אין לישראל בעיה לממן הגנה נגד טילים

במאמר שפורסם בסוף השבוע מביא יוסי מלמן את טענתו של ד"ר נתן פרבר כי אין דרך כלכלית לממש את מערכת ההגנה השכבתית נגד טילים שמסתמכת על טילי החץ, שרביט הקסמים וכיפת ברזל. לפי החישוב שלו, הצטיידות בטילי חץ תעלה עד 3 מיליארד דולר, הצטיידות בטילי שרביט הקסמים תעלה עד 2 מיליארד דולר, וכאשר מוסיפים לחישוב את עלותם של טילי כיפת ברזל (אף שנראה שהאומדן לגביהם מופרז ביותר), מגיעים לסכום של עשרה מיליארד דולר לערך, סכום שלהערכתו המשק הישראלי אינו יכול לעמוד בו.

הטיעון הכלכלי הזה הוא בעייתי ביותר לדעתי. ראשית, הטענה שהמשק הישראלי אינו יכול לעמוד בהוצאה חד פעמית, כנראה במלחמה גדולה שתתרחש אולי חלילה פעם או פעמיים בדור, של עשרה מיליארד דולר, היא מופרכת בבירור, שכן יתרות המט"ח של בנק ישראל עומדות כיום על 80 מיליארד דולר, וסכום זה יגדל דרמטית כשתצטרף לו קרן ההכנסות מהגז הטבעי. מימון תקציב הביטחון באמצעות יתרות אלו מעורר שאלות כלכליות ומשפטיות בנסיבות רגילות, אך בנסיבות חירום עליונות יהיה מובן מאליו.

אפשר להוסיף ולומר שכדי למנוע תיסוף בשקל, יש אפילו אינטרס ישראלי למצוא דרכים ראויות לבזבז מט"ח, והגנת ישראל מטילים היא מטרה ראויה ביותר, ואף משתלמת כלכלית בשל הביטחון שתעניק לאזרחים ולמשקיעים. יכול להיווצר מצב מעניין שבו דווקא בגלל הצורך לבזבז מט"ח על צרכי הביטחון, ערך השקל יירד, וכך היצוא יעשה יותר משתלם, משקיעים יזרמו לארץ, יקימו מפעלים וימנעו אבטלה.

שאלה נוספת שמעורר החישוב הפשטני שמציג ד"ר פרבר היא האם באמת לכל טיל וטיל יש עלות קבועה, שייצור המוני אינו מביא להוזלתה? קשה להאמין. כמעט אין מוצר שייצורו ההמוני אינו מביא להפחתת עלותו השולית.

שאלה אחרת היא האם למערכת הגנה כזו לא יהיה קונים ברחבי העולם? לא רק ישראל חשופה לאיומי טילים. קרוב לוודאי שמדינות מסוימות יהיו מוכנות לשלם סכומי עתק כדי שהגנה כזו, אם תוכח כאפקטיבית, תיפרש גם עליהן. רשימה חלקית – דרום קוריאה, סינגפור, מדינות המפרץ.

ולסיום אעיר שהכללת טילי החץ, שרביט הקסמים וטילי כיפת ברזל בחישוב אחד היא מטעה. אי אפשר להשוות בין הייעוד והמשמעות של שתי המערכות – טילי החץ ושרביט הקסמים נועדו למנוע נפילת טילים שיכולים לגרום נזק אסטרטגי עצום, בין אם יהיה להם ראש נפץ לא קונבנציונלי, ובין אם יכוונו לאתרים רגישים.  המיליארדים שיעלו בטלים לעומת המיליארדים שהם עשויים לחסוך בנזקים, שלא לדבר על חיי האדם. לטילי כיפת ברזל אין על פי רוב משמעות אסטרטגית דומה. הגיוני לומר שמדינת ישראל צריכה להצטייד במלאי גדול של טילי החץ, גם אם הדבר יעלה כמה מיליארדי דולרים, וגם להצטייד במלאי מספיק של כיפות ברזל לעימות קצר טווח. בעימות ארוך טווח אולי נצטרך להשלים עם פגיעות לירי תלול מסלול, לפחות כאשר מדובר במטרות לא אסטרטגיות, אך מנגד צה"ל צפוי לגרום להרס נרחב בקרב האויב בזמן קצר. בתקווה, הדבר יגרור הפסקת אש מהירה יחסית ויימנע את התרוקנות מלאי הטילים.

מודעות פרסומת

הספקולנטים הם כמו מאגרי הגז. אסור לבזבזם.

אלי ציפורי כותב בגלובס על בינוניותה של קרנית פלוג. אין לי מושג אם היא בינונית או לא. לדעתי יהיה לה מבחן אחד עיקרי – כמה היא תהיה נחושה לפחת את השקל.

ציפורי מבין את חשיבות הפיחות ומציע לוותר על האמצעי שפישר עשה בו שימוש לשם כך – קניית דולרים, אמצעי שלדעתו מיצה את עצמו, ולעבור למיסוי תנועות ספקולנטים.

עכשיו, אין לי מושג האם הספקולנטים הם בכלל אלו שמביאים לעליית השקל מול הדולר, וייתכן שזהו סתם מיתוס. אבל נניח לצורך העניין שהספקולנטים אחראים להעלאת שער השקל.  אם כך, אז מיסוי של פעולותיהם במטרה להבריחם הוא הגיוני בערך כמו להורות לצה"ל להפציץ את אסדות הקידוח של נובל אנרג'י בים התיכון ולא להותיר מהן כל זכר, כדי למנוע את עליית ערך השקל.

כשהספקולנטים פועלים בשוק המטבע הישראלי, הם מביאים איתם מט"ח, ממש כפי שהגז הבוקע מהקידוחים  מביא עמו מט"ח. ייתכן מאוד שאין לנו ממש מה לעשות היום עם המט"ח הזה, שהכנסתו לארץ תהפוך את תמחור השקל ללא סביר. כפי שייתכן שאין לנו מה לעשות כיום עם רווחי הגז וצריך להכניסם לקרן הון ריבונית שתשקיע אותם בחו"ל.  אבל אין זה אומר שאנו צריכים לזרוק את המט"ח לים, ממש כפי שאיננו צריכים להפציץ את אסדות הקידוח. צריך לאגור את הכסף בצד, וייתכן מאוד שברבות השנים יימצא לו שימוש מועיל, בפרט בייצוב כלכלת ישראל בעת משבר, או בהעברה שיטתית של פירותיו (לא הקרן עצמה) להעלאת רמת החיים וסיפוק צרכי הביטחון.

הברחת ספקולנטים מהארץ שקולה בעצם לוויתור על מאגרי הגז הטבעי. זהו מעשה טירוף חסר אחריות.

מי שיתעמק בנושא ישים לב לעוד נקודה מעניינת – במקום להבריח ספקולנטים מהארץ אפשר פשוט להוריד מסים על חברות יצואניות. גם בדרך זו ייכנס פחות מט"ח לישראל ושער השקל יעלה. אלא שיחי ההבדל הגדול – הברחת ספקולנטים באמצעות כל מיני גזירות תפגע ביסודות ההתנהלות החופשית של המשק הישראלי, בעוד שהורדת מסים על חברות היא דבר מבורך שיגדיל את מה שבאמת חשוב – לא מספרים בגליונות אקסל אלא תעסוקה, יצרניות ויצירתיות.

מינוי קרנית פלוג – הטוב והרע

יש צדדים חיוביים רבים למינוי קרנית פלוג. היא בעלת גישה קפיטליסטית, אך לא קיצונית. מצד אחד מדאיג שהייתה המועמדת של שלי יחימוביץ לתפקיד. מצד שני, אולי בשל כך תהיה לה השפעה מרסנת על נציגי הפופוליזם הסוציאליסטי ושנאת היזמות וההצלחה, שכן אלו ינהגו בה בכבוד.

היא מחויבת למדיניות הריבית הנמוכה וקניית הדולרים של סטנלי פישר, שהצילה את ישראל מהמשבר הפיננסי. נראה שהיא מודעת לנזק ששער חליפין המשקף שקל חזק גורם למשק, אף שבתקופה שבה שימשה כממלאת מקום לא הגדילה עשות בתחום.

הדבר המטריד לגביה הוא שדבריה על העלאות מס ועל העלאת גיל הפרישה משקפים דאגה מוגזמת מגיליונות אקסל לא מאוזנים, וכך גם חרדת הגרעון שהנחילה ללפיד טרם הכנת התקציב האחרון.  כדי שנגיד בנק ישראל ייזכר כאיש מקצוע גדול באמת מוטב לו לזכור שהוא אינו העבד של גליונות האקסל אלא האדון שלהם. תפקידו אינו לדאוג לאקסל אלא לקדם התייעלות, תחרותיות ותפוקה. אלו בתורם כבר יסדרו את המספרים.

ויקטור מדינה המועמד הטוב ביותר לנגיד בנק ישראל

יואל אסתרון ממליץ ב"כלכליסט" על צבי אקשטיין כנגיד בנק ישראל הבא

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3614562,00.html

נראה שאסתרון לא מבין ולא מתעניין במקרו-כלכלה, ולכן משתמש בנימוקים שטחיים מאוד כמו ההיכרות של אקשטיין עם "הפלאפון של גפני" או הגיל של ויקטור מדינה.

אבל מי שמבין במקרו-כלכלה, מבין שלבנק מרכזי של מדינה קטנה במצב של ריבית קרובה לאפס, אין שום דרך אפקטיבית לתמרץ את הכלכלה יותר מאשר פיחות. לממשלה אמנם יש דרך טובה יותר, הרחבת הגרעון באמצעות השקעות נבונות והורדת מסים, דרך שלרוע המזל שר האוצר הנוכחי מתנגד לה, אבל לבנק המרכזי אין.

ויקטור מדינה הוא חסיד הפיחותים הגדול. לפיכך הוא המועמד הטוב ביותר. האירוניה היא ששר האוצר לפיד מתנגד למינויו של ויקטור מדינה, אבל מדינה כנגיד בנק ישראל הוא הסיכוי של לפיד להינצל מהירידה בסקרים ולהיראות כמציל כלכלת ישראל. אם מדינה יחזיר את השקל לאזור ה-4 ש"ח לדולר, תהיה פה פריחה כלכלית יפה, והציבור יזקוף זאת (בטעות) לזכות לפיד.

למה הטבות המס לטבע היו מוצדקות

הפיטורים שמתכננת טבע מוציאים את כל הסוציאליסטים מהחורים, וכמובן מהווים הזדמנות טובה לתרגל שנאת ביבי, בטענה שראש הממשלה אחראי להטבות המס המופלגות לטבע. גלובס מכריז בטיפשותו האופיינית כי ביבי חייב להחזיר מיליארדים לציבור, מיליארדים שניתנו לטבע כהטבות מס.

קשה לתאר כמה אווילית המחשבה שאפשר היה לקחת את הכסף שנחסך מהמסים של טבע ולהרעיף אותו על הציבור.  ראשית, מסתבר שללא הטבות מס, טבע כלל לא הייתה מקימה את המפעל בנגב, ולבטח לא חסרים מקומות אחרים בעולם שהיו שמחים לארח אותה בתנאים טובים. שנית, הבה נניח שהיו מצליחים להוציא מטבע מיליארדים רבים, נאמר עשרה מיליארד שקלים. ואפילו נניח שעדיין הייתה מקימה את מפעליה בארץ ומעסיקה אותו מספר של עובדים.

ובכן, כסף זה שהיה מושג מטבע הוא במקורו מט"ח, כי מושג ממכירת הקופקסון ותרופות אחרות ברחבי העולם. כידוע, בעשור האחרון בנק ישראל נוהג ללכוד כמויות עצומות של מט"ח שמגיעות לישראל ולשים אותן ברזרבות נטולות שימוש במטרה למנוע תיסוף.  לפיכך מה שהיה צפוי לקרות למיליארדים שהיו מושגים מטבע הוא שהם היו מתבלים במחסנים הוירטואליים של בנק ישראל. יתרות המט"ח שלו היו אולי כיום 81 מיליארד דולר במקום 78 מיליארד דולר. בלשון המעטה, לא הייתה בכך הרבה תועלת למשק. למעשה, הדבר היה מגדיל את ההפסדים במאזן בנק ישראל (אומנם הפסדים נטולי חשיבות לחלוטין).

לכל היותר ניתן לטעון שבטווח הארוך מאוד, אם תהיה איזושהי קטסטרופה ויצטרכו לממש את יתרות המט"ח, ניתן יהיה להשתמש בעוד מיליארד או שניים שהיו מוציאים מטבע, כדי להגן טיפה טוב יותר על כלכלת ישראל. כאשר מעמידים את התועלת המעורפלת והזניחה ביחס הזו מול החשש הסביר הרבה יותר שטבע כלל לא הייתה מרחיבה את עסקיה בישראל בלי הקלות מס משמעותיות, ברור שההחלטה להיטיב עם טבע הייתה ההחלטה הנכונה.

שלי נגד טבע

שלי יחימוביץ דורשת מטבע לא לפטר אפילו עובד אחד.

http://www.shelly.org.il/node/8622

 הגישה ההזויה שלה לכלכלה מדהימה כל פעם מחדש.

האם שלי הייתה הולכת להעסיק שבע עוזרות בית ומורה לסינית שאינה צריכה, רק כדי להקטין את האבטלה במשק? כנראה שלא, אז למה לדעתה יש לה זכות לדרוש מחברת טבע להעסיק עובדים שלדעת מנהליה היא אינה זקוקה להם. כולנו הרי נשלם את המחיר על התנהלות גרועה של טבע, כי מניית טבע מככבת בחסכונות ובתיקי הפנסיה של כולנו.

המדינה בוודאי צריכה להילחם באבטלה, אבל עליה לעשות זאת בדרכים הגיוניות, לא בדרכים מופרכות, כמו אלו שמציעה שלי – לדרוש מחברה עסקית להפסיד על העסקת עובדים שאינה זקוקה להם.

מה כן אפשר לעשות? למשל אפשר למנות לנגיד בנק ישראל את ויקטור מדינה, תומך פיחותים יודע. אם ידאג לפחת את השקל חזרה לאזור הארבעה שקלים, יהיה שפע עצום של מקומות עבודה בתעשיית היצוא.  אם טבע תפטר, יהיו אחרים שימהרו לקלוט.

היגיון הברזל של שלי

כתוצאה מקריאת הפוסט המעולה בבלוג דעת מיעוט התוודעתי להיגיון הברזל של שלי יחימוביץ באשר להעדפת העובד על הצרכן:

"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"

מדהים. מנהיגה כלכלית בישראל, אישה שחלק ניכר מהציבור המשכיל בישראל מצביע לה (שהרי, בוא נודה על האמת, עליונותו של הליכוד בפוליטיקה הישראלית נובעת דווקא מהציבור הלא משכיל). וזה עומק הטיעונים שהיא מעלה.

ובכן, לידיעת שלי, אדם עובד, בפרט בתחומים הלא מספקים במיוחד שבהם עובדים העניים שלהם את דואגת, עובד בראש ובראשונה למען הכסף. ואת הכסף הוא לא צריך כדי להציגו בסלון לראווה, אלא כדי לצרוך באמצעותו. אם הסיבה לכך שאנשים עובדים היא יכולתם לצרוך, הרי שכשפוגעים ביכולתם לצרוך, מחייבים אותם לעבוד יותר קשה, או לקבל תמורה פחות מספקת עבור עבודתם.

למען האמת יש שם לסיטואציה הזו ששלי מוליכה אליה, שבה אדם מקבל שכר נאה על עבודתו, אבל כשהוא מנסה לצרוך באמצעותו הוא מגלה שהוא כבר לא שווה הרבה. קוראים לזה יוקר מחיה גבוה, ולתהליך המתמשך של עליית יוקר המחיה קוראים אינפלציה, ואולי אף היפר-אינפלציה, כפי שהיה פה בשנות השמונים.

בדבר אחד אפשר להתנחם לגבי שלי, גם אם תעלה לשלטון ותממש את רעיונותיה הכלכליים האיומים במלואם, לא תוכל להפוך אותנו ליוון או לספרד, כי לנו יש מטבע משלנו. מצד שני, הגורל של ונצואלה גרוע דיו.