שונא מתנות יחיה – בצפון קוריאה

קשה לשפוט את הקדנציה של משה כחלון בהחלטיות. הוא נע ונד בין רעיונות גרועים כמו מיסוי דירה שלישית והגבלת שכר הבכירים בבנקים להחלטות מצוינות כמו הורדת מע"מ ומס חברות, יצירת קופות גמל להשקעה וכמו החלטה נוספת עליה התבשרנו היום – אישור פיצול וילות ליחידות דיור. 

דה מרקר כמובן מתקיף את ההחלטה באומרו שזו מתנה לעשירים שיוכלו לפצל וילות ולהשכיר יחידות. אבל ההתקפה הזו רק מעידה על חוסר הדמיון של הכתב. לא רק פיצול הוילות הוא מתנה לעשירים, אלא גם מתן היתרי בנייה לסופרמרקטים שבהם מיליונרים יוכלו למכור במבה וביסלי להמונים. היתרי בנייה לבתי חרושת שבהם אפשר יהיה להפיק מוצרים ובעליהם יוכל, חס וחלילה, לעשות מהם הון עתק וכמובן – כל בית שבונה קבלן  מעורר את החשש שחלילה יתעשר ממנו, ואם כך כל היתר בנייה הוא מתנה לעשיר. רחמנא ליצלן.

האמת היא שהחירות הקפיטליסטית כולה היא אוסף של מתנות לעשירים, וזו רעה חולה שפטורות ממנה רק כלכלות הגוש הסובייטי בעבר וכלכלת צפון קוריאה כיום. 

יתכן שהכתב לא רצה כל כך להתקיף את רעיון פיצול הווילות, אלא דווקא להנגידו לרעיון המס על הדירה השלישית ולהראות שמיסוי זה מעוות. אני מסכים שהמס על הדירה השלישית הוא רעיון רע. אבל אי אפשר להשוות בין שני הדברים. פיצול הווילות נותן מתנה לעשירים במסגרת החוזה הקפיטליסטי איתם – נותנים להם מתנות ובתמורה הם מקטינים את המחסור בעולם. בעל הוילה יוצר יש מאין עוד מקום לבני אדם לגור בו ומוותר לשם כך על שטח שכנראה היה בעל תועלת מוגבלת עבורו. 

לעומת זאת משקיע שקונה דירה בתנאים הנוכחיים במדינה אינו מקטין מחסור במישרין. הוא אולי מקטין מחסור בשוק השכירות, אם מציע הדירה להשכרה. אך מנגד מגביר המחסור בשוק קוני הדירות. הקפצת המחירים בשל השקעותיו מגדילה התמריץ הניתן לקבלנים לבנות, אך היא עדיין די חסרת תוחלת כי החסם העיקרי לבנייה מצוי בממשלה וברשויות.

מטריד בכל אופן שהטענה שדבר מה הוא בגדר "מתנה לעשירים" יכולה להיות מועלית בדיון בעיתון הכלכלי שאמור להיות הרציני במדינה.

כן, אנחנו חיים תחת השיטה הקפיטליסטית. זהו הקפיטליזם אשר מעניק במתנה לבני אדם את החירות הכלכלית אשר מאפשרת להם להפוך לעשירים ולהתעשר עוד אם הם כבר עשירים. התמורה לכך תהיה הקטנת המחסור בעולם. וזה עובד.

ואם אמריקה תשתגע

חזרתה של פרשת המיילים של הילארי לכותרות וצמצום מסוים בסקרים האחרונים מאלצים את המוח לנסות לחשוב על מה שלא ניתן לחשוב עליו ולתפוס את מה שלא ניתן לתפוס אותו – נשיאותו של דונלד טראמפ. הקולנוען איש השמאל מייקל מור משוכנע שהאמריקנים לא יפספסו את ההזדמנות ל"פאק יו" הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית כלפי הממסד שלהם. הסיכוי לניצחונו של טראמפ הוא 20% עד 30% באתרי ההימורים ואצל נייט סילבר אשר מפגין זהירות אחרי ששגה כל כך בניבויי הפריימריס. סם וונג מאוניברסיטת פרינסטון לעומת זאת מעריך את סיכויי טראמפ כנעים בין 1% ל-3%.

מה משמעותו של ניצחון של טראמפ מבחינתנו הישראלים?

הכלכלה וההגירה

כל מיני מומחים מזהירים שהשווקים בעולם יגיבו בנפילות דו ספרתיות במקרה שטראמפ ייבחר. אין בכך היגיון רב. אם טראמפ יחולל מלחמה גרעינית, אין טעם למכור מניות, כי גם באג"ח ובכספת הכסף יאבד כל ערך. ואם העולם ישרוד את נשיאותו, ייתכן בהחלט שישרוד מתוך שגשוג. טראמפ הוא אולי האדם היחיד באמריקה שמסוגל סוף סוף להעביר תוכנית תמרוץ תקציבי עצומה לטובת בניית תשתיות והורדת מס מבלי שהקונגרס יסכל זאת.

טראמפ אומר דברי הבל לרוב, אבל כמה רעיונות שלהם הוא אובססיבי ומוצגים כמטומטמים בידי מבקריו, הם למעשה נבונים למדי. עצירת ההגירה הבלתי חוקית ועצירת הגעת הפליטים המוסלמים מחד ומאידך הוצאת סכומי עתק ללא חשבון על תשתיות ועל הקלות מס – אלו רעיונות מוצלחים. תמרוץ תקציבי הוא נחוץ, ואמריקה יכולה להרווויח המון מההגירה של האנשים הנכונים ולהינזק קשות מההגירה של יסודות שיכניסו לתוכה סכנות של טרור או שיהפכו לנתמכי סעד.

טראמפ מאיים לשנות את מדיניות הסחר החופשי של ארה"ב מיסודה, אך זהו נושא כלכלי סבוך, עם לוביסטים רבים לכל אחד מהצדדים המעורבים בו. סביר להניח שהצעדים שבפועל יערוך בנושא יהיו מינוריים וכמעט חסרי משמעות ביחס להכרזות הגדולות.

מה משמעות מדיניות ההגירה של טראמפ על האינטרסים של ישראל? לכאורה היא חיובית כשמדובר במניעת כניסת מהגרים מוסלמים וגם כשמדובר בהיספנים. להיספנים אין שום סנטימנט פרו ישראלי. הבחירות האחרונות הוכיחו אמנם שיש בנקודה זו ניואנס – ההיספנים אינם פרו ישראלים, אך מעדיפים פוליטיקאי מיינסטרים ותיקים מהסוג של הילארי על ליברלים אנטי ישראלים הקוסמים לצעירים מסוגו של סאנדרס.

יחסי החוץ

יחסי החוץ של טראמפ מבוססים על הרצון לבעוט בכל בעלי הברית של ארה"ב או לפחות לסחוט אותם כספית ומנגד לנהוג בידידות ברוסיה של פוטין ש"אומר עליו דברים נחמדים". זו בעצם במפתיע וריאציה על מדיניותו של אובמה שתואר כידיד לאויבי אמריקה ואויב לידידיה.

אולם טראמפ מדגיש שלישראל יש מקום מיוחד מבחינתו בסדר העולמי החדש שהוא מתכנן. משחקים כאן תפקיד ההשפעה של בתו וחתנו היהודים, האובססיה של מצביעיו האוונגליסטים ואולי גם הכבוד שהורעף עליו כשהועמד בראש המצעד הפרו ישראלי במנהטן. וגם הריספקט שיש לטראמפ לאומה חזקה שמגנה על עצמה בנחישות. שלדון אדלסון לא סתם שם את הז'יטונים על טראמפ.

אם ישראל תהיה המדינה המערבית היחידה בעלת יכולת השפעה ממשית על ממשל טראמפ, הדבר יעצים מאוד את מעמדה הבינלאומי וישים לשחוק מוחלט את איומי הבידוד של השמאל. מצד שני, אין בעולם ואקום וייתכן שהאיחוד האירופי יחוש צורך להציב משקל נגד לארה"ב של טראמפ ולהפגין מעורבות יתר.

ממשל טראמפ יעביר או לא יעביר את השגרירות לירושלים. זה לא ממש משנה. כן משמעותית גישתו להתנחלויות. ספק אם יפעל לעצירת בנייתן והרחבתן. האם דבר זה טוב לישראל או יצעידה לעבר הסיוט הדו לאומי? הדעות יהיו חלוקות.

טראמפ בוודאי לא יקרע את ההסכם עם אירן כמו שהבטיחו רפובליקנים קיצוניים. מלחמה חדשה במזרח התיכון אינה האג'נדה שלו. קיים חשש שחוסר האחריות שלו יוביל למיטוט ההסכם ולשובה של אירן למירוץ התחמשות גרעיני. אך מצד שני בהיותו כה בלתי צפוי הוא בעל כושר הרתעה רב יותר מזה של אובמה. 

יהודי ארה"ב

פרשן הארץ, חמי שלו, העלה, חצי ברצינות, תסריט שבו ניצחון טראמפ מובילה לעלייה המונית של יהודי ארה"ב לישראל. זה לא לגמרי מצחיק. טראמפ הוא פרו ישראלי אבל ניצחונו יחשוף סנטימנט אנטישמי שמשותף לרבים מתומכיו. חלקם מכבדים את ישראל, אך מתעבים את היהודים בארצם שמקדמים בה סדר יום ליברלי. חלקם ממש בעל עמדות היטלריסטיות.

לעומת הנשיא טראמפ גם ישראל בראשותה של קואליציית ביבי, מתנחלים וחרדים מצטיירת כסלע של נאורות וקדמה. כוח המשיכה של ישראל עבור יהודי אמריקה אכן יגדל.

תגובת הריאקציה

בחירות 2016 בארה"ב חשובות מאין כמוהן, אך גם בשנת 2020 יהיו בחירות באמריקה. סביר להניח שכמעט מדי יום בין לבין הנשיא טראמפ יחולל סערה כזו או אחרת בהתנהלותו המגוחכת והבוטה. מי שרוצה את טראמפ ב-2016 כדאי שיזכור שב-2020 תיתכן תגובת ריאקציה לכל מה שטראמפ מייצג, כפי שבחירות 2008 הביאו לריאקציה לנשיא בוש. אם טראמפ יפיל עמו את המפלגה הרפובליקנית, אשר מזוהה כיום עם התמיכה הבלתי מסויגת בישראל בפוליטיקה האמריקנית, תגובת הריקאציה אליו תביא לישראל הרבה נזק, גם אם נניח לרגע שכהונתו תניב תועלת.

טראמפ יפסיד בכבוד

אחרי הפסדו הצפוי בעוד שבוע וחצי, האם דונאלד טראמפ יסרב להכיר בתוצאות? יטען שהבחירות היו הולכת שולל כפי שהוא טוען עכשיו? יסית תומכיו לאלימות? הפגיעה הנרקיסיסטית שיחווה אדם מסוגו, המעמיד את הווינריות כערך עליון, אחרי תבוסה מוחצת, עלולה להביא לכך.

אבל מנגד יש תמריצים. המותג של טראמפ ספג מכה לא פשוטה בטלטלות מערכת הבחירות הנוכחית. התפוסה במלונותיו צנחה. טראמפ צבר אוהדים שרופים, אבל לא בקרב קהל התיירים והעשירים שאליהם הוא מכוון. טראמפ רוצה להישאר עשיר ולכן מוטב לו שלא להעמיק את הבור שבו נמצאים עסקיו. חוץ מזה בהפסדו טראמפ ינעל ככל הנראה את הקריירה הפוליטית קצרת הטווח שלו. אבל לילדיו, הנורמליים ממנו בהרבה, ייתכן עתיד פוליטי מזהיר, ויהיה זה רעיון רע מבחינתם להתחילו על ידי צעדים שייקסמו רק למיעוט קיצוני.

אני כמובן הייתי שם כספי על הצד של התמריצים. אחרי שהכישלון בבחירות כבר יהיה סיפור סגור וחתום, טראמפ יאבד עניין במלחמה של אמש ויפנה מאמציו לשיקום המותג שלו שאיבד אוהדים.

על הדרך אפשר יהיה להתרשם מעוד פן נפלא נסתר של הקפיטליזם. הוא מעודד סביבה של שלום, כי בה הרבה יותר קל לעשות כסף. אחת ההשמצות הידועות כלפי הקפיטליסטים הוא שהם מחפשים דרכים לחרחר מלחמה כדי להתפרנס ממנה. האמת היא שברוב הנסיבות השלום הרבה יותר מתגמל כלכלית.

הקשת המזרחית התעופתית

בפרק זמן קצרצר זכינו לגל של חדשות דרמטיות הנוגעות לקשרי התעופה בין ישראל למזרח הרחוק. היינאן אירליינס הסינית מוסיפה טיסה נוספת לארץ. נחתם הסכם תעופה בין ישראל ויפן שיאפשר לחברות משתי המדינות לטוס מפה לשם ומשם לפה. אייר אינדיה הודיעה שבכוונתה להגיע לארץ, סינגפור אירליינס שוקלת זאת, ושגריר אוסטרליה בישראל טען שיש אפילו מצב לטיסה ישירה בין תל אביב לארצו, שאם תתממש (חלום באספמיא) תהיה הטיסה הארוכה בעולם. גולת הכותרת: קאתאי פסיפיק, אולי חברת התעופה הטובה בעולם, כבר הציגה באתר שלה לוח טיסות מפורט מהונג קונג לתל אביב. על המשמעויות של המהלך מבחינת נוסעים מתמידים ראו סקירה מעניינת בבלוג בנושא. קאתאי אף הודיעה שתגייס לטיסות לארץ את המטוס החדיש בעולם, ה-A350 של איירבס.

כיצד יהיה מקום לכל כך הרבה חברות? אל על הרי כבר טסה למזרח וכך גם קוריאן אירליינס. ישראלים רבים טסים עם החברות הערביות דרך עמאן. אחרים טסים דרך מעבר באירופה. אולי חלק מעושי הקונקשנים יבחר באופציה הנעימה יותר של טיסה ישירה מישראל, על אף הארכת הטיסה הנובעת מהאיסור לטוס מעל שמי איראן ומדינות אויב אחרות.

לא סתם כולן באות עכשיו. משהו השתנה בעשור האחרון בהרגלי התעופה בארץ הקודש, והחברות הבינלאומיות שמו לב.

יציאות לחו"ל דרך האוויר	ישראל	בריטניה
2005	3.01 מיליון	53.62 מיליון
2015	5.44 מיליון	53.93 מיליון
עלייה 2005 – 2015	80%
כניסת תיירים דרך האוויר
2005	1.65 מיליון	22.04 מיליון
2015	2.50 מיליון	26.25 מיליון
עלייה 2005 – 2015	51%	19%

משהו מטורף קרה בישראל בעשור האחרון. הלואו קוסט והתיאבון הגובר לחופשות מחוץ לארצנו הצפופה והיקרה, לצד גידול האוכלוסיה הטבעי, חוללו מהפכה בכמות היציאות מהארץ וההגעות אליה. הבאתי כקבוצת ביקורת את בריטניה, שבה לא הרבה השתנה. טבעי אולי שהיציאות מחוץ לבריטניה לא גדלו, מאחר שהפאונד (שפעם היה שווה למעלה מ-8 ש"ח) צנח כל כך והחליש מאוד את כוחם של הבריטים כתיירים. אבל חולשת המטבע גם לא הגדילה בקצב מסחרר את כניסת התיירים.

ישנם עוד הבדלים מדיניים שהביאו את הבשורה מהמזרח – יפן והודו החליפו ממשלות. בשתי המדינות עלו מנהיגים בעלי גישה לאומית ואוהדת למערב שחשים אהדה טבעית לישראל המצטיירת כמודל לשילוב של לאומיות ומערביות. בנוסף קרנה של ישראל עלתה כמוקד של כלכלה, טכנולוגיה ומדע, וכולם שמים לב לדמוגרפיה שצועדת בארץ הקודש בכיוון הפוך מזה שבו הוא צועדת ברבות מהמדינות המערביות.

ישנן מדינות שגודל אוכלוסייתן כגודלה של ישראל ויותר, אך לא יוצאת מהן אפילו טיסה ישירה לניו יורק. כך זה בהונגריה. מדינות המפרץ הקטנות אמנם ביססו עצמן כמוקד של תעופה, אך זו לא חוכמה – מדובר בחברות המבוססות על אספקת קונקשנים ודלק מסובסד בידי הממשלה. מעטים ישתמשו בנתב"ג כמוקד לקונקשן בין מזרח למערב בשל הגבלות הטיסה ממנו.

אצלנו בארץ קשרי התעופה הם מדד טוב למידת הבידוד הבינלאומי או העדרו, והחדשות מהמזרח חושפות את הפער העצום בין רטוריקת הקטסטרופה של העיתונות בנושא לבין המציאות בשטח.

מגבולות מפותלים לידי הנשיאה הכבולות

להילארי קלינטון יש תוכניות מגוונות לניהול הכלכלה אחרי ניצחונה הצפוי בנובמבר. חלקן טובות וחכמות, כמו הגברת ההשקעה בתשתיות. חלקן מטופשות ומזיקות, כמו הגברת נטל המס על השקעות ועל ירושות. לאלו וגם לאלו יש סיכוי מוגבל ביותר לעבור. בית הנבחרים צפוי להישאר בשליטת הרפובליקנים ובלי הסכמת בית הנבחרים ספר החוקים אינו יכול להשתנות באמריקה. ידי הנשיאה הילארי יהיו כבולות.

כיצד ייתכן שהילארי תנצח ניצחון גדול, ואילו בית הנבחרים ייוותר בשליטה רפובליקנית? האם בית הנבחרים אינו נבחר באופן דמוקרטי, ממש כמו הנשיא וכמו הנציגים בסנאט?

כדי להבין זאת יש לחזור לבחירות המדינתיות שהתקיימו בארה"ב בשנת 2010. הרפובליקנים היו מצולקים קשות מבחירתו של אובמה הליברלי לנשיא. קומוניסט ומוסלמי במסכה שולט עליהם!  הם היו מלאי מוטיבציה להחזיר לידיהם את השליטה באמריקה, והנסיבות שיחקו לידיהם. ההתאוששות הכלכלית לא הגיעה מהר מספיק, וציבור הבוחרים מיהר להתאכזב מאובמה. בנוסף רבים מהבוחרים הדמוקרטים, בפרט היספנים ושחורים לא משכילים, הרגישו שעשו את שלהם כשנתנו לאובמה את המנדט שנתיים קודם, ולא טרחו ללכת להצביע בבחירות לבתי הנבחרים של המדינות, בחירות נטולות כל הייפ, משמימות ולא סקסיות בעליל.

בתי הנבחרים של המדינות התמלאו בפוליטיקאים רפובליקניים שיכולים היו לעשות בהם כשלהם. 2010 זהו מספר שהוא כפולה של עשר. לדבר זה יש חשיבות רבה בפוליטיקה האמריקנית. בשנה שהיא כפולה של עשר עורכים מפקד ובודקים מחדש את התפלגות האוכלוסייה, ובהתאם יש לחלק מחדש את מחוזות הבחירה. הרפובליקנים הצטיידו בתוכניות מחשב מתוחכמות שאפשרו להם לחלק את מחוזות הבחירה בצורה מפותלת שתבטיח הישגים אופטימליים למועמדים הרפובליקניים לבית הנבחרים. בשל הישגי הבחירות לא היה להם צורך לקבל הסכמה מאף אחד לשם כך.

הקונספט הכללי היה שיש לנסות ולהכניס כמה שיותר קהלים דמוקרטיים לאזור בחירה אחד. באותו אזור הנציג הדמוקרט יקבל ניצחון קל, אך יהיה זה ניצחון פירוס. באזורים שלידו יוותר רוב רפובליקני שיבטיח ניצחון בכמה וכמה מחוזות בחירה מסביב. לרפובליקנים היו בעלי ברית לא צפויים לתוכנית הזו – פוליטיקאים שחורים. כאשר מחוז בחירה מסוים נעשה דמוקרטי לחלוטין, יש סיכוי גדול לבחירתו של פוליטיקאי שחור, שעלול להיחשב רדיקלי מדי עבור מחוזות בחירה מאוזנים.  כך קרו שני דברים בו זמנית – הרפובליקנים הבטיחו לעצמם את רוב הנציגים במדינות, ואילו השחורים הבטיחו לעצמם קומץ נציגים בטוחים, ובאמת הנציגות השחורה בקונגרס שברה שיאים, גם כשהמפלגה הדמוקרטית בכללותה קרטעה.

בשנת 2012 האסטרטגיה הוכיחה את גאונותה. הדמוקרטים ניצחו את הבחירות לבית הנבחרים ברוב של 49% מול 47.5%, אבל השליטה נותרה אצל הרפובליקנים ובהפרש של יותר משלושים מושבים. היו יותר מחוזות שבחרו במיט רומני מאשר בברק אובמה, אף שאובמה קיבל הרבה יותר קולות בסך הכול.

אם בשנת 2016 טראמפ יובס תבוסה מהדהדת, כמו שצופים כמעט כל הסקרים, ועדיין ישמר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, זו תהיה עוד הוכחה לתחכום שהפגינו הרפובליקנים ב-2010.

אבל האסטרטגיה הזו לא תציל את הרפובליקנים לנצח. ראשית, יש סיכוי שכבר השנה הם הגדישו את הסאה עם מועמדותו של טראמפ, וההדף הציבורי וההתגייסות ההמונית של הנשים והמיעוטים נגדם יהיו כה גדולים, שהבלתי ייאמן יקרה והם יאבדו את בית הנבחרים. כאמור זהו סיכוי די זעיר, אך הוא עדיין גדול, לפי המהמרים, מהסיכוי לסנסציה מסוג הפוך – בחירת טראמפ לנשיא.

שנית, בשנת 2020 יש מפקד מחודש, והדמוקרטים יהיו הרבה יותר מוכוונים למניעת תעלולים מסוג אלו שקרו עשר שנים קודם לכן.

שלישית, ואולי הכי חשוב, כחלק מהתפקיד שניתן לבית המשפט העליון כבורר הסופי של החיים הפוליטיים באמריקה, הוא יכול להכריז על אי חוקיותן של שיטות לחלוקה מפותלת של אזורי בחירה, הדבר שקרוי באמריקנית ג'רימנדרינג.  קלינטון, או אובמה בשאריות כהונתו, ימנו שופט ליברלי שיבטיח רוב ליברלי בבית המשפט, וזה יוכל לשים קץ לבלגן הזה.

ומה אנחנו למדים? שבחירות אזוריות הן רעיון נוראי. הנזק של השיטה האמריקנית מוגבל כי בשיטת האיזונים והבלמים שעליה נוסדה החוקה, בית הנבחרים הוא בעל זכות וטו אך אינו יכול להכתיב חקיקה ומדיניות לבדו. בשיטה הישראלית שבה הכנסת היא הריבון המוחלט, הנהגת בחירות אזוריות לכנסת יכולה להוביל לעליית שלטון שאין לו כל לגיטימציה דמוקרטית ובסיסו בטריקים מלוכלכים.

לבריטניה, בניגוד לארה"ב, יש מוניטין כמדינה שבה הגינות בסיסית עדיין משחקת תפקיד בפוליטיקה, וישנם דברים שפשוט לא יעלו על הדעת, ובאמת תהליך חלוקת המחוזות שם הוגן בהרבה ומפוקח על ידי גוף עצמאי. אף על פי כן, ממש בתקופה הזו רפורמה צפויה בשיטת מחוזות הבחירות שנויה במחלוקת חריפה מאחר שתועיל מאוד לשמרנים השולטים ותזיק ללייבור.

תרבות שונה, צער דומה

החברה המערבית שבה אנו חיים מעניקה מידה חסרת תקדים של חופש ושליטה לבני האדם החיים בה. בחברה שלנו מציאות הכוללת שעבוד, ניצול ואונס ידועה כמעוררת טראומה פסיכולוגית קשה הנחרטת בנפש לאורך שנים. אבל מה היו פני הדברים בחברות אחרות שבהן שעבוד, ניצול ואונס היו נורמה מתמשכת? האם בחברות אלו בני האדם המצויים בתחתית הסולם היו יודעים להסתגל נפשית ולקבל ללא צלקת את המציאות הרעה שלתוכה הם נקלעו?

על פי רוב בני האדם הנמצאים בתחתית המדרג ונידונים לניצול היו נשים. בסרט תיעודי מרתק בשם "אמא ילדה" נשים קשישות, אשר נולדו בתימן ובמרוקו וחיות היום בישראל, מתארות את השאתן בכפייה בהיותן ילדות לגברים מבוגרים, את חוויית האונס שבאה לאחר מכן, ואת האומללות שכל אלו עוררו. הזעם שנותר בהן אחרי שבעים או שמונים שנה, הדמעות שזולגות על לחייהן כשהן מעלות זיכרונות וחוסר יכולתן לסלוח לבעלים, גם אם הילד פרי הנישואים המדובב אותן מצפה לסליחה כזו, אינם מותירים ספק. גם הן שגדלו בתרבות שבה ניצול ואונס שהופנו כלפיהן היו הנורמה, חוות את אותו צער ואותו כעס בתגובה לו כפי שחווים מי שנחשפים להם בעולמנו המודרני.

השאלה אם רגשות טראומה אנושיים הם פרי הבניה תרבותית או שהם תוצאה אובייקטיבית של מציאות היא שאלה עם הרבה משמעויות והקשרים.  למשל בין ההיסטוריונים של ימי הביניים היה ויכוח לגבי האופן שבו התייחסו הורים למות ילדיהם באותם זמנים. ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס התפרסם בטענתו שבשל השכיחות הגבוהה שבה הורים איבדו ילדים (רק חצי מהילודים שרד עד גיל חמש!), הם הצליחו לגבש עמדה אדישה מול השכול, באופן שונה מאוד מהורים מודרניים. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר חלקה על אריאס מכל וכול, וליקטה מקורות שהראו שגם בימי הביניים הורים שכולים חוו צער נורא עם הילקחם של ילדים קטנים.

ההשקפה הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית מתנגדת לשיפוט שלילי של תרבויות עולם שלישי על פי נורמות מערביות. אבל כאשר ברור שהסבל שגורמות הנורמות האכזריות בעולם השלישי לאנשים החיים שם דומה לסבל שהיו גורמות בתרבות שלנו, הקייס המוסרי נגד שיפוט כזה הוא חלש מאוד.  ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות.

התוצאות ידועות, ההשלכות לא

תוצאות הבחירות הקרובות באמריקה שהחלו כבר למעשה ויסתיימו עוד שבועיים וחצי, יעצבו את פני העולם לשנים הקרובות, וייתכן שההשלכות ההיסטוריות יאריכו ימים אף הרבה יותר. ממש כפי שהחלטותיהם של הנשיאים אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט מעצבות את חיינו שלנו.

השאלה המרכזית היא כמובן מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, וכל הסקרים ואתרי התחזיות מצביעים לכיוון אחד: הילארי קלינטון תהיה הנשיאה (אומדן הסיכוי הוא בערך 85% ב-predictit) ולא דונאלד טראמפ. כל כך הרבה מלל עוד ייאמר, אבל אפשר כבר בעצם לסגור את הבאסטה. סיכוייו של טראמפ כרגע דומים לסיכויים שניתנו להצבעה בעד הברקזיט ערב המשאל ביוני, ודומים גם לסיכוי שניתן כרגע לכך שמארין לה פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת.

עוד שאלה חשובה לגבי הבחירות היא מי ישלוט בקונגרס, וגם כאן המהמרים והסקרים לא משאירים הרבה מקום לספק – הקונגרס יהיה חצוי. הסנאט יישלט בידי הדמוקרטים (למעלה מ-70% סיכוי) ואילו בית הנבחרים ייוותר בשליטה רפובליקנית (80%).

יש כמה שאלות נוספות, פחות חשובות, שהן עדיין מרתקות. מה יהיה עומק התבוסה של טראמפ. האם דונלד טראמפ יובס במדינה שמרנית נאמנה כמו יוטה, למשל? (פיפטי פיפטי ב-predictit). אם כן, הדבר יתרום לתיוגו של טראמפ בתיוג שהוא סולד ממנו יותר מכל – לוזר נוראי, ויאפשר טיהור מהיר של המפלגה הרפובליקנית משאריות מורשתו הרעילה.

אם מה שסביר שיקרה אכן יקרה, ההשלכות הצפויות על אמריקה הן המשך הסטטוס קוו ברוב המובנים – נשיאה ליברלית תחליף נשיא ליברלי, אך תהיה מוגבלת מאוד ביכולת השינוי שלה בשל העדר שיתוף פעולה מצד הקונגרס. ההבדל הגדול יהיה בבית המשפט העליון. קלינטון תצליח לזכות בשיתוף פעולה מצד הסנאט הדמוקרטי ותמנה שופט שיטה את הרוב בבית המשפט לטובת הצד הליברלי. יש להניח שחלק גדול ממה שהקונגרס ימאן לעשות יסכים לעשות בית המשפט – הקלות על מהגרים בלתי חוקיים והגבלות על נשיאת נשק.

בסיכוי נמוך יותר, אך לא אפסי, ייתכן גם שיימצאו מספיק רפובליקנים מתונים בבית הנבחרים שיסכימו, מצולקים מהבחירות הנוכחיות, לגלות גישה עניינית כלפי קלינטון ולשאת ולתת איתה על חקיקה. זה תסריט אופטימי מאוד לאמריקה, גם בשל הפחתת הקיטוב הפוליטי שהדבר יבטא ובעיקר לאור ההשפעה החיובית על הצמיחה. אמריקה זקוקה לתקציבים מרחיבים, שיאפשרו לממשל לשקם תשתיות ושירותים ציבוריים וללוות יותר כסף לשם כך, ואם הקונגרס יאות לתת שכם, צפויה לכלכלת ארה"ב תקופה גדולה.

קלינטון אינה ממשיכה טבעית של אובמה במובן אחד ברור: היא נץ. היא מאמינה שאמריקה צריכה לקדם את ערכיה הליברליים בעולם באמצעות שימוש בכוח. כמובן, גם אובמה אינו חלוק על כך לחלוטין, בניגוד לתדמית שמצמידים לו. גם הוא שלח מזל"טים לחסל טרוריסטים. אבל יש בינו לבינה פער גדול בנושא – כשאובמה הכריז שהמלחמה בעירק היא מטומטמת, קלינטון הצביעה בעדה.

באופן כללי הנטייה הישראלית הטבעית היא לאהוד נשיאים נצים, מתוך ציפיה שמי שיתמוך בגישה כוחנית של העולם המערבי יתמוך בישראל. אבל קלינטון יוצרת עבורנו בעיה – הזירה שבה צפויה הגישה הקלינטונית להתבטא יותר מכל היא ביחסים קשים עם רוסיה של פוטין ואולי אף בעימות ממשי סביב פשעי המלחמה שרוסיה מבצעת בסוריה.  לישראל אין שום עניין בעימות כזה. האינטרסים של הסונים הנטבחים בחאלב אינם בהכרח האינטרסים שלה. אסד ופטרוניו האירניים הם דבר, אבל המורדים האיסלמיסטים הם כולרה. מצדנו אפשר לאחל בהצלחה לשני הצדדים, שניהם מתעבים אותנו באותה המידה, ואם היו מתפנים מלשחוט זה את זה, היו עלולים להפנות את מרצם הרצחני אלינו.

זה נכון שממשל אובמה הוריד לשפל את הנורמות ביחסים הבינלאומיים כשאפשר למעצמה אחרת להיות שותפה במעשי רצח בהיקף עצום מבלי לשלם על כך מחיר. אבל אובמה לא עשה זאת סתם כך. הוא הבין שעימות עם רוסיה הוא מסוכן מאין כמוהו, ושקידום המרד הסוני בסוריה רחוק מלהיות אינטרס ליבה ששווה לרתום עבורו את המשאבים האמריקנים. הרי אם ידם של הסונים תהיה העליונה בשל הסיוע האמריקני, והם יתחילו בשחיטת גברים, נשים וטף ממוצא עלאווי, יאשימו אותו, לא אותם. אנחנו היינו בסרט הזה עם הנוצרים בסאברה ושאתילה.

ככל שחושבים על כך יותר מבינים שאובמה היה קר וציני, אבל רציונלי. כל החלטה אמריקנית לנהוג אחרת תכניס את ישראל לפינה מאוד לא נוחה. ישראל מחויבת להפגין נאמנות מוחלטת כלפי ארה"ב ולעמוד לצדה לגבי כל החלטה שתקבל בזירת המזרח התיכון, אך מצד שני מדוע שנרצה להרגיז את פוטין, כשמעלליו בזירה הסורית אמנם מעוררים סלידה, אך לא יוצרים קושי אסטרטגי עבור ישראל.

האם בריטניה סובלת מהברקזיט?

לפני ההצבעה על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי הוזהרו הבריטים מהשלכות קשות על כלכלתם אם יחליטו לעזוב. האם כך קרה? עוד לא הגיעה העת לפסק דין סופי בנושא, שהרי אנחנו רחוקים יותר משנתיים מהיציאה הסופית, אבל עצם ההכרזה על יציאה צפויה הייתה אמורה להפחית את התיאבון להשקעות ולהביא לסכנת מיתון.

אז האם בריטניה סובלת מהברקזיט? מתברר שזו שאלה שהתשובה עליה דו משמעית, ותלויה באופן שבו נגדיר סבל כלכלי.

יש הגדרות של סבל כלכלי שהן ברורות מאליהן כמו מחסור גדול, אינפלציה משתוללת, או אבטלה המונית. מכל אלו בריטניה אינה סובלת כלל. המשכורות עולות, האינפלציה נמוכה, שיעור האבטלה הוא הנמוך מזה 11 שנים.

אבל מצד שני שער החליפין של הלירה שטרלינג צנח בחדות מאז הלילה שבו הוכרע שבריטניה תצא מהאיחוד. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של הדבר – בריטניה נעשתה פתאום ענייה יחסית אל מול העולם.

האם משמעות הדבר שבריטניה סובלת? כנראה שלא. אנשים אינם מתייסרים בשל מוצרים תוצרת חוץ שמחירם עלה, מאחר שלרוב יש להם אלטרנטיבות מתוצרת בית. וגם מאחר שהפיחות במטבע מניב אפקטים חיוביים למשק, כמו הגברת התעסוקה והיצוא והקלת נטל החוב הנקוב  במטבע שנחלש.

ישנן כמובן נסיבות ספציפיות שבהן פיחות גורם למועקה קשה לאנשים – למשל מי שחייב לממן תרופה תוצרת חוץ או השתלת איברים או מעוניין לצאת להליך פונדקאות בחו"ל או סתם לבקר קרובי משפחה בארצות זרות או לצאת למסע סביב העולם. גם מי שמתפרנס מעסקי היבוא סובל.

אבל בתמונה הגדולה האפקטים החיוביים של פיחות במדינה כמו בריטניה, שיש לה, להבדיל מוונצואלה, סקטור יצוא תעשייתי שיכול ליהנות ממנו, הם רבים. חלקם קשורים קשר הדוק לליבת הדברים שהופכים בני אדם למאושרים יותר – כמו הגברת התעסוקה והקלת עומס החובות.

סיפור יציאת בריטניה מהאיחוד הוא כולו המחשה לכלל שלפיו אגוזים מקבלים אלו שאין להם שיניים. בריטניה נהנית מהעובדה שהפאונד הוא מטבע עצמאי, והיא משוחררת מכותונת המשוגעים של האירו. אבל גם קודם ליציאתה מהאיחוד נהנתה מכך.

מי שבאמת היה מפיק תועלת עצומה מהיציאה מהאיחוד אלו המדינות שכבולות לאירו והיו צריכות להשתחרר ממנו. אבל בדיוק בשל שלשלאות האירו האוזקות אותן, יציאה מהאיחוד היא עבורן סיפור מסובך ומרתיע, והן נמנעות מלנקוט בצעד הכה חיוני הזה.

מרוגל אלפר ועד למשובטים

טרול, בעגת האינטרנט, הוא מי שמעלה תוכן מתסיס ומעצבן כדי לעורר זעמם של גולשים אחרים וליהנות מתשומת הלב העוינת. בזירת האינטרנט בישראל פועלים שני טרולים בולטים, אינטליגנטיים ביותר, שאני תמיד נהנה לקרוא: רוגל אלפר באתר עיתון הארץ ואמיר חצרוני בפייסבוק.

יש הבדלים בין השניים – חצרוני הוא מוקיון מובהק. אלפר מתיימר להיות רציני – אבל יש גם מכנה משותף. הבוז שלהם כבני אדם בעלי השקפה חילונית רציונלית למיתוסים דתיים ולאומיים. בוז ששניהם מתענגים על יכולתו להוציא מדעתם את אלו שנפשם שבויה לחלוטין במיתוסים אלו.

אלפר וחצרוני מזהים לדעתי בעיה משמעותית באבולוציה של האדם המודרני. חלק גדול מהדחפים שהניעו את האדם ושמרו עליו לאורך הדורות שרד את מבחן הזמן בהצלחה גם כשהאדם נעשה משכיל ודיגיטלי. אנחנו עדיין רעבים כשלא אכלנו ומחפשים מזון. עדיין צמאים כשלא שתינו, גם אם אבותינו תרו אחרי מים, ואילו אנחנו מעדיפים קולה, כמו שמראה הפרסומת המפורסמת המתעדת המעבר מהאדם הקדמון לאדם השותה פפסי.

דחפים ורגשות עתיקים שאפשרו בניית משפחה כמו אהבת צאצאים אחרי לידתם ואהבה לבן זוג גם הם צלחו את הזמנים. אולי לא ביפן, שם הרבה צעירים מסתגרים מול המחשב ומסתפקים בבובות אלקטרוניות כתחליף לרוך אנושי, אבל ביתר ארצות המערב. גם האנשים הכי מתוחכמים והכי משכילים מחפשים אהבה זוגית ואוהבים את ילדיהם. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם רעבים הם זקוקים לאוכל.

אבל מה עם הזיקה הלאומית או הדתית, תחושת ההשתייכות לקבוצה מסוימת והנכונות להקריב קורבנות למענה?

זהו מנגנון שביצירתו הפסיכולוגיה האנושית תמיד עשתה שימוש בכל מיני מיתוסים וסיפורים, שאותן חושפות למשל ברכות החגים לכתיבה ולחתימה טובה שאותן מתעב רוגל אלפר. המיתוסים האלו אינם הגיוניים ברובם כלל וכלל בחשיבתו של אדם מודרני, הם מתקשים לצלוח מבחנים מדעיים או חפירות ארכיאולוגיות. יותר מכך לאומיות ודתיות קשורות היסטורית למעשים רעים מבחינה מוסרית וגם בשל כך מעוררות סלידה והתרחקות.

אבל האם בני אדם מודרניים יכולים לשרוד בלי תחושות לאומיות ודתיות חזקות הגורמות להם להעדיף את קבוצת האנשים אליה הם משתייכים על פני קבוצות אחרות? אם אלו היו משמעותיות כל כך בהישרדות האדם עד היום, קשה להאמין שהצורך בהן גווע כליל.

בהסתכלות רבת דורות אפשר לחשוב על כמה דרכים שבהן הקונפליקט ייפתר:

1)שלום כלל עולמי שיהפוך רגש לאומי שובניסטי למיותר. אחד הפרקים של משפחת סימפסון הראה אמנם בעיה פוטנציאלית – מייד אחרי ההכרזה על שלום כלל עולמי האנושות נותרה חשופה להתקפת חייזרים מהחלל.

2)היעלמותה של השכבה המשכילה, החילונית והקוסמופוליטית. ישרדו רק אלו שאינם משכילים כלל או אלו שמחזיקים במוטציה ייחודית המאפשרת להם להיות משכילים וביקורתיים בחלק מהנושאים, אך לא בנושאים הקשורים למיתוסים לאומיים ודתיים.

הקבוצה המשכילה החילונית כמובן אינה צריכה להיעלם כליל. די בכך שהשפעתה תתאפס. יהיו שיאמרו שישראל תחת ביבי כבר מתקרבת למצב זה.

3)השתלטות דת או לאומיות חדשים שייחודם יעמוד במבחן רציונלי. למשל, כפי שחוזה יובל נח הררי, בני אדם סייבורגים שחלקים מגופם יהיו רובוטים. בני אדם אלו יוכלו לחוש שותפות גורל זה עם זה ונכונות לעמוד מול יתר בני האדם, מבלי להתבסס על סיפורי מעשיות אלא על אחוות אמת.

סדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלק" נותנת דוגמה אחרת לאחווה על לאומית עתידנית – החיבור בין משובטים, שהשיתוף ביניהם יוכל להיות מבוסס על היותם באמת נבדלים גנטית מיתר בני האדם.

אם אין אובר, לפחות תשתפו

בענף המוניות בישראל יש שלוש בעיות, שבעולם הגדול כבר נפתרו:

• רגולציה חונקת – כמעט כל אחד יודע לנהוג. אז מדוע צריך רישיון מיוחד למונית והכשרה מיוחדת לנהג מונית? מדוע שלא כל אחד ייקח את הרכב הפרטי שלו ויציע לאסוף נוסעים. לפני עידן האפליקציות אולי היה זה רעיון בלתי אפשרי. אנשים היו מפחדים להיאסף בידי פסיכים, טרוריסטים וקרימינלים. אבל כשיש אפליקציה שמאפשרת לדרג נהגים מייד אחרי הנסיעה, החשש הזה קטן. מנגנון דירוג שיטתי הוא כלי אמין בהרבה לוודא התאמת נהג מאשר שליחתו לאיזו הכשרה מינימלית.
• העדר גמישות במחיר – לפי החוק מונית בערב חג גשום אמורה לעלות כמו מונית בצהרי יום עבודה רגיל ונעים. התוצאה היא כמובן שאין שום דרך להשיג מונית בעיתוי הראשון (נסו להשיג מונית הלילה!), ויש יותר מדי מוניות בטלות בעיתוי השני.
• שימוש בזבזני במשאב – בדרך כלל מסלולי נסיעה אינם ייחודיים. באותו זמן הרבה בני אדם רוצים לנסוע מנקודה ראשונה לנקודה שנייה. אולם אף על פי שבכל מונית יש מקום לארבעה נוסעים, בפועל היא מאוישת לרוב בנוסע אחד בלבד מלבד הנהג.

אפליקציות אובר וליפט הפעילות בעיקר בארצות הברית, אך גם בארצות נוספות, הצליחו להעמיד פתרון מרשים לכל הבעיות, וכך שיפרו והוזילו את אפשרויות התחבורה בערים הגדולות.  כל אחד יכול להיות נהג, המחיר נקבע דינמית לפי הביקושים ברגע נתון ובחלק מהמקומות קיימת אופציה לשיתוף נסיעות: האפליקציה מחברת בין נוסעים שכיווני הנסיעה שלהם דומים והם חולקים רכב ומשלמים הרבה פחות כסף. על פי כמה כתבות שהתפרסמו לאחרונה אפילו בעיר אמריקנית כמו לוס אנג'לס המשועבדת לחלוטין לרכב הפרטי, הרבה תושבים מתחילים להסתמך יותר ויותר על האפליקציות לצורך התניידות ובעיקר על האופציה הזולה של שיתוף נסיעות לאותו כיוון.

אי אפשר לקחת מישראל כץ את הישגיו הגדולים בקידום תשתיות התחבורה בארץ, כמו למשל פתיחתה של רכבת העמק היום, אבל הוא גם אינו יכול להתנער מהאחריות שבה הוא נושא לאי כניסת אובר לארץ. ואולי פשוט לא הייתה לו ברירה, וזו שיטת הבחירות המפלגתית שאשמה. לובי נהגי המוניות חזק מדי בקרב מתפקדי הליכוד, וכץ אינו מתאבד שיעי. כדי לקדם את אובר בארץ צריך ששר התחבורה יבוא ממפלגה שבוחרת את הח"כים שלה על פי שיטת יש עתיד או כולנו, לא במשאל חברים.

בכל אופן חוק ההסדרים הקרב ובא נושא עמו בשורה גדולה לגבי ענף המוניות. לא בשורה של פתיחתו לכל נהג ולכל מכונית – זהו מדע בדיוני כאמור. אבל בשורה חשובה אחרת – פתיחתו לפתרונות שיתוף נסיעות. בשיתוף יש תרופה, ולו חלקית, לבעיות שציינתי למעלה. מצד אחד, היצע המוניות הזמינות יכול לגדול משמעותית אם נהג יוכל להציע נסיעה לנוסעים נוספים הנוסעים לאותו כיוון גם כאשר המונית שלו כבר נתפסה בידי נוסע אחד. מצד שני, אלמנט של גמישות במחיר יוכל להיכנס לענף. החוק המוצע קובע הנחת חובה של 20% על מחיר התעריף לכל נסיעה שיתופית. אבל בזמנים ובמקומות שבהם השירות השיתופי מתפקד היטב, הוא יכול להצדיק גם הנחה של 50%. אפליקציה כתובה היטב תשנה את אחוז ההנחה באופן דינמי בהתאם לנסיבות, ובכך תביא למוניות בארץ סוף סוף את מנגנון המחיר המשתנה בהתאם לביקוש.

בעולם אובר וליפט אינן ממהרות להכניס את שיתוף הנסיעות לכל עיר, אלא רק לערים הגדולות ביותר. זהו פתרון מורכב הדורש היצע גבוה של נהגים וצפיפות גבוהה של נוסעים פוטנציאלים.  כנראה הדבר מרמז שגם בארץ הפוטנציאל לשימוש בו הוא בעיקר בליבה של גוש דן.

יש כמובן חיסרון לשיתוף נסיעות – נוכחות של זרים ברכב והצורך לקיים איתם סמול טוק מתוך נימוס וכבר תהיתי בעבר אם תוצאתו לא תהיה הפרדת כוחות בין קהילת המופנמים לקהילת המוחצנים.