Archive for ינואר, 2014

משכנתא – ריבית קל"צ או ריבית צמודה?

30 בינואר 2014

רוב אזרחי המדינה אינם מתיימרים להבין הרבה במקרו-כלכלה, אבל לפחות החלטה אחת שצריכים לקבל הרבה מאוד ישראלים בחייהם דורשת הבנה מסוימת של מקרו-כלכלה.

ההחלטה הזו נוגעת למשכנתא ובעיקר לשאלה האם כדאי לקחת משכנתא בריבית קבועה לא צמודה (קל"צ) או צמודה. מצד אחד, ריבית המשכנתא הלא צמודה גבוהה יותר. מצד שני אם בוחרים באופציית המשכנתא הצמודה, בנוסף לריבית יצטרך משלם המשכנתא לשלם על האינפלציה.

לפיכך התשובה לשאלה מה עדיף באופן כללי, משכנתא צמודה או משכנתא לא צמודה, כרוכה בהכרח בניחוש שיעור האינפלציה הצפוי בעשר או בעשרים השנים הקרובות. הניחוש הזה הוא משימה קשה, ואולי אין טעם לעסוק בה ופשוט יש להקשיב למה שהשוק אומר. השוק מעריך שהאינפלציה השקלית לטווח הארוך תעמוד על שיעור שנתי של 2-2.5%, ובהתאם לכך זהו בפועל באמת הפער בין ריבית המשכנתא הלא צמודה לריבית המשכנתא הצמודה. לכאורה ניתן להסיק אם כך שאין הבדל גדול בכדאיות בין לקיחת משכנתא צמודה לבין לקיחת משכנתא לא צמודה. הבדלי האינפלציה מתומחרים על ידי השוק בצורה סבירה בתוך הריבית.

אבל כדאיות ממוצעת אינה חזות הכול. מדוע למשל אנשים אחראים עושים ביטוח לבריאות, לבית ולמכונית? הרי ברור שבסופו של דבר רוב הסיכויים שמי שירוויח על הביטוח זו חברת הביטוח ולא המבוטח, אחרת עסקי הביטוח היו פושטים רגל. ברם, אף שהכדאיות הממוצעת של הביטוח היא שלילית ולא כדאי לעשות ביטוח, הרי שיהיו מקרים שבהם מי שלא יעשה ביטוח יחווה הפסד רכוש קטסטרופלי, ורוב האנשים מעדיפים להפסיד סכום נמוך בהסתברות גבוהה מאשר להפסיד סכום עתק בהסתברות נמוכה.

גם לקיחת משכנתא לא צמודה היא סוג של ביטוח – ביטוח נגד תרחיש של אינפלציה גבוהה מאוד, שלא בהכרח תשתקף בעליית יכולת ההשתכרות של לוקחי המשכנתא. אף שהתפתחות כזו נראית רחוקה, והמגמה העולמית היא שהאינפלציה מתה, אפשר לדמיין משברים כלכליים (הסוציאליסטים הפופוליסטיים ממיטים חורבן על כלכלת ישראל), ביטחוניים (אירן, חיזבאללה וכיוצא באלו), אסונות טבע או משברים גלובאליים, שיניבו תוצאה שכזו.

ראוי לציין שללקיחת משכנתא לא צמודה יש תופעת לוואי – ערכו הריאלי של ההחזר בשנים הראשונות גבוה משמעותית מערכו הריאלי של ההחזר בשנים האחרונות. זאת משום שההחזרים זהים בערכם הנקוב לכל אורך התקופה, אבל בשלהי התקופה ערך השקל כבר צפוי להישחק משמעותית, ולפיכך ייקטן הערך הריאלי של אותו סכום הכסף. מצד אחד זו תוצאה חיובית שכן מקטינה את חבות המשכנתא הכוללת (החוב מחוסל מהר יותר ולפיכך הריבית פוחתת). מצד שני, אם זוג מצפה שיתפנה לו סכום משמעותי של כסף בהמשך חייו או שכוח ההשתכרות שלו יגדל משמעותית, לא בטוח שכדאי לו לשלם יותר בשנים הראשונות מאשר בשנים האחרונות.

כלכלת טורקיה במשבר

29 בינואר 2014

התפתחויות מעניינות בכלכלה הטורקית. הלירה הטורקית נופלת ונופלת, והכלכלה של טורקיה נראית כנקלעת לסחרור עמוק. בצעד נואש ממש החליט הבנק המרכזי של טורקיה להכפיל את שיעור הריבית כדי לעצור את צלילת המטבע.

מה בדיוק קרה שם? הרי כל מיני מלומדים שמתיימרים לדעת כלכלה סיפרו לנו שרק מדינות עם חובות הן בבעיה, וטורקיה היא בעלת חוב ממשלתי של 40% לתמ"ג, שיעור מאוד נמוך ביחס בינלאומי.

ובכן התשובה היא שחוב ממשלתי כשלעצמו אינו בעיה עבור מדינה. חוב ממשלתי אינו חטא. מה כן מהווה חטא? ניהול הכלכלה במטבע שאינו מקומי הוא חטא. אפשר לומר שמדינה שבה מתנהלים חלקים נרחבים מהכלכלה במטבע לא מקומי, מוותרת על עצמאותה, והופכת עצמה לכפופה לגחמות השווקים והספקולנטים. בטורקיה המגזר הפרטי לקח הלוואות בדולרים בסך מאות מיליארדים, ונהנה משיעור הריבית הנמוך על הלוואות אלו, אולם בהתנהלות זו הוא סיכן את עצמו ואת המשק הטורקי כולו. כאשר הלירה מתחילה בצניחה, קשה יותר ויותר להחזיר הלוואות דולריות, הדבר מצידו מגביר את החשש של הנושים הדולריים שהם לא יראו את כספם חזרה, והפאניקה רק הולכת וצוברת תאוצה.

גם הודו נקלעה לפני כמה חודשים לסחרור שהיה נראה כדומה לסחרור הטורקי, אבל בהודו השווקים נרגעו במהרה, כנראה פשוט כי כלכלת הודו עובדת על רופיות, לא על דולרים.

לדעתי גם בטורקיה קשה להאמין שנראה משבר עמוק ומתמשך כמו זה שביוון ובספרד, או אף כמו זה שפקד את מדינות דרום מזרח אסיה בנסיבות דומות ב-1997. זאת משום שעומק המשבר הוא כעומק החטא, ואף שהטורקים חטאו בשימוש בדולרים הם עדיין שמרו על המטבע המקומי כבסיס כלכלתם  וכמטבע שבו נקובות משכורות ושבו נקובים מחירים.

קרנית פלוג מעוררת בי אסוסיאציות

27 בינואר 2014

דה מרקר מבשר שבנק ישראל ב"מגה התערבות" – קנה עוד אי אילו דולרים. "בנק ישראל מעביר מסר ברור", אומר דה מרקר.

עם כל ההבדלים בין נושאי חיים ומוות, מלחמה ושלום, לבין עניינים כלכליים, ההתנהלות הזו מזכירה לי את תפקודם של אהוד ברק ואריאל שרון בשנה וחצי הראשונות של אינתיפאדת אל אקצה. מול מלחמה שיטתית וסדורה שהוכרזה על ישראל באותם ימים בידי הפלסטינים, בחרו ראשי הממשלה בפעולות  עקרות ונטולות אפקט, ספוראדיות, לא ממוקדות ונטולות כל שיטה ותכלית מסודרת, שהנימוק להן תואר תמיד במילים החלולות:"ישראל מאותתת" או "ישראל מעבירה מסר".

סין – לאן?

26 בינואר 2014

הידיעות על האטה בסין הובילו לירידות חדות בוול סטריט בשבוע שעבר.   השאלה לאן פני סין נראית כשאלה החשובה ביותר לכלכלה העולמית בעת הזו.

בסין מתחוללת בשנים האחרונות בועת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה, בועה שמגמדת לחלוטין את הבועה האמריקנית בעשור האחרון ואת הבועה היפנית שהתחוללה בסוף שנות השמונים. הבועה הסינית אינה מתאפיינת רק במחירי בתים גבוהים במיוחד, אלא גם בהיקף עצום של בנייה, מעל ומעבר לצרכי המשק הסיני בעתיד הנראה לעין. אף שערי רפאים ממלאות את סין, הבנייה האינטנסיבית אינה מאטה. לגמרי לא ברור מדוע מדינה שאוסרת על אזרחיה להביא יותר מילד אחד לעולם זקוקה לכל כך הרבה מבנים חדשים.

אם קריסת הבועה היפנית הביאה לאפס צמיחה ביפן במשך שני עשורים, ואם קריסת הבועה האמריקנית המיטה על העולם משבר כלכלי חמור מאין כמוהו ב-2008, מה תהיה המשמעות של קריסת הבועה הסינית, הגדולה בהרבה במימדיה?  לא ברור, אבל אני דווקא נוטה להיות אופטימי ולהניח שנזקיה יהיו חמורים פחות משנדמה.

אם נסתכל על הנפגעים מקריסת הבועה הסינית – מחוץ לסין מדובר במדינות שמייצאות לסין את חומרי הגלם איתם נעשית הבנייה המטורפת הזו. אבל עבור אוסטרליה למשל, יצואנית של ברזל לסין, יכול להיות שמדובר יהיה בסופו של דבר בברכה במסווה. חומרי גלם מבוקשים יוצרים "מחלה הולנדית", גורמים לתיסוף אדיר במטבע והורסים תעשיות יצוא פרודוקטיביות יותר. נפילת מחירי חומרי הגלם מרפאת מהמחלה ההולנדית ולפיכך אינה בהכרח כזו קטסטרופה.  התהליך הזה בעיצומו – הדולר האוסטרלי כבר עבר פיחות של 20% משיאו.

גם בסין עצמה לא בטוח שקיומם של מבני מגורים בשפע ובזול, כפי שיהיה המצב אחר התפוצצות הבועה, מהווה כזה אסון. הלוואי עלינו מצב שבו אין מחסור בדירות. אלא מה – בשיטה הכלכלית המקובלת במערב שווי דירות מתורגם לכסף במאזני הבנקים, וכסף זה מצידו מתורגם להלוואות ומניע את הכלכלה. לכן נפילה במחירי הדירות, אף שבעצם מייצגת לעתים קרובות מצב חיובי של העדר מחסור (יש די והותר דירות לכולם), מאיצה שרשרת הרס כלכלית.

אבל האם השיטה הכלכלית המקובלת במערב מקובלת גם בסין? אני לא חושב. בסין מה שקורה בכלכלה הוא מה שהממשלה המרכזית רוצה שיקרה בכלכלה, בלי הרבה קשר למה שכתוב במאזן בנק כזה או אחר. אני לא מאמין שבסין יתקיים הנתק שנוצר בכלכלה המערבית בין יכולתם של הממשלה ושל הבנק המרכזי לפתור בעיות, לבין הפחד שלהם לעשות זאת – מה שהמשיל עליו אדייר טרנר את המשל היפה:

"נגידי הבנקים המרכזיים הם כמו הקוסם מארץ עוץ, רק הפוך. הם עסוקים בלהכחיש שיש להם יכולת לעשות דברים שהם יכולים לעשות".

ניתן לסמוך על ממשלת סין שלא תכחיש את יכולתה לפתור את הבעיות שייווצרו כשתתפוצץ בועת הנדל"ן. לפיכך יש את כל הסיבות להאמין שלטווח הארוך סין תוסיף לצמוח. אמת, מי שקנה במיטב כספו בית בעיר רפאים סינית יבכה את מר גורלו כמו משקיע אמריקני ששם כספו בליהמן ברדרס. ועדיין,  כמנוע הצמיחה העולמי, ימיה היפים של סין עוד לפניה.

דן שכטמן לא אומר דברי טעם

23 בינואר 2014

דן שכטמן רוצה להיות נשיא המדינה, אך אם לשפוט מהראיון שנתן לכלכליסט, קשה להתלהב ממועמדותו לנשיאות.

שכטמן קנה את פרסומו כאיש מדע שהלך נגד הזרם. הליכה נגד הזרם במדע מתאימה לאדם שנצמד לנתונים היבשים האמפיריים, גם כאשר הרוח הכללית נושבת נגדו.

אבל מה ששכטמן ביטא בראיון בכלכליסט הוא בדיוק ההפוך – היצמדות לקשקשת פופוליסטית על המדינה הגוועת ו"ההתפרקות הכללית של כל המערכת" שאוטוטו מתקרבת, בזמן שבו לפי כל מדד אמפירי המשק הישראלי במצב מעולה ובכיוון הנכון.

אפשר להבין שבחוגים המשכילים האשכנזיים החילוניים שבהם שכטמן מסתובב, נפוצה הרטוריקה הזו. כך למשל הוא מספר שבתו החליטה לעזוב את ישראל לטובת ארצות הברית כי "ישראל מדינה אלימה שאי אפשר לחיות בה". אינני מכיר מדד אחד שלפיו ישראל אלימה יותר מארצות הברית, וההיפך הוא הנכון – בארצות הברית תוחלת החיים נמוכה יותר, מספר הרציחות גבוה יותר, ואף כשמודדים את מספר ההרוגים לנפש בתאונות דרכים במגזר היהודי, ישראל במקום הטוב בעולם.

החרדים כקורבנות מדינת הרווחה

21 בינואר 2014

מאמר חשוב של דוד רוזנטל בדה מרקר מסביר מדוע החרדים הם קורבנות מדינת הרווחה.

המאמר קורא לצמצום תקציבי הרווחה, שאינם מתאימים למדינה לא הומוגנית כמו ישראל. אני לא לחלוטין מסכים – איני חושב שיש סיבה מיידית לצמצום תקציבי הרווחה, מעבר לקיצוצי הקצבאות שכבר נעשו בזמן הממשלה הנוכחית ובזמן ממשלת שרון ב-2003.

עם זאת, בהסתכלות היסטורית אין ספק שהצדק עם כותב המאמר – מדינת הרווחה הישראלית הוליכה חברה שלמה לשוקת שבורה, הרסה דור שלם של צעירים חרדים, מוטטה אותם מבחינה ערכית ומקצועית והפכה אותה לקבוצה של בטלנים וטפילים. זו דוגמה קיצונית, ואולי אפילו נדירה בפרספקטיבה עולמית, לנזק שמדיניות רווחה נדיבה, שכביכול אמורה לתרום לצמצום העוני, יכולה לגרום בפועל.

למה צריך לסבסד תחבורה ציבורית

19 בינואר 2014

בפוסט הקודם נשאלתי מדוע צריך מבחינה עקרונית לסבסד תחבורה ציבורית, ולא להסתפק בכך שמחיריה יקבעו בשוק החופשי בדרך הרגילה.

תשובתי היא שיש נסיבות שבהן התנהלות שוק חופשי לא מספקת פתרון טוב. המקרה הבולט ביותר, והרלוונטי לעניין תחבורה ציבורית, הוא מצב שבו מי שנהנה משירות הוא לא רק מי שמשלם עבורו.

כאשר מי שנהנה משירות הוא זה שמשלם עבורו, הדברים עובדים לרוב היטב. למשל – מי שהולך לסופרמרקט וקונה שם במבה, נהנה מהבמבה. מי שלא הלך לסופרמרקט ולא קנה שם במבה, לא נהנה מהבמבה. לכן סופרמרקט ובמבה הם דברים שקל להותיר לעניינו של השוק החופשי בלבד, פחות או יותר.

שונים הדברים כשמדובר בתשתיות לאומיות כמו תשתיות תחבורה ציבורית. גם אנשים שלא משלמים על כרטיס האוטובוס או הרכבת נהנים מכך שיש פחות פקקים בכבישים ופחות זיהום באוויר, כתוצאה מכך שאנשים אחרים בחרו לנסוע בתחבורה ציבורית. לכן ההיגיון הכלכלי מחייב שגם אלו שלא נוסעים בתחבורה ציבורית יסבסדו את הנוסעים בה, באמצעות מנגנון ממשלתי כלשהו.

דוגמה אחרת היא שירותי רפואה. אם אדם נמנע מלקנות ביטוח רפואי ונפצע בתאונת דרכים ומובהל למיון, הוא עדיין יקבל טיפול. הרופאים לא יתנו לו לגסוס. הדבר הזה מצדיק לחייב לבנות מנגנון ממשלתי שיגבה כסף מכולם עבור רפואה, גם אם חלק מהאזרחים יטענו שכלל אינם מעוניינים בכך.

דוגמה אחרת, הבסיסית ביותר, היא משטרה וצבא. לא ייתכן שרק מי שיהיה מעוניין לשלם עבורם ישלם (ובנוסף במקרה הישראלי – לא ייתכן שרק מי שיהיה מעוניין, יתגייס לצבא), משום שכולם נהנים משירותיהם. אי אפשר לפצל את שירותי הצבא והמשטרה כך שמי ששילם יהנה, ומי שלא לא.

תובנות מדבריו של עתידן

15 בינואר 2014

אני מחבב את העתידן פרופ' דוד פסיג, אף שלא את כל דבריו מרחיקי הלכת על העתיד תמיד רצוי לקחת ברצינות גמורה.

הוא התראיין למגזין cafe, בראיון שנתקלתי בו רק היום (בעקבות פרסום ברוטר) ואמר לא מעט דברים מעניינים. אחד הטקסטים המעניינים בראיון, שמתכתב עם הבלוגוספירה הכלכלית העברית שבה בלוגים פופולאריים כמו "הכלכלה האמיתית" מבטאים עוינות כלפי השיטה הכלכלית הקיימת, הוא דבריו על שיטת החוב:

כמות הכסף בעולם היא סיבה נוספת. במאה האחרונה המין האנושי פיתח שיטות כלכליות גאוניות כגון: השיטה המוניטרית – שיטת 'החוב'. היא הפכה אותנו אמנם לעבדים אבל היא גאונית כי היא יצרה משאבים זמינים לכמויות גדולות מאוד של אנשים, בעזרתן יכלו לייצר משאבים עוד יותר גדולים, והכל על בסיס פיקציה, על בסיס חוב. יש לזה באגים אבל במאה האחרונה זו אחת הסיבות לקצב המואץ. לבן אדם יש היום כרטיס קטן מפלסטיק שבאמצעותו הוא יכול לקנות דברים, מבלי שיש לו משאבים, על סמך החוב העתידי. זה נקרא 'מכפיל כוח'.

אלו דבריו בנושא החוב, ולאמר מכן מוסיף פסיג בהקשר אחר:

"יש חוסר סינכרון בין ההתפתחות האנושית לבין ההתפתחות של המערכות האנושיות. כל המערכות – הפוליטיות, החברתיות, הגיאופוליטיות – מתקשות לעמוד בקצב ההתפתחות. המסגרות כיום מארגנות אותנו אך הן גם מעכבות את ההתפתחות שלנו.

אני חושב ששני ההיגדים האלו משלימים אלו את אלו, בצורה שפסיג עצמו אולי לא התכוון לה. שיטת החוב הייתה גאונית לאורך השנים, אבל הגענו כיום לרמה כזו של התפתחות ביכולת האנושות ליצור שפע, ששיטת החוב כבר לא מספיקה.

מה הבעיה הנוכחית בשיטת החוב? הבעיה בעיניי היא שכבר יש לאנשים כל כך הרבה דברים ממילא, שהם פשוט לא מוכנים לצבור חובות כדי לקבל עוד דברים.  למשל, בוא נסתכל על האזרח הגרמני, למה שלא יצא לבולמוס קניות וכך יספק עבודה לעמי דרום אירופה? כי הוא לא מוכן להיכנס לחובות לשם כך. למה הוא לא מוכן להיכנס לחובות? כי טוב לו במה שכבר יש לו היום. למה טוב לו במה שיש לו היום? כי גרמניה התפתחה מספיק כדי לספק שפע רב לכל גרמני.

אז מה עושים? לא צריך לבטל את שיטת החוב, אבל צריך להוסיף לה מרכיבים נוספים – הגדלת תקציבים ממשלתיים והורדות מסים מוגברות. בדוגמה הגרמנית, אפשר להציע שהממשלה הגרמנית תדאג, באמצעות תקציבים ממשלתיים וקיצוץ מיסים, שלאזרח הגרמני יהיה הרבה יותר כסף וכך יעשה הרבה יותר נסיעות ליוון ולספרד או יספק עבודה ליוונים ולספרדים בדרכים אחרות.  אם הממשלה הגרמנית תעשה כך, היא תתגבר על המכשול שפסיג מציין, הפיגור בהתפתחות המנגנונים החברתיים לעומת התפתחות האדם והטכנולוגיה, ותגאל את אירופה מהמשבר הכלכלי.

ההיסטוריה הכלכלית האלטרנטיבית של דה מרקר

14 בינואר 2014

תארו לכם מאמר מנומק שבו יטען הכותב שפתיחת מלחמה יזומה מול מדינה ערבית היא רעיון טוב. לראיה הוא יביא הוכחה היסטורית: כך עשה בגין בסוף שנות השבעים, כשפתח במלחמה עם מצרים וכבש את סיני, מאז אנחנו שולטים בסיני והכול בסדר.  טענה שהייתה יכולה להיות משכנעת, רק שהאמת בדיוק הפוכה: בגין חתם הסכם שלום עם מצרים בסוף שנות השבעים והחזיר לה את סיני.

מה תאמרו על מידת הרצינות של מי שיעלה כזו טענה ועל מידת הבנתו וידיעתו ההיסטורית?

טעות מסוג זה, רק בנושאי כלכלה קריטיים, לא בנושאי מלחמה ושלום קריטיים, עושה היום עיתון דה מרקר. במהדורה המודפסת שלו הוא כותב על הניסיון הכושל של בריטניה ב-1992 לייצב את שער הליש"ט:

הנגיד הבריטי רצה אז להחליש את הליש"ט הבריטית מול הדולר כדי לסייע ליצוא, לצמיחה, לתעסוקה (מוכר, לא?) הוא רכש דולרים והדפיס ליש"טים בקנה מידה עצום. סורוס ידע כי אי אפשר לעמוד מאחורי שער חליפין מלאכותי לליש"ט, רכש כמויות עצומות של לירות שטרלינג כדי להחלישו עד שהנגיד הבריטי הרים ידיים.

בדה מרקר שמעו שקרה משהו עם ליש"ט וג'ורג' סורוס ב-1992, והתאימו את הסיפור לאידאולוגיה שלהם, אבל לא ממש טרחו לדקדק בפרטים, כמו פרשן שישמע שהיה משהו עם בגין, מצרים וסיני ב-1979 ויסיק שבגין כבש אז את סיני.

ובכן, מה שקרה ב-1992 עם הליש"ט ועם ג'ורג' סורוס הוא בדיוק ההיפך מהמתואר ונושא את מוסר ההשכל ההפוך. הנגיד הבריטי ניסה אז לחזק את הלירה שטרלינג יותר משערה האמיתי, לא להחליש אותה. ואכן, חיזוק המטבע לאורך זמן בידי הבנק המרכזי הוא מעשה כמעט חסר סיכוי, שכן יתרות המט"ח ילכו וידלדלו תוך כדי כך.  סורוס הבין זאת והימר הימור נגדי בהצלחה.

לעומת זאת, אין לנגיד בנק כל קושי להחליש את המטבע שלו ככל רצונו, כפי שמצפים מקרנית פלוג לעשות. זו שאלה של רצון ושל תועלת, לא של יכולת. תמיד פלוג תוכל להדפיס עוד שקלים ולקנות איתם דולרים, גם אם תרצה ששער הדולר יעמוד על שבעה שקלים.

נ.ב התעמקתי בשורש של השטות הזו וגיליתי אותה כאן. הטוקבקיסטים מתגלים שם כהרבה יותר חכמים וידענים מנחמיה שטרסלר (גאון כלכלה גדול הוא לא, אף שאני מחבב דעותיו בעד חופש כלכלי)

התקופה של הכסף היקר

9 בינואר 2014

אנחנו שומעים ללא הרף על "הדפסות הכסף" ועל כך שהשווקים מוצפים ב"כסף זול", אבל בפועל הכסף ממש לא כל כך זול. למעשה, כנראה לא הייתה תקופה מאז מלחמת העולם השנייה שבה הכסף כל כך שמר על ערכו. והעובדות מדברות בעד עצמן: בכל העולם האינפלציה, כפי שנמדדת על ידי איסוף אלפי מחירים מהשווקים, היא נמוכה מאוד. כלומר הכסף שומר על ערכו יותר מאי פעם.

איך יכול להיות שהפער בין הדימוי של "הכסף הזול" לבין העובדות המדידות הוא כה גדול? ובכן, זה לא מקרה ראשון בהיסטוריה האנושית של פער כזה. בימי קדם בני האדם היו בטוחים גם שהארץ שטוחה, שהשמש סובבת סביב כדור הארץ ושלגבר ולאישה מספר שונה של שיניים. כך היה נדמה להם, עד שבא מישהו וטרח למדוד – וגילה אחרת.

אבל בעוד שבארה"ב בן ברננקי וג'נט ילן מבינים את בעיית הכסף היקר מדי ועושים מאמצים רבים כדי לפתור אותה, באירופה, שם המצוקה עוד גדולה בהרבה מזו שבארה"ב, ושבה מדינות בדרום היבשת מתמודדות עם 20% אבטלה, לא עושים הרבה. נגיד הבנק המרכזי האירופאי דראגי פועל בצורה מהוססת ועושה רק את המינימום הנדרש למניעת פירוק גוש האירו.

בנסיבות אלו האירו הופך למטבע שאין בו אינפלציה בכלל. ביוון אפילו שוררת דפלציה שנתית של 3%, רמה מבהילה של ירידות מחירים המלמדת על עומק השפל. דיפלציה היא מעגל קסמים המנציח את עצמו. הציפיות לירידת מחירים מובילות לירידת מחירים נוספת. במקום לעשות דברים קונסטרוקטיביים עם כספם, אנשים אוגרים מזומן, בתקווה לעלייה מתמשכת של ערכו. בנוסף, משקיעים החוזים שהאירו ישמור על ערכו אוגרים גם הם  את המטבע ומזניקים את ערכו לעומת הדולר ומטבעות אחרים, כך הם מגדילים את עלויות העבודה ביבשת וכך מקשים עוד יותר על מדינות אירופה להיות תחרותיות לעומת מדינות אחרות.

מותה של האינפלציה באירופה יכול להביא לעשור ארוך ועגום של אבטלה גבוהה וצמיחה נמוכה. יהיו שיתלו את צרותיה של אירופה במדיניות רווחה נדיבה מדי, יהיו שיתלו אותן בדמוגרפיה שלילית. אל תאמינו להם – כל אלו גורמים שוליים ביחס לגורם החשוב מכולם – הסירוב של נגיד הבנק המרכזי ללחוץ במלוא הכוח על הכפתור של מדפסת הכסף.