מה נשים אטרקטיביות מלמדות על האטרקטיביות של המדינה?

בשיטוטי אינטרנט נטולי תכלית נקלעתי לערך על מלכות היופי של ישראל בוויקיפדיה. עיינתי בו קצת, קראתי את התיאורים הביוגרפיים המעניינים של חיי כל מלכה ומלכה (תמיד הוקסמתי ממדורי רכילות) וצדה את עיני מגמה מרתקת ממש ובולטת מאוד. עד שנות השמונים חלק ניכר מאוד ממלכות היופי מצאו את דרכן לחו"ל בהמשך חייהן. החל מתחילת שנות השמונים הדבר הזה כמעט שלא קרה.

מגמה זו תואמת את המגמה הכללית של הפחתה שלא תיאמן בירידה מהארץ. אם בשנות השישים מדי שלוש שנים היה יורד מהארץ אחוז מהאוכלוסיה, הרי שבשנים האחרונות נדרשות בערך 20 שנים(!!) עד שאחוז מהאוכלוסיה יירד מהארץ, זמן שבמהלכו צפוי להגיע מספר רב לאין שיעור של עולים (אורי רדלר כתב על המגמה הזו בעבר בפוסט שלו על "המעמד המברבר").

הדבר הזה מעניין במיוחד בהקשר של מלכות יופי, כי מדובר בקבוצת אוכלוסיה קטנה שמחזיקה במשאב עצום בחברה האנושית – יופי נשי נדיר, שאיתו השמים הם הגבול. אפשר לככב בתרבות הפופולארית, לדגמן, לפרסם מוצרים, לקדם מטרות נעלות, אפשר כמובן גם למצוא בן זוג מיליונר.   מי שמאמין כמוני שעתידה של מדינת ישראל קשור בקשר הדוק ליכולתה להשאיר בתוכה את האזרחים בעלי היכולות והפוטנציאל הגדולים ביותר, ישמח לראות את העדות המעניינת הזאת לכך שהיכולת הזו השתפרה עם השנים.

סביר להניח ששיפור זה קשור לפלאי הגלובליזציה והקפיטליזם – אפשר להצליח ולהישאר בישראל, דבר שהיה קשה לעשות במשק סוציאליסטי, ריכוזי וממשלתי חנוק, ובעולם שמדינות קטנות בו מנותקות מזירות ההצלחה הגדולות. אם תרצו, זו תמונת הראי של הטענה שאי השוויון בישראל גדל עם השנים. נכון, אי השוויון כנראה גדל, וזו בדיוק הסיבה שבגללה הישראלים הכי מוצלחים יכולים להרשות לעצמם להישאר פה ולתרום מיכולותיהם פה ולא לחפש את מזלם בארצות ניכר. גם פה המוצלחים יכולים להצליח.

 

מה משותף לאלון חסן ולרשות השידור

החוק על סגירת רשות השידור עבר בקריאה ראשונה. אלון חסן נעצר בחשד לפרשת שחיתות חמורה בנמלים. שתי הידיעות האלו מהימים האחרונים לכאורה לא קשורות כלל וכלל זו בזו, אבל ישנו קשר. הן אלון חסן והן רשות השידור מגלמים שניהם את האלטרנטיבה לקפיטליזם, לא בצורתה האוטופית המנותקת מהמציאות שאותה מטיפים לנו עיתונאי הכלכלה הסוציאליסטים, אלא בצורה הריאלית. בצורה המתגלמת בבני אדם בשר ודם, שאינם מונעים על ידי אידיאלים נעלים אלא על ידי תמריצים גשמיים יותר.

מנגנון קפיטליסטי מונע בסופו של דבר מרצון עיקרי, להפוך לקוחות למרוצים. אם הלקוחות לא יהיו מרוצים, לא יהיו הכנסות ולא יהיו רווחים. לאלון חסן ולרשות השידור אין צורך בלקוחות מרוצים, הכנסתם אינה מותנית בשביעות רצון הלקוחות. אין במנגנונים שמניעים אותם תמריץ להפוך את הלקוחות למרוצים, וכשהתמריץ העיקרי הזה מפנה את מקומו, לא תופסים אותו יעדים חברתיים שוויוניים נעלים, כפי שמפנטזים הסוציאליסטים, אלא חולשות אנושיות נעלות הרבה פחות.

כישלון האליטות האירופיות

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מסתמנות כמרעישות. האירופאים מורדים באליטה השלטת, בביורוקרטיה המנהלת אותם מבריסל, ומכתירים מפלגות שוליים כמו החזית הלאומית של לה פן בצרפת וכמו מפלגת העצמאות של נייג'ל פרג' בבריטניה. מוקדם לדעת מה מידת ההשפעה המעשית של התוצאות האלו. ייתכן שאינה רבה. האביב המערב אירופאי שבו ידיחו ההמונים את דיקטטורת הפקידים מבריסל עדיין לא כאן.  ובכל אופן התוצאות מבטאות את האכזבה המרה משלטון האליטות. יש הרבה צדק באכזבה הזו. מה שאמור להגדיר אליטה מערבית מודרנית הוא ההסתמכות על ידע אקדמי ועל דיון מדעי,  כלומר הסתמכות על מחקר שבוחן את המציאות ומסיק ממנה מסקנות.  האליטות האירופאיות הכזיבו כל כך מאחר שביהירותן ויתרו על המדע. היה ברור להן מה צריכה המציאות להיות, וכך איבדו את העניין בשאלה מהי המציאות כפי שהיא.

כך האליטות קידמו הגירה, אך אסרו להודות בפומבי בכך שבפועל המהגרים אינם נטמעים ומציבים בעיות קשות של עוני, פשיעה ופערים תרבותיים. האליטות חתרו לאיחוד אירופי, וסירבו להשלים עם קיומם של רגשות לאומיים שנותרו משחר האדם ומעוררים בגרמנים ובפינים תיעוב אל מול המחשבה שיהיה עליהם לממן יוונים ופורטוגזים.   האליטות החליטו שלאירופה יהיה מטבע אחד, וזאת מבלי שתהיה להם כל סיבה מהניסיון הכלכלי לחשוב שגחמה זו תביא ברכה.

גם כשהם מתערבים בשאלות המזרח התיכון הרלוונטיות אלינו, אנשי האליטות מאירופה באים עם דעה קדומה לגבי האופן שבו הדברים צריכים להתנהל, שאין לה שום בסיס בגוף הידע שהצטבר לגבי האופן שבו הדברים מתנהלים באמת.

המפלגות המתייצבות כאלטרנטיבה לבריסל, למשל החזית הלאומית בצרפת, הנגועה עדיין באנטישמיות קשה, רחוקות מלהיות מושלמות. אבל יש חשיבות לכך שהן מערערות את היהירות ואת ההתבשמות העצמית של שלטון הפקידים. במצב שבו השקפות עולם סותרות מתעמתות, גובר הסיכוי שכוח ההכרעה יינתן בידי העובדות שעולות מהמציאות ולא בידי אליטה שמנותקת ממנה.

הסכמנו על העיקרון, נותר להתווכח על המחיר

יש אתר נחמד בשם quoteinvestigator.com אשר עוקב אחרי מקורותיהם של ציטוטים מפורסמים. אחד הציטוטים שנחקרים בו לעומק הוא זה אשר מקורו אנונימי למדי, אך יוחס בטעות לרבים וטובים, ביניהם לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ולמחזאי ברנרד שו. ציטוט אשר מסתכם במשפט "הסכמנו על העיקרון, נותר להתווכח רק על המחיר".

בנוסחה המקובלת של הציטוט, איש עשיר ומצליח פונה לאשת חברה יפהפיה ושואל האם תסכים לבלות איתו לילה בנעימים תמורת עשרה פאונד. "מה אתה חושב שאני? פרוצה?" זועמת האישה. "ותמורת מיליון פאונדים?" מקשה האיש. "זה כבר סיפור אחר", אומרת האישה המוחמאת. מציע ההצעה המגונה מסכם ואומר:"אם כך הסכמנו באופן עקרוני מי את, נותר להתווכח רק על המחיר".

נזכרתי בציטוט המפורסם בעקבות דיון שהתנהל פה בבלוג בעניין שכר המינימום הרצוי. אחד המגיבים העלה את הכישלון של ניסיון העלאת שכר המינימום בשוויץ כדוגמה לכך שרעיון שכר המינימום מאבד תמיכה בעולם. "שכר מינימום של 90 ש"ח לשעה, כמו שהשוויצרים דחו, הוא לא מה שמוצע כאן. מוצע שכר מינימום של 30 ש"ח לשעה. יש הבדל", כתבתי בתגובה. "אבל הדיון הוא על עיקרון ולא סכום כזה או אחר", נעניתי.

זהו, שלדעתי אין מקום בכלכלה לדיון על עקרונות. דיון על עקרונות הוא עניין לדתיים. מי שמתבונן בכלכלה בעיניים רציונלית, ולא דרך כנסייה כלכלית בעלת אידאולוגיה נוקשה כמו למשל זו הליברטריאנית-אוסטרית או הסוציאליסטית, יגלה שהוא מסכים לכל עיקרון שנהגה מתוך כוונה טובה. הוא רק חלוק בשאלת המחיר.

לדאוג לעובדים עניים על ידי שכר מינימום? בוודאי, אבל שכר המינימום צריך להיות נמוך מספיק כדי לא לפגוע במשק. ההבדל בין שכר מינימום של 90 ש"ח לשכר מינימום של 30 ש"ח הוא פשוט תהומי.

לתת מקום לחופש כלכלי וליוזמה פרטית? בהחלט, אבל צריך להימנע ממצב שבו הערכים האלו יביאו אותנו להשלים למשל עם עניים שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי הולם. זה מחיר גבוה מדי.

מיסוי שמכוון לצמצם אי שוויון? לחלוטין, אבל במידה שלא תפגע בתמריצים ליזום ולהצליח.

גם כשבוחנים את ניהול המקרו-כלכלה, הסכנה הגדולה היא גישה דוגמטית, גישה המתווכחת על עקרונות במקום על שיקולי מחיר ורווח שכרוכים במימוש שלהם בנקודת זמן ספציפית ובתנאים ספציפיים. במקום זאת צריך לקבל בסבר פנים יפות כל הצעה עם גרעין של היגיון, אך לבחון בזהירות את התנאים שלהם היא מתאימה ואת העלויות שיהיו כרוכות במימושה.

להוריד את הריבית? רעיון מצוין, אבל בסביבה של בועת נדל"ן צריך לבחון גם את עלויותיו.

לקצץ הוצאה ממשלתית? כיוון מבורך, אלא אם אנחנו בסביבה שהיא יותר דפלציונית מאשר אינפלציונית.

להדפיס כספים? אחלה פתרון לפעמים, אבל מחירו עלול להיות גבוה מדי אם יש לחצים אינפלציוניים או אם המטבע מסתמן כחלש מדי ולא יציב.

בפרט הייתי אומר שזהו כלל זהב למי שמתעניין בהשקעה במניות. האם פייסבוק היא מניה טובה או רעה להשקעה? תלוי במחיר. יש מעט מאוד חברות רעות עד כדי כך שמניותיהן לא יהוו הזדמנות קנייה בשום מחיר (לפעמים אפילו רק תמורת הסיכוי לתבוע את הדירקטורים), ואין אף מניה של חברה טובה כל כך שתהיה הזדמנות קנייה בכל מחיר.

כאילו במשרד המדע מאמינים שהעולם שטוח

אם במשרד המדע היו מאמינים שהעולם שטוח, כדאי היה להיות מודאגים לגבי מצב המדע בישראל. לא שאין סיבות טובות להאמין שהעולם שטוח. עובדה: אנשים קמים בבוקר, יוצאים לרחוב ורואים מדרכה ישרה. עובדה: האנשים באוסטרליה לא חשים כאבי ראש כי הם עומדים הפוך. אף על פי כן, למדנו משהו, ואנחנו יודעים מאלפי שנים של חקירה אנושית שבניגוד לאינטואיציה האנושית המיידית, העולם אינו שטוח.

בגלובס מובא ראיון עם המפקח על תקציב המדינה והעמידה בכללים הפיסקאליים בבנק ישראל, עדי ברנדר, התומך במדיניות צנע שתכלול קיצוצים ובהעלאות מס, ודבריו על מקרו-כלכלה מזכירים לי את האמונה בארץ השטוחה: אוסף אמירות שנראות נכונות אינטואיטיבית, אך כבר מזמן צריך היה להיות ברור לכל בר דעת שאינן עומדות בבחינה אמפירית. מטריד מאוד שבעל תפקיד משמעותי במשק מחזיק באמונות כאלו.

לדברי ברנדר, "למחיר הגבוה שנשלם יש שלושה רכיבים: העברת הנטל לדור הבא; המחיר השני הוא שכבר 2-3 שנים אנו מתחילים לשלם ריבית גבוהה יותר על החוב והסכומים אינם זניחים. אם לא תבוצע ההתאמה בצד ההכנסות (העלאת מסים – א.פ) וגוררים את זה קדימה (העלאת יעד גירעון – א.פ.), המשמעות תהיה תוספת של 5 מיליארד שקל לשנה בתשלומי ריבית. המחיר השלישי הוא העלאת הריביות ופרמיית הסיכון של המשק שמאוד רגיש לגירעון הממשלתי, וזה משפיע לא רק על הסקטור הציבורי, אלא גם על הסקטור העסקי כי מדובר על ריביות לטווח הארוך, כלומר, עלויות המימון של כלל המשק. חשוב לזכור, שהמהלכים שנעשו ע"י האוצר ב-2013 שיקמו את האמינות של יעד הגירעון ארוך טווח, אבל רמת הגירעון עצמה עדיין גבוה. צריך להתקדם עם הפחתת הגירעון".

האזהרה מהעלאת הריביות ומהשלכותיה הקשות על העתיד היא כמעט מצחיקה, אם לא מעציבה. כיום חוסכים מקבלים ריביות אפסיות וכלל לא מסוגלים לצבור חסכונות לימי הזקנה. אם החוב יגדל והריביות יעלו, הרי שאנשים יוכלו להגדיל את חסכונותיהם. עם החסכונות האלו הם יוכלו לדאוג לפרוש בכבוד. מדיניות הריבית הנוכחית היא הרסנית לעתיד של כל אזרח חוסך.

גם לא נראה שהממונה על האחריות הפיסקלית קולט  שהוא מדבר על חוב בשקלים חדשים. כלומר חוב שהריביות עליו עוברות לאנשים שמשתמשים בשקלים, קונים איתן, צורכים איתן, משלמים מס רווחי הון עליהן, ואף יקנו איתן עוד אג"ח ממשלתיות.  זהו חוב שאינו מעיק על המשק, אלא מפרה את הפעילות שבתוכו (בניגוד לחוב במט"ח שעלול להיות מסוכן באמת שהרי הריביות עליו דולפות מחוץ למשק).

וכמובן, דבריו של הממונה על האחריות הפיסקליות מנותקים לא רק משכל ישר אלא גם מהמציאות האמפירית – כאילו כלל אינו מודע למה שקורה בעולם. כלל אינו מודע לכך שמצד אחד, יפן,  המדינה בעלת החוב הממשלתי הגדול ביותר בעולם, פי 3 מישראל ביחס, היא גם המדינה עם הריביות הנמוכות ביותר בעולם, זאת אף שבניגוד חריף לישראל, אין לה עתיד דמוגרפי שיאפשר לה לפרוע את החוב שלה. מצד שני, נראה שגם אינו מודע לכך שרוב המדינות שנקלעו למשבר האירו הקשה שהזניק את הריבית על החובות שלהן, בין השאר אירלנד וספרד, הגיעו אליו עם מצב חוב ממשלתי מאוזן להפליא.

 

 

על ההתנגדות להעלאת שכר המינימום

בלוג הקפיטליסט היומי של אורי רדלר ורותם סלע מתנגד כצפוי להעלאת שכר המינימום. על הפסיכולוגיה של ההתנגדות הזו לפי דעתי כבר כתבתי בפוסט אחר.

הטיעון של "הקפיטליסט היומי" הוא כצפוי הטיעון הקלאסי נגד העלאת שכר המינימום – תחזיות זוועה על אבטלה המונית של עובדים חלשים כתוצאה מנקיטת הצעד הזה.  אבל אני תוהה – הרי באותו טיעון בדיוק היו מתנגדים להעלאת שכר המינימום, גם אם הוא היה עומד כיום על ארבעה שקלים לשעה, ודב חנין היה רוצה להעלותו לשבעה.  ובכל אופן ברור שכיום העובדה ששכר המינימום עומד על 23 ש"ח ולא על 7 ש"ח, אין בה כדי ליצור אבטלה המונית. אז מי אמר ששכר מינימום של 30 ש"ח כן ייצור אבטלה המונית?

השוויון נגד העניים. עוד סיבוב במלחמה בלתי נגמרת.

האמונה בשוויון היא אידאולוגיה קוסמת, שמדברת אל תחושת הצדק הטבעי הנמצאת בכל אחד. בני אדם הם שווים מטבעם, ואין סיבה שאחד מהם ייהנה מתנאים שהשני אינו מקבל. כך גם קבוצות של בני אדם אינן זכאיות להעדפה על פני קבוצות אחרות. לכאורה אידאולוגיית השוויון אמורה להיטיב יותר מכל עם העניים, שהרי הם אלו החלשים ביותר, וקידום השוויון בהכרח צפוי להביא לשיפור תנאיהם.

אולם לאמונה אדוקה בשוויון יש תופעת לוואי הרסנית, שפוגעת בראש ובראשונה באלו שאין להם. היא מחסלת את התמריצים לשיפור מצב העולם.

תמריצים בהכרח יוצרים מצב שבו מי שקיבל אותם ייהנה יותר ממי שלא קיבל אותם, ולפיכך תמריצים יוצרים תוצאה שהיא לא שוויונית. מי שבאמת מוטרד משוויון עלול לנסות ולהפחית ככל האפשר את השימוש בתמריצים, מפחד התוצאה הלא שוויונית.  למשל, איך נאפשר למי שימציא המצאה גאונית להיות מיליארדר, הרי קיומם של מיליארדרים הוא תועבה לשוויון. אולם בהעדר תמריצים, אנשים לא יחפשו דרכים לשפר את העולם ומצב העולם לא ישתפר. מי שיפגע יותר מכל מכך הוא מי שחסרים לו דברים אקוטיים לחייו והמצב הנוכחי רע לו, דהיינו החלש והעני.

דוגמה יפה לעוד סיבוב בקרב הבלתי נגמר בין השוויון לבין העניים נותנת מירב ארלוזורוב בטור שפרסמה היום על הפער בין ראשון לציון לבת ים. אין שוויון בין ערים בישראל בהקצאת קרקע, ולפיכך עתודות הבניה שונות בין הערים. כיום שר האוצר לפיד מוביל תוכנית (גאונית וחשובה!) לתת תמריצים מסיביים לעיריות שיסכימו לבנייה בתחומן. אולם תמריצים אלו מחולקים בצורה לא שוויונית, שכן אין שוויון בכמות הקרקעות לבנייה בין רשויות מקומיות שונות. כך למשל תושבי ראשון לציון צפויים לקבל הטבות שעולות בהרבה על אלו שיקבלו הבת ימים, כי לראשון יש הרבה יותר מה להציע מבחינת עתודות הקרקע שלה.

מי שמוטרד מאי השוויון, כמו מירב ארלוזורוב עצמה, עלול להגיד כי בנסיבות אלו התוכנית בלתי חוקית ובלתי קבילה, ויש לעצור אותה. אולם את הנזק שייגרם כתוצאה מהחלטה זו בשם השוויון יספגו בעיקר העניים.  לעשירים יש כבר בתים ומחיריהם יעלו בגלל המשך המחסור. לעניים אין כלום והם יהיו שרויים במצב קשה אם לא ייפתר המחסור בדירות.

דבר דומה אירע כבר כאשר בג"ץ פסל את הפשרת קרקעות הקיבוצים בבג"ץ הקשת הדמוקרטית בשנת 2002. בשם השוויון, וכדי שהקיבוצניקים (אשכנזיים בדרך כלל) לא יקבלו טובות הנאה שאינם זכאים להן ושמפלות אותם לטובה לעומת אחרים, הופחתו התמריצים לבנייה חדשה. אולם התוצאה תרמה להתנפחות בועת הנדל"ן ולמחסור בדירות. מחסור זה פגע קודם כל בעניים.

 

 

 

נס במזרח התיכון

מי שנותר בו להט פטריוטי אחרי יום העצמאות יפיק הנאה מרובה מלקרוא את הטור של גיא בכור על צמיחת התמ"ג הישראלי בעשור האחרון. על אף שהטור מתאפיין באופטימיות יתר (מתעלם מכמה עניינים חשבונאיים שמנפחים את התמ"ג), בסופו של דבר הוא משקף היטב את התמונה – במזרח תיכון שנקרע לגזרים, בעולם ששוקע במיתון ובדלדול אוכלוסייה, מדינת ישראל דוהרת קדימה. אמנם לדעתי אנחנו עדיין חיים על שיירים של אנרגיה מהמפץ הגדול שחולל נתניהו כשר אוצר ב-2003 ומהישגיו של סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל. דרוש מפץ גדול חדש. יכול להיות שהוא קורה – התוכניות של לפיד להורדת מחיר הדירות, העידוד לשילוב חרדים וערבים בשוק העבודה. אבל רק עוד עשור נדע באמת להעריך זאת.

האם הרשות הפלסטינית תפורק?

בחודש האחרון עלתה האפשרות שהרשות הפלסטינית תפורק בידי אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית. זאת מתוך ההשערה המתוחכמת שפירוק הרשות יקלע את ישראל לסבך ללא מוצא, מאחר שאינה מעוניינת להקים מחדש את הממשל הצבאי.

כהרגלי אנסה להתבונן בסוגייה מהזווית של התמריצים הכלכליים. לעתים התשובה שעולה כשמנסים לבחון תרחישים אפשריים מהזווית של התמריצים היא מורכבת ומסובכת. אבל במקרה הנידון להערכתי התשובה היא פשוטה להפליא. אין שמץ סיכוי שהרשות הפלסטינית תפורק בידי מנהיגותה. קשה להעלות על הדעת תמריץ שיגרום לאלו העומדים בראש הרשות לפרק מיוזמתם את המנגנון שמקנה להם סטטוס גבוה וטובות הנאה כלכליות. כל זאת לטובת הרפתקה משונה כזו שנראית הגיונית רק לאליטת אנשי שמאל ישראליים מתוחכמים ומתחכמים במיוחד.

אומנם חשוב להבין שתמריצים כלכליים אישיים אינם מכתיבים את תגובתו של אדם לאתגרים המוצבים בפני העם שלו. בניגוד למחשבה הפופוליסטית המטופשת, לא העשירים המחזיקים במניות יצרניות נשק הם אלו המעוניינים במלחמה, ולא העניים הרעבים ללחם הם דווקא אלו שחשוב להם לחסוך בתקציב הביטחון.   הטבע או האבולוציה תיכנתו את האדם לתת קדימות למה שנראה לו כאינטרס הלאומי על פני האינטרס הפרטי בסוגיות של מלחמה ושלום. על כן אין לנחש מה תעשה אומה משקלול האינטרסים הפרטיים של בניה. כל זאת כשמדובר במצב שבו האומה מתמודדת עם דילמות קדומות ופשוטות – מלחמה או שלום, לכבוש או לסגת. לעומת זאת, כשהשאלה על הפרק מקורה ברעיונות כה חדשניים, מורכבים ומתוחכמים כמו ההצעה שיש לפעול לפירוק הרשות ושצעד זה דווקא יועיל לפלסטינים, אין אינסטינקטים קדמונים שיביאו  את אלו שנהנים מקיומה של הרשות לתמוך ברעיון זה ולוותר על מה שטוב להם באופן אישי. על כן הרשות הפלסטינית לא תפורק בעתיד הנראה לעין מיוזמתה שלה.

כיצד העלאת שכר המינימום מאיימת על האסכולה האוסטרית

באחד הפוסטים הקודמים הסברתי מדוע לדעתי העלאת שכר המינימום היא רעיון טוב. בארה"ב נושא העלאת שכר המינימום הוא נושא חם מאוד. הליברטריאנים-אוסטרים, אלו שחושבים שכל התערבות ממשלתית בכלכלה היא הרת אסון, מתחלחלים מהאפשרות ששכר המינימום יעלה. מאחר שיש להם השפעה רבה בחוגי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס האמריקני, הם מצליחים להרים מכשולים ותהליך העלאת שכר המינימום יהיה כנראה איטי ומייסר ויתרחש ביוזמת המדינות ולא הממשל הפדרלי.

בלוגר אמריקני ניתח היטב את העניין. כל כך טוב שאני מרגיש צורך לתרגם חופשית ולצטט פה את עיקר דבריו:

לפי התיאוריה הכלכלית הליברטריאנית, הכנסתו של כל אחד זהה לערך שהוא מייצר.  אנשים שמרוויחים פחות מ-10$ מרוויחים כך, משום שהם יוצרים ערך השווה פחות מ-10$. במצב זה, העלאת שכר המינימום ל-10$ לשעה תגרור אבטלה עצומה שכן אף אחד לא ישלם 10$ לשעה לעובד כדי שייצר עבורו ערך שנופל מ-10$ לשעה. על כן מרוויחי שכר המינימום יפוטרו בהמוניהם ותיווצר אבטלה עצומה.

המציאות כמובן היא ששיעור האבטלה כמעט שלא ישתנה בעקבות העלאת שכר המינימום. כך יוכח שהתיאוריה הליברטריאנית היא מופרכת לגמרי והליברטריאניים יחוו דיסוננס קוגניטיבי רציני. זו הסיבה שהם חוששים מהעלאת שכר המינימום ודוחקים ברפובליקנים לצאת נגדה למלחמה שערה.