אין לישראל בעיה לממן הגנה נגד טילים

במאמר שפורסם בסוף השבוע מביא יוסי מלמן את טענתו של ד"ר נתן פרבר כי אין דרך כלכלית לממש את מערכת ההגנה השכבתית נגד טילים שמסתמכת על טילי החץ, שרביט הקסמים וכיפת ברזל. לפי החישוב שלו, הצטיידות בטילי חץ תעלה עד 3 מיליארד דולר, הצטיידות בטילי שרביט הקסמים תעלה עד 2 מיליארד דולר, וכאשר מוסיפים לחישוב את עלותם של טילי כיפת ברזל (אף שנראה שהאומדן לגביהם מופרז ביותר), מגיעים לסכום של עשרה מיליארד דולר לערך, סכום שלהערכתו המשק הישראלי אינו יכול לעמוד בו.

הטיעון הכלכלי הזה הוא בעייתי ביותר לדעתי. ראשית, הטענה שהמשק הישראלי אינו יכול לעמוד בהוצאה חד פעמית, כנראה במלחמה גדולה שתתרחש אולי חלילה פעם או פעמיים בדור, של עשרה מיליארד דולר, היא מופרכת בבירור, שכן יתרות המט"ח של בנק ישראל עומדות כיום על 80 מיליארד דולר, וסכום זה יגדל דרמטית כשתצטרף לו קרן ההכנסות מהגז הטבעי. מימון תקציב הביטחון באמצעות יתרות אלו מעורר שאלות כלכליות ומשפטיות בנסיבות רגילות, אך בנסיבות חירום עליונות יהיה מובן מאליו.

אפשר להוסיף ולומר שכדי למנוע תיסוף בשקל, יש אפילו אינטרס ישראלי למצוא דרכים ראויות לבזבז מט"ח, והגנת ישראל מטילים היא מטרה ראויה ביותר, ואף משתלמת כלכלית בשל הביטחון שתעניק לאזרחים ולמשקיעים. יכול להיווצר מצב מעניין שבו דווקא בגלל הצורך לבזבז מט"ח על צרכי הביטחון, ערך השקל יירד, וכך היצוא יעשה יותר משתלם, משקיעים יזרמו לארץ, יקימו מפעלים וימנעו אבטלה.

שאלה נוספת שמעורר החישוב הפשטני שמציג ד"ר פרבר היא האם באמת לכל טיל וטיל יש עלות קבועה, שייצור המוני אינו מביא להוזלתה? קשה להאמין. כמעט אין מוצר שייצורו ההמוני אינו מביא להפחתת עלותו השולית.

שאלה אחרת היא האם למערכת הגנה כזו לא יהיה קונים ברחבי העולם? לא רק ישראל חשופה לאיומי טילים. קרוב לוודאי שמדינות מסוימות יהיו מוכנות לשלם סכומי עתק כדי שהגנה כזו, אם תוכח כאפקטיבית, תיפרש גם עליהן. רשימה חלקית – דרום קוריאה, סינגפור, מדינות המפרץ.

ולסיום אעיר שהכללת טילי החץ, שרביט הקסמים וטילי כיפת ברזל בחישוב אחד היא מטעה. אי אפשר להשוות בין הייעוד והמשמעות של שתי המערכות – טילי החץ ושרביט הקסמים נועדו למנוע נפילת טילים שיכולים לגרום נזק אסטרטגי עצום, בין אם יהיה להם ראש נפץ לא קונבנציונלי, ובין אם יכוונו לאתרים רגישים.  המיליארדים שיעלו בטלים לעומת המיליארדים שהם עשויים לחסוך בנזקים, שלא לדבר על חיי האדם. לטילי כיפת ברזל אין על פי רוב משמעות אסטרטגית דומה. הגיוני לומר שמדינת ישראל צריכה להצטייד במלאי גדול של טילי החץ, גם אם הדבר יעלה כמה מיליארדי דולרים, וגם להצטייד במלאי מספיק של כיפות ברזל לעימות קצר טווח. בעימות ארוך טווח אולי נצטרך להשלים עם פגיעות לירי תלול מסלול, לפחות כאשר מדובר במטרות לא אסטרטגיות, אך מנגד צה"ל צפוי לגרום להרס נרחב בקרב האויב בזמן קצר. בתקווה, הדבר יגרור הפסקת אש מהירה יחסית ויימנע את התרוקנות מלאי הטילים.

הספקולנטים הם כמו מאגרי הגז. אסור לבזבזם.

אלי ציפורי כותב בגלובס על בינוניותה של קרנית פלוג. אין לי מושג אם היא בינונית או לא. לדעתי יהיה לה מבחן אחד עיקרי – כמה היא תהיה נחושה לפחת את השקל.

ציפורי מבין את חשיבות הפיחות ומציע לוותר על האמצעי שפישר עשה בו שימוש לשם כך – קניית דולרים, אמצעי שלדעתו מיצה את עצמו, ולעבור למיסוי תנועות ספקולנטים.

עכשיו, אין לי מושג האם הספקולנטים הם בכלל אלו שמביאים לעליית השקל מול הדולר, וייתכן שזהו סתם מיתוס. אבל נניח לצורך העניין שהספקולנטים אחראים להעלאת שער השקל.  אם כך, אז מיסוי של פעולותיהם במטרה להבריחם הוא הגיוני בערך כמו להורות לצה"ל להפציץ את אסדות הקידוח של נובל אנרג'י בים התיכון ולא להותיר מהן כל זכר, כדי למנוע את עליית ערך השקל.

כשהספקולנטים פועלים בשוק המטבע הישראלי, הם מביאים איתם מט"ח, ממש כפי שהגז הבוקע מהקידוחים  מביא עמו מט"ח. ייתכן מאוד שאין לנו ממש מה לעשות היום עם המט"ח הזה, שהכנסתו לארץ תהפוך את תמחור השקל ללא סביר. כפי שייתכן שאין לנו מה לעשות כיום עם רווחי הגז וצריך להכניסם לקרן הון ריבונית שתשקיע אותם בחו"ל.  אבל אין זה אומר שאנו צריכים לזרוק את המט"ח לים, ממש כפי שאיננו צריכים להפציץ את אסדות הקידוח. צריך לאגור את הכסף בצד, וייתכן מאוד שברבות השנים יימצא לו שימוש מועיל, בפרט בייצוב כלכלת ישראל בעת משבר, או בהעברה שיטתית של פירותיו (לא הקרן עצמה) להעלאת רמת החיים וסיפוק צרכי הביטחון.

הברחת ספקולנטים מהארץ שקולה בעצם לוויתור על מאגרי הגז הטבעי. זהו מעשה טירוף חסר אחריות.

מי שיתעמק בנושא ישים לב לעוד נקודה מעניינת – במקום להבריח ספקולנטים מהארץ אפשר פשוט להוריד מסים על חברות יצואניות. גם בדרך זו ייכנס פחות מט"ח לישראל ושער השקל יעלה. אלא שיחי ההבדל הגדול – הברחת ספקולנטים באמצעות כל מיני גזירות תפגע ביסודות ההתנהלות החופשית של המשק הישראלי, בעוד שהורדת מסים על חברות היא דבר מבורך שיגדיל את מה שבאמת חשוב – לא מספרים בגליונות אקסל אלא תעסוקה, יצרניות ויצירתיות.

מינוי קרנית פלוג – הטוב והרע

יש צדדים חיוביים רבים למינוי קרנית פלוג. היא בעלת גישה קפיטליסטית, אך לא קיצונית. מצד אחד מדאיג שהייתה המועמדת של שלי יחימוביץ לתפקיד. מצד שני, אולי בשל כך תהיה לה השפעה מרסנת על נציגי הפופוליזם הסוציאליסטי ושנאת היזמות וההצלחה, שכן אלו ינהגו בה בכבוד.

היא מחויבת למדיניות הריבית הנמוכה וקניית הדולרים של סטנלי פישר, שהצילה את ישראל מהמשבר הפיננסי. נראה שהיא מודעת לנזק ששער חליפין המשקף שקל חזק גורם למשק, אף שבתקופה שבה שימשה כממלאת מקום לא הגדילה עשות בתחום.

הדבר המטריד לגביה הוא שדבריה על העלאות מס ועל העלאת גיל הפרישה משקפים דאגה מוגזמת מגיליונות אקסל לא מאוזנים, וכך גם חרדת הגרעון שהנחילה ללפיד טרם הכנת התקציב האחרון.  כדי שנגיד בנק ישראל ייזכר כאיש מקצוע גדול באמת מוטב לו לזכור שהוא אינו העבד של גליונות האקסל אלא האדון שלהם. תפקידו אינו לדאוג לאקסל אלא לקדם התייעלות, תחרותיות ותפוקה. אלו בתורם כבר יסדרו את המספרים.

ויקטור מדינה המועמד הטוב ביותר לנגיד בנק ישראל

יואל אסתרון ממליץ ב"כלכליסט" על צבי אקשטיין כנגיד בנק ישראל הבא

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3614562,00.html

נראה שאסתרון לא מבין ולא מתעניין במקרו-כלכלה, ולכן משתמש בנימוקים שטחיים מאוד כמו ההיכרות של אקשטיין עם "הפלאפון של גפני" או הגיל של ויקטור מדינה.

אבל מי שמבין במקרו-כלכלה, מבין שלבנק מרכזי של מדינה קטנה במצב של ריבית קרובה לאפס, אין שום דרך אפקטיבית לתמרץ את הכלכלה יותר מאשר פיחות. לממשלה אמנם יש דרך טובה יותר, הרחבת הגרעון באמצעות השקעות נבונות והורדת מסים, דרך שלרוע המזל שר האוצר הנוכחי מתנגד לה, אבל לבנק המרכזי אין.

ויקטור מדינה הוא חסיד הפיחותים הגדול. לפיכך הוא המועמד הטוב ביותר. האירוניה היא ששר האוצר לפיד מתנגד למינויו של ויקטור מדינה, אבל מדינה כנגיד בנק ישראל הוא הסיכוי של לפיד להינצל מהירידה בסקרים ולהיראות כמציל כלכלת ישראל. אם מדינה יחזיר את השקל לאזור ה-4 ש"ח לדולר, תהיה פה פריחה כלכלית יפה, והציבור יזקוף זאת (בטעות) לזכות לפיד.

למה הטבות המס לטבע היו מוצדקות

הפיטורים שמתכננת טבע מוציאים את כל הסוציאליסטים מהחורים, וכמובן מהווים הזדמנות טובה לתרגל שנאת ביבי, בטענה שראש הממשלה אחראי להטבות המס המופלגות לטבע. גלובס מכריז בטיפשותו האופיינית כי ביבי חייב להחזיר מיליארדים לציבור, מיליארדים שניתנו לטבע כהטבות מס.

קשה לתאר כמה אווילית המחשבה שאפשר היה לקחת את הכסף שנחסך מהמסים של טבע ולהרעיף אותו על הציבור.  ראשית, מסתבר שללא הטבות מס, טבע כלל לא הייתה מקימה את המפעל בנגב, ולבטח לא חסרים מקומות אחרים בעולם שהיו שמחים לארח אותה בתנאים טובים. שנית, הבה נניח שהיו מצליחים להוציא מטבע מיליארדים רבים, נאמר עשרה מיליארד שקלים. ואפילו נניח שעדיין הייתה מקימה את מפעליה בארץ ומעסיקה אותו מספר של עובדים.

ובכן, כסף זה שהיה מושג מטבע הוא במקורו מט"ח, כי מושג ממכירת הקופקסון ותרופות אחרות ברחבי העולם. כידוע, בעשור האחרון בנק ישראל נוהג ללכוד כמויות עצומות של מט"ח שמגיעות לישראל ולשים אותן ברזרבות נטולות שימוש במטרה למנוע תיסוף.  לפיכך מה שהיה צפוי לקרות למיליארדים שהיו מושגים מטבע הוא שהם היו מתבלים במחסנים הוירטואליים של בנק ישראל. יתרות המט"ח שלו היו אולי כיום 81 מיליארד דולר במקום 78 מיליארד דולר. בלשון המעטה, לא הייתה בכך הרבה תועלת למשק. למעשה, הדבר היה מגדיל את ההפסדים במאזן בנק ישראל (אומנם הפסדים נטולי חשיבות לחלוטין).

לכל היותר ניתן לטעון שבטווח הארוך מאוד, אם תהיה איזושהי קטסטרופה ויצטרכו לממש את יתרות המט"ח, ניתן יהיה להשתמש בעוד מיליארד או שניים שהיו מוציאים מטבע, כדי להגן טיפה טוב יותר על כלכלת ישראל. כאשר מעמידים את התועלת המעורפלת והזניחה ביחס הזו מול החשש הסביר הרבה יותר שטבע כלל לא הייתה מרחיבה את עסקיה בישראל בלי הקלות מס משמעותיות, ברור שההחלטה להיטיב עם טבע הייתה ההחלטה הנכונה.

שלי נגד טבע

שלי יחימוביץ דורשת מטבע לא לפטר אפילו עובד אחד.

http://www.shelly.org.il/node/8622

 הגישה ההזויה שלה לכלכלה מדהימה כל פעם מחדש.

האם שלי הייתה הולכת להעסיק שבע עוזרות בית ומורה לסינית שאינה צריכה, רק כדי להקטין את האבטלה במשק? כנראה שלא, אז למה לדעתה יש לה זכות לדרוש מחברת טבע להעסיק עובדים שלדעת מנהליה היא אינה זקוקה להם. כולנו הרי נשלם את המחיר על התנהלות גרועה של טבע, כי מניית טבע מככבת בחסכונות ובתיקי הפנסיה של כולנו.

המדינה בוודאי צריכה להילחם באבטלה, אבל עליה לעשות זאת בדרכים הגיוניות, לא בדרכים מופרכות, כמו אלו שמציעה שלי – לדרוש מחברה עסקית להפסיד על העסקת עובדים שאינה זקוקה להם.

מה כן אפשר לעשות? למשל אפשר למנות לנגיד בנק ישראל את ויקטור מדינה, תומך פיחותים יודע. אם ידאג לפחת את השקל חזרה לאזור הארבעה שקלים, יהיה שפע עצום של מקומות עבודה בתעשיית היצוא.  אם טבע תפטר, יהיו אחרים שימהרו לקלוט.

היגיון הברזל של שלי

כתוצאה מקריאת הפוסט המעולה בבלוג דעת מיעוט התוודעתי להיגיון הברזל של שלי יחימוביץ באשר להעדפת העובד על הצרכן:

"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"

מדהים. מנהיגה כלכלית בישראל, אישה שחלק ניכר מהציבור המשכיל בישראל מצביע לה (שהרי, בוא נודה על האמת, עליונותו של הליכוד בפוליטיקה הישראלית נובעת דווקא מהציבור הלא משכיל). וזה עומק הטיעונים שהיא מעלה.

ובכן, לידיעת שלי, אדם עובד, בפרט בתחומים הלא מספקים במיוחד שבהם עובדים העניים שלהם את דואגת, עובד בראש ובראשונה למען הכסף. ואת הכסף הוא לא צריך כדי להציגו בסלון לראווה, אלא כדי לצרוך באמצעותו. אם הסיבה לכך שאנשים עובדים היא יכולתם לצרוך, הרי שכשפוגעים ביכולתם לצרוך, מחייבים אותם לעבוד יותר קשה, או לקבל תמורה פחות מספקת עבור עבודתם.

למען האמת יש שם לסיטואציה הזו ששלי מוליכה אליה, שבה אדם מקבל שכר נאה על עבודתו, אבל כשהוא מנסה לצרוך באמצעותו הוא מגלה שהוא כבר לא שווה הרבה. קוראים לזה יוקר מחיה גבוה, ולתהליך המתמשך של עליית יוקר המחיה קוראים אינפלציה, ואולי אף היפר-אינפלציה, כפי שהיה פה בשנות השמונים.

בדבר אחד אפשר להתנחם לגבי שלי, גם אם תעלה לשלטון ותממש את רעיונותיה הכלכליים האיומים במלואם, לא תוכל להפוך אותנו ליוון או לספרד, כי לנו יש מטבע משלנו. מצד שני, הגורל של ונצואלה גרוע דיו.

יפנים זה עם מוזר

תארו לעצמכם אדם שלוקה במחלה קשה שממלאת את עורו בפצעים ובחבורות כואבים. הוא לא חוסך מאמצים למצוא מרפא. רץ למיטב הרופאים. בוחן בפורומים באינטרנט את הטיפולים החדשניים ביותר. מבזבז זמן וכסף על מטפלים אלטרנטיביים. ומדי פעם, בין התרוצצות להתרוצצות, הוא שולף אקדח ויורה בעצמו.   התנהגות לא רציונלית כל כך. אם אתה רוצה להתרפא, תתרפא. אם אתה רוצה להרוס את גופך, תהרוס. אבל מה ההיגיון לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת?

תמיהה דומה עולה כשקוראים על כך שיפן מתכוונת להעלות את מס המכירות מ-5% ל-8%. זו אינה העלאה זניחה. יפן עושה כיום מאמצים קיצוניים להיחלץ מדיפלציה. הבנק המרכזי שלה מדפיס כמויות עצומות של כסף, דמיוניות ממש, למטרה זו. הכול כדי לעודד את המשקיעים להשקיע ואת הצרכנים לצרוך. ובעת ובעונה אחת, עתה מטילים היפנים מס שמקשה על הצרכן ועלול להוביל למיתון. חוסר עקביות הזוי.

למה כל כך קשה לקלוט את ההבדל בין חובות במטבע המקומי לבין חובות במטבע זר?

יש דבר שגורם ממש השתוממות. יש המון פרשנים כלכליים ופרופסורים לענייני כלכלה שמדברים בביטחון ובידענות על האסון בצבירת חובות ממשלתיים וביחס חוב גבוה, מה שלדעתם יוביל לעליית ריביות דרמטית ולקריסת המשק. כששואלים אותם להוכחה, הם ממהרים לדבר על מדינות כמו יוון וספרד. נראה שהם פשוט לא מסוגלים לקלוט את ההבדל בין מדינה שהחוב שלה נקוב במטבע משלה למדינה שהחוב שלה נקוב במטבע זר. למדינה שהחוב שלה נקוב במטבע משלה יש כסף שצומח על העצים (בחצרו של הבנק המרכזי שלה) ויאפשר לה תמיד לפרוע את החוב. למדינה שהחוב שלה נקוב במטבע זר אין עץ שכזה.

אתה תוהה מה דפוק באנשים האלו, שחלקם הגיעו למדרגת פרופסורים לכלכלה, וחלקם לדרגת שר אוצר (כמו יאיר לפיד שאיים ביווניזיציה של המשק הישראלי, אם תוכניות הקיצוץ שלו לא יתגשמו), וחלקם למדרגת הפרשן הכלכלי הבכיר בארץ (מירב ארלוזורוב).   האם הם נולדו עם איי קיו כה נמוך, גובל בפיגור, שלא מאפשר להם לערוך הבחנה כה פשוטה? קשה להאמין. דברים אחרים שעשו ושכתבו מעיד על איי קיו גבוה. האם מדובר בפגם אורגני באזור מאוד ספציפי במוח האחראי להבחנה הזו? קשה להאמין שהאבולוציה יצרה אזור ייעודי במוח שמטפל בחשיבה מוניטרית המתאימה למאה ה-21.  אז מה כן? תעלומה.

כפי שכותב היום פול קרוגמן בהתייחס לטענה של קנת רוגוף (הזכור לרעה). אין שום מודל כלכלי שמצדיק את הטענה שמדינה השבויה בריביות קרובות לאפס, שהחוב שלה נקוב במטבע משלה, צפויה להגיע למשבר חוב בשל גרעון. אין שום הצדקה, במילים אחרות, למדיניות הקיצוצים שהונהגה בבריטניה. אין שום הצדקה, במילים אחרות, למדיניות הקיצוצים שהנהיגו פה סטנלי פישר, קרנית פלוג ויאיר לפיד.

איני בא לומר שמדינה עם מטבע משלה לא יכולה תיאורטית להחליט להפוך לזימבבואה, לתת מיליונים לכל אזרח וכך להפוך את כספה לחסר ערך. הדבר יוליד אינפלציה דרמטית. אבל כאשר הריביות הן באזור האפס, מה שמעיד שבשווקים מסתובב הרבה פחות כסף מהנדרש, לדבר על התסריט הזימבבואי זה כמו להזהיר חולת אנורקסיה שאסור לה לאכול מלפפון ועגבניה, פן תהפוך למקרה קשה של השמנת יתר. בוא קודם נגיע למצב שחולת האנורקסיה מתייצבת על משקל נורמלי. אחר כך נפחד מהשמנה.

האם דה מרקר מתחרפן?

נראה שדה מרקר עובר תהליך של התחרפנות מסוימת. אפשר לראות זאת בשנאת העשירים שנושבת מהמאמרים של איתן אבריאל, מההתמכרות של גיא רולניק למדד הפריון שהוא פיקציה סטטיסטית מטופשת, ועכשיו במאמר רדיקלי שמפורסם ככותרת ראשית ודורש לתקן את מערכת הכסף מהיסוד, להפסיק לתת לבנקים לשלוט בהנפקת החובות.

הבעיה היסודית שהמאמר מצביע עליה היא אכן בעיה, אבל היא ניתנת לפתרון בצורה הרבה פחות רדיקלית והרבה יותר פשוטה מהאלטרנטיבה שמוצעת לה במאמר.

אם נוצר מצב שבו יש יותר מדי חובות במשק והדבר גורר מיתון, פשוט צריך סובלנות גדולה יותר לגירעון ממשלתי ולהפחתות מס, בהתאם לאסכולה הקיינסיאנית שהיא במיינסטרים של הכלכלה.

בעקבות הגדלת הגרעון והפחתות המס, המגזר הפרטי יקבל יותר כסף מהממשלה ולכן יהיו לו פחות חובות. לממשלה אמנם יהיו יותר חובות, אבל מאחר שהחובות נקובים במטבע שהממשלה יוצרת בעצמה ברצונה השרירותי , החובות האלו לא מסכנים אותה בחדלות פירעון ובעצם לא מהווים שום איום. הרי תמיד יהיה ביכולתה להדפיס עוד כסף לפרוע את החוב.

אם אכן דה מרקר היה מקדם סובלנות גדולה יותר לגרעונות ממשלתיים ולהפחתות מס, בתקופה שבה הריבית נמוכה מדי והמגזר הפרטי שקוע בחובות, זה היה נפלא. למרבה הצער ההיפך הוא נכון – הרי היו אלו כתבי דה מרקר שציינו את הגירעון הנוראי כאות לכישלון של ממשלת נתניהו ושל מדיניות הורדת המסים שלה. בעוד שהגרעון הזה היה הישג גדול, לא כישלון. והפחתתו בידי לפיד – טעות איומה.