רות ביידר גינזברג והרוקח הערבי

לפני שנים כתבתי פוסט על הדילמה של השופטת רות ביידר גינזברג. לפרוש ולתת לנשיא אובמה למנות לה מחליף, או להישאר לשבת על כס השופטת ולהסתכן בכך שנשיא רפובליקני ימנה את ממשיכה. הדילמה בין האינטרס הפוליטי לבין האינטרס האישי שלה הוכרעה לבסוף באופן אנוכי. היא תיעדפה את הקריירה האישית ומתה בעודה שופטת. הנשיא טראמפ מינה אחרי מותה את השופטת קוני בארט השמרנית הקיצונית והבטיח רוב מוצק שמרני בבית המשפט העליון, ובקרוב כנראה יבוטל היתר ההפלות באמריקה.

מול מתקפת הטרור של ערביי ישראל, וגם מול דברי השבח שניתן לקרוא לגביה ברשתות החברתיות של הערבים, הרבה יהודים בישראל מעדיפים להאמין שהרוב המוחלט של ערביי ישראל מאמין בדו-קיום ומתנגד לאלימות. הם מביאים ראיה מכך שיש להם מוסכניק ערבי, רוקח ערבי, רופא שיניים ערבי, פיזיותרפיסט ערבי. כל אלו עושים מלאכתם בנועם ובהגינות.

ייתכן, כך לפחות אני מקווה, שהרוב הגדול של ערביי ישראל מתנגד לאלימות. גם אין ספק שהאינטרקציה הבין אישית החיובית בין יהודים לערבים מסייעת ותורמת להפחתת השנאה. עם זאת, הדברים מורכבים יותר. זה שהמוסכניק הערבי מעניק שירות מצוין לקליינטים היהודים אין משמעותו שהוא שלם עם שהותם בחלקת האדמה הזו מתוקף הצלחתה של התנועה הציונית. ייתכן שהוא פשוט, כמו השופטת ביידר גינזברג, חי בשלום עם דיסוננס מסוים בין התנהלותו כאדם פוליטי לבין התנהלותו האישית. ממש כפי שהרבה אנשים עשירים מצביעים למפלגות סוציאליסטיות. האזורים במוח שעוסקים בפוליטי הם כנראה נפרדים מהאזורים במוח שעוסקים באישי. ייתכן שיש לכם רופא שיניים מצוין, אכפתי וקשוב מהמגזר, אבל אם יפרט לכם את דעותיו לגבי הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-ערבי ולגבי הדרך להגיע לשם, תתחלחלו עד עומקי נשמתכם. ממש כפי שיכול להיות מטופל ערבי שישתאה מטיפולו המסור של רופא יהודי, ולא יעלה על דעתו שזה תומך בכלל בטרנספר. ההיקש מההתנהלות האישית-מקצועית להתנהלות הפוליטית הוא קלוש מאוד.

זכרו את סיפורו של הסטאז'ר מפנימית ב' בבית החולים ברזילי. מנהל המחלקה אמר עליו: "הוא טיפל בחולים יותר ממה שמצופה מכל סטאז'ר אחר. אנחנו נוהגים מדי יום לעשות ישיבות בוקר והוא היה משתתף בכל הישיבות, מגיע בזמן ומשתתף ואומר את דעתו. הוא היה מסור, מסוג המתמחים שכל רופא היה רוצה לצדו. הוא היה גאון. מעולם לא נתקלנו באירועי אלימות, לא מילוליים ובטח לא פיזיים. הוא התייחס למטופלים בצורה יפה ומקצועית". אותו אחד סיים את חייו בעודו נלחם בשם דאעש.

ענישה נוסח אמריקה

בשימוע שנערך לשופטת שמינה הנשיא ביידן לבית המשפט העליון, קטנג׳י בראון ג׳קסון, היא הושמה על הגריל בידי הסנטורים הרפובליקנים בשל היחס המקל שלה למי שהורשע בצריכת פורנוגרפיה של קטינים. היא שפטה נאשם כזה לחודשים בודדים בכלא בזמן שבארה״ב במדינות מסוימות ניתן להיכנס לכלא על עברה כזו למשך עשור ויותר. בזמנו כוכב הסדרה גלי התאבד כדי שלא יכנס למאסר רב שנים על עבירה דומה. למרות התפרצויות הזעם של הרפובליקנים השופטת צודקת לגופו של עניין. אף שהמעשה של העבריינים הוא מחליא, הוא פסיבי ואינו יוצר התעללות מינית ולפיכך נמצא הרבה מתחת לחומרה של מעשי אונס בקטינים בפועל, ולא יתכן שהענישה על הורדת תכנים מהאינטרנט תתקרב במשהו לענישה על יצירתם. אבל אמריקה ידועה בשרירותיות של עונשי המאסר הנהוגים בה. חלקם דומים למקובל בעולם וחלקם גרוטסקי וקיצוני, כאילו באמריקה הכול חייב להיות בגדול, גם הענישה הפלילית.

ברם, בארץ הענישה לפעמים גרוטסקית במידה שהיא מקלה. למשל בהקשר של פדופיליית ילדים, מתואר מקרה שבו אדם, בעל רקע בכוחות הביטחון, הזמין בתשלום סרטוני פדופיליית ילדים תוך מתן הוראות. כלומר לא סתם מצא סרטונים והוריד אותם, אלא תפקד כמפיק ומממן של הזוועות האלו. העונש: ארבע וחצי שנים בלבד.

בהקשר לפיגועים האחרונים שבוצעו בידי ערבים ישראלים בשם דאעש צריך להגיד שאילו היו מפעילים בישראל את הקריטריונים האמריקניים, הם כנראה לא היו מתרחשים. שופט במינסוטה שלח לשלושים שנה בכלא צעירים מממוצא סומלי שהורשעו על הצטרפותם לדאעש. בכיו של אחד הנאשמים והכאתו על חטא על היותו צעיר מבולבל ופגיע, לא הותירו רושם על השופט.

דאעש הוא אחד הדברים הקרובים ביותר לנאציזם שנתקלנו בהם מאז מלחמת העולם השנייה. לבטח הרבה יותר ממה שקורה עכשיו באוקראינה. היחס הסלחני שהפגינו בתי משפט בארץ לכאלו שנשבעו אמונים לכת הרצחנית המפלצתית הזו ושירתו אותה לא ברור וגובה בזמן האחרון מחיר יקר ממשפחות קורבנות הטרור של יוצאי דאעש. בזמנו אורי לופוליאנסקי ראש עיריית ירושלים קיבל שש שנות מאסר על גיוס תרומות ל״יד שרה״ מקבלן שלופוליאנסקי עסק בעניינו (אמנם העונש רוכך בסוף בבית המשפט העליון). עונש זה, על גיוס תרומות ליד שרה, חמור יותר מכל עונש שהוטל בישראל על הצטרפות לדאעש.

על השקעות מדדים

כשהתחיל הבלוג חשבתי לכתוב הרבה על השקעות, אבל בפועל לא עשיתי זאת. וגם אם הייתי מנסה, הייתי נכשל. העשור האחרון היה רע להשקעות ערך וטוב להשקעות צמיחה שתמיד חשדתי בהן בחשיבתי שהושפעה מוורן באפט. לא נותר לאנשים מסוגי אלא לשים את כספם במדד המניות האמריקני אס אנ פי 500 ובתעודות סל עליו. למרבה המזל כן התרחקתי משווקים מתפתחים. יש לי חשד בסיסי בסביבות פיננסיות שבהן התמריצים הקפיטליסטים הבסיסיים נתונים בספק. מה שקרה למניות הרוסיות בחודש האחרון מדגים זאת. בהשפעת עדו מרוז בזמנו שמתי קצת כסף בהונג קונג, וזו הייתה אכזבה רבתי. עכשיו כשהונג קונג הפכה לחלק בלתי נפרד מסין, בוודאי לא מפתה לגעת שם.

אני עדיין עוקב אחרי רעיונות שמעלה שלומי ארדן או שעולים בטלגרם של דיונים על השקעות ערך אבל פועל לפיהם רק לעתים רחוקות. במה בכל אופן אפשר לחרוג מהעדר של ה-s&p 500? יש כמה אפשרויות, אבל כולן בעייתיות. אפשר לקנות מדגם גדול של מניות, אקראית או מתוך חשיבה, ופשוט לא לזוז מהן. היתרון הוא היפטרות מדמי ניהול וגם מהטיית הכניסה והיציאה מהמדד, שגורמת לכך שעקיבה מדויקת אחרי המדד נושאת עלויות כי מניות שיוצאות ממנו נמכרות במחיר שפל ומניות שנכנסות אליו נקנות במחיר שיא. החיסרון כפול: אחד הוא החיסרון הנפשי. הקאונטר-פקטואל, האפשרות שיכולה הייתה להיות, שאנו משווים אליה, היא תמיד ה-s&p 500, ולכן יש חשש שנחוש עוגמת נפש אם נצא בתשואה פחותה בהשוואה אליו. החיסרון השני הוא מורבידי. אם נמות פתאום הבנק עלול לסרב לשחרר את המניות לפני שנשלם עליהן מס ירושה אמריקני לפי סעיף אבסורדי בחוק האמריקני שמחייב זרים בתשלומי מס דרקוניים על נכסים אמריקניים במותם. לעומת זאת תעודת סל על המדד אפשר לקנות באירופה או בישראל. גם יש לציין ששיטת המיסוי בישראל יכולה לתת עוד חצי אחוז תשואה שנתית למי שקונה תעודה ישראלית.

אפשר לחפש מדדים נוספים על ה-s&p 500 שמדגישים אלמנטים נוספים כמו ערך או צמיחה או עוקבים אחר סקטורים אחרים כמו הנאסדק. הנאסדק עשה תשואה מדהימה בעשור האחרון. אבל הבעיות שציינתי תקפות. ההשוואה שלנו תמיד תהיה ל-s&p 500 ונחוש עוגמת נפש אם נפגר אחריו. אם תעודת הסל על המדד האחר מונפקת בידי גוף אמריקני, יש חשש ממס ירושה. אם לא, תעודות ישראליות על מדדים כאלו גובות דמי ניהול יקרים. תעודה ישראלית על מדד ישראלי גם צריכה להיות חלק מתיק ההשקעות, אבל בהתמקדות רק בישראל יש בעיה למי שרוצה לפזר סיכונים.

האוקראינים לא היו הכי גרועים

בפוסט אחר ציטטתי את המשפט מהספר ״אבודים: שישה מתוך שישה מיליון״ על התנהגותם של האוקראינים בשואה: ״האוקראינים היו הכי גרועים״. זוועות השואה שבוצעו בידי רבים מבני העם האוקראיני אסור שיישכחו. התיאורים המפורטים שלהן הם בלתי נסבלים לקריאה ומבטאים פסגות לא נתפסות של רוע אנושי.

האשמה נוספת, להבדיל בין שואה לשגרה, שמופנית כלפי אוקראינה בימים אלו היא על הצבעותיה הלא מפרגנות לישראל במליאת האומות המאוחדות. כאן ההאשמה היא לא משכנעת. הסברתי את העניין בתגובות לפוסט, אבל מוצדק להקדיש לכך גם פוסט נפרד.

כמעט כל מדינות העולם מתנגדות באופן נחרץ לכיבוש בשטחים ולהתנחלויות והן מביעות את עמדתן שוב ושוב. לצד ישראל עומדות ארצות הברית וכמה מדינות איים באוקיינוס השקט. זכורה מהן במיוחד מיקרונזיה. כזכור בשלהי תקופת אובמה גם ארה״ב נטשה את תמיכתה בישראל בסוגיה זו, וכך ביטא הנשיא את שאט נפשו מההתנחלויות. יש מדינות שנמנעות בהצבעות אלו והן ידידות קרובות במיוחד של ישראל: אוסטרליה, קנדה, צ׳כיה, סלובניה, הונגריה. וגם רואנדה, חוף השנהב וקמרון מאפריקה.

מדינות האיחוד האירופי (למעט צ׳כיה וסלובניה) תומכות בהוקעת ההתנחלויות. אוקראינה, ששואפת להיות מדינת איחוד אירופי מצביעה בדיוק כמוהן. האם אוקראינה עוינת לישראל? כמו דנמרק או הולנד או קצת יותר מבעלות הברית הקרובות כיום יוון וקפריסין. הביביסט כמובן יגיד בנשימה אחת שהברית עם יוון היא הישג גדול של תקופת נתניהו ושאוקראינה היא עוינת לישראל, אבל למעשה אוקראינה נמצאת ימינה ליוון ולחלק האנטי ישראלי של מדינות האיחוד.

יש ניואנסים: בהצבעה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, שכמובן כוונה רק נגד ישראל, האוקראינים (והיוונים) הצביעו בעד כמו ספרד, שוודיה, אירלנד ואיסלנד, מדינות מערביות אנטי ישראליות במיוחד ולא כמו המיינסטרים האירופאי: גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה שנמנעו. בהצבעה עוינת לישראל בנושא ירושלים נמנעה אוקראינה לצד המיינסטרים האירופי, בעוד שאירלנד, איסלנד, ספרד, שוודיה ויוון תמכו. בהצבעה נגד סיפוח הגולן אפילו המדינות הקטנות של הפסיפיק והצ׳כים וההונגרים הפנו לנו עורף. לא היה סיכוי שדווקא אוקראינה, שמתמודדת עם סיפוח קרים לרוסיה, תתמוך.

יש הבדל גדול בין להגיד: אוקראינה מצביעה כמו מדינה מערב אירופית ממוצעת בסוגיות ישראליות לבין להגיד: אוקראינה היא מדינה אנטי ישראלית באו״ם. המשפט הראשון הוא אמת צרופה. המשפט השני הוא חצי אמת שגרועה לפעמים משקר.

תעקבו אחריו בטוויטר

בזמן המלחמה הגדולה באוקראינה הפציע בטוויטר כותב באנגלית, שמפגין רמה מדהימה ונדירה של איכות כתיבה וניתוח. אני חושב שהשנאה מקלקלת את השורה ושאיבתו העזה לרוסיה של פוטין מטה את כתיבתו. ועדיין פשוט תענוג לקרוא. כל שרשור טוויטר שלו הוא מבחינתי סוג החוויה המיוחד ביותר: זה שאתה להוט כל כך שלא תיגמר ומצר על כך שהיא מתקרבת לסיומה. תעקבו אחריו. למשל השרשור הזה או השרשור הזה או השרשור הזה. כתיבה מהפנטת של אינטלקטואל אינה מבטיחה שהוא צודק בהערכותיו, אבל היא כן מבשרת דקות ארוכות של הנאה לקוראיו.

צרות ממזרח

בעוד כל העיניים נשואות למזרח אירופה דרמה גדולה אחרת מתרחשת במזרח הרחוק. בסין ובהונג קונג קורסת מדיניות הזירו קוביד. האומיקרון פשוט מדבק מכדי שהיא תעבוד. כפי שנפתלי בנט היה צריך להתפכח מהרעיון שניתן לעצור את המגפה על ידי בידוד כל מקרה, כך צריכים לעשות גם הסינים.

לרוע המזל הסינים היו שאננים לגבי חיסון הזקנים שלהם ובפרט השתמשו בחיסון חלש מתוצרת מקומית ולא בחיסוני פייזר ומודרנה. עתה גאוותם הלאומית לא מאפשרת להם לשנות מסלול. הסגרים שמגיעים לערים הגדולות ישבשו את פס הייצור הסיני ויתרמו כנראה ללחצים האינפלציוניים ולגל ההתייקרויות בעולם המערבי. בהונג קונג שיעורי התמותה כרגע מבהילים. אף שאומיקרון אמור היה להיות גרסה קלה של קוביד, אין הוא קל כל כך אצל מי שלא פיתח שום סוג של חסינות בתוך הבועה הסטרילית שהתקיימה במזרח הרחוק.

תסמכו על החרדים ותקלטו פליטים

כמה פליטים אוקראינים לא יהודים ישראל יכולה לקבל? צריך להבחין בין פליטים שיש להם משפחה ומכרים קרובים פה ופליטים שאין להם, וקשה לראות סיבה שלא ימצאו מקלט באיחוד האירופי. גם יש הבדל עצום בין פליטים שהם בעלי השכלה גבוהה או עובדי הייטק וצפויים לתרום לתוצר בזמן שהותם פה לפליטים מהסוג שהוא נתמך סעד ולעתים קרובות גם מעורב בפשיעה ובאלימות, ובהחלט אין לנו עניין רב בהגעתם.  ברם, אחת הטענות החזקות נגד קבלת הפליטים היא חשש מהסיטואציה הדמוגרפית, משחיקת הרוב היהודי וכדומה. צריך להגיד: החשש הזה מנותק מהמציאות הדמוגרפית, ואולי הוא חלק מהכחשת העתיד הדמוגרפי של ישראל, סוג של הכחשה והדחקה שכבר עסקתי בו בעבר.

העתיד הדמוגרפי של ישראל הוא חרדי. זו בשורה לא פשוטה למדינה, שהחרדים מנוכרים לה, מנוכרים לערכים מודרניים ומביאים איתם ערכים אחרים שהם בלתי נסבלים לרוב הנוכחי במדינה (למשל סובלנות לשחיתות ולנפוטיזם, התנגדות להשכלה מדעית כלשהי לגברים, כפיה דתית, עמדות אנטי ליברליות קיצוניות בנושאים חברתיים).  זו אפילו בשורה לא פשוטה לחרדים עצמם, שאין להם שאיפות להשתלט אלא שאיפות לשמר.

אבל דמוגרפיה היא מדע שצריך לקחת ברצינות וכשהלמ"ס מכריזה:

בעוד 50 שנה חלקם של יהודים ואחרים יגדל ל-84% מאוכלוסיית הילדים, בהם 49% חרדים

זו הכרזה שצריך לקחת ברצינות. ההכרזה הזו היא מ-2017, ושעון החול כבר עומד מאז חמש שנים, שבהם ממוצע הילודה החרדי נותר עמוק באזור השישה וחצי ילדים לאישה. אפילו אם קליטת פליטים תביא לכך שחלק מהאוקראינים ישתקע כאן, הדבר רק יעכב את המפנה הדמוגרפי הקיצוני שחוזה הלמ"ס ולפיכך בכלל לא בטוח שהוא רע, ולדמותה היהודית הדמוגרפית של המדינה בהחלט לא צריך לדאוג. החרדים דואגים דיים.

מקנזאווה לקופל

אחד הכותבים שהכי השפיעו עליי הוא הפסיכולוג האבולוציוני סטושי קנזאווה. קנזאווה טוען שאינטליגנציה לא כל כך עוזרת בחיים. אמנם יש לה הרבה יתרונות בולטים, אבל גם חסרון עצום: היא מרחיקה מהאינסטינקטים האבולוציוניים.

קנזאווה הוא פרובוקטיבי. ההתעקשות המרגיזה שלו לבטא את השקפותיו גם אם הן כמו חריקת גיר על לוח באוזני הציבור הנאור הביאה לנידויו, בפרט אחרי שהכריז שנשים שחורות סבורות שהן הכי אטרקטיביות, אבל מבחינה אובייקטיבית הן הכי פחות.

בעיניי בדרך כלל אינטליגנציה או אייקיו גבוה הם כן בעלי מעלות עצומות, וכמעט כל דבר טוב בחיים הוא בקורלציה עם אינטליגנציה – בריאות, כסף, מעט אלימות ופשע, מחירי בתים בשכונה של האינטליגנטים, תוצר לאומי גולמי ועוד ועוד. הראיתי בבלוג כיצד דברים שאופייניים לאינטליגנטים, סובלנות להפלות ולגייז או שנאת קונספירציות, נמצאים בקורלציה כבירה עם התמ״ג.

במישור הפוליטי אינטליגנציה משמעותה בימינו בדרך כלל שמאלנות, קוסמופוליטיות וחילוניות – שלושה דברים שרחוקים מהאינסטינקטים הקדמוניים כפי שהתפתחו באבולוציה. מכאן שלאינטליגנטים יש יריב אכזרי שהם בכלל אינם מודעים לו – ההיסטוריה האנושית עצמה שמעוררת חשש שגישתם הפוליטית לא בת קיימא. בהיסטוריה אומות שרדו באמצעות כוח, אכזריות ורגש לאומני ולא באמצעות יפות נפש. ובהיסטוריה כל בני האדם סגדו לכוחות עליונים.

האם אפשר להקים חברה של אנשים אינטליגנטיים ומעורים בעולם שהם לא חילונים, לא קוסמופוליטיים ולא שמאלנים? הציבור הדתי-לאומי בישראל מנסה, וזה לא הולך לו בקלות. יש בקרב הצעירים במגזר הרבה נשירה. עדיין אתה יודע שאם תראה מדען ישראלי או משפטן ישראלי שהוא גם מבריק ומתוחכם וגם ימני ולאומי, סביר להניח שהוא משתייך למגזר זה ויש כיפה סרוגה על ראשו.

הוגה דעות דתי לאומי, פרופסור משה קופל, חיבר ספר, ״לחיות כמו יהודי״, שקרוב לרעיונותיו של קנזאווה: הוא מציג את החסרונות של חיים מבוססי אינטליגנציה גבוהה אשר נמשכים אל החילוניות, הקוסמופוליטיות והשמאלנות. האלטרנטיבה של קופל היא להבנתי חיים שבהם אדם מדחיק את האינטליגנציה הגבוהה שיש לו כאשר הוא עוסק בשאלות הגדולות שמקנות לחייו משמעות ומחליפה בנאמנות פשוטה למסורת. הגיבור הדמיוני של ספרו, יהודי ניצול שואה בשם שימען (שמעון בהגיה יהודית אשכנזית), מהסוג שחי בקהילות אורתודוקסיות אמריקניות בשנות החמישים והשישים, מנהל חיים דתיים-מסורתיים ושלם איתם באופן טבעי, פשוט כי קיבלם מהוריו ומהורי הוריו. לא מטרידים אותו מעמד האישה או הגוי בהלכה או הדמיון בין חוקי התורה לחוקי חמורבי. הוא פשוט חי בטבעיות השמרנית שלו.

אורח חיים כזה יכול להיראות מיושן משהו, אלא שכאן קופל בא ומדגים, בדומה לקנזאווה, שאובדן האינסטינקטים האבולוציוניים הכרוך בקידמה גובה מחירים יקרים. דמותה של היידי, יהודיה פרוגרסיבית, המוצגת כאנטי-תזה לשימען, משמשת לו להראות כיצד השקפת עולמה מובילה למבוי סתום. היא מתוחכמת משימען אבל נופלת ממנו במבחן התוצאה. היא מאמינה ברעיונות סוציאליסטיים שאינם מובילים לשום דבר טוב. בתה הופכת לפנאטית זועמת ומטורללת של צדק חברתי. וקופל מציין כמובן את העניין הדמוגרפי. בעלי השקפות כמו היידי מולידים מעט. אם כי כאן יש לציין שבמזרח אירופה, ברוסיה ובסין האוכלוסיה לאומנית בהרבה מאשר במערב ועדיין הילודה נמוכה.

עם זאת, אנחנו מגיעים בסופו של דבר למבוי סתום של תמריצים שבו נתקלים גם כשדנים בהגותו של ישעיהו לייבוביץ. שמירת שבת או קבלת הגבלות על חיי האהבה הם דברים מעיקים. מה התמריץ לסבול הגבלות מעיקות אלו? אם מדמים בנפש את אש הגיהנום ישנו תמריץ חזק. אבל אינטליגנציה ודמיון אש הגיהנום אינם חברים. אנשים אינטליגנטיים לרוב פשוט מתקשים לדמיין את אש הגיהנום, ואם יש אינסטינקטים דתיים אבולוציוניים שמסייעים בכך, הם כבר לא קיימים אצלם. קופל צודק בכך שלמסורת יש ערך, וניתן להעבירה מדור לדור. אבל בלי שהמסורת נושאת בחובה גם תמריצים חזקים, כוח השכנוע שלה נחלש מדור לדור ובסופו של דבר מתאפס.

אולי האבולוציה עצמה יכולה לפתור בעיה זו, ומתישהו יופיע שילוב גנים שגם גורם לאנשים להיות אינטליגנטים וגם מאפשר להם לדמות בחוזקה את אש הגיהנום. בקרב הלמדנים של החברה החרדית אולי קיים כבר תמהיל גנטי כזה, וכל אחד מהם מותיר אחריו שמונה ילדים לפחות. אחד ממגיבי הבלוג ציין בעבר שיותר סביר שגנטיקה כזו תיווצר בחברה הדתית לאומית, דווקא מאחר ששם האמונה הדתית מאותגרת בידי הפתיחות לעולם, יידרשו להתפתח שם מוטציות חזקות יותר השומרות על האמונה הדתית. לא חושב שידוע מה מידת התורשתיות הגנטית של אמונה דתית עזה, אבל אני מניח שכמו כל דבר אחר, גם זה גנטי.

בשבועיים האחרונים למדתי להעריך יותר את הערכים המערביים החילוניים, כי ראיתי שהלאומיות האוקראינית אימצה אותם מבלי שיפגעו בעמידת הגבורה שלה מול רוסיה. בכך הוקהה במידת מה עוקצה של הביקורת של קופל על היידי:

היידי פציפיסטית. אין מדינה שהיא מזדהה איתה עד כדי כך שתהיה מוכנה להקריב למען שלומה; את האזהרות מפני איומים ממשיים כלפי החברות שהיא חיה בהן היא פוטרת כפרנויה וכחרחור מלחמה. בטווח הנראה לעין, החברה שהיא חיה בה יכולה לעמוד באיומים צבאיים בזכות ההרתעה שעוד נותרה לה ובזכות מאמציהם של אחרים, אבל בטווח הארוך לא יהיו לחברה הזו הכוח והרוח הדרושים לעמידה בפני הברברים הצובאים על השערים.

הייתכן שלום בדורנו?

העמדה הלא רשמית של ישראל (או ככל הנראה: של נפתלי בנט) בשאלת המלחמה באוקראינה היא שעל הנשיא זלנסקי לקבל את דרישותיו של פוטין, כפי שהציג אותן לראש הממשלה. בלב הדרישות שתי נקודות: הבטחה מעוגנת בחוקתה של המדינה שלא תצטרף לנאט"ו והכרה בחבלים שהתפצלו מאוקראינה כבר ב-2014 ובקרים. פוטין מצפה מן הסתם לכך שבהסדר כזה גם יוסרו כל הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה, והיא תחזור לשגשוג הכלכלי היחסי שנהנתה ממנו טרם המלחמה, ללא המחסור והמצוקה שמתחילים לבעבע ברוסיה.

זו עמדה שיוצרת תמריץ נוראי. פוטין החל במלחמה תוקפנית ובמקום לעמוד למשפט בהאג, יקבל את ההישגים שחתר אליהם ערב המלחמה. הוא יחלץ ניצחון ממלתעות התבוסה. הכרה נרחבת בכך שהשטחים האוקראינים הועברו לרוסיה תוכיח שהגבולות הבינלאומיים המוכרים אינם קיר. לעת עתה ההכרה של ארה"ב ברמת הגולן הייתה הלבנה היחידה שנפלה מהקיר הזה, ועכשיו תיפול עוד אחת. בטווח הארוך הדבר מזמין כאוס ביחסים הבינלאומיים.

תמריצים הם חזות הכול. כמעט. במקרה הנוכחי יש כמה דברים שמרככים את תמונת התמריצים העגומה שמתקבלת. ראשית, האלטרנטיבה לקבלת הדרישות של פוטין עלולה להיות מחיקה מוחלטת של אוקראינה או התלקחות גרעינית, שתי תוצאות מפלצתיות בחומרתן.

שנית, קרים והחבלים במזרח אוקראינה היו עצם בגרונה של אוקראינה. בגלל האוכלוסיה הפרו רוסית ששוכנת בהם, היה לפוליטיקאים מטעם מוסקבה כוח עצום במדינה, והם אפילו נבחרו להנהיגה. הדבר עמד במוקד של תסיסה פוליטית מתמשכת שהובילה את אוקראינה לתהום, והיווה גם תזכורת לנו כמה נוראי הקונספט של מדינה דו לאומית. אם האינסטינקט האוקראיני הוא שבשם קדושת שטחי המולדת עדיף לקבל שטח עם אוכלוסיה עוינת מאשר לוותר עליו כליל, אז זהו אינסטינקט מעוות שמזכיר את זה של הימין הסיפוחיסטי אצלנו.  בכל מקרה, עדיף לאוקראינים לוותר על שטחים שכבר בלאו הכי אינם בשליטתם מאשר להסתכן בחורבן מוחלט של מדינתם.

שלישית, הדרישה של רוסיה שמדינה גדולה על גבולם לא תהיה חברה בנאט"ו היא לא דרישה שאי אפשר להבין. יש לה לגיטימיות מסוימת, כפי שלגיטימית ההתעקשות של ארה"ב על הגמוניה צבאית בעולם החדש וכפי שלגיטימי מצד ישראל לדרוש שמדינה פלסטינית, אם תקום, לא תהיה חברה בברית צבאית. לצד זאת, אין ספק שאחרי הפלישה אוקראינה צריכה להקים צבא ראוי לשמו ולהתחמש עד צוואר, זו זכותה כמדינה מאוימת, ואם פוטין ינסה לשלול זאת, הצעותיו לא קבילות. ברם, הויתור על נאט"ו, כמו הויתור על האזורים המזרחיים ועל קרים, אינו באמת ויתור. אוקראינה  נדרשת לוותר על דברים שכבר בסטטוס קוו הנוכחי רחוקים ממנה מאוד.

רביעית, לכל בר דעת ברור שלא בשביל זה פוטין חתר להכרעה מהירה שתביא להקמת ממשלת בובות בקייב. תוכניתו נכשלה כליל, הצבא שלו הוכתר כבדיחה בידי המומחים הצבאיים של העולם. אלמלא הנשק הגרעיני איש לא היה סופר היום את רוסיה, ונשק גרעיני הוא דבר בעייתי מאוד לבסס עליו הרתעה צבאית. קבלת תנאים משפילים בידי האוקראינים עדיין תהיה ניצחון שלא ייאמן שלהם על תוכנית המלחמה המקורית של רוסיה. רוסיה תחת פוטין הפגינה חולשה עמוקה, והעולם לקח זאת לתשומת לבו. הכניעה לדרישות של פוטין לא תהווה תמריץ למלחמה תוקפנית, מאחר שהמלחמה התוקפנית של פוטין בסופו של דבר רק ביזתה אותו.

אם זלנסקי יקבל את הדרישות של פוטין, חלקים בעם האוקראיני עלולים, שלא בצדק, להחליף את ההערצה אליו באיבה עמוקה, בדומה למה שקרה ליצחק רבין בעקבות הסכמי אוסלו או למייקל קולינס בעקבות הסכמתו להותרת צפון אירלנד בידי הבריטים. ברם, זו תהיה החלטה אמיצה של מי שהגיח מתוכניות קומיות וכבר מצטייר כגיבור הגדול ביותר של המאה ה-21. השאלה היא האם פוטין רציני, או שמא רק מנסה לסחוט ויתורים במסגרת מזימות מפותלות שהשלום באירופה אינו מטרתן ובין השאר משתמש לשם כך בראש הממשלה שלנו.

אנחנו צריכים להסיק שמדינה עם יכולת גרעינית יכולה לקחת הימורים נפשעים ומטורפים ועדיין לצאת כשידה על העליונה, ולעשות כל מה שניתן כדי שישראל תישאר היחידה עם היכולת הזו במזרח התיכון.

אשמת רוסיה

בפוסט הפופולארי ביותר בתולדות הבלוג שלי, זה שהקדשתי למה שאיינשטיין באמת אמר, כתבתי:

איינשטיין היה במונחי הימין והשמאל של ימינו, איש שמאל קיצוני. פציפיסט, נאיבי ושוחר שלום. עם זאת ניתן למצוא בספר התבטאות קיצונית שלו, המלמדת שלכל פציפיסט יש נקודת שבירה. במקרה של איינשטיין – הזוועות שביצעה גרמניה הנאצית. אחרי דיכוי מרד גטו ורשה, הוא התבטא בצורה קיצונית נגד העם הגרמני כולו:

העם הגרמני אחראי למעשי רצח המוניים אלו והוא חייב להיענש על כך כעם. אם יש צדק בעולם ואם אנו רוצים שתודעת העמים לאחריות קולקטיבית לא תיעלם לחלוטין. מאחורי המפלגה הגרמנית עומד העם הגרמני שבחר בהיטלר אחרי שבספרו ובנאומיו הוא הודיע לו על כוונותיו באופן שאין לטעות בו… כאשר הם מנוצחים לחלוטין ומקוננים על מר גורלם, כמו אחרי המלחמה האחרונה, אסור ללכת שולל פעם נוספת, אלא יש לזכור שהם ניצלו בכוונה את אנושיותם של אחרים כדי להתכונן לפשעם האחרון הכבד ביותר נגד האנושות.

הדברים מהדהדים כמובן את השאלה העכשווית האם נכון לפגוע ברוסים מן השורה באמצעות סנקציות שיהפכו את חייהם לבלתי נסבלים. מה הם אשמים במעללי העריץ. יש אלמנט לא מוסרי בפגיעה במי שלא באמת אשם, אך מצד שני רק ככה מקיימים מערכת תמריצים מתפקדת ביחסים הבינלאומיים ולכן צריך להגיד בפה מלא: כן, הרוסים צריכים לסבול כנקמה על חטאי פוטין. ממש כפי שהעזתים צריכים לשלם על חטאי חמאס. מדינה היא יצור של הקולקטיב, ובני אדם ממלאים שני תפקידים בחייהם: גם מנהלים חיים פרטיים וגם משתייכים לקולקטיב הגדול ופועלים במסגרתו. מערכת תמריצים אישית אמורה לכוון את חייהם הפרטיים כך שיפעלו בהם ביושר ובהגינות. אבל אין מנוס ממערכת תמריצים נוספת לאומית שתכוון את חשיבתם הפוליטית.

אפילו אין זה באמת חשוב אם הסנקציות הקשות יכולות להשפיע עוד על רוסיה, או שהמדינה נלכדה כבר ללא חזור בכיוון ההרסני לעצמה ולעולם שבו היא צועדת. אי שם מישהו מתכנן את הפלישה הבאה, והידיעה שפלישה גובה מחיר כלכלי נורא, יכולה לתמרץ אותו לוותר על מזימתו וכך לקדם את השלום בעולם, אפילו אם רוסיה ופוטין הם כבר מקרה אבוד.