נביאי האינפלציה השוטים

לכל אורך המשבר הפיננסי, ולכל אורך הדפסת הכסף הגדולה שביצעו הבנקים המרכזיים בעולם כתגובה לו, שמענו את נביאי האינפלציה, אנשי הימין הכלכלי המוניטרי, נאמני האסכולה האוסטרית ונספחיה, מתריעים מפני הסכנה שהכסף יאבד את ערכו והמחירים יעלו בחדות.
העובדה ששום התייקרות לא נראתה במחירים בסופרמרקטים לא הרתיעה אותם משתי סיבות. ראשית, הציבור נוח לרטון ולהתמרמר ולכן קל להצביע על אי אלו מחירים שכן עלו כסימן לכך שקיימת אינפלציה, רק שהיא מוסתרת בידי קונספירציית ענק כלשהי.
שנית, ניתן היה להצביע על מחירי הסחורות שחלקם אכן היו גבוהים מאוד – נפט, זהב, ברזל לבנייה וכיוצא באלו ולטעון שהם מצביעים על אינפלציה שאינה נספרת.
מה יאמרו עתה כל נביאי האינפלציה השוטים כאשר הזהב מצוי בדעיכה ממושכת, הנפט צולל בחדות ומחירי הברזל בקריסה מדהימה.

לא לבחירות, כן לכלכלת בחירות.

המדינה לא זקוקה עכשיו לבחירות. צריך לקוות שהפוליטיקאים ינטשו את הרעיון לשגע מדינה שלמה על כלום וללכת עכשיו לבחירות בשל מחלוקת על חוק חסר משמעות כמו חוק הלאום. גם לא ברור מה יולידו בחירות כאלו. נתניהו ודאי יהיה ראוי לעונש בידי הבוחר על פיזור מופקר שכזה של הכנסת בטרם עת, אך מה האלטרנטיבה – בנט הקיצוני, בוז'י איש השמאל נטול הכריזמה, כחלון שלא הבשיל וזיגזג מעמדת אהוב המתנחלים מתפקדי הליכוד אל המרכז?

ובכן, המדינה לא זקוקה לבחירות, אבל המדינה כן זקוקה לכלכלת בחירות – להורדת מסים, להעלאת שכר מינימום, להגדלת תקציבי רווחה ולכל יתר הרעיונות שמעוררים בעתה באנשי משרד האוצר. העלאת שכר המינימום במיוחד מיטיבה לשלב צדק חברתי והגיון כלכלי, כי היא גם עוזרת לעניים, גם מזרימה כסף למשק וגם מעודדת יציאה לעבודה. הקלישאה הכלכלית אומרת שכסף שניתן לעניים הוא מועיל במיוחד למשק, כי הוא זורם ישירות לצריכה. זהו דבר שאנשי שמאל מרבים להגיד ובמידה של צדק. הוא נכון לזמן שבו הצריכה במשק נמוכה מהרצוי. כדאי לשים לב שבזמנים של משבר אינפלציוני, אותו הגיון בדיוק הופך לאכזרי ומצדיק הטלת גזרות קשות גם על העניים. זאת דווקא כי הם מנוע הצריכה של המשק, ואם רוצים להעביר את המשק מצריכה אל חיסכון, אין מנוס מלפגוע בעניים.

עכשיו, בכל אופן, איננו בזמן של משבר אינפלציוני אלא בזמן ההפוך – בזמן של האטה הנובעת מכך שאנשים ממעטים לקנות ולצרוך. זה אכן הזמן להזרים כסף אל העניים, בתקווה שיזרימו אותו אל החנויות והשווקים, המפעלים ובתי המלאכה. כפי שכתבתי בעבר, זה הזמן להעלות את שכר המינימום.

אחד הדברים המעניינים שקרו בבחירות אמצע הקדנציה בארה"ב היה שלצד הישגיה המזהירים של המפלגה הרפובליקנית, גם תומכי העלאת שכר המינימום זכו להישגים גדולים במשאלים שהתקיימו בכמה מדינות, ואפילו במדינות שהצביעו לרפובליקנים ברוב גדול. גם פה הימין יכול לחקות את הטוב שבאמריקה ולהרשות לעצמו לתמוך בהעלאת שכר המינימום.

מה משמעות הורדת הדירוג של ישראל

להורדת דירוג של ישראל, אם אכן תתבצע, על ידי פיץ', סטנדרט אנד פורס ומוד'יס, יהיו הרחקות מרחיקות לכת וכואבות על המשק הישראלי, על מתן האשראי, עלות האשראי והיקף ההשקעות בישראל

כך כותב עיתון הארץ.

ומה באמת יהיו ההשלכות? גורנישט.

השווקים שבהם נסחרות אגרות החוב של ישראל הם חכמים ומתופעלים בידי משקיעים מוכשרים מספיק בכדי להבין כי הסיכוי שמדינת ישראל, עתירת הגז, תעשיית ההיי טק ועתודות המט"ח, לא תעמוד בחובותיה, הם קרובים לאפס.
הפער בהבנה בין הכתבה בהארץ לבין המציאות הוא כמו פער הכישורים בין עיתונאי הכלכלה הישראלים לבין המשקיעים הבינלאומיים.

חוק השכירות החדש – מבורך

הצעת חוק השכירות החדש פורסמה, והיא עושה רושם טוב מאוד. הסעיף החשוב ביותר בחוק הוא איסור על העלאה משמעותית של שכר הדירה במשך שלוש שנים.  בעבר הסברתי מדוע הצעה כזו צפויה להעלות את שכר הדירה בטווח הקצר, בפרט כשמשולבת עם תוכנית מע"מ אפס. עם זאת, במחשבה שנייה, על אף שציבור השוכרים בישראל כנראה ישלם מחיר מסוים על החוק הזה, טוב שהוא ישולב בספר החוקים של מדינת ישראל, ויפה שעה אחת קודם.

כשאדם שוכר דירה ורוצה לחדש את החוזה, הוא נמצא בעמדת נחיתות מול בעל הדירה בשל עלויות הטרנזקציה שיהיו כרוכות בהחלטה שלו לעבור דירה. יעלה לו כסף לצבוע את הדירה בסיום החוזה לבקשת בעל הדירה, לצאת מוקדם מהעבודה כדי לראות דירות אחרות, לשכור מובילים ולהעביר חפצים אל הדירה החדשה. בעל הדירה יכול לנצל את חוסר הנעימות שבמעבר דירה כדי לקבל מהשוכר הקיים מחיר גבוה מזה שיכול היה להשיג בשוק החופשי.

כדי להקטין את עלויות הטרנזקציה ולהפוך את עמדת המיקוח לשווה יותר, רצוי שחוזה יהיה ארוך כך שעלות המעבר תהיה הוצאה של פעם בתקופה ארוכה. נראה ששנה אינה זמן ארוך דיו.  נכון אמנם שכדור הארץ מסיים סיבוב סביב השמש בתוך 365 ימים, אך זו סיבה שרירותית למדי לאפשר התמקחות מחודשת על שכר דירה מדי 365 ימים. הזמן שהחוק קובע – שלוש שנים – נראה הגיוני יותר.

אפשר לקוות שמתן אפשרות לשכירות בתנאים ידועים למשך שלוש שנים, יפתה יותר ויותר ישראלים לחיות בשכירות, וכך יקל על מצוקת מחירי הדירות.

מדוע הין לא צפוי לקרוס

כתבתי בעבר על התיאוריה הכלכלית השגויה לגבי יפן, לפיה בגלל חובותיה העצומים היא עומדת בפני פשיטת רגל. מי שמאמין בתיאוריה הזו חוזה קריסה רבתי של הין. לכאורה, יש לו חיזוק מהעובדות – הין בנפילה תלולה. היו ימים לא רחוקים שבהם היה 100 ינים היו שווים 5.20 ש"ח, ואילו היום הם שווים פחות מ-3.30 ש"ח. לדעה בגנות יפן והין יש אוהדים רבים, חלקם משקיעים מוכשרים ולא קוטלי קנים בכלל, למשל כאן.

אבל הטיעון לפיו נפילת הין מוכיחה שיפן חיה מעבר ליכולותיה ומצויה בפשיטת רגל הוא כמעט אירוני, משום שההיפך הוא הנכון. מה מעיד על כך שמדינה חיה מחוץ ליכולותיה? ובכן, די בכך שנסתכל בשלל הידיעות מוונצואלה כדי ללמוד איך זה נראה. ידיעה אחת מספרת כי זארה בוונצואלה מגבילה את לקוחותיה לחמישה פריטים בחודש.  ידיעה אחרת מספרת שבוונצואלה אין די גלילי טואלט.  בפרט, הסימן המובהק ביותר לכך שונצואלה חיה מעבר ליכולותיה הוא שהמשכורות בוונצואלה צריכות לרדוף כל הזמן אחרי האינפלציה המאמירה.  המצב בוונצואלה צפוי רק להתדרדר בעקבות השחיקה במחירי הנפט ויהיה מעניין להמשיך לעקוב אחרי מה שיקרה במדינה הזו.

ומה, לעומת זאת, קורה ביפן? האם דווח שם על תורים לנייר טואלט? על עליית משכורות שלא מדביקה את קצב האינפלציה? ההיפך הגמור הוא הנכון – הבעיה של יפן היא לא האינפלציה, גם לא תורים ומחסור. הבעיה היא ההיפך מאינפלציה – דיפלציה. המחירים ביפן ירדו לאורך שנים רבות. זהו סימן מובהק לכך שיפן אינה מצויה במחסור, אלא בעודף. דיפלציה מרמזת שהבעיה אינה בכך שהיפנים רוכשים יותר מדי, אלא שהם רוכשים פחות מדי וישנו בארצם עודף היצע.

מדוע אם כך הין יורד? ירידת הין לא נכפתה על היפנים בגין איזשהו מחסור. ההיפך הגמור – החלשת הין זו החלטה שקיבלו היפנים מרצונם, בחוכמה רבה, במסגרת מדיניות הדפסת כספים אינטנסיבית. המטרה של המדיניות הזו אינה להציל את יפן מפשיטת רגל. גם קודם להנהגת המדיניות הזו לא היה כל סימן שהריביות על החוב היפני עומדות לעלות ושהנושים בפתח (דבר שגם לא היה יכול לקרות עקרונית בשל המעגליות של הכסף).  המטרה היא להשיב את הצמיחה ליפן. אבל בין אם תהיה צמיחה ביפן ובין אם לא תהיה צמיחה, דבר אחד בטוח – לפשוט רגל המדינה הזו לא תפשוט. אין כל סימן לכך שהיא חיה מעבר ליכולותיה. הכול מעיד על ההיפך הגמור – סביר להניח שהיפנים יכולים לחיות הרבה יותר טוב, ועם הסיוע של מדיניות הדפסת הכספים הנוכחית, מסתבר שהם באמת יחיו בעתיד הרבה יותר טוב.

מה הוא אם כך הערך הצפוי של הין? ניבוי ערך מטבעות לטווח הקצר הוא דבר קשה מאוד, אבל ברמת המחירים הנוכחית יפן נראית לי די זולה, בניגוד גמור למה שהייתה לאורך שנים, ולכן אני אופתע מאוד אם הין ייחלש עוד משמעותית.

תשעים אחוז משכנתא – עדיף בלי

חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס יוזמת הצעת חוק שלפיה זוגות צעירים יוכלו לקבל 90% משכנתא בקניית דירה. כדי להגן על יציבות הבנקים במקרה של נפילת ערך הדירות, המדינה תיתן לבנק ערבות על 20 אחוז מערך הדירה.

האם זו הצעה טובה או רעה? ההשפעות הן מורכבות, חלקן טובות וחלקן רעות. בצד החיובי ניתן לומר שהצעה זו תחולל אפקט שדומה לאפקט שמחולל בנק ישראל בהורדות ריבית ובהדפסות הכסף שלו. יותר הלוואות יינתנו במשק, יותר כסף יזרום, הצמיחה תעלה ויתרבו מקומות העבודה. בנוסף, הצעה זו מכוונת במיוחד את זרימת הכסף אל סקטור הבנייה. אם כך ניתן לשער שהתמריצים לבנות בית בישראל יעלו. אף שהמחסום העיקרי לבנייה בישראל אינו מחסור בכסף אצל הקבלנים, אלא חסמים ביורוקרטיים, בכל אופן סביר לשער שהגדלת התמריץ הכספי לבנות תגדיל את ההיצע. זקנים עקשנים שמסרבים לפינוי ובינוי ירוככו, עיריות יוקסמו מהכסף שיוכלו לקצור בהיטלי השבחה ויסבירו פנים ליזמים וכיוצא באלו.
העליה בזרימת הכספים תשפיע גם על הכנסות הממשלה שתקבל יותר מסים ותרוויח יותר על שיווק קרקעות וכך תאפשר לה לעשות דברים טובים בכסף הזה. בנוסף המוטבים של ההצעה יהיו הזוגות הצעירים, בפרט אלו נטולי ההון, וכך יהיה להם יתרון על פני המשקיעים ברכישת דירה ולא יצטרכו לגור בשכירות.

בצד השלילי ברור שמחירי הדירות יעלו עוד. דבר זה יקשה על הקונים, שיצטרכו לשלם יותר ולאורך שנים רבות יותר. קניית בית בישראל לא באמת תהפוך לפשוטה יותר, אף שדרישות ההון העצמי יירדו. העלייה הנמשכת במחירים רק תיצור מומנטום משל עצמה ותגדיל עוד את הבהלה לדירות ואולי שוב דווקא תאיץ במשקיעים להיכנס לשוק. תופעה זו תקבור את הקריירה הפוליטית של שר האוצר יאיר לפיד, וגם זה חבל כי לפיד בסך הכול פוליטיקאי חיובי.

כשבוחנים את הפלוס והמינוס מגיעים למסקנה שעדיף בלי הצעת החוק הזו, התועלת מוגבלת ועליות המחירים מובטחות.

מה ניתן ללמוד מזכרונותיו של נהג מונית ניו יורקי?

אני קורא לאחרונה ספר חביב מאוד, וידוייו של נהג מונית ניו יורקי. הספר נכתב בידי נהג מונית ותיק בעיר ניו יורק, שחולק מחוויותיו המקצועיות. להלן אביא (בתרגום חופשי מאוד ומתומצת) קטע מהספר שמצאתי בו עניין מיוחד, ושבו מספר נהג המונית על אחת מנסיעותיו:

לנוסע שלי היה חשוב להגיע מהר ככל האפשר והוא שאל אם לא יכול להיות שנתיב אחר מזה שנסענו בו יהיה מהיר יותר. הסברתי לו שזהו הנתיב הטוב ביותר, ואז הוא אמר את מילות הקסם:.. "לארוסה שלי יש יום הולדת בחצות ואם תספיק להגיע קודם לכן, אתן לך בונוס של עשרה דולרים". בינגו! הבעיה שלו נעשתה הבעיה שלי.  מייד הפכתי לנהג מכוניות מירוץ, מזגזג לאורך הדרך, צולח את הרמזורים הקשים והקריטיים ביותר, עף על פני מערב ברודוואי… הבאתי את הנוסע ליעדו שתי דקות לפני חצות. המונה הורה על 7.80 והנוסע נתן לי 20 דולר ובשמחה רבה הורה לי לשמור לעצמי את העודף.

נדרשו לי שמונה שנות נהיגה במונית לפני ששמתי לב כמה נדיר זה לקבל הצעה מנוסעים לבונוס מוגדר עבור ביצוע משימה מיוחדת עבורם. התחלתי לספור וגיליתי שבמהלך עשרות שנות קריירה שבהן חלפו במונית שלי אלפים על גבי אלפים של נוסעים, היו רק תשעה מקרים שבהם קיבלתי הצעה כזו! תשעה! אלפי אנשים אמרו לי שהם ממהרים מאוד, ורק לתשעה היה את השכל להציע לי תמורה ספציפית לפתרון בעיית החיפזון שלהם!"

זהו כמעט טקסט מכונן. הוא מצביע על הפער בין ההבנה שלנו את חשיבותם של תמריצים, הבנה שרובנו אינטליגנטיים מספיק בכדי להיות שותפים לה, לבין היישום העלוב בפועל של ההבנה הזו מול נותני שירות בחיי היומיום. מדוע? אולי כי הדבר חורג מהנורמה החברתית – מביך להתייחס לנותן השירות כמו חולדה במעבדה שניתן לפתותה לחרוג משגרתה העצלנית וללחוץ על דוושה על ידי גירוי מרכזי העונג המוחיים שלה.

מה יקרה כשההורים לא יהיו מסוגלים יותר לעזור עם הדירה?

גלובס פרסם השבוע כתבה המבשרת כי תם העידן שבו ילדים יכלו להסתמך על סיוע הוריהם בקניית דירה:

 "מחירי הדירות המטורפים, המשכורות הנשחקות, החסכונות הדלים, תוחלת החיים הגבוהה והפנסיות הנמוכות יכריחו את ההורים המתוסכלים, ואת הילדים המתוסכלים עוד יותר, להסתגל לעידן חדש שבו צריך להסתדר לגמרי לבד"

כל הכתבה שומרת על טון של נבואת זעם וכמובן מביאים את ירון זליכה הבלתי נלאה שאיכשהו שוב משרבב את טענתו הנצחית שהריבית הנמוכה מביאה למיתון (טענה אבסורדית השקולה לדאגה של פיזיקאי מכך שכוח המשיכה ימשוך את תושבי הארץ לכיוון הירח).

למקרא הכתבה עלתה בי התהייה – הרי אפשר היה להציג את הסיפור אחרת לגמרי, לא? אם ההורים כבר לא מסוגלים לתמוך יותר בילדיהם שקונים דירות, אזי זו סיבה שמחייבת שמחירי הדירות ירדו או לפחות ייקפאו, והרי זו התוצאה שכולנו שואפים אליה, לא? מצב שבו הורים לא מסוגלים לתמוך יותר בקניית דירות בידי הילדים אמור אפוא להיות שקול למצב שבו מקטינים את צד הביקוש לדירות בכל דרך אחרת, למשל על ידי העלאת שיעור הריבית – ומצב זה יוביל לירידת מחירים ולפיכך הוא לכאורה חיובי, אז למה להציג זאת בטון של נבואת זעם?

שינוי טכני בתגובות לבלוג

הדיונים בבלוג מתארכים, ולפיכך החלטתי לוותר על הקינון שהפך למאוד לא נוח. עתה כל התגובות מוצגות באותו היסט, ותגובה לתגובה אינה מוסטת שמאלה. מקווה שהשינוי ימצא חן בעיניכם, ואם לא – תמיד אפשר לחזור למצב הקודם. כדי לשמור על בהירות הדיון, אני מציע שמי שמגיב לתגובה אחרת, יציין בפירוש בראשית דבריו למי הוא מגיב.

תודה לאל שיש לארה"ב בנק מרכזי

על פי מיתוס פוליטי כוזב, נשיא ארצות הברית הוא כמעט כל-יכול, מנהיג שחוקת ארצות הברית מעניקה לו סמכויות עצומות. על פי מיתוס זה, שאביגדור ליברמן למשל הוא חסיד נלהב שלו, מי שרוצה שלטון חזק ויציב במדינתו צריך לקדם שלטון נשיאותי על פי הדוגמה האמריקנית.

האמת היא הפוכה – חוקת ארצות הברית כובלת בשלשלאות את הנשיא האמריקני והופכת אותו לחלש ולמוגבל. ההסדרים שהיא מנהיגה מובילים למצב שבו הוא יצטרך להתמודד עם שני בתי קונגרס, שלפחות אחד מהם, ולעתים, כמו אחרי בחירות 2014 הנוכחיות, שניהם, יישלטו בידי מפלגה יריבה. במצב זה האינטרס העליון של המפלגה היריבה הוא להכשיל את הנשיא ולשים מקלות בגלגלי נשיאותו. כך קשה מאוד לקדם חקיקה משמעותית.

אפילו כאשר הנשיא מקבל תמיכה משני בתי הקונגרס, הוא עדיין צריך להתגבר על יכולתו של המיעוט בסנאט לחולל פיליבסטר, ואפילו אם צלח מכשול זה, הוא עדיין נתון לגחמות בית המשפט העליון שסמכויותיו מוגנות על ידי החוקה. הנשיא האמריקני מוצא עצמו משותק ונאלץ לוותר על כל תוכנית חקיקתית גדולה. רפורמת ביטוח הבריאות, האובמה-קר, הישגו הגדול ביותר של אובמה, התחוללה בנסיבות היסטוריות יוצאות דופן, מצד אחד המיאוס שחש הציבור מהשלטון הרפובליקני בשנת 2008, שנתן רוב עצום לדמוקרטים בכל בתי הקונגרס. מצד שני, החלטתו המפתיעה של נשיא בית המשפט העליון, שופט שמרני ביותר, לא להתפרע עם אקטיביזם שיפוטי ולא לפסול את האובמה-קר.

אבל מחוץ להזדמנות ההיסטורית של השנים 2008 – 2010, חייו של הנשיא קשים. הסיטואציה איומה במיוחד כאשר ניצבים בפני משבר כלכלי חמור, כפי שאירע לארה"ב מ-2008 ואילך. הרפובליקנים עשו כמיטב יכולתם כדי לשתק ולחסום את יכולתו של הממשל להגיב ולסייע לכלכלה האמריקנית. מזלה של ארצות הברית היה שיש לה בנק מרכזי עצמאי, שאינו צריך שום רוב פוליטי כדי לקבל החלטות. יכולתו של הבנק האמריקני המרכזי להדפיס כסף, ובכמויות עצומות, הצילה את כלכלת ארה"ב ואת הכלכלה העולמית. לעומת זאת, תלותו של הבנק המרכזי האירופאי בגרמניה ובקבלת אישור ממנה מצד אחד, והכללים המשפטיים הנוקשים שמגבילים אותו מאידך,  מונעים נס דומה באירופה, ומאריכים את השפל הגדול של היבשת.