מי זה בא שר האוצר הבא?

זהות מתחזקת בסקרים. אולי אפילו תקבל יותר מארבעה מנדטים אם תימשך המגמה הנוכחית, ואולי אולי תהיה לכלכלן הבכיר שלה, גלעד אלפר, תביעה על תיק האוצר שתהיה לגיטימית יותר ואפשרית יותר פוליטית מזו של שר האוצר הנוכחי משה כחלון. אלפר מאמין באסכולה האוסטרית בכלכלה. ככלכלן אוסטרי מצוי ניבא אלפר כבר לפני שנים את קריסת כלכלת ארה"ב הגרעונית. (כמובן, הגרעון רק גדל אבל הכלכלה האמריקנית חזקה מאי פעם).

מעורר חשש יהיה לראות איך מתפקד בפועל כשר אוצר מישהו שבמוחו האידיאל הוא אוטופיה של כלכלה אוסטרית – הוצאות נמוכות, מטבע חזק, גרעון קשיח, ריבית גבוהה. ארבעה דברים מחרידים שכלכלת ישראל ממש לא צריכה ברגעים אלו. כמו בבדיחה על הקומוניזם, לפני שיעשו את הניסוי האוסטרי עלינו, מוטב שיעשו אותו על עכברים.

אבל קומוניזם הוא רוע צרוף ומוחלט, בעוד שבאסכולה האוסטרית אור וחושך משמשים בערבוביה. האוסטרים אינם מבינים שהתמריץ החזק ביותר לפתיחת עסקים, לצמיחתם ולהתחזקותם הוא שטרות כסף בידי הציבור. כשלציבור אין כסף, כל תמריץ אחר, מוצלח ככל שיהיה, הוא חסר ערך. כל צמיחה כלכלית חייבת להתחיל בכך שלאנשים יהיה ביד כסף לקנות במכולת, כמו שכל משחק מונופול מתחיל בחלוקת שטרות צעצוע, ואם פספסת את השלב הזה במונופול, המשחק לא יתרומם, גם אם יהיו בו אלף אלמנטים כלכליים מוצלחים אחרים.

אחרי כל זה ובהנחה שאיכשהו כן נעבור תחת אלפר בהצלחה את שלב חלוקת הכסף במשחק הכלכלי, צריך לומר לזכות האוסטרים שהם מאמינים אדוקים בחופש כלכלי. וחופש כלכלי הוא תמריץ פנטסטי כמעט לכל דבר טוב בכלכלה. איזה תענוג יכול להיות לחיות במדינה שבה שר האוצר לא מפנטז על הטלת מס ירושה ועל מס דירה שלישית אלא על הפחתת מס שבח ומס רווח הון, שלא חולם על שיעבוד קרקעות למיזמים מפוקפקים של המדינה אלא על שחרורם ליוזמה הפרטית החופשית. שאינו עסוק בחנופה להסתדרות אלא מוכן להתעמת איתה.  שלא מנסה לפקח על מחירים של מוצרים אלא חפץ לתת לשוק החופשי לקבוע אותם. שלא מגונן על חקלאים מתחרות עם תוצרת העולם, אלא חותר להציף את השווקים שלנו במיטב שמגיע מאירופה.

פיטר שיף והטעויות הקולוסאליות

ישנו איש עסקים אמריקני בשם פיטר שיף. הוא מתבלט בהיותו טועה סדרתי. לאורך השנים האחרונות כמעט כל מילת ניבוי שיצאה מפיו התבדתה, וההיפך הגמור קרה. למה שיעניין קורא עברית כלשהו איזה טעויות עשה או לא עשה אחד בשם פיטר שיף מקונטיקט? ובכן, פיטר שיף הוא אחד הקולות הבולטים כיום במסגרת מה שמכונה האסכולה האוסטרית. על האסכולה האוסטרית כתבתי בעבר בהרחבה. היא לא פופולארית באקדמיה, תודה לאל, אבל פופולארית בדיון החופשי באינטרנט. מאמריו של שיף תורגמו לא פעם באתר מידה, ורעיונותיו או רעיונות דומים לשלו מובעים בידי כותבים עבריים בולטים מהאסכולה שלו כמו גלעד אלפר ואורי רדלר.

שיף תמיד מתואר כמי שחזה את המשבר הפיננסי הגדול ב-2008. האם דבר זה מלמד על יכולת ניבוי גבוהה לאורך שנים? כדי לבחון זאת עשיתי גוגל על דברים שפיטר שיף אמר וצוטטו בעברית לפני חמש או שש שנים. מספיק זמן עבר לדעתי כדי לבדוק תוקפן של נבואות.

הזהב יזנק

התמוטטותו הצפויה של הדולר עקב גירעונות הענק שצבר הממשל האמריקאי, עתידה להזניק את מחיר הזהב ל-5,000 דולר לאונקייה – פי חמישה מרמתו הנוכחית – בשנתיים הקרובות (ספטמבר 2009)

המציאות: ביום שבו התפרסמה הנבואה בשנת 2009 עמדה תעודת הסל הצמודה למחיר הזהב GLD על 98 דולר. כיום היא עומדת 113 דולר. בערך עלייה של 2% בשנה. לא השקעה מדהימה במיוחד. באותן שש שנים מדד המניות האמריקני יותר מאשר הכפיל את עצמו.

התשואה על השקעה בסין תהיה גבוהה מזו שעל השקעה בארה"ב

שיף אופטימי לגבי שוק המניות של אסיה, ובמיוחד סין. "אני מושקע בהרבה מניות, אבל לא בארה"ב. פה בארה"ב, יש לנו ראלי של שוק דובי", אמר שיף. (ספטמבר 2009)

המציאות: ה-s&p 500 עלה 123% מהיום שבו התפרסם ההגיג הזה בשם שיף. תעודת הסל הפופולארית על המניות בסין (FXI) עלתה לעומת זאת בשיעור מאכזב של 26%. זה לא הרבה לאורך תקופת גאות עולמית בת שש שנים.

צפויה היפר-אינפלציה

שיף הזהיר כי ניסיונות הממשל בארה"ב להגביר את הצריכה הפרטית על ידי הדפסה מוגברת של כסף צפויים להוביל למיתון אינפלציוני, ולהתמוטטות של הדולר עקב התפרצות היפר-אינפלציה בארה"ב. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של היפר-אינפלציה. אין מדובר בתופעה לא נפוצה. היות שכסף הוא רק נייר, קל לציבור לאבד אמון בו. (דצמבר 2008)

המציאות: האינפלציה מאז 2009 עמדה בארה"ב על כ-2% בשנה בערך, השיעור שאליו כיוון הפדרל ריזרב מראש. הדבר מתבטא בין השאר בכך שמחירי הדלק כיום באמצע 2015 נמוכים משמעותית מכפי שהיו במהלך רוב 2008.

כבר ב-2008 כששיף הוכתר כחוזה מרחיק ראות בעקבות המפולת הפיננסית היו שפקפקו בחוכמה אם הוא ראוי למוניטין הזה. היום, שבע שנים מאוחר יותר, ברור שהקשר בין תחזיותיו לבין המציאות רופף ביותר, ואם האוסטרים מתבשמים מתורתו, זה אומר משהו עליהם.

טיעונים שהאוסטרים מתקשים להתמודד איתם

הוויכוח הישן שניהלתי בבלוג שלי עם מאמינים באסכולה הליברטריאנית-אוסטרית התעורר לתחיה לאחרונה. האוסטרים מאמינים שצריך לשמור בקפידה על כללים כמו העדר גרעון תקציבי, מטבע צמוד לבסיס הזהב ושערי ריבית גבוהים. כל אלו בעיניי רעות חולות והרות אסון. בויכוחים עם האוסטרים תמיד בסופו של דבר ההתמקדות שלי חוזרת לשלושה טיעונים שהאוסטרים אינם מסוגלים לענות עליהם, והנה הם:

ההשקפה האוסטרית בזה להשקפת השוק ובכך דומה לקומניזם

מה שמאפיין את הקומוניזם יותר מכל הוא האמונה בקיומה של רשות מרכזית שבסמכותה לקבוע מראש כיצד יתנהלו הדברים. אין מקום באמונה הקומוניסטית לשווקים פתוחים ומשוכללים שיסתמכו על חוכמת ההמונים ויקבעו את המחירים. רק לרשות מרכזית של ביורוקרטים. האוסטרים שאמורים להיות לכאורה הכי רחוקים מסוג כזה של השקפה, בפועל מאמצים אותה לחלוטין בכל מה שקשור להסתכלותם על הכסף. כפי שהקומוניסט האדוק חושב שהכול נקבע מראש בכתבי מרקס, ואין לשוק שום דבר נבון להוסיף, כך האוסטרי חושב שיש עקרונות שנקבעו מימים ימימה בכתבי ראשי האוסטרים וחיוניים למנוע פשיטת רגל ואינפלציה כמו שמירה על רמת ריבית מסוימת ואיזון תקציבי. העובדה שהשוק זועק, על ידי הריביות הנמוכות שהוא דורש, או על ידי העלות הנמוכה של אג"ח צמודות מדד, שהוא כלל אינו חושש מחוב ממשלתי ושאינפלציה כלל אינה הסכנה בעיניו, אינה מטרידה את האוסטרי. למנהיג ברית המועצות חרושצ'וב מיוחסת האמרה שכאשר העולם כולו יהיה קומוניסטי, עדיין יידרש לשמור על קפיטליזם בשוויץ, כדי שהשווקים בה יוכלו לספר לנו מה המחירים של כל דבר. האוסטרי אפילו סקרן פחות מחרושצ'וב לגבי מה שיש לשווקים לומר, לפחות בכל הקשור למחיר הכסף, דהיינו הריבית. הוא יהיר מכדי לחוש צורך להתייעץ עם השוק לגביה.

ההשקפה האוסטרית מתעלמת מכך שכל מה שהיה רע בשנות השלושים הועצם מאז – אז מדוע השפל הגדול לא חזר?

האוסטרים תולים את השפל הגדול ואת התמשכותו בדברים שעשה הנשיא רוברט הובר בשנות השלושים – הוא התערב יותר מדי בעניינים ולא נתן לכלכלה להשמיד את עצמה עד שתהיה בשלה להתחלה מחודשת. זו תמונת המראה של הסבר המיינסטרים, ההגיוני בהרבה, למה שהיה רע עם הובר – הוא לא עשה מספיק. לכל הדעות רוזוולט היה נשיא מתערב הרבה יותר מאשר הובר, ודווקא בתקופתו ארה"ב החלה לצאת מהשפל הגדול, וההתערבות הגדולה מכולן – מלחמת העולם השנייה וגיוס המשאבים ההמוני של האומה לטובת המאבק בגרמניה וביפן – היא שחילצה סופית את אמריקה מהמשבר.

יותר מכך, מאז הובר ה"פשעים" של התערבות הממשלה בכלכלה הועצמו לאין ערוך – התקציב של הובר היה בסך הכול 4% מהתמ"ג האמריקני, ולפיכך גם אם רצה באמת לנקוט במדיניות מרחיבה, יכולתו לעשות כן הייתה מוגבלת מאוד.  אצל הנשיא רייגן, גיבור שמרני, התקציב היה כבר יותר מחמישית מהתמ"ג, והגרעונות גדולים מאלו שאצל הובר. אצל אובמה בשנות כהונתו הראשונות, השנים שבהן, לצד בן ברננקי, הציל את כלכלת ארה"ב משפל גדול חדש, הגרעונות הגיעו לשיא גדול עוד יותר מזה שהיה אצל הובר, ויחס התקציב לתמ"ג התקרב כבר לרבע (נתונים היסטוריים באתר הזה).

גם אם בוחנים את המדיניות המוניטרית, בזמן הובר הונהג בסיס הזהב, בדיוק כמו שהאוסטרים אוהבים. בסיס הזהב מקבע את שער המטבע בהתאם לשווי כמות מסוימת של זהב, ואינו מאפשר להוזיל את ערך הכסף על ידי פיחותים. בזמן רוזלווט בסיס הזהב נזנח, לאחר מכן אומץ שוב בפחות נוקשות והחל מעידן ריצ'ארד ניקסון ננטש כליל. החטאים האנטי אוסטרים אם כך רק גדלו וגדלו ובכל אופן שפל גדול לא חזר בשנית. מעולם ארה"ב לא חוותה שוב 24% אבטלה, אפילו לא חצי מזה.

האוסטרים אינם מוכנים ללמוד מכישלון נבואותיהם

פיטר שיף הוא משקיע בולט מהגישה האוסטרית. לזכותו ייאמר שהוא מוכן להסתכן בנבואות, אך כפי שמסכם אתר שעוקב אחרי נבואות פיננסיות:"אם היית מקשיב לו, היית מאבד את חולצתך". הוא ניבא קריסה בדולר, והדולר גואה. הוא ניבא זינוק בזהב, והזהב נפל. הוא ניבא עלייה באינפלציה ובריביות, ואנחנו עם אינפלציה וריביות בשפל היסטורי. הוא ניבא קריסה בשוק המניות, אבל המדדים בשיא כל הזמנים. אין מדובר באיזה משקיע בודד וזניח, שאני חוגג על משוגותיו. האוסטרים כולם מדברים בגוון אחיד – מנבאים אינפלציה מסחררת, ריביות בשמים, פשיטות רגל המוניות וזינוקים חדים במחירי הסחורות. גם אורי רדלר ייעץ לבנק ישראל להשקיע בזהב בספטמבר 2011. מאז הזהב צנח בשליש. זה בסדר לטעות. אני מסתכן בניבויים מדי פעם ומתגלה כאהבל. למשל ניסיתי לחזות את תוצאות הבחירות והדיוק היה על הפנים. הסקתי מכך שאני גרוע מאוד בחיזוי מנדטים. האם האוסטרים יסיקו מתישהו שהעקרונות שלהם הם כלים עלובים מאוד בניבוי עתיד הכלכלה ויתחילו לעשות חשבון נפש ולהקשיב לכאלו שכן מבינים.

נביאי האינפלציה השוטים

לכל אורך המשבר הפיננסי, ולכל אורך הדפסת הכסף הגדולה שביצעו הבנקים המרכזיים בעולם כתגובה לו, שמענו את נביאי האינפלציה, אנשי הימין הכלכלי המוניטרי, נאמני האסכולה האוסטרית ונספחיה, מתריעים מפני הסכנה שהכסף יאבד את ערכו והמחירים יעלו בחדות.
העובדה ששום התייקרות לא נראתה במחירים בסופרמרקטים לא הרתיעה אותם משתי סיבות. ראשית, הציבור נוח לרטון ולהתמרמר ולכן קל להצביע על אי אלו מחירים שכן עלו כסימן לכך שקיימת אינפלציה, רק שהיא מוסתרת בידי קונספירציית ענק כלשהי.
שנית, ניתן היה להצביע על מחירי הסחורות שחלקם אכן היו גבוהים מאוד – נפט, זהב, ברזל לבנייה וכיוצא באלו ולטעון שהם מצביעים על אינפלציה שאינה נספרת.
מה יאמרו עתה כל נביאי האינפלציה השוטים כאשר הזהב מצוי בדעיכה ממושכת, הנפט צולל בחדות ומחירי הברזל בקריסה מדהימה.

כיצד העלאת שכר המינימום מאיימת על האסכולה האוסטרית

באחד הפוסטים הקודמים הסברתי מדוע לדעתי העלאת שכר המינימום היא רעיון טוב. בארה"ב נושא העלאת שכר המינימום הוא נושא חם מאוד. הליברטריאנים-אוסטרים, אלו שחושבים שכל התערבות ממשלתית בכלכלה היא הרת אסון, מתחלחלים מהאפשרות ששכר המינימום יעלה. מאחר שיש להם השפעה רבה בחוגי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס האמריקני, הם מצליחים להרים מכשולים ותהליך העלאת שכר המינימום יהיה כנראה איטי ומייסר ויתרחש ביוזמת המדינות ולא הממשל הפדרלי.

בלוגר אמריקני ניתח היטב את העניין. כל כך טוב שאני מרגיש צורך לתרגם חופשית ולצטט פה את עיקר דבריו:

לפי התיאוריה הכלכלית הליברטריאנית, הכנסתו של כל אחד זהה לערך שהוא מייצר.  אנשים שמרוויחים פחות מ-10$ מרוויחים כך, משום שהם יוצרים ערך השווה פחות מ-10$. במצב זה, העלאת שכר המינימום ל-10$ לשעה תגרור אבטלה עצומה שכן אף אחד לא ישלם 10$ לשעה לעובד כדי שייצר עבורו ערך שנופל מ-10$ לשעה. על כן מרוויחי שכר המינימום יפוטרו בהמוניהם ותיווצר אבטלה עצומה.

המציאות כמובן היא ששיעור האבטלה כמעט שלא ישתנה בעקבות העלאת שכר המינימום. כך יוכח שהתיאוריה הליברטריאנית היא מופרכת לגמרי והליברטריאניים יחוו דיסוננס קוגניטיבי רציני. זו הסיבה שהם חוששים מהעלאת שכר המינימום ודוחקים ברפובליקנים לצאת נגדה למלחמה שערה.

יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק שלישי

בעקבות שני הפוסטים שלי בנושא התיאוריה האוסטרית במקרו-כלכלה, הראשון שבו הסברתי בקצרה מה היא טוענת (בגדול – אסור לאף גורם ממשלתי להתערב לעולם, גם ברגעי המשבר הגדולים ביותר, במה שעושה השוק החופשי בתבונתו האינסופית), והשני שבו הסברתי מדוע הטענה לא מחזיקה מים, קיבלתי כמה וכמה תגובות נרגזות, ואייחד את הפוסט לעיקר הטענות ולתשובותיי.

כל התערבות בשוק רק תגרום נזק, השוק החופשי יידע לתקן את עצמו

האוסטרים משולים לסדרן באולם תיאטרון דחוס שבו התפשטה שמועת שווא על שריפה. המונים מנסים לצאת, רומסים זה את זה, קיימת סכנת חיים ברורה ומיידית. כשמשדלים את הסדרן להתערב ולהכריז שאין אש, אין עשן והעניינים בשליטה, הוא מסרב באומרו שהדברים ייפתרו מעצמם. יהיו כאלו שיברחו, יידחסו ואולי יימעכו, אבל בטח גם יהיו כאלו שיידעו לנצל את המושבים הטובים שהתפנו מול הבימה.

ובכל אופן, אם ניתן לשוק החופשי להתנהל בשקט, בסוף דברים ייפתרו מעצמם

זו השקפה שאולי היא נכונה, אם אנחנו נכונים להמתין שנות דור, אבל שנות דור זה יותר מדי. כפי שאמר קיינס במשפטו המפורסם ביותר, אולי דברים ייפתרו בטווח הארוך, אבל "בטווח הארוך כולנו מתים". ומי יחזיר לאנשים את שנות הסבל, האבטלה, העוני והמחסור? גם אין דרך להבטיח שהמנגנונים הבסיסיים שמקיימים את המדינה יחזיקו מעמד כל הזמן הזה ולא יפנו מקום לברבריות פרועה. אנחנו רואים את עליית הנאו נאציזם ביוון כיום, ונזכרים במה שקרה בגרמניה בשנות השלושים.

ולמה לא להצמיד לפחות את המטבע לבסיס הזהב?

בסיס הזהב זו עוד אובססיה של האוסטרים שרוצים להצמיד כל דבר למחיר הזהב. הזהב נתפס כתקן מטבע נקי מהתערבות ממשלתית. מכיוון שהתערבות ממשלתית היא בעיניהם טומאה, זהב נתפס בעיניהם כדבר הכי טהור. רון פול, מנהיג רוחני של האוסטרים, וחבר קונגרס די הזוי (וגם עוכר ישראל לא קטן), הצהיר שתיק ההשקעות שלו מורכב בעיקר מזהב. אורי רדלר, אולי האוסטרי הכי בולט בישראל, קונן בספטמבר 2011 על כך שבנק ישראל לא קנה זהב במקום דולרים לעתודות המט"ח שלו.  מאז מחיר הזהב כבר נחתך ברבע.

כל אלו השקפות שסיימו דרכן במאה ה-19. לא ברור מה הטעם לתלות את היצע הכסף בכלכלה בקדחות זהב שרירותיות במקום בצרכים אמיתיים של המשק. נכון שאת הצרכים האלו קובע הבנק המרכזי. אך הוא לא עושה זאת באופן שרירותי, אלא מקשיב לקול השוק, כפי שמתבטא בשינויים במדד המחירים לצרכן.  בכך הוא נותן לצרכי השוק החופשי, כפי שמתבטאים בהתנהגות השוק החופשי, הרבה יותר מקום משהייתה נותנת הצמדה שרירותית ומוזרה למחירה של איזו מתכת שמהלכת קסם על אנשים שאוהבים דברים יפים ויקרים.

מילטון פרידמן היה כלכלן דגול וגם הוא בעצם האמין בתיאוריה האוסטרית

מילטון פרידמן סלד מההשקפה האוסטרית. למעשה, הוא האשים את האוסטרים בעלייתה של ההשקפה הקיינסיאנית שדגלה בהתערבות ממשלתית מאסיבית. לדעתו, האלטרנטיבה שהאוסטרים הציעו, לתת לכלכלה לחסל את עצמה, עד שבסוף איכשהו דברים יצמחו מההריסות, הייתה כה לא אטרקטיבית שהביאה כלכלנים לזוז לקצה השני. כפי שהוא סיכם זאת:"אני חושב שתיאוריית המחזור הכלכלי האוסטרית גרמה לעולם מידה רבה של נזק".

בפשטנותו הימין הכלכלי באמריקה זוכר את פרידמן כגיבור שוק חופשי ומניח שדגל בחוסר התערבות מוניטרי, אבל ההיפך הוא הנכון. פרידמן אפילו קרא לבנק המרכזי של יפן לנקוט במדיניות תמרוץ רדיקלית כדי לעודד את המשק, דבר שבאיחור רב היפנים אכן התחילו לעשות השנה.

האם השפל ב-1920 לא מוכיח את צדקת האוסטרים?

לאוסטרים יש ערגה למשבר הכלכלי שאירע קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. לדעתם הוא מוכיח את צדקתם. הממשלה והבנק המרכזי לא עשו כלום והכול נפתר מעצמו. האירוניה היא שמה שנראה שקרה שם הוא בדיוק ההיפך – הבנק המרכזי הוא זה שחולל בעצמו את המשבר על ידי העלאת ריביות חדה כדי לעצור את האינפלציה שהשתוללה אז, והוא זה שפתר אותו כשהוריד את הריביות כשהאינפלציה חוסלה והמטרה הושגה. זה דומה למה שיעקב פרנקל עשה בפחות דרמטיות בשנות התשעים כדי לעצור את האינפלציה – הנהיג ריבית גבוהה שהעלתה את האבטלה. יש למשבר מסוג זה מעט מאוד קשר למשברים בשנות השלושים וגם בזמננו – שנובעים מהתפוצצות בועה וצניחת ערך נכסים.

זהו חומר קריאה איכותי בנושא, אבל עליי להודות שדעותיי בסוגיה האוסטרית לא נובעות מויכוח אקדמי על תקופה שעבר עליה כלח ואיני יודע עליה הרבה, אלא משילוב של שכל ישר עם מה שאנו רואים בעינינו בעשורים האחרונים.

מה אנחנו רואים בעינינו?

אנחנו רואים שכל מדינה שבחרה להשתמש ביכולת שלה להדפיס כסף כדי להגדיל תקציבים או\ו להזרים כסף לשווקים נמצאת במצב טוב יותר ממדינות שלא. ישראל נמצאת במצב מצוין בזכות מדיניותו המרחיבה של סטנלי פישר בזמן המשבר. ארצות הברית מתאוששת בזכות ההקלה הכמותית של בן ברננקי, ובלי ההיפר-אינפלציה שהאוסטרים הבטיחו לנו, אפילו איסלנד שהייתה לרגע כה אומללה התאוששה כבר, כי יש לה מטבע משלה והיא לא לכודה במטבע מקובע.

אז מי לא התאושש?

יוון, קפריסין, ספרד – אלו מדינות שמגשימות בעצם מדיניות אוסטרית. ממשלותיהן והבנקים המרכזיים שלהן לא עושים כלום, כי הם לא מסוגלים לעשות כלום. הם כבלו את עצמם לסד העינויים המפלצתי של מטבע האירו. האוסטרים הרי אוהבים את האירו, הוא מצמיד את המטבע, אומנם לא לזהב כמו שהם אוהבים, אבל בכל אופן הצמדה למשהו.

אבל יוון, ספרד וקפריסין זה סיפור אחר – זה בגלל שהאנשים שם בטלנים והשקיעו את עצמם בהמון חובות

ארגנטינה ב-2001 ומדינות מזרח אסיה ב-1997 היו במצב לא יותר טוב מיוון וספרד, ובכל אופן הן בסופו של דבר התאוששו במהירות מפתיעה. מה שלא קורה בדרום אירופה. מדוע הן התאוששו? בראש ובראשונה כי הן אמנם הצמידו עצמן למטבע זר, אבל ידעו לצאת די במהרה מההצמדה הזו כשהתבררה כאסון. בכך הן אפשרו התערבות אפקטיבית של הממשלה ושל הבנק המרכזי. גם כשחוקרים את המשבר בשנות השלושים, מגלים שהמדינות שנקטו בהצמדה לבסיס הזהב סבלו הרבה יותר זמן.

אם המסקנה היא שבעצם התערבות ממשלתית זה טוב, אז הצעד הבא הוא סוציאליזם, ואולי קומוניזם?

קיינס היה קפיטליסט, ופרידמן היה ארכי-קפיטליסט. המשותף לשניהם, ששניהם היו מעט יותר מתוחכמים מהאוסטרים. הם הבינו שגם אם ב-99% מהמקרים השוק החופשי יודע לדאוג לעצמו, יש אחוז אחד מהמקרים שבו מישהו צריך לדאוג לו.

קיינס בעצם הגן על הקפיטליזם בשנות השלושים. הוא הסביר שמה שבני דורו חזו בו היה בגדר תקלת מנוע, לא קריסתה של קונספציה שלמה. הוא סבר אז שלקפיטליזם יש סיכוי להמשיך, אחרי תיקון קל. וכך באמת קרה כשרוזוולט יישם את משנתו.

גם בשנים האחרונות היו שניסו לקחת את המשבר העולמי ולהשתמש בו כדי לקעקע את הסדר הקפיטליסטי, כאילו יש להם אלטרנטיבה טובה יותר. אבל האמת הייתה ונותרה שאין שיטה שנותנת תמריצים טובים יותר לאנשים, כדי שיעשו דברים שיביאו תועלת לעולם במירב היעילות והתפוקה. אין זה אומר שפה ושם לא נדרשת יד מכוונת, כדי לוודא שמערכת התמריצים הזו תימשך בסדרה. למעשה גם האוסטרים מודים בכך במישור אחר, שכן למיטב ידיעתי גם הם מבינים שאין מקום להפריט צבא ומשטרה.

לסיכום, נקווה לשנה כלכלית טובה, שבה אפילו האוסטרים יתגמשו קצת, ויפסיקו לעשות את המוות לכלכלה העולמית.

יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק שני

בפוסט הקודם תיארתי את עיקרי המחזוריות שמתארת האסכולה האוסטרית, ריבית נמוכה מעודדת השקעה גרועה והיא מצידה מובילה למשבר אשראי. משבר האשראי בתורו מסיט משאבים מהשקעה לצריכה והכלכלה מתאזנת. כל התערבות של הרשויות בתהליך הטבעי הזה רק תגרום נזק.

הבעיה היא שהתיאור הזה אינו תואם למה שעינינו חוזות בו במציאות.

כלומר, את החלק הראשון עדיין אפשר להצדיק, בפרספקטיבה של המשבר העולמי האחרון, ואולי גם של משברים אחרים מהעבר הרחוק והקרוב.  די ברור שבנו יותר מדי בתים בפלורידה למשל, וכנראה לריבית הנמוכה שהונהגה בארה"ב במהלך העשור הקודם היה חלק בכך. בשלב מסוים אי אפשר להמשיך בבניית בתים מיותרים, המחירים יורדים ונוצר משבר אשראי.

אבל כאן סוטה התיאוריה האוסטרית מהמציאות. תיאורטית אפשר אומנם היה להניח שאחרי משבר האשראי יגיע זמן האיזון, ואת תפקיד ההשקעות הגרועות תחליף צריכה ולאחר מכן השקעות טובות יותר. אבל זה פשוט לא קורה כשפורצים משברי אשראי – מה שכן קורה הוא פאניקה המונית, כמו זו שפרצה בארה"ב בשנות השלושים בעבר הרחוק, ואחרי קריסת ליהמן ברדרס בעבר הקרוב. הפאניקה הזו מביאה אבטלה מתמשכת, שעלולה מצידה להזין עוד פאניקה, אבטלה, אי שקט עד שיעלו לשלטון כוחות אפלים ויעשו סדר ביד ברזל מרושעת. בניגוד למה שניתן היה לצפות מהתיאוריה האוסטרית, האבטלה לעולם אינה מוגבלת לסקטור שבו בוצעו ההשקעות הגרועות (בדוגמה מהמשבר האמריקני האחרון, לא רק בנקאים ופועלי בניין בפלורידה סובלים), והשפל מתפשט לכל התחומים.

מדוע הדברים מתנהלים כך? מדוע העניינים לא ממהרים לשוב לסדרם? ובכן, נראה שהאוסטרים ממעיטים בחשיבותם של כמה גורמים בעלי משקל קריטי בהתנהלות הכלכלה לאחר משבר אשראי. גורמים שאם לא יטופלו, לא תירשם התאוששות.

כוחו של הפחד – אחרי משבר אשראי גדול, החמדנות מתחלפת בפחדנות. הפחד הופך להיות שליט הכלכלה, ואם אין שום מבוגר אחראי שיתערב וירגיע, הפחד הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמו. האזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטה מרוב חרדה. הכסף שנשמר מתחת לבלטה אינו מגיע לשווקים ולמרכולים. אין צריכה ואין יזמות. אנשים מפוטרים ואינם מוצאים עבודה, ולמדינה אין הכנסות והיא נאלצת לקצץ בתקציב ובדמי האבטלה. זהו מעגל אימה שרק מזין את עצמו. אולי אחרי תקופה של שנים, מעגל ההרס ישלים את עצמו, כמו שריפה ביער שבסוף נכבית. אבל כמה סבל אנושי יידרש עד אז, ומה אם בינתיים עלה לשלטון רודן אכזר?

המחירים מסרבים לרדת – טענה אפשרית של האוסטרים תהיה שירידות מחירים אמורות למנוע את השפל המתואר. למשל, אם אין קונים שבאים לחנות הצעצועים בגלל מצב הרוח הכללי הרע, הבעלים יוריד את המחירים עד שיבואו קונים. הוא יוריד את משכורות העובדים עד שישתלם לו להעסיקם. אם תיווצר אבטלה, עובדים חדשים יסכימו לבוא לעבוד בשכר נמוך, במקום השכר הגבוה שדרשו קודם.  בסופו של דבר הכול ישוב לתקנו, רק שהסטטוס קוו יתייצב על משכורות ועל מחירים נמוכים יותר.

אבל זו טענה שלא מתממשת במציאות. במציאות המחירים יורדים לאט מדי, והכלכלה מסרבת להתאזן. מדוע כל כך קשה למחירים לרדת?  אם נחשוב על בעלי חנות הצעצועים – הרי שייתכן מאוד שיש לו מחויבויות לבנק, שעומדות על סכום מסוים. אין טעם מבחינתו להוריד מחירים דרמטית, כי אז לא יוכל לעמוד בהתחייבות לבנק, והעסק שלו יפשוט את הרגל. לכן הוא עושה כל מאמץ להציל את העסק, ברמת המחירים הקיימת, אבל דבר זה הופך לעינוי בלתי אפשרי בסיטואציה של שפל. ואפילו אם הוא מצליח לשרוד, בוודאי שיתקשה לגייס עובדים חדשים.  גם העובדים הקיימים לא ממהרים להשלים עם ירידה בשכר, ויש צורך בהתמקחות, בשביתות ובמאבקים אינסופיים עד לגיבוש הסכמי שכר חדשים. העובדים משלמים על משכנתאות והלוואות שנלקחו בהתחשב ברמת השכר הקיימת שלהם, ואם ישלימו עם ירידה במשכורת, גם הם יצטרכו לנסות ולהתמקח עליהן מחדש ולהשיג הסדר חוב. דבר זה מצדו יעמיד בסכנת חדלות פרעון את הגופים המלווים…

אם המחירים בכל אופן יורדים, הצריכה נפגעת אם בכל אופן מתחילה ירידת מחירים, היא עלולה שלא להביא לאיזון, אלא להיפך. מצב של ירידת מחירים מביא אנשים להמעיט בצריכה ככל האפשר, ולאגור מזומנים. למה להם להשתמש בכסף היום, אם בעוד שנה יוכלו לקנות בו הרבה יותר. בעוד שנה כמובן יגלו שעדיין מוטב להם לדחות את הקניות לעוד שנה נוספת. תופעה זו מצידה מרוקנת את החנויות ותורמת לאבטלה ולשפל.

בסופו של דבר אנחנו נותרים עם הרע בשני העולמות. מצד אחד, המחירים לא יורדים מספיק מהר כדי לאזן את הכלכלה. מצד שני, ירידת המחירים שכן מתרחשת – די בה כדי להקטין את הצריכה ולהגביר את החרדה.

אז מה צריך לעשות בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיוני של האוסטרים? כפי שטענו הן ג'ון מיינרד קיינס והן מילטון פרידמן – בסיטואציה המתוארת נדרשת התערבות של מבוגר אחראי.

קיינס נתן את התפקיד הזה לממשלה. הממשלה אינה מוגבלת בכמות הכסף הנקובה במטבע המקומי שביכולתה להזרים. היא יכולה בשעת הצורך להיכנס לגרעון ולהזרים כסף לשווקים, להנהיג פרויקטים ציבוריים, להציל מוסדות פיננסים קורסים וכך לעצור את מעגל האימה. אפקט ירידות המחירים ופשיטות הרגל ייעצר, ואנשים יוכלו לקבל החלטות כלכליות באופן שקול וללא פאניקה. המובטלים ישובו להתפרנס והיציבות תשוב לחברה.

פרידמן נתן לבנק המרכזי את תפקיד המושיע. הבנק המרכזי חייב לוודא שכמות הכסף שנעשה בה שימוש במשק הולכת וגדלה בקצב ידוע וסדיר. עליו למנוע בכל מחיר מצב שבו הפאניקה גורמת לירידה בכמות הכסף וללחץ דיפלציוני. ממשיכי דרכו של פרידמן מוסיפים ואומרים שלעתים הגדלת כמות הכסף אינה מספקת. אם מצב הרוח הכלכלי לא מתאזן, הכסף הנוסף שהוזרם לשוק יכול פשוט לשכב כרזרבות בנקים חסרות שימוש. במצב כזה, על הבנק המרכזי להתערב בשוק בדרכים שונות עד שיוודא שאכן ממשיכה עלייה מתונה וקבועה בסך המשכורות ובסך הפעילות הכלכלית הכוללת, דהיינו לוודא שהכסף מגיע לשוק ומקדם את הפעילות הכלכלית.

יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק ראשון

בתגובות לאחד הפוסטים התבקשתי להגיד מה שגוי לדעתי עם תיאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית.

האסכולה האוסטרית היא לא כל כך פופולארית בקרב כלכלנים רציניים, פשוט כי לא ניתן להסביר איתה את מה שבאמת אנחנו רואים בעינינו שקורה בעולם האמיתי, אבל היא מאוד פופולארית בקרב בלוגרים בעלי נטייה ליברטריאנית.  לאחרונה, למרבה הצער, היא גם פופולארית במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שבה הקצוות ההזויים לגמרי השתלטו על המיינסטרים.

מה שאומרת האסכולה האוסטרית על מחזור העסקים הולך בערך כך: יש תקופות שבהן יש גידול מואץ ומוגזם של אשראי והשקעות. כמו כל הדברים הרעים גם הדבר הזה מגיע מהתערבות של הממשלה בשוק – הגידול באשראי מונע בידי ריביות נמוכות בצורה מלאכותית שקובע הבנק המרכזי. כתוצאה מכך נעשות השקעות גרועות יותר ויותר. בסופו של דבר מגיע זמן היקיצה והחמרמורת (הנג-אובר בלעז), והכלכלה עוברת תקופת תיקון. במהלך התיקון חוזר היחס הנכון בין צריכה לבין השקעות.  צריך לתת לתיקון להתקדם כסדרו בתנאי שוק חופשי. כל ניסיון של הממשלה להתערב רק יעוות את העניינים עוד יותר.

אם תרצו, אפשר לתאר את הדברים גם במושגים דתיים כמו טומאה וטהרה, ומוסר ההשכל והתובנה הכללית יישארו זהים.   הממשלה והבנק המרכזי טימאו את הכלכלה על ידי האשראי הזול שיזמו, אבל טומאה אינה מתקיימת לנצח, ובסופו של דבר מגיע זמן שבו הכלכלה צריכה להיטהר, וטהרה מושגת על ידי פעילות שוק חופשי. נראה לי שפסיכולוגיית הטומאה והטהרה היא באמת מה שעובר בראשם של אלו שמאמינים באסכולה הזו, הרבה יותר מאשר נימוקים כלכליים שכלתניים לשמם. בעיניהם, פעילות ממשלתית היא מטמאת, ופעילות של שוק חופשי היא מטהרת, ורק הטהרה תבטל את הנזק שגרמה הטומאה.

פשטני ומנותק מהמציאות כמו התפיסה הסוציאליסטית, רק בדיוק ההיפך ממנה. מזיק באותה המידה.

אמשיך לדון בטעויות של התיאוריה האוסטרית בפוסט הקרוב.