים. מה שיכולים להרשות לעצמם מקומות שמרכזים את בני האדם הכי מוצלחים והכי משכילים, נמצא הרבה מעבר למה שיכולות להרשות לעצמן מדינות רדופות שחיתות, ביורוקרטיה איומה ובריחת מוחות.

קרוב לוודאי אם כך שרעיונות של מיסוי שטוח או הנהגת מע"מ אחיד כתחליף כולל למס הכנסה לא יתממשו ברוב המדינות הטובות של העולם. התקשורת הליברלית סולדת מהם, ואילו המדינות המתקדמות האלו, שיש בהן כל כך הרבה תמריצים טובים, פשוט יכולות להרשות לעצמן להשחיל גם תמריצים רעים למערכת המס שלהם. כך קרה גם אצלנו – בשיא של משבר חמור במשק ב-2003 הקל שר האוצר נתניהו את עול המס על המצליחנים, אבל מאז העניינים השתפרו, ומאז לנתניהו לא הייתה שום סיבה לריב עם התקשורת כדי לקדם הטבות מס למי שמרוויח יפה.

אובמה ונתניהו – התאומים הסיאמיים

יש שני מנהיגים בעולם שאני מאוד מעריך – נשיא ארה"ב ברק אובמה, וראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו. להתייחס לשניהם בחיוב זו עמדה נדירה. מי שמחבב את האחד בדרך כלל מתעב את השני. שניהם מייצגים השקפות עולם קוטביות, האחד אהוד בעיני הליברלים בארצו ובעולם, והשני הוא גיבור של שמרנים. האחד נערץ על ידי שלדון אדלסון, ואת השני שלדון לא סובל. ההבדל נראה עצום עד שאתה מסתכל על התנהלותם בפועל, מעבר לסיסמאות שטחיות שמושכות את לב ההמונים אך הן לצנינים בעיני הציבור שמוכן להעמיק, ומגלה שאלו הם פשוט תאומים סיאמיים, שאפילו בן קרסון המנתח הדגול היה מתקשה להפריד ביניהם.

הישגו הגדול ביותר של הנשיא אובמה הוא רפורמת הבריאות. בנושא זה נראה שנתניהו נמצא שמאלה מאובמה. אובמה הביא רפורמת בריאות שמבוססת על קיום חברות ביטוח פרטיות, בעוד שנתניהו עמד כראש ממשלה (ועד לאחרונה גם כשר בריאות) לחלוטין מאחורי השיטה שבה מתנהלת מערכת הבריאות הישראלית – קופות חולים ציבוריות שאינן פועלות למטרות רווח. עם זאת סביר להניח שאם הנסיבות האמריקניות היו מאפשרות זאת, אובמה היה נוקט עמדה דומה לזו של נתניהו, ולפיכך אפשר להעריך שעמדותיהם בנושא זהות לחלוטין.

אובמה העלה במידה מתונה את המסים על העשירים ועל רווחי ההון. הוא תומך בפומבי בהורדת הגרעון, אך רואה זאת כמשימה לטווח הארוך ולא כאובססיה שמצדיקה הקרבת תוכניות חברתיות כאן ועכשיו. נתניהו נוהג בצורה זהה ממש – היה מוכן להעלאה מתונה בגרעון, על אף מחויבות פומבית למדיניות תקציבית זהירה. בתקופתו הועלה המס על רווחי הון והונהג מס עשירים (מס יסף).  גם אובמה וגם נתניהו פעלו להעלאת שכר המינימום במדינותיהם. בתחום המדיניות המוניטרית שניהם נקטו בגישה אחת המראה כמה קשה יהיה לבן קרסון להצליח להפריד ביניהם – הם מינו את סטנלי פישר לבנק המרכזי (נתניהו כנגיד, אובמה כסגן נגיד).

אולי הדמיון גדול ביניהם במיוחד בזירה המדינית – בטחונית. שניהם סולדים מהרפתקנות צבאית שתסבך אותם במזרח התיכון הקורס לתוך עצמו. שניהם דיברו על קיומה של אופציה צבאית מול אירן, אך לבסוף העדיפו לא להשתמש בה. אובמה חתם לבסוף על הסכם עם האירנים. נתניהו לא יכול היה לחתום על הסכם עם חמינאי. חמינאי לא רוצה לדבר איתו. אבל באופן מאוד דומה העדיף להגיע להסכמות שקטות עם אויב מר, מאשר להסתבך איתו במלחמה ממושכת – כך עשה עם שלטון החמאס בעזה.  נתניהו היה מוכן להחליף שבויים עם הטרור האיסלמי הקיצוני בעסקת גלעד שליט, ואובמה נקט בגישה דומה לגבי החייל האמריקני השבוי בו ברגדל.

בתחום החברתי שניהם מחזיקים בעמדות ליברליות. אובמה ידוע בכך, וגם נתניהו מדבר בנאומיו על זכויות נשים וגייז, אמנם בדרך כלל כדי לנגח את האיסלאם הקיצוני העוין לקבוצות האלו. שניהם לא עשו כל כך הרבה בעצמם כדי לקדם נושאים ליברליים, אלא הסתמכו על בית המשפט העליון של מדינתם. אובמה דאג לשמור על נטייתו הליברלית של בית המשפט על ידי מינוי שופטים המחזיקים בדעות ליברליות. נתניהו אינו ממנה ישירות שופטים, על פי השיטה הישראלית, אך וידא שכל יוזמה שעלתה בכנסת לשינויים דרמטיים במעמד בית המשפט תיקטע באיבה.

שני מנהיגים הגיעו מנקודות מוצא כל כך שונות: האחד קצין קרבי ואח של גיבור מלחמה, בן של היסטוריון רואה שחורות שהושפע מערכי השמרנות האמריקנית. השני בן של מהגר מקניה שחי את קיפוח העולם השלישי. איך יכול להיות שהם נוקטים מדיניות כה זהה? כדי להסביר זאת אולי צריך לגייס את משפטו המפורסם של טולסטוי בתחילת "אנה קרנינה" ולערוך עליו פרפרזה – כל המנהיגים הטובים דומים. כל המנהיגים הגרועים, גרועים בדרכם שלהם.

שימו לב לבן קרסון

בימים האחרונים מתרחש מפנה בזירה המשונה מאין כמוה של המירוץ למועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב. דונאלד טראמפ, שעד עתה הוביל בביטחה, מאויים על ידי מועמד אחר, גם הוא חסר ניסיון פוליטי וכזה שהממסד הפוליטי מביט עליו בחשדנות. זהו ד"ר בן קרסון. קרסון הוא אדם מאוד יוצא דופן. הוא מנתח מוח דגול, הראשון בעולם שהצליח להפריד תאומים סיאמיים שחוברו בראשם. הוא אדם שחור, זן נדיר במפלגה הרפובליקנית. אתר וואלה ערך עליו כתבה נרחבת היום.

קרסון הוא לא טראמפ. סגנונו צנוע, ההיפך הגמור מהבומבסטיות הריקנית של טראמפ. בדעותיו הוא שמרן שמציית לכללים הרגילים של השמרנות הרפובליקנית – התנגדות חריפה לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה, התנגדות להגבלות על נשיאת נשק, התנגדות להפלות, התנגדות לנישואים גאים, קריאה לצמצום ההגירה הלא חוקית, תמיכה ברפורמת מס קיצונית שתנהיג שיעור מס הכנסה אחיד (flat tax). כנוצרי אדוק, ביטא השקפה בריאתנית וספקנות כלפי תיאוריית האבולוציה. באתר הבית שלו הוא מדגיש כמובן את תמיכתו האיתנה בישראל.

במפלגה הרפובליקנית תמיד זכו להצלחה בסבבים הראשונים מועמדים קיצוניים שקסמו לאגף השמרני ביותר במפלגה, אבל בסופו של דבר הם הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית. יכול להיות שגורלו של קרסון יהיה שונה. ראשית, המפלגה הרפובליקנית הקצינה ומתאים לה למנות עתה מועמד קיצוני מהרגיל. שנית, עד עתה שום מועמד אחר, מלבד טראמפ הלא כשיר בעליל, לא הצליח לצבור קצה קצהו של מומנטום. שלישית, קרסון אינו סתם אחד. הישגיו כרופא הפכו אותו לגיבור כל אמריקני. כמנתח מוח פורץ דרך הוכיח יכולת עמידה בלחצים ובאתגר שהולמת נשיא. צבע עורו הופך את סיפור עלייתו מאשפתות לאגדת סינדרלה, ויכול לשמש בידי המפלגה הרפובליקנית כראייה לכך שאינה גזענית. אם קרסון יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות, יהיה זה מחזה שלא ייאמן: מדינות הדרום, הנשלטות עדיין בידי מורשת הקונפדרציה, יצביעו בעד מועמד שחור, בעוד שהמדינות הליברליות הגדולות יצביעו בעד המועמדת הדמוקרטית הלבנה.

קרסון הסתמן עד עתה כלא מתוחכם מבחינה פוליטית וכנטול סקרנות אינטלקטואלית בנושאי מדיניות. הדוגמה שהכי הובלטה בתקשורת האמריקנית קשורה אלינו – הוא לא ידע מהי הכנסת. היו לו התבטאויות מוזרות בנושאי הומואים (טען שהעובדה שאסירים בכלא מקיימים יחסים אלו עם אלו מוכיחה שלהיות הומו אינו עניין מולד), אם כי אחר כך התנצל ואמר שתומך בזכויות שוות לזוגות חד מיניים, אך לא בהכרה בנישואיהם. נטייתו לקיצוניות הובלטה בשלל אמירות משונות – הוא השווה את רפורמת הבריאות לעבדות והביע חשש שהנשיא אובמה יבטל את בחירות 2016 באמצעות הכרזה על מצב חירום. באשר להסכם עם אירן, אמר שנכונותו של אובמה לחתום עליו היא התנהגות אנטישמית.

אדם אחר לא מתוחכם מבחינה פוליטית, ג'ורג' דבליו בוש, כבר כיהן שמונה שנים כנשיא. אם הממסד הרפובליקני ישלים עם מועמדותו של קרסון, סביר להניח שהוא יקיף אותו ביועצים שיסייעו לו להימנע מלפלוט שטויות קיצוניות. כך שאפשר לדמיין מצב שבו אחד כמו קרסון הוא מועמד רציני (בעוד שאי אפשר בשום פנים לדמיין זאת לגבי דונאלד טראמפ). בכל אופן עולה השאלה מדוע המפלגה הרפובליקנית, מפלגה שנהנית מתמיכתם של שישים מיליון אמריקניים, לא מצליחה להעמיד מועמדים הולמים יותר למשרה הרמה בעולם, גם אם לא הפרידו אף פעם תאומים סיאמיים.

הקלה כמותית להמונים

ג'ימי קורבין, המנהיג החדש של הלייבור בבריטניה, מחזיק ברעיונות איומים ונוראים. הוא אדם שרואה בחמאס ובחיזבאללה "חברים". הוא טוען שיש להעלות את מס ההכנסה דרמטית, לפגוע ביוזמה החופשית ולבסס את בריטניה שוב על תעשיה כבדה. הוא קורא להיפרד מברית נאט"ו ונוהג לשמש מליץ יושר לפוטין.
אבל בין כל השיגיונות האלו מסתתר לו רעיון טוב – קורבין מציע להשתמש בכספי ההקלה הכמותית שנעשה בה שימוש בבריטניה במהלך המשבר הפיננסי לצרכי העם, לא סתם לניפוח ערכם של נכסים פיננסיים.

ההקלה הכמותית, כלומר הדפסת כסף בידי בנקים מרכזיים, מופנית כיום לקניית אג"ח ממשלתי. במקום זאת, אומר קורבין, ניתן להשתמש בה כדי להקצות כסף לבניית תשתיות. זו הצעה טובה.

תשתיות ציבוריות, כמו רכבות ותחנות כוח, הן בעלות תועלת כלכלית רבה, אפילו אם המספרים היבשים לא מראים זאת. כיום המספרים מראים שליפן יש תמ"ג לנפש נמוך לעומת זה של ישראל. אבל מי שביקר ביפן והשתמש בתשתית התחבורה הציבורית המדהימה שלה יכול רק לגחך. איפה אנחנו ואיפה הם.

כאשר מוציאים הרבה כסף במהלך משבר, המבקרים ממהרים לטעון שהתנהגות זו מלמדת על חוסר אחריות תקציבית ומבטאת "חיים מעבר לאמצעים". במקרה של בניית תשתית זו טענה די משונה. אם אנחנו מניחים מסילות ברזל ומקימים תחנות כוח, סימן שהצלחנו לגייס לשם כך מספיק ברזל ונחושת, פחם ופועלים. ההצלחה להקים את התשתית היא ההוכחה הכי טובה לכך שהתוכנית לא הייתה מעבר למה שיכולנו להרשות לעצמנו. אם מצאנו בעולם מספיק ברזל, נחושת ופועלים כדי לבנות את מה שרצינו, סימן שיכולנו להרשות זאת לעצמנו. אחרת הפיזיקה לא הייתה מרשה זאת, כדרך שעד היום לא הרשתה למשל ייצור אנרגיה בדרך של היתוך.

עם זאת, בנסיבות מסוימות הקמת תשתיות בזבזניות אכן יכולה להיחשב לדוגמה לרישום צ'ק בלי כיסוי. במקרה אחד, אם נעשה שימוש לצורך בנייתן בהלוואות במט"ח. הרי המדינה אינה יודעת אם תוכל לעמוד בהשבתן של הלוואות אלו. במקרה שני, אם התשתיות בנויות על שימוש במשאבי כדור הארץ שעומדים להתכלות או, גרוע לא פחות, מאיימים לחמם את כדור הארץ בצורה בלתי נסבלת אגב השימוש בהם. אז הן באמת נבנות על חשבון העתיד.

לכן אם מישהו חושש באמת מכך שנחיה בצורה פזרנית, בצורה שלא נוכל להרשות לעצמנו להתמיד בה, הוא צריך לתמוך בהפניית תקציבים רבים ככל האפשר להעמדת תשתיות חדשות שמסתמכות על אנרגיה נקייה או לפחות על חיסכון באנרגיה ואינן מסכנות את שלום הכדור. והוא צריך לשמוח אם הכספים שמאפשרים את הבנייה הזאת הם כספים במטבע מקומי, כמו הכספים שמייצר בנק מרכזי בעת שהוא עורך הקלה כמותית.

נהגת המונית שמסרבת לזוז

תארו לעצמכם שעליתם על מונית, ולמונית יש נהגת. אתם אומרים לה את יעד הנסיעה והיא מהנהנת. ואז אתם מתיישבים באוטו וממתינים, אבל הנהגת לא עושה שום דבר. המונית לא מתקדמת. "מה קורה?" אתם שואלים בעצבנות וחוזרים על יעד הנסיעה הרצוי. "כן, כן" אומרת הנהגת. אבל כלום. לא קורה שום דבר. המכונית דוממת.
מהצד מגיעה מונית אחרת. הנהג שלה מוריד את החלון ומציע לקחת אתכם. הנהגת שלכם שומעת את הצעתו ומתחלחלת:"לנסוע במהירות ליעד?? איזה חוסר אחריות!"

סיפור המונית הזה הוא משל על התנהגותה של קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. פלוג מחויבת על פי החלטת הממשלה להביא לשיעור אינפלציה שבין 1% ל-3%, והגישה המקובלת היא שיש לכוון לאמצע טווח זה – כלומר לאינפלציה שנתית שעומדת על 2% (אני חושב שזו גישה שגויה, אבל זה נושא לדיון אחר).
והנה אנו רואים שפלוג לא עושה שום דבר כדי להביא את המשק לאחוז האינפלציה הרצוי. אם האינפלציה נמוכה כפי שהיא היום הרי שיש מגוון כלים להעלותה – הורדה נוספת של הריבית, אפילו לתחום השלילי. קניית מט"ח מסיבית. הקלה כמותית. אבל פלוג לא ממש עושה משהו. גם אם היא נואשת לחלוטין באשר ליכולתה להגיע ליעד, לפחות יכולה הייתה לעודד את המשק להשתמש בשירותיו של אדם אחר שיובילו, שר האוצר. אבל כאשר משה כחלון מגיח ומציע לעודד את הצמיחה במשק (ובטווח הארוך גם את האינפלציה) על ידי הורדת מס, היא נרעשת וזועקת על חוסר האחריות שבהעלאת הגרעון.

פלוג טוענת ששיעור האבטלה נמוך ואינו מצדיק צעדים דרסטיים. אם התעסוקה מלאה, אין עוד את מי להעסיק ולפיכך אין טעם לנסות לשפוך כסף למשק. כל המשאבים כבר מנוצלים. לדעתי זו גישה די אבסורדית. העובדה שכולם, פחות או יותר, מוצאים עבודה לא מעידים שעבודתם היא העבודה האופטימלית המתאימה לכישוריהם. אפילו אם היינו במיתון חריף כמו ב-2009, רק מעטים יחסית היו מובטלים ממש ואלו היו ברובם הלא משכילים. ובכל אופן ברור שבמשק במיתון יש חוסר כללי בתמריצים ליזמות וללקיחת סיכונים שמשפיע על כולם, גם על אלו שמועסקים בתפקידים טובים. גם הם היו יכולים לקבל שכר גבוה יותר והצעות עבודה אטרקטיביות יותר במשק המצוי בצמיחה.
אבטלה היא מדד גס. כשמסתכלים רק על אבטלה, אם מגיע עולה חדש פרופסור מרוסיה ומוצאים לו עבודה כמנקה רחובות, זה משביע רצון ממש כמו העסקתו כמנהל הטכנולוגי של סטרטאפ. בשני המקרים העולה לא מובטל. האבטלה הנמוכה היא הישג יפה לכלכלת ישראל, אבל האינפלציה האפסית מעידה שמשאבי המשק לא מנוצלים ושנדרשת זרימה מוגברת של כסף כדי שהצרכנים יוכלו לקנות מה שחשקה נפשם, והמועסקים ינצלו את מלוא כישוריהם. סירובה העקבי של פלוג לפעול בכיוון המתחייב מהנתונים בשטח לא מחולל אסון – המשק יציב בסך הכול, אבל הוא פוגע קצת בכל אחד מהאזרחים שיכול היה להרוויח יותר, לצרוך יותר ולחסוך יותר עם מדיניות נכונה יותר מצידה.