הכאוס של אובמה

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

מלחמת עירק, הימין והלקחים

בארצות הברית התחדש הדיון והעניין בסוגיית המלחמה בעירק. בעימות הרפובליקני האשים דונלד טראמפ את ג'ורג' בוש ששיקר לגבי הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם כדי למצוא תירוץ למלחמה. יש פרשנים שחשבו שהטענה תזיק לטראמפ בפריימריז המתקרבים בדרום קרוליינה, שם משפחת בוש אהודה למדי, אך הסקרים אינם מצביעים על כך. נראה שהבוחרים פשוט אוהבים את אישיות האלפא הכוחנית והבוטה של טראמפ וגם שותפים לזעמו נגד ההגירה המקסיקנית והמוסלמית ומשפט כזה או אחר על משפחת בוש לא ישנה זאת.

מקס פישר, פרשן מדיניות חוץ, כתב מאמר מעניין באתר ווקס. לדעתו בוש אולי לא שיקר במכוון לגבי הנשק הכימי בעירק, אך נשק זה מעולם לא היווה את הסיבה האמיתית למלחמה. הסיבה הייתה אידיאולוגית ונעוצה בהשקפה הניאו-קונסרבטיבית שדגלו בה הרבה רפובליקנים משפיעים בתקופת בוש, רובם כמובן יהודים.
הניאו-קונסרבטיבים האמינו שעל ארצות הברית להשתמש בכוחה הצבאי בעוצמה כדי להיטיב עם תושבי המזרח התיכון ולהביא להם את ברכת הדמוקרטיה והחירויות. היה לי מוזר תמיד שהחזון הזה שבה את לבו של קואבוי טקסני נוסח בוש. אפילו בבחירות שבהן נבחר בוש עצמו באמריקה, הוא לא זכה באופן דמוקרטי לחלוטין, אלא על קולו של שופט אחד בבית המשפט העליון (הוא השופט סקאליה שהלך השבוע לעולמו). מה לו ולדמוקרטיה בארצות הערבים.

המלחמה בעירק לא גובתה בידי האו"ם. היא נתפסה בעיני השמאל ככוחנית וכמפרת הכללים הבינלאומיים. אבל היה לה אלמנט הומניסטי עמוק – אמונה שרק שימוש חד פעמי בכוח צבאי מפריד בין עירק ובין דמוקרטיה חופשית שתהווה מימוש אמיתי של רצון אזרחיה ושתאפשר לעירק לשמש בעלת ברית של אמת לארה"ב. תפיסה הומניסטית ואפילו נאיבית כזו של המציאות אינה אופיינית לימין כוחני וגס. זה לא מפתיע שטראמפ, נציג מובהק של ימין כזה, כל כך סולד מהמלחמה שפרצה בשל תפיסה כזו.

מכיוון שהמלחמה בעירק הייתה בעצם קופרודוקציה של תפיסות ימניות ושמאלניות –  אמונה בכוח צבאי מחד ואמונה בגרעין הליברלי בלבם של בני עמים אחרים מאידך, הרי שכשלונה הטוטאלי יכול להתפרש בשתי דרכים. ככישלון הכוחנות או ככישלון הנאיביות. טראמפ בטח לא סבור שהיא דוגמה לכישלון הכוחנות ואילו אויביו של ממשל בוש משמאל בזים לכוח אך עדיין שומרים אמונים לנאיביות.

בדיעבד אני סבור שייתכן שבוש וחבורת האינטלקטואלים ששכנעה לפלוש לא טעו בעיקרון הבסיסי – אפשר להפעיל כוח ולשפר מצבם של עמים הנתונים תחת עריצות רעה. אבל עירק פשוט לא הייתה המקום הנכון לערוך בו ניסוי כזה. היא מפוצלת בין שיעים לסונים השונאים זה את זה שנאת מוות. דמוקרטיה שם אינה אלא שם קוד להתעללות של הרוב השיעי במיעוט הסוני. בעירק לא צלחה התזה הבסיסית שלפיה לאחר ניצחון במלחמת כיבוש ניתן יהיה להיטיב עם מדינת עולם שלישי שהייתה נתונה תחת עריצות אכזרית. ייתכן עם זאת שבמדינות אחרות, הומוגניות יותר באופיין, היה סיכוי לרעיון הזה. עובדה היא שמדינות רבות שהיו נתונות תחת משטרי אימים מתנהלות עתה בצורה חופשית יותר, גם אם עמן אינו בהכרח הכי משכיל וליברלי בהשקפותיו. גם אוגנדה של היום אינה אותה אוגנדה שהייתה תחת אידי אמין עד שטנזניה פלשה וסילקה את שלטונו.
גם בין מדינות ערב קיימות מדינות כמו מצרים, תוניסיה, ירדן ונסיכויות המפרץ, שאף שאינן דמוקרטיות ממש, צורת השלטון בהן אינה מהווה חרפה מזעזעת כזו למין האנושי כפי שהיה בעירק של סדאם. אבל אלו מדינות הומוגניות ואילו עירק היא מפלצת רבת ראשים שנוצרה מלאכותית בהסכם סייקס פיקו. בעתיד, אחרי כל סבבי הרצח והטיהור האתני המתבצעים עתה, סביר להניח שעירק תפוצל לכמה ישויות הומוגניות ואולי אז יתגשם סוף סוף חזונו של הנשיא בוש על עירק הדמוקרטית.

הבעיה עם מלחמת עירק – היא לא הייתה יקרה מספיק

השתלטות ארגון ג'יהאד קיצוני על חלקים מעיראק מעלה לתודעה שוב את המלחמה שניהלה שם ארה"ב, ומציגה את תוצאותיה במלוא עליבותן. ארה"ב נפטרה מרודן פראי אחד, אך את מושבו לא תפסה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, אלא תפסו ג'יהאדיסטים ברבריים. האם לשם כך הוקרבו חייהם של למעלה מ-4,000 חיילים אמריקניים?

מנגד אפשר לטעון שתוצאות מלחמת עיראק עדיין לא באמת ידועות. "מוקדם לדעת", כדברי שר החוץ הסיני על המהפכה הצרפתית. אם המצב בעיראק (ובסוריה) יביא במהלך השנים הקרובות להתפוררות מוחלטת של גבולות סייקס-פיקו ולהקמת מדינות לאום הומוגניות, שיעיות, כורדיות וסוניות – אולי מעז ייצא מתוק, והמזרח התיכון יהפוך למקום יציב יותר, שיתבסס על זהות עדתית רבת דורות ולא על גבולות שרירותיים שתוו קולוניאליסטים.

אבל נראה לי שלפחות במובן אחד אפשר לסכם סופית את השלכות מלחמת עיראק – מבחינת השלכותיה התקציביות. מבחינה זאת אפשר לקבוע שלא רק שמבקרי המלחמה טעו, אלא שההיפך הגמור ממה שאמרו הוא הנכון.  מבקרי המלחמה הזהירו שהמלחמה תשקיע את ארה"ב בחובות עצומים שיעלו את שיעור הריבית ויהפכו לנטל כספי מסיבי על הדורות הבאים. אלא שבדיוק ההיפך קרה – עם כל החובות והגרעונות שנצברו, כבר כמה שנים שארה"ב שרויה בריבית הנמוכה בתולדותיה.

הנקודה המעניינת היא שאם המלחמה אכן הייתה יקרה בצורה מטורפת, אם ארה"ב הייתה מכלה עליה כמויות עצומות באמת של משאבים, דווקא אז ייתכן שהמצב הכלכלי היה טוב יותר – היה נמנע המשבר הפיננסי הגדול ב-2008.

במקרה שבו המלחמה הייתה באמת מאוד יקרה, היינו חוזים באינפלציה מסיבית בארה"ב (כפי שקרה בארץ במלחמת לבנון הראשונה). בנסיבות אלו לא היה כל מנוס מהעלאת ריבית לגבהים. העלאה זו הייתה עלולה להמיט על המשק האמריקני מיתון אך הייתה מונעת את המשך התנפחות בועת הנדל"ן ואת הקטסטרופה הפיננסית שנגרמה ממנה בסופו של דבר. נוריאל רוביני טען בעבר שאם הפדרל ריזרב היה מקדים להעלות ריביות, אפשר היה לעצור את בועת הנדל"ן בזמן. מסתבר שהוא צודק – אם מישהו היה מצליח לבנות מכונת זמן ולחזור בה לימי ממשל בוש במטרה למנוע את המשבר הפיננסי הגדול, ייתכן שכל מה שהיה צריך לעשות זה לשכנע את הנשיא לשפוך הרבה הרבה יותר כסף על עיראק, מה שבהכרח היה מעלה את הריביות.

אגב, ההיגיון הזה תקף גם בארץ. אם ישראל הייתה מעורבת (חס וחלילה) במלחמה משמעותית, מסתבר שהריביות היו עולות והדבר היה עוצר את התנפחות מחירי הנדל"ן.