סוף סוף ההיסטוריה וסוף המדינה הפלסטינית

יצחק רבין הכריז, גם אחרי הסכמי אוסלו, שפניו אינם אל הקמת מדינה פלסטינית, אלא אל אוטונומיה שהיא פחות ממדינה. גם היום מודל זה הוא הנדיב ביותר שישראל יכולה להציע. ישראל חייבת להיות בעלת שליטה בטחונית עליונה בתחומי הרשות הפלסטינית כדי לעצור טרור וג'יהדיזם, ואילו הנורמות הבינלאומיות אומרות שלמדינה פלסטינית תהיה שליטה בטחונית בתחומה, דבר שמבחינתנו הוא גלולת רעל בלתי מתקבלת על הדעת, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר.

התחושה שבגללה כל כך הרבה בארץ ובעולם אינם מוכנים להסתפק באוטונומיה שהציע רבין המנוח היא שהרעיון של "כיבוש עם אחר לנצח" הוא בלתי נסבל בעיניהם. הוא סותר את תחושתם שקץ ההיסטוריה הגיע. אם חסיד חב"ד יגיד לך שהמשיח הגיע בדמות רבו המת, תחשוב שהוא מטורלל לגמרי. אבל אנשים בעלי השקפת עולם ליברלית-הומניסטית אומרים כל הזמן שהמשיח בעצם הגיע, ואיש לא מסתכל עליהם כמו על מטורללים, אלא כעל בעלי הדעה הנבונה והסבירה, הבון טון של ימינו. הם רואים משיח בזמננו בכך שהם מאמינים אמונת אמת שאחרי אינספור דורות של מלחמות, דיכוי, טבח ואש תופת, אנחנו מצויים בתוך סדר עולמי מבוסס כללים, שבו הקהילה הבינלאומית מונעת אלימות, קובעת גבולות מוסכמים למדינות, בולמת דיכוי מיעוטים ומעשי ג'נוסייד. ואוי ואבוי למי שיסטה מהסדר הזה.

ואכן בתקופה שאחרי קריסת הגוש הקומוניסטי היה נדמה שהגיע בעצם הסוף לשפיכות הדמים ולבלגן, מה שפוקויאמה קרא לו "סוף ההיסטוריה". זו התקופה שבה היה נראה לרבין הגיוני להביא את ערפאת מטוניס כדי שיעמוד בראשותה של רשות פלסטינית, אבל אפילו אז רבין הבין שמסוכן מדי לתת לישות זאת הגדרה של מדינה.

ברם, נדמה שהגיע הסוף של סוף ההיסטוריה. את סוף ההיסטוריה הכתיבה עליונותה של הדמוקרטיה הליברלית האמריקנית, ונאמנותן של ארה"ב ואירופה לערכים הליברלים. מאז השתנו דברים. ראשית, ארה"ב כבר אינה עליונה. סין בעלת צבא לא פחות חזק מזה האמריקני, היא בונה גם ארסנל גרעיני עצום. לא בטוח שארה"ב תהיה מסוגלת להגן על טאיוואן מפני סין, ונפילת האי יכולה לפתוח עידן של מלחמה קרה חדשה, ואולי אפילו מלחמה חמה.

רוסיה פלשה לאוקראינה ובכך קראה תגר על קדושת הגבולות הבינלאומיים. אמנם אוקראינה השיבה מלחמה באופן מרשים ותוך שימוש ביתרונות החימוש המערבי. אבל היא אינה יכולה לכבוש מחדש את עריה שנפלו בידי הרוסים, וסביר שתצטרך להשלים עם קריעת חלק מהטריטוריה שלה ממנה בכוח. בעוד שכיבוש קרים ב-2014 עבר איכשהו מתחת לרדאר של האנושות, ההתקפה על אוקראינה היא הצפצוף הברוטאלי ביותר על הסדר העולמי שניתן היה לדמיין. היא נעשתה בידי מעצמה גרעינית אחת וקיבלה גיבוי ממעצמת העל הסינית. דבר זה בעצם חותר לחלוטין תחת ההיגיון של מדינה פלסטינית. אם טקס חתימה חגיגי על גבולות חשוב כקליפת השום בעיני שתיים מהמעצמות של ימינו, אז מה ייצא לנו מטקס חתימה כזה עם הפלסטינים, אפילו אם נצליח להגיע אל המעמד.

האדישות של הציר הסיני-רוסי אל הנורמות הבינלאומיות ההומניטאריות הבסיסיות ואל הגבולות הבינלאומיים באה לידי ביטוי גם ביחסן האוהד של המעצמות למתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר ובאדישותן להשתוללות של החות'ים בתימן. סין ורוסיה אמנם אינן למזלנו במצב שבו הן נותנות הטון העיקריות באזורנו, אך בלעדיהן אירן הייתה מתקשה לתת רוח גבית לטרור.

נותרנו עם ארצות הברית. אבל ארצות הברית חצויה בין שתי מפלגות. המפלגה הרפובליקנית בראשות דונאלד טראמפ גם היא מתייחסת בביטול אל הסדר הבינלאומי. זו הסיבה שבגללה טראמפ תמך בסיפוח הגולן, אך גם הסיבה שבגללה ייתכן שיילחץ על אוקראינה לקבל הסכם תבוסה מול רוסיה. אפילו אם טראמפ הוא דמות קיצונית ייחודית, הרי שגם דמויות אחרות רפובליקניות קלאסיות יותר, כמו ניקי היילי או רון דה סאנטיס כבר אינן מסוגו של ג'ורג' בוש הבן, ובוודאי לא ג'ורג' בוש האבא. הן יתמכו בישראל בכל מצב מול הברבריות המוסלמית, ללא קשר לכללים המדומיינים של הקהילה הבינלאומית.

במפלגה הדמוקרטית קיים אגף פרוגרסיבי שהולך ומתחזק, בוודאי בקרב המצביעים הצעירים, וגם לו אין הרבה עניין בנורמות בינלאומיות, אבל מסיבה הפוכה לזו של הרפובליקנים. הוא יתמוך תמיד במאבק של האנשים הלא לבנים מול האנשים הלבנים. הניואנסים והנסיבות הספציפיות לא מזיזים לו יותר מדי. במלחמה שהתחילה בהתקפת עינויים, רצח ואונס של ג'יהדיסטים על צעירים חילונים שחגגו פסטיבל מוזיקה, הצד היותר כהה בעורו הוא עדיין זה שיזכה לסנטימנטים הטבעיים האוהדים שלו. השקפה כזו לא נותנת לישראל שום תמריץ לאפשר מדינה פלסטינית. הקרדיט המדיני שישראל תקבל על ההתגמשות חסר משמעות מול הקרדיט המוסרי שישראל לעולם לא תזכה לו בגלל צבע העור הבהיר מדי של חלק גדול מתושביה. ב-2005 מי שהיה אומר שאין ערך רב לקרדיט הבינלאומי על תוכנית ההתנתקות, כי לישראלים פיגמנטים בהירים, היה נראה כמו משוגע. ב-2023 זו מציאות בחוגים מסוימים במערב.

באירופה נראה שתגובת הנגד להגירה ההמונית מהעולם השלישי הגיעה לנקודת שיא, ובחלק מהיבשת ישלטו כוחות שמתעבים תנועות איסלאמיות בכל מאודם. כמה חשובה מדינה פלסטינית ליבשת שבין מנהיגיה יש דמויות כמו ויקטור אורבן, ג'ורג'ה מלוני, חירט וילדרס, ובין המפלגות השולטות בה יש תנועות כמו מפלגת השוודים הדמוקרטים ובעתיד אולי גם המפלגה של מארין לה פן בצרפת ואלטרנטיבה לגרמניה? לא חשובה בכלל. בטח לא כאשר הכלל השולט באיחוד האירופי הוא שהחלטות חשובות מתקבלות רק בקונצנזוס. האפשרות שאירופה תבטא את מורת רוחה משליטת ישראל בפלסטינים על ידי סנקציות מכאיבות אינה נראית ריאלית בשלב זה. בוודאי שחשש כזה הוא לא שיקול מול הסיכונים הביטחוניים העצומים שכרוכים במדינה פלסטינית. יתרה מכך, האיום הרוסי והציר הסיני-רוסי-איראני יחייבו את אירופה לשיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל. "קלע דוד" הרי נמכרה לפינלנד, ומערכת החץ לגרמניה. בוודאי שהעניין הביטחוני בראש מעייניה של היבשת בזמן שבו הימין הטראמפיסטי בארה"ב בז למחויבותו לנאט"ו.

ועדיין, אי אפשר להכחיש שארבעת הכוחות שמנינו, הציר הסיני-רוסי, הרפובליקנים, הפרוגרסיבים והאיחוד האירופי אינם חזות הכול. יש כוח חמישי, שבימים אלו הוא עדיין נותן הטון בעולם. זהו האגף המיינסטרימי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חזון שתי המדינות הוא אובססיית אמת שלו.

על כן מנהיג ישראלי חכם יידע תמיד ללכת בין הטיפות, לפסוע צעד קדימה או אחורה לפי הצורך, להתנות תנאים שאין סיכוי שיתקבלו על דעתם של הפלסטינים, אך ישמעו טוב באוזני הקורא הנורמטיבי של הניו יורק טיימס. בוודאי שלא יעלו על הדעת מעשי טירוף כמו ההפיכה המשטרית שיותירו רושם שגם ביחסי הפנים שלה ישראל אינה מתפקדת עוד כדמוקרטיה ליברלית.

באופק ישנם סיכונים כבירים ליציבות העולמית וביניהם מירוץ גרעיני כלל עולמי בשל אובדן המחויבות של ארה"ב לעצור את אירן; משבר חריף במדינות הנפט בגלל המכונית החשמלית והמעבר לאנרגיה ירוקה (בלומברג הקדיש כתבת ענק לאחרונה לאופן שבו המכונית החשמלית משתלטת על סין, ולא משיקולי אקלים אלא כי זה מגניב ומשתלם); הגידול הדמוגרפי שמרוכז בעולם השלישי; ההגירה ההמונית אל המערב ותגובת הנגד החריפה אליה; הקיטוב בארצות הברית עד כדי חשש למשבר חוקתי מטלטל ובראש ובראשונה המשך ההתפשטות הטריטוריאלית של הציר הסיני-רוסי-איראני. אף אחד מהסיכונים האלו לא יקהה את עוקצו בגלל הקמת המדינה הפלסטינית, ומנגד קיים סיכון, אולי כמעט ודאות, שמדינה כזו תהיה מגרש משחקים של אירן ושל הציר שלה. האסטרטגיה ההגיונית היחידה של ישראל היא להתעקש על כך שלמוות, קרי לארגוני הטרור והג'יהאד, לא תהיה מדינה.

הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות

ה-GSS, הסקר החברתי האמריקני, מאפשר לקבל תמונה מרתקת על השינויים שחלו בציבור האמריקני בעשורים האחרונים. מגמה אחת ידועה היא ירידת חלקם של הלבנים באוכלוסיה. בעבר לבנים היו הרוב המכריע בארה"ב. כיום רק חצי מהתינוקות הנולדים בארה"ב הם לבנים. מגמה שנייה היא קריסת הדתיות באמריקה. אצל הלבנים יש קשר הדוק בין דת לבין פוליטיקה שמרנית, וככל שאנשים דתיים יותר כך נטייתם להצביע לרפובליקנים גוברת, ואילו החילוניות מקושרת עם השקפת עולם פרוגרסיבית.

לצורך מחקרי סיווגתי את המשתתפים בסקר מהגזע הלבן בגילאים 35-55 לשתי קבוצות. הראשונה היא קבוצה שמגדירה את עצמה ליברלית ואין לה עניין דתי בתנ"ך (רואה אותו כספר עתיק ותו לא). הקבוצה השנייה היא קבוצה שלא מגדירה את עצמה ליברלית וכן יש לה עניין בתנ"ך (רואה אותו כדבר האלוהים, או לפחות כספר בהשראה אלוהית).

יש כמובן כאלו שנופלים בין הכיסאות (שמרנים אתאיסטים, ליברלים שמאמינים בתנ"ך), אבל רוב האוכלוסיה האמריקנית הלבנה ניתנת להגדרה באמצעות שתי הקטגוריות האלו.

לפי ה-GSS מ-2021, הקבוצה הליברלית-חילונית מונה 18% מהאמריקנים הלבנים בגילאי 35-55, בעוד שהקבוצה המאמינה ולא ליברלית מונה 54%. בקבוצה הליברלית-חילונית שיעור מצביעי טראמפ שואף לאפס (כנראה בקרב משתתפי ה-GSS לא היה ביניהם אפילו מצביע טראמפ אחד). בקבוצה המאמינה והלא ליברלית היחס בין טראמפ להילארי היה בערך 20-80 לטובתו.

יש כמובן פער דמוגרפי. בקבוצה המאמינה בגילאים האלו מדווחים על 2 ילדים בממוצע. בקבוצה הליברלית החילונית מדווחים על 1.25 ילדים בממוצע. זה פער גדול.

אם נלך אחרונה במנהרת הזמן ונתבונן לעומת זאת ב-GSS מ-1994, אשר למרבה הנוחות הכיל שאלות דומות, נגלה כמה שונה הייתה ההתפלגות אז בגילאים 35-55. אז הקבוצה הליברלית חילונית הכילה רק 8% מהאמריקנים הלבנים, ואילו הקבוצה המאמינה והלא ליברלית הכילה 66%.  פערי הפריון היו משמעותיים גם אז לא פחות. המאמינים דיווחו על 1.85 ילדים בממוצע, הליברלים החילונים על ילד אחד בממוצע.

מי שהיה מסתכל באופן דמוגרפי נאיבי על המגמות ב-1994 היה מסיק בוודאי שהליברלים החילונים הם קבוצה זעירה שהולכת להכחיד את עצמה על ידי ילודה נמוכה. בפועל נראה שזו הקבוצה שהולכת לנצח אבולוציונית. השקפת העולם שלה הולכת ומתפשטת מדי דור. כישראלים צריך לומר שזו קבוצה שלא אוהבת אותנו כל כך, וההתפתחות הזו אסונית מבחינתנו. הכיצד מגיעה הצלחה דמוגרפית כזו, כשהילודה כל כך נמוכה? נראה שההסבר נעוץ בכך שהקבוצה הלבנה החילונית-ליברלית היא הקבוצה של בעלי האייקיו הגבוה. ככזו היא שולטת בתרבות הפופולארית ובאקדמיה, ומצליחה ללמד את משנתה לצעירים. בנוסף, לאור הבעיה הדמוגרפית שלה, היא משתמשת בשליטתה התרבותית כדי לקדם הגירה מהעולם השלישי. אמנם כאן ייתכן שהייתה לה מיסקלקולציה, מאחר שיש כבר סימנים ברורים לכך שההיספנים אינם הופכים לנאמנים מובהקים של המפלגה הדמוקרטית כפי שכולם ציפו.

לסיכום, מצד אחד נראה שקיים גידול ניכר במספר הליברלים. מצד שני, מאחר שהילודה הליברלית כל כך נמוכה, ואילו מספר הליברלים רק גדל ונעשה משמעותי יותר הרי שמואצת המגמה שגנים שגורמים לנשאיהם להיות ליברלים (אולי למשל על ידי ציודם באייקיו גבוה..) הולכים ונעלמים מהאוכלוסיה. זהו הפרדוקס הדמוגרפי של הליברליות.

דור הכאוס

הסקרים שנערכים באמריקה לגבי העדפות פוליטיות בגילאים הצעירים הם מטרידים מאוד. באחד הסקרים האחרונים 51% מצעירי אמריקה בגילאים 18-24 חשבו שהדבר הנכון הוא למסור את ישראל לידי החמאס. בהחלט ממצא שאמור לגרום לנו לא לישון בלילה. כדי לנסות להבין טוב יותר את דור הזי התבוננתי לעומק בסקר שפורסם היום בידי פוקס ניוז, ומכיל קטגוריה של "מתחת לגיל 30".

מצאתי שהעמדות של הדור הזה מתעתעות ומבלבלות מאוד. לפי הסקר הדור הזה בכלל תומך בדונאלד טראמפ יותר מדור הזקנים! זה בהחלט לא מה שהיית מצפה לו מדור פרוגרסיבי. מצד שני זהו דור שאדיש לאג'נדה השמרנית, למשל הצורך לאבטח את הגבול הדרומי, וזהו דור שכאמור אינו ידידותי לישראל.

אחרי מחשבה ובחינה נראה לי שיש כלל שמאפיין את העדפותיו של דור הזי – בהשוואה לדור המבוגר, תמיד הוא יבחר באופציה שתחולל יותר כאוס. הרבה מהאג'נדה הפרוגרסיבית מחולל כאוס, ולכן ברור שהיא קוסמת לצעירים. לנטוש את ישראל או להפקיר את הגבול לזרם אינסופי של מהגרים – אלו הדברים שיחריבו את הסדר העולמי. מצד שני להעדיף את טראמפ על ביידן – גם זה מחולל כאוס מובטח.

החיבה לכאוס יכולה להיות קשורה לכך ששינוי מטבעו תמיד מדבר יותר לדור הצעיר, וריגושים נוסח תוכנית ריאליטי יותר קוסמים להם. חיבה זו יכולה גם לנבוע מבורות, שטחיות וחוסר הבנה. יש סיבות לכך שדברים הם כמו שהם, ומי שאינו מבין את העולם לא יבין גם את הסיבות האלו. רומזת לכך העובדה שהדור הצעיר גם לא מתעניין במיוחד בפוליטיקה (33% לא מוצאים עניין רב בבחירות הקרבות, לעומת 10% מהפנסיונרים). זהו גם דור ששונה אתנית. הלבנים כבר אינם רוב מובהק בקרבו, וסדר העולם הישן שהשכינו ושהבטיח את הפאקס אמריקנה רב השנים כבר לא יקר לליבו של הדור הצעיר.

הדגמתי את עיקרון הכאוס בתשובות לכמה שאלות ובהשוואה בין צעירים מתחת ל-30 לפנסיונרים שמעל ל-65.

עמדה חיובית כלפי דונלד טראמפ: צעירים 50%, פנסיונרים 40%. מה הפלא שהם אוהבים את טראמפ מועמד הכאוס.

עמדה חיובית כלפי ניקי היילי: צעירים 22%, פנסיונרים 43%. זו מועמדת של סדר אמריקני מהסוג הישן. מה לדור הזי ולזה…

עמדה חיובית כלפי כריס כריסטי: צעירים 13%, פנסיונרים 38%. גם כאן, זה מועמד של סדר רפובליקני אמריקני מהסוג הישן.

העדפת הפלסטינים על הישראלים:צעירים 40%, פנסיונרים 11%. סוג של כאוס שנחווה חלילה על בשרנו…

ארה"ב תומכת בישראל יותר מדי: צעירים 40%, פנסיונרים 22%. בדומה לשאלה הקודמת.

ארה"ב צריכה לתמוך פחות באוקראינה: צעירים 33%, פנסיונרים 19%. עמדת כאוס מובהקת שתוביל להתפוררות הסדר העולמי, ומה שמעניין שזו עמדה שנפוצה כיום הרבה יותר במפלגה הרפובליקנית. הדימוי שלפיו צעירים הם פשוט יותר מזוהים עם הדמוקרטים לא עובד כאן.

מתנגדים לגירוש מהגרים לא חוקים:  צעירים 55%, פנסיונרים 19%. למלא את רחובות ארה"ב בפליטי כל העולם השלישי, אין דבר יותר מחולל כאוס מזה, והכאוס ניכר כבר בעיר ניו יורק. אין פלא שהצעירים מתלהבים מהקונספט.

תמיכה ברוברט קנדי: צעירים 14%, פנסיונרים 9%. למרות שגם תוצאה זו מוכיחה את התזה שלי, התאכזבתי קצת. תמיכה במועמד שמאמין בתיאוריות קונספירציה (הקוביד נוצר כך שיהודים וסינים חסינים לו) ובהתנגדות לחיסונים נראית הדבר הכי טבעי לדור הכאוס שלנו. רק הבדל 5% בין הדורות זה פחות ממה שציפיתי.

תמיכה בדונלד טראמפ: צעירים 41%, פנסיונרים 36%. כאמור, שאלת הכאוס האולטימטיבית של 2024.

צריך נשיא שמוכן לעבור על החוק: צעירים 39%, פנסיונרים 9%. גם זו שאלת כאוס מובהקת, והפער בין הדורות מטורף.

אני אוהב להשתעשע בתיאוריית הסימולציה, התיאוריה שאנו פועלים בתוך מרחב סימולציה שכוננו אדוני הסימולציה ממימד אחר. אולי הדרך הנכונה להבין את דור הזי האמריקני היא לראות אותו כמי שנוצר כדי להגשים ליוצרי הסימולציה פנטזיה של כאוס. זהו דור שלא יותיר אבן על אבן מכל מה שהיה לפניו. לא יהיה נעים, אבל לבטח יהיה מעניין.

החיסון הקומוניסטי

הכנתי טבלה על בסיס נתוני הסקר האירופי לשנת 2020 (ESS). היא מראה כמה אחוז מהנשאלים בכל מדינה ישמחו לקבל הגירה המונית מהעולם השלישי ("קבלת הרבה מהגרים ממדינות עניות מחוץ לאירופה", בלשון הסקר). חילקתי את המשיבים לשתי קטגוריות – דור צעיר (מתחת ל-50) ודור מבוגר (מעל 50). פער הגילאים מדהים. כמו בכל המערב, הצעירים הם הרבה פחות לאומנים. ייתכן שחלק מהעניין הוא שרבים מהצעירים הם בעצמם מהגרים, אבל זה רק הסבר חלקי. הסבר אחר אולי נוגע לדתיות – אנשים דתיים יותר חשים תחושות לאומיות, ואילו הצעירים במערב הם לא דתיים בכלל. עם זאת, אירופה אינה דומה כל כך לארצות הברית. הנוצרים בארה"ב בולטים כחלק מהמחנה השמרני העוין להגירה, בעוד שבאירופה המפלגות הנוצריות הן יותר במרכז המפה הפוליטית. מפלגת המרכז הנוצרית בהולנד הפילה את הממשלה האחרונה בגלל התנגדותה להגבלת הגירה של משפחות פליטים.

ספרד היא הדוגמה הקיצונית ביותר לקבלת מהגרים בטבלה, אבל חלק מהעניין הוא אולי הנכונות לקבל את דוברי הספרדית מאמריקה הלטינית, דמוגרפיה שונה מהדמוגרפיה הרגילה של מהגרים לאירופה מהעולם השלישי. לעומת זאת המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה בולטות בסלידתן המוחצת מההגירה. אפילו הדור הצעיר בקרבן לא משתכנע. אני חושב שזו תופעת החיסון הקומוניסטי. מי שחווה על בשרו את האידיאולוגיה הקומוניסטית, ואפילו מי שהוריו חוו אותה על בשרם, לא יתפתה במהרה לטירופים חדשים מבית השמאל. 

הפער בין שיעור המשיבים בחיוב לשאלת הסקר במדינות כמו נורבגיה, בריטניה, בלגיה ושוודיה לשיעור המשיבים בחיוב האפסי במדינות כמו הונגריה וצ'כיה הוא פשוט עוצר נשימה. פולין מפתיעה אותי בכך שהיא תופסת עמדת אמצע, בפרט בדור הצעיר, ושונה בכך מהונגריה וצ'כיה.

חשוב להגיד שבנוסף לאחוזים המצוינים פה, יש עוד משיבים שפתוחים להגירה מהעולם השלישי, אבל באופן מוגבל יותר. בסך הכול במדינות מערב אירופה רוב הציבור תומך במידה כזו או אחרת בהגירה. לפחות כך היה במועד הכנת הסקר. ייתכן שהרוחות נעות במערב בכיוון המנוגד, ואולי אפילו אירועי ה-7 באוקטובר תרמו לכך, אבל זאת נדע בסקרים עתידיים.

על מצב האנרגיה, רגע לפני 2024

82% מהאנרגיה של האנושות מופקת באמצעות שריפת דלקים מאובנים. בשכבות העמוקות של כדור הארץ הצטברו חומרים שמכילים שאריות של בעלי חיים ושל צמחים שהתפרקו במשך מיליוני שנים. הצמחים קלטו את אנרגיית השמש באמצעות תהליך הפוטוסינתזה, שהוא עדיין פלאי ומסתורי למדע, אשר מנסה לשחזרו במעבדה. בעלי החיים ניזונו מהצמחים ומבעלי חיים אחרים, וכך ספגו את האנרגיה הזו. כל זה הפך לנוזלים ולגז מרוכזים במעמקי האדמה, וניתן להוציאם משם כדי להשתמש בהם להאיר את בתינו, להניע את מכוניותינו ולייצר את המוצרים החביבים עלינו.

אבל כפי שכל אחד כבר יודע, שריפת דלקים מאובנים מוציאה לאוויר העולם פחמן דו חמצני, וזה מצטבר באטמוספירה ומביא להתחממות כדור הארץ ולשינוי אקלים אשר מחולל נזקים בלתי הפיכים. כיום הדאגה מהתחממות הכדור מקושרת עם השמאל הפוליטי ועם דמויות כמו גרטה טונברג אשר מקרינות טרלול פרוגרסיבי, אבל זהו עניין מדעי, שאינו באמת מבחין בין ימין לשמאל. אחד מהראשונים להתריע על חומרתה של סכנת ההתחממות הגלובאלית היה הפיזיקאי היהודי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן והיועץ של רונלד רייגן ל"מלחמת הכוכבים", מי שהיה מזוהה כל חייו עם הימין הניצי, היה שותף להסרת הסיווג של רוברט אופנהיימר בשל החשד לקומוניזם, ואף תמך בפרויקט דימונה של מדינת ישראל.

בשל ההתחממות הגלובאלית יש עניין רב ב-18% האחרים של האנרגיה העולמית, אלו שמופקים ללא שריפת דלקים פוסיליים. ניתן לחלק אותם בגדול לשלוש קבוצות. קבוצה אחת היא האנרגיה ההידרואלקטרית שמופקת בסכרים. היא חשובה מאוד, אבל היא פחות מעניינת בראיה עתידית, כי היא מוגבלת. יש מספר מוגבל של מקומות מתאימים לסכרים. מה שיש יש, ומדינות כמו נורווגיה וברזיל עושות שימוש נרחב בסכרים שלהן לשם הפקת אנרגיה, אבל לרוב המדינות זו אינה אנרגיה שרלוונטית בהיקף גדול. 

קבוצה שניה היא האנרגיות המתחדשות כדוגמת שמש ורוח ועוד כמה דברים (שריפת עצים, אנרגיית גלים, אנרגיה גיאותרמית). בשימוש בשמש וברוח נעשו פריצות דרך מדהימות בעשור האחרון. חסרונן הגדול הוא הרגישות לתנאים המשתנים של היום ושל העונה. למשל היום ב-11 לפני הצהריים יוצרו 2.5 ג'יגה ווט חשמל בישראל מהשמש, כמות מרשימה, בפרט בחודש דצמבר, שמשתווה ל-25% מהצריכה בערך. אבל בשלוש אחר הצהריים כבר ניתן היה להפיק מהשמש רק חצי ממה שניתן היה קודם לכן, ועכשיו עם בוא הערב לא ניתן להוציא מהשמש דבר. גם טורבינות רוח עלולות לשקוע לפעמים בתרדמת ממושכת בימים ובשבועות שבהן הרוח אינה נושבת בחוזקה.

ויש דרך שלישית להפיק אנרגיה לא פוסילית: ביקוע האטום, טכנולוגיה שנהנתה מפופולאריות גבוהה בשנות השישים, השבעים והשמונים, ואז ספגה מכה אנושה באסון צ'רנוביל. המלחמה הנוכחית היא הפעם השנייה שבה מלחמה במזרח התיכון מטלטלת את העולם ומשנה את האופן שבו המערב תופס את עצמו. הפעם הנושאים העומדים לבחינה הם ההגירה המוסלמית והחינוך הפרוגרסיבי של הצעירים. אספקת האנרגיה אינה מעורבת, ומחירי הנפט יורדים תוך כדי המלחמה. אבל לפני חמישים שנה, במלחמת יום הכיפורים, הייתה זו האנרגיה שעמדה במוקד, בעקבות חרם הנפט שהטילו המדינות הערביות. צרפת הגיבה לאירועים תחת הסיסמה: "אין לנו נפט, אבל יש לנו רעיונות" ופתחה במירוץ לביסוס הרשת החשמלית שלה על אנרגיית גרעין. ניתן לראות את התוצאות עד היום. בטבלה לעיל אפשר לראות שצרפת היא מובילה עולמית בניצול אנרגיה אטומית, שמספקת שליש מצריכת האנרגיה הכוללת שלה.

השיתוק של הגרעין בגלל טראומת צ'רנוביל, ומאוחר יותר טראומת פוקושימה, אינו הגיוני כל כך. אם מדינה כמו הונגריה הצליחה בשנות השבעים לעשות שימוש מסיבי באנרגיה גרעינית, הטכנולוגיה לא אמורה להיות מחוץ להישג ידה של כל מדינה מפותחת בימינו. בכל אופן העובדות הן שכמעט שלא נפתחו כורים גרעיניים חדשים במערב בעשורים האחרונים. אלו שכן נפתחו עלו הון עתק, ודרשו קרוב לעשרים שנה של פיתוח. הכול כנראה בשל דרישות הבטיחות המחמירות.

נראה שבכל אופן משהו זז. מחלחלת ההכרה בכך שסכנות הגרעין פחותות מסכנות הפחמן הדו חמצני. ועידת האקלים שהסתיימה השבוע בדובאי קראה לפריסה מהירה של אנרגיה גרעינית. הכורים שהוקמו בשנות השישים אמנם הולכים ומתיישנים, אבל מגלים שאין מניעה להאריך את עבודתם כך שתימשך אפילו 80 שנים לאחר הפתיחה. אנגלה מרקל החליטה בזמנו לסגור את כל תחנות הכוח הגרעיניות, החלטה אסונית כמעט כמו החלטתה לקבל מהגרים סורים בהמוניהם. אבל במדינות אחרות, אפילו בבנגלדש ובמצרים, עובדים על הקמת תחנות כוח גרעיניות חדשות. וגם במקומות כמו קנדה, הולנד, דרום קוריאה מתכוננים להרחבת ההסתמכות על גרעין. שלא לדבר על סין והודו.

עם זאת, בחודש שעבר אירע מפח נפש משמעותי בארצות הברית. שם הגישה החדשה שהתבססה ניסתה להסתמך על בניית כורים גרעיניים קטנים ומודולריים. חברת NuScale הייתה קרובה להתחיל בהקמת פרויקט גדול ראשוני מסוגו באיידהו, אבל העלויות האמירו, והפרויקט הפך ללא כלכלי. אנרגיות מתחדשות הן פשוט מתחרות זולות מאוד בימינו, ואת הבעיה של חוסר היציבות שלהן ניתן לפתור על ידי סוללות וגם על ידי הקמת תחנת כוח מונעת גז טבעי שתשמש גיבוי.

אוכלוסיית ישראל צומחת מדי חודש בכ-13 אלף נפש. ישראל אמנם אינה כמו המדינות הסקנדינביות הקפואות שבהן חימום הבתים נעשה על ידי שימוש מאסיבי בחשמל. צריכת החשמל לנפש פה נמוכה בהרבה, ועדיין: הלחץ על רשת החשמל הולך וגובר, ובפרט כאשר מכונית חשמלית נעשית פופולארית (17% מהמכירות החדשות השנה, אם כי ייתכן, בשל העלאת המס, שזהו שיא שלא ישתחזר בקרוב). כור גרעיני כנראה אינו רלוונטי כאן משיקולי ביטחון. ישראל גם קטנה, ואירוע כדוגמת צ'רנוביל יחסל את המפעל הציוני. פריסת פאנלים סולאריים לאורכו ולרוחבו של הנגב אפשרית, גם אם תחייב נגיסה בשטחי אש של צה"ל ותעורר מורת רוח בחברה להגנת הטבע. בד בבד אין מנוס מבניית תחנות כוח בגז טבעי, דבר שהשרה קארין אלהרר עיכבה כי לא התיישב עם הפופוליזם הסביבתני שלה, אבל ישראל כץ האיץ לאחרונה. אפשרות נוספת היא להסכים עם ירדן על אספקת חשמל סולארי מהמדבריות בירדן. אמנם המלחמה עיכבה תוכניות כאלו, אבל הן יוכלו להתחדש לאחריה. גם כאן יש חשש ביטחוני, מממשלת ירדן או מגורמים עוינים במדינה שיחבלו בקווי ההולכה.

למלחמה יכולה להיות גם השפעה נוספת. כרגע הרוח הנושבת בממשלה היא תקווה להתנתקות מוחלטת מעזה בהמשך הדרך, אבל ספק אם הדבר ריאלי. אם יפול שלטון החמאס בעזה ויקום שלטון שישתף פעולה עם ישראל, סביר שישראל, בוודאי בדרישת העולם, דווקא תרצה לגמול לו בכך שתייצב את אספקת החשמל לעזה, שידועה הייתה עוד לפני המלחמה בהיותה זעומה וחלקית מאוד. שני מיליון בני אדם, גם אם הם חיים ברמת חיים נמוכה יחסית, עלולים להכביד עוד על רשת החשמל שלנו, שכבר ככה מתקרבת אל הקצה. בתסריט אופטימי דווקא, של צמיחה כלכלית בעזה שאחרי המלחמה, זה גם יהיה נושא שיצטרכו לדון בו.

אירועים דרמטיים משנים גם את העבר – המקרה של מלחמת לבנון הראשונה

לאחרונה התעורר בי עניין במלחמת לבנון הראשונה. הסיבה היא קווי הדמיון בין המצב שבו הייתה ישראל נתונה אז, כשעל גבולה הצפוני נמצא ארגון טרור פלסטיני רצחני ושוחר כאוס, לבין המצב בגבול הנגב המערבי שהגיע לשיאו באירועי שמחת תורה ה-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה בעקבותיהם.  מלחמת לבנון הראשונה פרצה בתאריך קרוב מאוד לזה של מלחמה קודמת, ששת הימים. מלחמת חרבות ברזל פרצה בתאריך קרוב מאוד לזה של מלחמת יום כיפור. במלחמת לבנון הראשונה, כמו בששת הימים, הייתה ישראל זו שנטלה את היוזמה. במלחמה הנוכחית, כמו ביום כיפור, מתקפת הפתע הולידה את המלחמה ועם תוצאות קשות מאוד.

במשך ארבעים שנה שיווקה התקשורת את מלחמת לבנון הראשונה כמחדל וכאסון. אבל אירועים דרמטיים יכולים לשנות לא רק את העתיד, אלא גם את העבר. הנכונות של מנחם בגין לצאת למלחמה כדי למנוע מארגון טרור להתבסס על הגבול שלנו נראית פתאום, ממרחק השנים ואחרי 7 באוקטובר, בדיוק כסוג האומץ שנתניהו כל כך חסר אותו. הזכרתי בעבר את הביקורת הקטלנית של עמוס עוז על בגין בנושא, וכיצד דווקא נתניהו, שנמנע מהרפתקנות צבאית, לא היה חוטף ביקורת כזו. אבל עכשיו התהפכו היוצרות. אם השלמה עם טרור פלסטיני על גבולנו משמעותה שואה, לפחות למשך יום אחד, אז הצוות מנחם בגין ואריאל שרון היה מרחיק ראות הרבה יותר מביבי.

כדי להבין לעומק את אירועי מלחמת לבנון ב-1982 שקעתי בספרם של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל". כבר משם הספר ניתן להבין מה דעתם של המחברים על המלחמה. אבל הפרספקטיבה שלי, שאחרי 7 באוקטובר, הייתה השתאות. השתאות על הדמיון בין נסיבות מלחמת לבנון הראשונה לבין המלחמה שלנו, והשתאות על האומץ של בגין ושרון להקדים תרופה למכה, ולצאת למלחמה לפני שערפאת וחבר מרעיו מצליחים לחולל טבח גדול בגבול הצפון. שרון של 1982 היה האנטי ביבי האולטימטיבי. כל הזמן חתר אחרי הרפתקאות צבאיות משנות מציאות.

במלחמה ההיא נהרגו 600 חיילים, שנדמו כקורבנות שווא, אבל היא הסתיימה בכך שערפאת נכנע ללחץ הפלישה וההפצצות על ביירות והסכים להתפנות עם מחבליו מביירות לתוניס. ערפאת, כמו ערפאת, לא התכוון לעמוד בסיכומים במלואם והותיר בביירות כמות נכבדת של מחבלים, וכדי לטפל בהם נכנסו הפלנגות הנוצריות בחסות צה"ל אל המחנות. הטיהור הזה זכור כיום כטבח סברה ושתילה והכתים את המלחמה. אבל הנסיבות שבהן נכנסו למחנות הן נסיבות מאוד דומות לנסיבות הנוכחיות בעזה. כפי שמציינת הוויקיפדיה: אש"ף הכין במשך השנים בונקרים רבים במחנות ולרשות המחבלים שפעלו בהם היו מצבורים גדולים של נשק ורשת מנהרות תת-קרקעיות. הכול אותו דבר, רק גרוע יותר.

אפילו לשוני בין הקיבוצים האשכנזים שסבלו את עיקר האסון ב-7 באוקטובר לבין היישובים בעלי הרוב המזרחי המסורתי יש הד מסוים בספר. מסופר בו שאבו מאזן הציע לעראפת להתמקד בלטווח את נהריה, ולא את קרית שמונה, כי הממשלה מתרשמת רק מסבלם של אשכנזים.

מלחמת לבנון הראשונה הניחה את הקרקע לעליית חיזבאללה, ומבחינה זו נדמה שתועלתה הייתה מוגבלת מאוד. ברם, הניסיון רב השנים מראה שיותר קל לשמור על שקט על הגבול עם חיזבאללה, שהוא ארגון שהאינטרסים העליונים שלו הם לבנונים, מאשר עם אש"ף שהוא ארגון שמטרותיו פלסטיניות גרידא. ועדיין, ככל שהתסתעפה אסטרטגיית התמנון האיראנית, החיזבאללה הפך עם השנים לאיום קיומי ממש שאחריתו מי ישורנה.

האינטרקציה המתסכלת עם הנוצרים בלבנון היא בלבו של סיפור "מלחמת שולל". הנוצרים רצו שישראל תשרת את מטרותיהם, אבל הקפידו תמיד לשמור ממנה מרחק, מתוך הבנה שברית מוחלטת עם ישראל תשרוף את מעמדם בעולם הערבי, שהם עדיין רצו להיות חלק ממנו. אין לי כדור בדולח ליקום אלטרנטיבי, אבל נראה לי שהשניות הזו הייתה, במבחן ההיסטוריה, טעות קשה מצידם. מצבה של לבנון היום נראה מייאש לחלוטין. אם בשיר ג'ומייל היה נגמל מפנטזיית השלטון על 10,500 קמ"ר לבנוניים מפוצלים באופן בלתי אפשרי בין עדות וזרמים וממיר אותה, כפי שהציעו חלק מיועציו, בהסתפקות במדינה נוצרית קטנה אך הומוגנית, הוא היה יכול להציל את עדתו מהכיבוש האיראני של לבנון באמצעות חיזבאללה, כיבוש שלא הותיר דבר מכלכלתה ומתקוות צעיריה. למדינה לבנונית הומוגנית כזו היה יותר סיכוי לפרוח.

תיאורים מסוימים מהספר, כמו מלחמות ה-RPG בטנקים, הלחץ האמריקני הקשוח או הלבטים בשאלת ההפצצות שפוגעות באזרחים שבקרבם מסתתרים המחבלים, נדמים כזהים לחלוטין, כאילו לא חלפו 41 שנים. נראה שבגין היה הרבה יותר החלטי מול לחץ אמריקני, כזכור מהתקפת הכור העירקי, מסיפוח הגולן ומדבריו הנחרצים על כך שאיננו מדינת ואסאלים. יש לנו חשש גדול מהעתיד של יחסינו עם אמריקה, אבל 41 השנים האחרונות היו טובות. רייגן היה נשיא רפובליקני. נשיא רפובליקני נוכחי היה  מפרגן יותר למאמץ מלחמתי ישראלי. דברים שקרו אז, כמו עיכוב עסקאות F16, לא נראים סבירים ביחסים של ממשל רפובליקני בהווה עם ישראל.

החברה הישראלית מקוטבת היום כנראה יותר מאשר ב-1982, אבל אין קיטוב לגבי המלחמה – להיפך: היא המאחד הגדול של חברה שכבר נראית באמצע התפרקות מוחלטת. לפחות מבחינה זו אסטרטגיית נתניהו עולה על אסטרטגיית בגין ושרון: נלחמים רק כשהחרב על הצוואר, וכבר התחילה לעשות בו פצעים מכאיבים כמכוות אש. אז כולם באים להילחם, דבר שלא היה ברור מאליו בלבנון הראשונה.

טבלאות פיז"ה 2022

הכנתי טבלאות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, שישפכו אור על המשמעות של תוצאות פיז"ה 2022. ראשית, לקחתי מדינות אירופאיות וחישבתי בתוכן רק את הממוצע הילידי, תוך התעלמות ממהגרים דור ראשון ושני. שנית, חילקתי את החברה הישראלית לרכיביה – דוברי עברית, דוברי ערבית, חרדים תוך אקסטרפולציה (הנחה שהבנים החרדים יקבלו ציון דומה לבנות פלוס הכישרון הטבעי של זכרים למתמטיקה מינוס החולשה שלהם בקריאה. בפועל הנחה כזו תתקרב למציאות רק אם הבנים יזכו ללימודי ליבה).

ככה זה נראה:

5

דוברי העברית הם מוכשרים מאוד בקריאה. החרדים נראים עילויים עולמיים בקריאה, ובאמת הם כאלה, אבל מניסיון רב שנים עם מבחני פיז"ה ומבחנים אחרים, תמיד יש בעיה מסוימת שם בקצה של הקצה, בהצטיינות. וכפי שהסברתי בפוסט הקודם.

במתמטיקה התמונה פחות מלבבת ודוברי העברית נמצאים באזור הדרום-אירופאי, מתחת לצפון אירופה. גם כאן נתוני ההצטיינות קצת שונים – וברמה הגבוהה ביותר במתמטיקה נמצא מספר מכובד של דוברי עברית, יותר משניתן לראות כמעט בכל הארצות הלא אסייתיות האחרות. אפשר לנחש בקלות מה הסיבה. האליטה האשכנזית השמאלנית השנואה מוסווית בידי הממוצע, אך ניתן להבחין בה כשמתבוננים בקצוות.

משאלת היחס בין דוברי הערבית בישראל לירדנים אין להתרגש. מדי סבב פיז"ה משתנים פני הדברים. לפעמים הראשונים עוקפים את השניים ולפעמים ההיפך. בפועל כנראה אין באמת הבדל, כך לפחות עד שהבדואים הנחשלים במיוחד יהפכו לחלק מכריע מהילדים הערבים בארץ.

הערות על פיז"ה 2022

פיז"ה 2022 אינו מחדש הרבה, מלבד הירידה הכללית המשתקפת בו בציונים ומיוחסת למגפת הקורונה. כל מגמה שראינו ב-2018 שבה והשתכפלה, פחות או יותר, והדבר ממחיש בסך הכול את האמינות של המגמות הנצפות. אסכם את הדברים העיקריים.

  • למגזר היהודי בישראל ציונים טובים שממקמים אותו בין המדינות המפותחות האירופאיות במקום מכובד, גם אם לא מזהיר. זהו רק המגזר הערבי שמוריד את הממוצע בחדות.
  • לבנות החרדיות ציונים טובים ממש בקריאה וציונים סבירים במתמטיקה. אבל הציונים האלו נובעים יותר מהעדר של נחשלות מאשר מהצטיינות יתרה. הכותרות בדיווחים על פיז"ה 22' הדגישו את הצלחת החרדיות, אבל זה לא סותר את הבעיה עם ההצטיינות החרדית, שייתכן שהיא גנטית, ונובעת מהממצא האוניברסלי שלפיו הצטיינות אינטלקטואלית אינה הולכת יד ביד עם פונדמנטליזם.
  • ברמת ההצטיינות במתמטיקה קיים יחס 7:10 בערך בין הבנות בחינוך הממלכתי לבין הבנות בחינוך החרדי. כלומר על כל 10 מצטיינות בחינוך הממלכתי, קיימות 7 מצטיינות בחינוך החרדי. יחס זה דומה למה שנצפה בפיז"ה 2018. כמובן, החרדים מפצים בכמות על איכות. אם כל משפחה חרדית מולידה פי 3 ממשפחה חילונית, אז היא תתרום גם יותר מצטיינים לאומה. אפילו ביחס של פי 2. זה נכון מנקודת מבט של חישוב עוצמה לאומית כלכלית ודמוגרפית ובתנאי שיצליחו לשכנע סוף סוף את החרדים שגם הבנים צריכים ללמוד ליבה ולהשתלב בתעסוקה, ואולי אפילו בצבא.
  • בתחום המתמטי היכולות של הבנות החרדיות המצטיינות דומות ליכולות של מצטיינות במדינות דרום אירופאיות כמו איטליה או ספרד. שונים הדברים בתחום המילולי שבו הממוצע החרדי הוא בטופ העולמי וגם שיעור ההצטיינות יפה מאוד. הדבר משקף את ההצטיינות הייחודית של כל היהודים בישראל בתחום המילולי. אין ליכולות של המצטיינים בעברית מקבילה באירופה. עם זאת, התחום המתמטי הוא זה שחשוב יותר לתמ"ג, כפי שאפשר להתרשם מכך ששווייץ העשירה מבריקה בתחום המתמטי, ואינה מרשימה כלל בתחום המילולי. מצד שני, מאז "היידי בת ההרים" איזה ספר ראוי לשמו יצא מהשוויצרים? אנחנו נמלא את נטפליקס בתכנים. פאודה ושטיסל הן רק ההתחלה.
  • הציונים הערביים כרגיל עלובים. הציונים של ערביי ישראל השתפרו במעט, והם עולים (לא בהרבה) על אלו של הרשות הפלסטינית. ברשות הפלסטינית ניתן למצוא 0.1% הצטיינות משוקללת (אולי בקרב הנוצרים בבית לחם?). לשם השוואה בישראל היהודית הנתון הוא 19%. עם פערים כאלו אין פלא שקל לזלזל ביכולותיהם של הערבים, כפי שאמ"ן עשה ערב ה-7 באוקטובר.
  • ראיתי פריט שבו נשאלו תלמידים האם קבוצת כדורסל שסיימה בממוצע את משחקיה בהפרש של 19 נקודות בהכרח סיימה משחק כלשהו בהפרש כזה. רבע מהתלמידים בחינוך היהודי הבינו שהממוצע לא בהכרח התממש אי פעם בפועל. אבל הבנה זו לא הייתה קיימת כלל בקרב התלמידים בחינוך הערבי.
  • במבט עולמי, הפער שכתבתי עליו רבות בין המדינות דוברות האנגלית למדינות האחרות נשמר. המדינות דוברות האנגלית מצליחות לקלוט הגירה איכותית, ולפיכך ניתן לצפות שלמדינות כמו קנדה, אוסטרליה ואפילו בריטניה יהיה עתיד מזהיר. לארה"ב נתונים יחסית חלשים בפיז"ה הנוכחי, אבל עדיין ציון הפיז"ה של המהגרים אליה הוא טוב מהציון של מהגרים באירופה. אין פלא שאלו האירופאים שמאבדים סבלנות להגירה. ההגירה שמגיעה אליהם היא פשוט ממש לא איכותית. נערים גרמנים מהגרים שאינם ילידי גרמניה מוציאים פיז"ה מתמטי מתחת ל-400. אלו נתונים של מדינה ערבית, ולא פלא – כי ממדינה ערבית הנערים האלו באו לעתים קרובות.
  • שימו לב לטורקיה. היכולות שתלמידיה מפגינים טובות ודי קרובות לישראל, וזו מדינה של 85 מיליון בני אדם. בעבר הייתי כל כך מופתע מהתוצאות שחשבתי שהן מפוברקות, אבל נראה שהטורקים מצליחים לשחזר אותן מדי סבב פיז"ה. אמנם זהו החלק המתמטי שטוב שם בהרבה מהמילולי.
  • הופתעתי מכמה חלשות צרפות ודנמרק בפיז"ה הזו. הן בתחתית של מערב אירופה. לצרפת יש בעיה רצינית עם המהגרים אליה, שמקבלים פיז"ה נמוך ביותר. אבל נראה שגם הילידים לא מוצאים ציונים בשמים.
  • קמבודיה סוגרת את טבלת המדינות. אולי אלו עקבות של הטבח הגדול שביצע החמר רוז' בכל מי שנחשד בשמץ אינטלקטואליות. שחטו את כל בעלי המשקפיים.
  • אין קבוצה יותר חכמה בעולם מאשר אנשים שמהגרים לסינגפור. ובכלל, הציונים בסינגפור ובקוריאה הם כל כך גבוהים, ויש שם כל כך הרבה הצטיינות.

לחלץ כתר מתוך האש

איך אפשר לפתור את בעיית עזה בטווח הארוך? מנקודת מבט שלי כמי שתמיד מטיף לראות דברים במסגרת הפרדיגמה האבולוציונית-דארוויניסטית, הדבר הנכון הוא לא להסתכל כל כך על העתיד, אלא על העבר. איך צורות שלטון עבדו בהצלחה בעבר בעולם הערבי והמוסלמי? התשובה פשוטה: עבד שלטון מלוכני. וגם לפני עשור נוכחנו שהיו אלו שושלות מלוכה ששרדו את האביב הערבי.

נדמה שבמלוכה יש גם פתרון לבעיית הלאומיות הפלסטינית. זו במהותה מבוססת על שלילה, שלילת היהודים, ולא על קיום. אבל מלך פלסטיני נערץ ומשפחת המלוכה שלו יכולים לספק מקור גאווה להגדרה לאומית שלא הייתה קיימת לפניהם. הרי הבריטים הצליחו כבר לחלק את ארץ ישראל על בסיס הקמת שושלת מלוכה האשמית.

המועמד המדובר כרגע לעמוד בראש שלטון בעזה המחודשת הוא מוחמד דחלאן. מובן שאינו אמור להכריז על עצמו כמלך ביום אפס. אבל ברבות הימים ואם אכן יצליח לאחוז בעזה ביד איתנה, צריך יהיה לבדוק האם בקרב ילדיו יש מי שבעל הכישורים המתאימים להמשיך אותו וליצור שושלת רשמית.

מלוכה נפרדת לעזה יכולה לעזור בהמשך הקונספט של פיצול הרשות הפלסטינית. המלך העזתי לא ירצה בחיבור לגדה המערבית, שבה אין לו מעמד. זה תחליף לתוכנית העתיקה הגאונית לכאורה של נתניהו להבטיח את פיצול הרשות על ידי שימור שלטון החמאס בעזה, אשר עלתה בדם, אש ועשן.

לא תמיד המלוכה שורדת אצל הערבים, וראו דוגמת פארוק במצרים או פייסל בעירק שנתלה בכיכר העיר בגדד ב-14 ביולי, 1958. אבל אדרבה, חרדה מתלייה תהיה סיבה למלך עזה לשמור על קשר הדוק וחיובי עם קציני צה״ל בתקווה שיחלצו אותו מגורל דומה בכיכר פלסטין. ובכלל, האידיאולוגיה של יחיא סינואר לא תמות אחריו, והידיעה הזו נותנת לו עוז. אבל שושלת מלוכה תמות אחרי קטסטרופה שיחולל מלך, וזהו תמריץ חזק עבור המלך להתנהל בהיגיון.