יצחק רבין הכריז, גם אחרי הסכמי אוסלו, שפניו אינם אל הקמת מדינה פלסטינית, אלא אל אוטונומיה שהיא פחות ממדינה. גם היום מודל זה הוא הנדיב ביותר שישראל יכולה להציע. ישראל חייבת להיות בעלת שליטה בטחונית עליונה בתחומי הרשות הפלסטינית כדי לעצור טרור וג'יהדיזם, ואילו הנורמות הבינלאומיות אומרות שלמדינה פלסטינית תהיה שליטה בטחונית בתחומה, דבר שמבחינתנו הוא גלולת רעל בלתי מתקבלת על הדעת, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר.
התחושה שבגללה כל כך הרבה בארץ ובעולם אינם מוכנים להסתפק באוטונומיה שהציע רבין המנוח היא שהרעיון של "כיבוש עם אחר לנצח" הוא בלתי נסבל בעיניהם. הוא סותר את תחושתם שקץ ההיסטוריה הגיע. אם חסיד חב"ד יגיד לך שהמשיח הגיע בדמות רבו המת, תחשוב שהוא מטורלל לגמרי. אבל אנשים בעלי השקפת עולם ליברלית-הומניסטית אומרים כל הזמן שהמשיח בעצם הגיע, ואיש לא מסתכל עליהם כמו על מטורללים, אלא כעל בעלי הדעה הנבונה והסבירה, הבון טון של ימינו. הם רואים משיח בזמננו בכך שהם מאמינים אמונת אמת שאחרי אינספור דורות של מלחמות, דיכוי, טבח ואש תופת, אנחנו מצויים בתוך סדר עולמי מבוסס כללים, שבו הקהילה הבינלאומית מונעת אלימות, קובעת גבולות מוסכמים למדינות, בולמת דיכוי מיעוטים ומעשי ג'נוסייד. ואוי ואבוי למי שיסטה מהסדר הזה.
ואכן בתקופה שאחרי קריסת הגוש הקומוניסטי היה נדמה שהגיע בעצם הסוף לשפיכות הדמים ולבלגן, מה שפוקויאמה קרא לו "סוף ההיסטוריה". זו התקופה שבה היה נראה לרבין הגיוני להביא את ערפאת מטוניס כדי שיעמוד בראשותה של רשות פלסטינית, אבל אפילו אז רבין הבין שמסוכן מדי לתת לישות זאת הגדרה של מדינה.
ברם, נדמה שהגיע הסוף של סוף ההיסטוריה. את סוף ההיסטוריה הכתיבה עליונותה של הדמוקרטיה הליברלית האמריקנית, ונאמנותן של ארה"ב ואירופה לערכים הליברלים. מאז השתנו דברים. ראשית, ארה"ב כבר אינה עליונה. סין בעלת צבא לא פחות חזק מזה האמריקני, היא בונה גם ארסנל גרעיני עצום. לא בטוח שארה"ב תהיה מסוגלת להגן על טאיוואן מפני סין, ונפילת האי יכולה לפתוח עידן של מלחמה קרה חדשה, ואולי אפילו מלחמה חמה.
רוסיה פלשה לאוקראינה ובכך קראה תגר על קדושת הגבולות הבינלאומיים. אמנם אוקראינה השיבה מלחמה באופן מרשים ותוך שימוש ביתרונות החימוש המערבי. אבל היא אינה יכולה לכבוש מחדש את עריה שנפלו בידי הרוסים, וסביר שתצטרך להשלים עם קריעת חלק מהטריטוריה שלה ממנה בכוח. בעוד שכיבוש קרים ב-2014 עבר איכשהו מתחת לרדאר של האנושות, ההתקפה על אוקראינה היא הצפצוף הברוטאלי ביותר על הסדר העולמי שניתן היה לדמיין. היא נעשתה בידי מעצמה גרעינית אחת וקיבלה גיבוי ממעצמת העל הסינית. דבר זה בעצם חותר לחלוטין תחת ההיגיון של מדינה פלסטינית. אם טקס חתימה חגיגי על גבולות חשוב כקליפת השום בעיני שתיים מהמעצמות של ימינו, אז מה ייצא לנו מטקס חתימה כזה עם הפלסטינים, אפילו אם נצליח להגיע אל המעמד.
האדישות של הציר הסיני-רוסי אל הנורמות הבינלאומיות ההומניטאריות הבסיסיות ואל הגבולות הבינלאומיים באה לידי ביטוי גם ביחסן האוהד של המעצמות למתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר ובאדישותן להשתוללות של החות'ים בתימן. סין ורוסיה אמנם אינן למזלנו במצב שבו הן נותנות הטון העיקריות באזורנו, אך בלעדיהן אירן הייתה מתקשה לתת רוח גבית לטרור.
נותרנו עם ארצות הברית. אבל ארצות הברית חצויה בין שתי מפלגות. המפלגה הרפובליקנית בראשות דונאלד טראמפ גם היא מתייחסת בביטול אל הסדר הבינלאומי. זו הסיבה שבגללה טראמפ תמך בסיפוח הגולן, אך גם הסיבה שבגללה ייתכן שיילחץ על אוקראינה לקבל הסכם תבוסה מול רוסיה. אפילו אם טראמפ הוא דמות קיצונית ייחודית, הרי שגם דמויות אחרות רפובליקניות קלאסיות יותר, כמו ניקי היילי או רון דה סאנטיס כבר אינן מסוגו של ג'ורג' בוש הבן, ובוודאי לא ג'ורג' בוש האבא. הן יתמכו בישראל בכל מצב מול הברבריות המוסלמית, ללא קשר לכללים המדומיינים של הקהילה הבינלאומית.
במפלגה הדמוקרטית קיים אגף פרוגרסיבי שהולך ומתחזק, בוודאי בקרב המצביעים הצעירים, וגם לו אין הרבה עניין בנורמות בינלאומיות, אבל מסיבה הפוכה לזו של הרפובליקנים. הוא יתמוך תמיד במאבק של האנשים הלא לבנים מול האנשים הלבנים. הניואנסים והנסיבות הספציפיות לא מזיזים לו יותר מדי. במלחמה שהתחילה בהתקפת עינויים, רצח ואונס של ג'יהדיסטים על צעירים חילונים שחגגו פסטיבל מוזיקה, הצד היותר כהה בעורו הוא עדיין זה שיזכה לסנטימנטים הטבעיים האוהדים שלו. השקפה כזו לא נותנת לישראל שום תמריץ לאפשר מדינה פלסטינית. הקרדיט המדיני שישראל תקבל על ההתגמשות חסר משמעות מול הקרדיט המוסרי שישראל לעולם לא תזכה לו בגלל צבע העור הבהיר מדי של חלק גדול מתושביה. ב-2005 מי שהיה אומר שאין ערך רב לקרדיט הבינלאומי על תוכנית ההתנתקות, כי לישראלים פיגמנטים בהירים, היה נראה כמו משוגע. ב-2023 זו מציאות בחוגים מסוימים במערב.
באירופה נראה שתגובת הנגד להגירה ההמונית מהעולם השלישי הגיעה לנקודת שיא, ובחלק מהיבשת ישלטו כוחות שמתעבים תנועות איסלאמיות בכל מאודם. כמה חשובה מדינה פלסטינית ליבשת שבין מנהיגיה יש דמויות כמו ויקטור אורבן, ג'ורג'ה מלוני, חירט וילדרס, ובין המפלגות השולטות בה יש תנועות כמו מפלגת השוודים הדמוקרטים ובעתיד אולי גם המפלגה של מארין לה פן בצרפת ואלטרנטיבה לגרמניה? לא חשובה בכלל. בטח לא כאשר הכלל השולט באיחוד האירופי הוא שהחלטות חשובות מתקבלות רק בקונצנזוס. האפשרות שאירופה תבטא את מורת רוחה משליטת ישראל בפלסטינים על ידי סנקציות מכאיבות אינה נראית ריאלית בשלב זה. בוודאי שחשש כזה הוא לא שיקול מול הסיכונים הביטחוניים העצומים שכרוכים במדינה פלסטינית. יתרה מכך, האיום הרוסי והציר הסיני-רוסי-איראני יחייבו את אירופה לשיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל. "קלע דוד" הרי נמכרה לפינלנד, ומערכת החץ לגרמניה. בוודאי שהעניין הביטחוני בראש מעייניה של היבשת בזמן שבו הימין הטראמפיסטי בארה"ב בז למחויבותו לנאט"ו.
ועדיין, אי אפשר להכחיש שארבעת הכוחות שמנינו, הציר הסיני-רוסי, הרפובליקנים, הפרוגרסיבים והאיחוד האירופי אינם חזות הכול. יש כוח חמישי, שבימים אלו הוא עדיין נותן הטון בעולם. זהו האגף המיינסטרימי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חזון שתי המדינות הוא אובססיית אמת שלו.
על כן מנהיג ישראלי חכם יידע תמיד ללכת בין הטיפות, לפסוע צעד קדימה או אחורה לפי הצורך, להתנות תנאים שאין סיכוי שיתקבלו על דעתם של הפלסטינים, אך ישמעו טוב באוזני הקורא הנורמטיבי של הניו יורק טיימס. בוודאי שלא יעלו על הדעת מעשי טירוף כמו ההפיכה המשטרית שיותירו רושם שגם ביחסי הפנים שלה ישראל אינה מתפקדת עוד כדמוקרטיה ליברלית.
באופק ישנם סיכונים כבירים ליציבות העולמית וביניהם מירוץ גרעיני כלל עולמי בשל אובדן המחויבות של ארה"ב לעצור את אירן; משבר חריף במדינות הנפט בגלל המכונית החשמלית והמעבר לאנרגיה ירוקה (בלומברג הקדיש כתבת ענק לאחרונה לאופן שבו המכונית החשמלית משתלטת על סין, ולא משיקולי אקלים אלא כי זה מגניב ומשתלם); הגידול הדמוגרפי שמרוכז בעולם השלישי; ההגירה ההמונית אל המערב ותגובת הנגד החריפה אליה; הקיטוב בארצות הברית עד כדי חשש למשבר חוקתי מטלטל ובראש ובראשונה המשך ההתפשטות הטריטוריאלית של הציר הסיני-רוסי-איראני. אף אחד מהסיכונים האלו לא יקהה את עוקצו בגלל הקמת המדינה הפלסטינית, ומנגד קיים סיכון, אולי כמעט ודאות, שמדינה כזו תהיה מגרש משחקים של אירן ושל הציר שלה. האסטרטגיה ההגיונית היחידה של ישראל היא להתעקש על כך שלמוות, קרי לארגוני הטרור והג'יהאד, לא תהיה מדינה.
תמריץ 