סיכון לא מחושב

בשיח המערבי נדמה שלישראל יש מרחב פעולה גדול יותר ואחריות גדולה יותר מאשר יש לחמאס. ישראל היא הצד החזק יותר. היהודים הם הצד עם האייקיו הגבוה (כפי שכולם מבינים גם אם לא יאמרו כן בפירוש). ישראל יותר מתוחכמת. בפני ישראל פתוחות יותר אופציות ואפשרויות. ברם, כשמתבוננים באירועים נדמה שישראל לכודה. נתיב הפעולה שלה צר ומוגבל. היא פשוט חייבת לעשות דברים שההיגיון מחייב. לא יהיה דיון שבו הקבינט יסכם יתרונות וחסרונות של דרכי פעולה ויחליט לבחור דווקא באופציה בעייתית. במילים אחרות: ישראל לכודה בשבלונה של הרציונליות, בעוד שהחמאס הוא זה שהיה מסוגל לצאת מהשבלונה בהתקפה פראית וחסרת היגיון לכאורה. הדבר מזכיר את ממשל ביידן ותגובותיו האנמיות לתוקפנות האיראנית, מול החלטתו הסוערת והמוגזמת של טראמפ לחסל פשוט את ראש הנחש קאסם סולימייני. לחמאס, כמו לטראמפ, יש אפוא דווקא יותר מרחב פעולה מאשר לישראל. הוא פשוט לא מוגבל בידי הרציונליות. האסטרטגיה שלו זו אסטרטגיה של שחקן מטורף. אבל כשמתבוננים בה לעומק מבינים שזו אסטרטגיה שיכולה לעבוד. היא מגדילה את מרחב הסיכוי והסיכון, אבל היא גם מציבה אופק מלהיב מבחינת החמאס. היא יכולה להביא להשמדת החמאס, אבל בנסיבות מסוימות היא יכולה גם להביא חלילה להצלחת החמאס ולהיחלשות ישראל עד כדי הכחדתה. רק מזווית של ניסיון מתמיד לצמצום סיכונים פעולת החמאס נראית הזויה. עבור ביבי, שצמצום סיכונים הוא סימן ההיכר שלו, זו התנהגות לא רציונלית. עבור יחיא סינואר שבחר לחיות חיים שהובילו אותו למאסר עולם בכלא הישראלי ולחיסול משתפי פעולה בשתי ידיו זו התנהגות רציונלית. סיכון גבוה, רווח גבוה.

גם אומות מצליחות ועשירות למדי יכולות לבחור באסטרטגיות של שחקן מטורף. עצם הנכונות של ארה"ב לבחור בדונלד טראמפ היא דוגמה לכך. ולהבדיל יש את דוגמת גרמניה בשנות השלושים. גם רוסיה בהנהגת פוטין פנתה לנתיב כזה, אבל כנראה בשל הנחות מוטעות לחלוטין על המציאות. ברם, אומות שמרגישות מובסות לחלוטין – הן בוודאי ייטו לבחירה כזו. תחושת ההשפלה תגרום להן לחוש שאין מה להפסיד. ביסוד הקיום הפלסטיני לצד ישראל עומדת תחושה של תבוסה ושל אובדן, אובדן ערים כמו חיפה, יפו, לוד ועוד. נצטרך אם כן לצפות שהבחירה הטבעית של הלאומיות הפלסטינית תהיה תמיד בחירה של שחקן מטורף שהוא גם מהמר כפייתי – של מי שיוצא משיקלולי ההפסד והרווח הקטנוניים והמיידיים ומוכן לחולל הרס בקנה מידה רחב כדי לשנות את המשוואה לחלוטין, בתקווה שהפעם יסתדרו הקוביות לטובתו.

במובן מסוים יש בכך הפרכה ל"קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. גם מול יתרון מכריע של ישראל, עדיין הפלסטינים לא יסכימו להתנהג ברציונליות. השגת שלום עם הפלסטינים אפשרית רק באחת משתי הדרכים. הדרך הקלה והמייגעת היא שליטה מתמדת בהם, כפי שישראל שולטת בערביי ישראל ובמידה פחותה גם בערביי יו"ש. אם היינו מותירים את הקבוצות האלו להתארגנות לאומית עצמאית לחלוטין ללא מורא השב"כ, המשטרה והצבא – סביר להניח, ואולי אפילו ודאי, ששתיהן היו מעמידות בראש סינואר משלהן.

הדרך הקשה להגיע לשלום עם הפלסטינים היא לוודא את ספיגתם מחדש בלאומיות הערבית. אין הבדלי תרבות, שפה ודת שיצדיקו את קיומו של עם פלסטיני נפרד, והיחידים השייכים לעם הפלסטיני יכולים לקבל תחושת השתייכות לעם ערבי אחר, אם לאותו עם ערבי יהיה אינטרס לבלוע אותם בתוכו.

אירוע משפטי חשוב

על המלחמה אין לי כרגע עמדה מקורית להביע כאן, מלבד תפילה לשלום חיילינו, שבויינו ואזרחינו. אבל קרה היום אירוע מעניין מחוץ לה. בג״ץ נתן את פסק דינו בנושא ההתמודדות לעיריית טבריה – האם מותר לראש הוועדה הקרואה בעיר להתמודד לראשות העירייה. בג״ץ פסק פה אחד שהחוק שאריה דרעי יזם כדי לאפשר זאת פרסונלי, ולכן פסול.

בלטה במיוחד דעת המיעוט של השופט אלכס שטיין. שטיין קבע שעקרונות מגילת העצמאות שקבעה בין היתר שבמדינת ישראל יחול ״שוויון גמור״ בין האזרחים הם עקרונות על, והכנסת אינה רשאית לסתור אותם. לכן חוק פרסונלי, שבמהותו אינו שוויוני, אלא בא להיטיב עם אדם אחד, אינו חוק שהכנסת רשאית בכלל לחוקק.

בעצם השופט שטיין הכניס ״תיקון ארבע עשרה לחוקת ארצות הברית״ לתוך מערכת החוק הישראלית. בארה״ב התיקון ה-14 לחוקה שהתקבל אחרי מלחמת האזרחים דורש שוויון בין האזרחים, מנע את אפליית השחורים, ועד היום יש לו תפקיד מכריע בפרשנות החוקה. לאחרונה שירת דווקא אינטרס שמרני, כששימש לאסור על אפליית אסייתים לטובת שחורים בקבלה לאוניברסיטאות העילית.

אם מאמצים את התפיסה של שטיין אפשר כנראה להוציא מכך מסקנות דרמטיות בסוגיות שונות, ובפרט בעניין הפטור לגיוס בחורי ישיבות. כבר השופט חשין המנוח סבר בעניין זה שאפליה כזו בין דם לדם פשוט אינה בסמכות הכנסת.

דעתו של שטיין אמנם דעת יחיד, אבל דעת יחיד קריטית. בשנים הקרובות קולו יוכל להיות מכריע בבית משפט שרובו אמנם כבר אינו בעל השקפה פרוגרסיבית, אך עדיין יכול להוציא פסיקות בעל השלכות דרמטיות.

צריך לחשוב שוב על סילוק המשותפת ובל״ד מהכנסת

אירועי שמחת תורה הם קו שבר בהיסטוריה של מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. אנחנו רק מתחילים לחוש בגלי ההדף ויידרשו שנים כדי לעבד את האירוע, את האירועים המתגלגלים ממנו ואת משמעות הכול.

הימים שאחרי שמחת תורה התלכדו עם פרישתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וכך נוצר באופן מקרי שילוב בין שתי תופעות: הזעם הציבורי נגד העם הפלסטיני ותחושת האיום ממנו הגיעו לשיא, ומצד שני הגיע הרגע שבו המדינה אינה נתונה עוד למרותו של רוב משפטנים בעלי השקפת עולם פרוגרסיבית. מפעלה רב השנים של איילת שקד לשינוי פני העליון הבשיל, ובשל האיטיות של תנודות טקטוניות, דבר זה אירע כשהיא עצמה כבר אינה בחיים הפוליטיים.

אין לבלבל בין מפעלם ההרסני של יריב לוין ושמחה רוטמן בחודשים האחרונים שמטרתו הייתה להפוך את ישראל לחצי דיקטטורה, ובפועל להוביל אותה למלחמת אזרחים קרה שתעמיד את עצם קיומה בסיכון לבין הכוונות והמעשים הקונסטרוקטיביים של שקד לעיצוב בית המשפט העליון, שבמידה רבה היה שותף להם גם גדעון סער.

באווירה הציבורית שאחרי שמחת תורה ולאור השינויים בבית המשפט העליון ייתכן שניתן בפעם הראשונה להצליח בסילוק מפלגות ערביות עוינות מהכנסת. מפלגתו של מנסור עבאס בוודאי זכאית לרוץ לכנסת, אך ברשימה המשותפת ובבל״ד האלמנטים המובילים הם כאלו שגם אם ישלמו מס שפתיים לגינוי הטרור הכמו נאצי מצד החמאס, בפועל יעשו הכול להכשירו ולגמדו. עד עתה המדינה הבליגה על כך, אבל בנאציזם ובג׳נוסייד יש רובד אימה שנוסף על האימה הרגילה שמעורר טרור. לא ניתן להתעלם מהדבר וממשמעויותיו.

מבחינה פוליטית ברור שלימין יש אינטרס להקטין את הגוש הערבי בכנסת, אך גם מבחינת המרכז-שמאל, העובדה שקיימות בכנסת מפלגות ערביות שאינן בנות שיתוף בקואליציה מחבלת ביכולתו להרכיב קואליציה משלו והייתה גורם לשיתוק המדינה בחמש מערכות בחירות. אין ספק שרבים מהערבים יגיבו לפסילת מפלגות בהחרמת הבחירות, אך לא כולם. חלקם יצביעו לרע״ם או למפלגות יהודיות או לרשימה ערבית חדשה שתשקף מתינות אמיתית. כל השחקנים הפוליטיים יהיו לגיטימיים. בכך תימנע היתקעות עתידית של המדינה באותו שיתוק נורא שהיה בין 2019 ל-2022.

מה הלאה?

שנים רבות הייתי קשוב לטענה שהכי טוב לנו להתמודד עם הפלסטינים כמדינה למדינה. אז, אם נותקף, נפליא בהם את מכותינו. ואז יהיה להם מה להפסיד. ההיגיון הזה קסם לי בזמנו, אך התפוגג. הוא לא שורד את חורבן יישובי עוטף עזה. מחיר הדמים הוא בלתי נתפס וחמור מכך: הוא לובש אופי של שואה, של גיא הריגה ושל התעללויות סאדיסטיות בהמוני יהודים על ידי צורריהם עד מותם שלהם ושל תינוקותיהם. וכל זה בלב ישראל שבתחומי הקו הירוק. העובדה שישראל (תחת ממשלות ימין ושמאל כאחד) הבליגה על התחמשות החמאס והפרה את ההבטחה שלא יהיה צבא זר ממערב לירדן, הובילה, כמו באופן בלתי נמנע, גם להפרת ההבטחה ״לעולם לא עוד״.

אם הרתעה מול הפלסטינים בלתי אפשרית, אם התשוקה לרצח יהודים תמיד תגבר על שיקול הדעת הרציונלי שלהם, אז מה הלאה. מה למדנו בשלושים שנה שחלפו מאז תהליך אוסלו?

למדנו שהמודל בר הקיימא אשר מאפשר לשמור על שקט יחסי ביהודה ושומרון הוא מודל של ״כיסוח דשא״. צה״ל והשב״כ נכנסים ללא הרף לערים ולכפרים ותופסים מבוקשים. יש נפגעים בתקופות סוערות ולפעמים שורר שקט יחסי בתקופות ארוכות. הסיטואציה נשלטת. לא צומח צבא רקטות, מבוקשים מסוכנים נתפסים או נהרגים מהר בטרם הצליחו לפתח תשתית ענפה. בסך הכול מודל זה משחזר את המציאות שקדמה לאוסלו עם בונוס, שאין צורך במנהל אזרחי.

ישראל כבר אינה מנהלת כיום את חיי הפלסטינים. לשם כך יש רשות פלסטינית. מעמד הרשות בדעיכה, והיא מאוד לא פופולארית. ייתכן שהדבר קשור לכך שאינה עוסקת באמת בשחרור פלסטין. העם הפלסטיני מרגיש שאינה ממלאת את האתגר הלאומי העיקרי ולפיכך בז לה. ועדיין הרשות שורדת ומתפקדת. מזווית של תמריצים אני עדיין מתקשה לראותה מתפרקת מאליה, אפילו שאבו מאזן בן 88. לבכיריה יש שליטה על המון כוח וכסף. למה שיוותרו על כך? כמובן אם הסיטואציה הביטחונית תצא משליטה, ייתכן שאספסוף אלים יפיל אותה. אבל לשם כך יש את צה״ל שיסלק פורעים אלימים מטעם ארגוני טרור. הרשות בעצם קיימת על כידוני חיילינו.

ישראל משלמת מחיר על קיום הרשות. הרשות מממנת מחבלים. היא חותרת לתבוע את קציני צה״ל בהאג, והיא גם מצטיירת בעולם כאלטרנטיבה מתונה לכיבוש. מובן שזו הונאה. המתינות הזו היחסית של הרשות בכלל בת קיימא רק בגלל אותם קציני צה״ל כובשים שמנהלים פשיטות בערים הפלסטיניות וכך מונעים הפיכה אלימה נגד הרשות. ועם זאת, התמודדות דיפלומטית בזירה הבינלאומית עדיפה על מכונת הזמן לבאבי יאר או אפילו לימי הביניים שחזינו בה בפעולה בשמחת תורה. אפשר לומר שרצונו של נתניהו ששלטון החמאס ישלול לגיטימציה מהנרטיב הפלסטיני הצליח מאוד, אבל יותר מדי. הגענו לדרגה של ברבריות שגם נתניהו עצמו כבר לא יכול לקבל את המשך קיומה.

יש שתי התנגדויות שאני שומע ברשתות החברתיות למודל של שליטה צבאית מתמדת בפלסטינים. האחת היא שלפי גישה זו, אנו אמורים לשלוט גם בלבנון כדי לעצור את חיזבאללה, ובכלל בכל ארץ ערבית עוינת. לכך ניתן להשיב שהלאומיות הפלסטינית שונה מהלאומיות הלבנונית השיעית. בעוד שלחיזבאללה השמדת ישראל היא מטרה מספר שלוש (אחרי האינטרסים שלו בלבנון ובסוריה בשמירת השיעים והעלאווים), לפלסטינים זו מטרה מספר אחת. לא ניתן להרתיע את חמאס. השמדתנו טעם קיומו, לא ניהול הביוב בעזה. אין זה אומר שחיזבאללה לא יתערב חזק במלחמה הנוכחית. יופעל עליו לחץ גדול מאירן. אבל הוא עדיין בר הרתעה באופן שהחמאס אינו. נסראללה הביע צער על מלחמת לבנון השנייה, באופן שהנייה לא יביע לעולם. כי הנייה נאבק על אדמתו שלו. הרי גם נתניהו לא יתנצל על כך שנאבק על שימור עוטף עזה בתחומי ישראל, יהיה המחיר אשר יהיה.

התנגדות אחרת לדבריי היא שהצגתם של הערבים הפלסטינים כמי ששאיפתם הבסיסית היא להביא לרצח היהודים היא סוג של דמוניזציה, והיא אינה תואמת את התפקידים הטובים והמועילים שממלאים אזרחים ערבים בחברה שלנו. לכך אשיב שאיני אומר בשום פנים שהערבי הפלסטיני הפרטי בחייו הפרטיים חותר לרצוח יהודים. טענתי היא שדינמיקה לאומית פלסטינית, אם יתנו לה להתנהל ללא מעצורים, תוביל תמיד להשתלטות קיצוניים תומכי ג׳נוסייד. הם יהיו אלו היותר אלימים והיותר משולחי רסן בדיכוי מתנגדיהם, והם ישאו איתם מסר של צדק שקרוב ללבם של רוב הפלסטינים: אדמתם נגזלה ב-1948, ועליהם לקחת אותה חזרה. כך היה גם בספטמבר השחור ובלבנון ובאינתיפאדת אל אקצה.

אפילו פה בישראל, שתרבותה מערבית ומושפעת מערכי הדמוקרטיה והנאורות, היה צורך להיאבק בשנה האחרונה כדי שבית משפט עליון לא נבחר יוכל לעצור את השתוללות הכוח של ממשלה נבחרת. מדינה פלסטינית גם כן תצטרך גוף לא נבחר שיעצור את פנטזיית הצדק והקיצוניות הלאומית והמוסלמית שהאוכלוסיה עלולה להיסחף אליה. אין זה ריאלי שגוף זה יבוא מתוכה. הוא יצטרך להתקיים באדיבות צה״ל והשב״כ.

ועדיין חשוב לזכור: כשאומרים שהתפיסות הפוליטיות והלאומיות של קבוצת בני אדם יובילו לאסון ואף לג׳נוסייד כפי שראינו, אין זה אומר שיש לערוך דמוניזציה לכל אחד ואחד מהם בחייו הפרטיים, וזו הבחנה שיש לשמור. ובכלל בני אדם כאשר הם חושבים מחשבות פרטיות, ובני אדם כאשר הם חושבים מחשבות לאומיות – אלו שני יצורים אחרים לגמרי. כאשר האדם אינו קם בבוקר וחש שהוא עם, אז מערכות התמריצים שמופעלות עליו הן פשוטות ויכולות להיות פרודוקטיביות ומועילות. להתפרנס ולהועיל לסביבתו. כאשר האדם כן נמצא בסיטואציה שמתפעלת בו את הרגש הלאומי, הוא עלול להיות נתון לתמריצים אבולוציוניים קולקטיביים. כוחות עמוקים מהתת-מודע האבולוציוני עלולים להזכיר לו שבג׳ונגל שורדים על ידי רצח המוני של בני הקבוצה המתחרה. כדי שישכון שלום בארץ נצטרך לוודא, גם אם זה על אפו ועל חמתו של העולם, שיהיו בלמים חזקים על היכולת של קיצוניים פלסטינים לכנס את בני עמם למימוש ההדים הפראיים של העבר האבולוציוני. את היכולת צריך לבלום, ובהרתעה לא די. לפיכך המלחמה חייבת להסתיים כשלישראל שליטה טובה בהרבה שמאפשרת לה לבלום צבירת יכולת צבאית של פלסטינים בעזה. אם תהיה רק מכה חד פעמית שאחריה צבירת יכולת מחודשת, כפי שקרה בכל המבצעים הקודמים, המבצע הוא כוסות רוח לשואה. ואין זה משנה כלל מה יקרה בעזה פוליטית, ומי יהיה הארגון שיצבור את היכולות: חמאס, ג׳יהאד, דאעש סניף עזה, או אפילו הפתח׳.

שיקול חשוב אבל משני

טוב לנו שהעם הפלסטיני מפוצל. זה היה שיקול משכנע לטובת הותרת שלטון חמאס בעזה, וגם אני האמנתי בו מאוד. כולם טעו לחלוטין. זה ברור כעת. אבל בדיון ברשתות החברתיות נעלם ניואנס קריטי. זה מעולם לא היה הנימוק העיקרי להותרת שלטון חמאס בעזה. הנימוק העיקרי היה פשוט בהרבה: עם ישראל שונא אבדות, ומיגור החמאס ידרוש אבדות רבות.

לחץ אווירי קיצוני ומצור כאמצעים למיגור חמאס לא היו אפשריים אז, ולא ברור אם אפשריים אפילו היום. העולם פשוט לא היה מאפשר אותם.

סתם העדר שיתוף פעולה עם החמאס וחסימת מזוודות כסף מקטאר – כאן החמאס היה מגיב בחודשים של ירי רקטות, ובהעדר נשק לייזר מושלם (שאולי יהיה בעתיד ואולי יתברר כמקסם שווא), חיים בדרום הארץ לא היו אפשריים כלל. והיינו נגררים לאופציה הקרקעית הקשה.

דהיינו הטענה שביבי נמנע מלמוטט את חמאס בגלל אסטרטגיית החלשת הרשות היא בעת ובעונה אחת גם נכונה וגם עלילת דם. נכונה אם רואים אותה במקום הנכון כשיקול משני מהסוג של ״וכי נאבד אלף חיילים בשביל לתת למכחיש השואה אבו מאזן את עזה״. עלילת דם אם באמת חושבים שביבי יכול היה ללחוץ על כפתור, והחמאס היה נעלם, ובשרירות לבו בחר שלא ללחוץ. יש אולי כפתור כזה (כפי שרמזה טלי גוטליב שלא בחוכמה), אבל העולם לא היה מאפשר לנו להשתמש בו, וגם עכשיו יקשה על שימוש באמצעים דרסטיים.

מי שלא מאמין לי שפשוט יתבונן בהיסטוריה. ההנהגה שהחליטה לא למוטט את חמאס בהזדמנות הראשונה במבצע עופרת יצוקה הייתה זו של אהוד אולמרט וציפי לבני ב-2008. הם דווקא האמינו מאוד בחיזוק הרשות, אך פחדו מכמות האבדות. חיים רמון אכן התנגד לגישה זו, והוא למיטב זכרוני היחיד במדינה שבאמת יכול להגיד ״אמרתי לכם״. כל השאר קשקשנים.

לפחות יצאנו מהדיסטופיה

יידרשו עוד חודשים ושנים כדי להפנים את עומק הזוועה שהתחוללה בעוטף עזה, את השלכותיה הלאומיות והאישיות. אבל כאמירה מנחמת משהו, אני מאמין שלפחות יצאנו מהדיסטופיה שבה היינו שרויים בחודשים האחרונים.

כמו הבדיחה שציטטתי פעם בהקשר של ההפיכה המשטרית – גן עדן זה מאהב איטלקי ודיוק גרמני, וגיהנום זה מאהב גרמני ודיוק איטלקי. היינו בחודשים האחרונים בדיסטופיה כי הממשלה התמודדה עם אליטות מערביות בצורה ברברית, בניסיון לחטוף את כל הכוח לעצמה במנטליות אפלה של עולם שלישי. מנגד, אותה ממשלה עצמה התמודדה עם הברברים של החמאס בפרדיגמה שעוצבה על ידי אליטות מערביות בהסכמי אוסלו ובתוכנית ההתנתקות – כלומר הותרת האויב בטריטוריה משלו, כשהוא יכול להתחמש ללא גבול ומקבל מזוודות דולרים, מתוך הנחה שהוא מורתע ורציונלי ויש לו מה להפסיד. זה היה מימוש הפנטזיה העתיקה של ״ניתן להם מדינה ואז נטפל בהם כמו מדינה״, שגם אני האמנתי בה. אבל האמפירי גובר על התיאורטי – בפועל היא כשלה כליל. מדינות אויב ניתן להרתיע, אבל העם הפלסטיני שטוף שנאה כזו שהוא כנראה לא יהיה בר הרתעה עוד דורות. (העם כעם. האינדיבידואל בן העם הפלסטיני – יחסית בקלות ניתן להסיח דעתו מהשאלה הלאומית, כך שיהיה אזרח מועיל העוסק בענייניו הפרטיים).

מה צריך לעשות? עם האליטות מתמודדים באופן אליטיסטי (וכך בעדינות ובנחישות, מבלי לשנות את כללי המשחק בגסות, אכן הצליחה איילת שקד לחסל יפה את השליטה הפרוגרסיבית בביהמ״ש העליון) ועם הברברים מתמודדים באופן ברברי. כך צריך להיות, ונראה שככה זה יהיה בישראל בשנים הקרובות.

מחשבה ראשונית

בתגובות הראשוניות בתוך השעות הקשות והאיומות האלו, יש תובנה אחת שעולה לי לראש. כיום מכהנת בישראל ממשלת ימין קיצוני מחורבנת, מטומטמת, ארורה והרסנית. ממשלה שעשתה בזמן קצר כמיטב יכולתה לפורר את יסודות העוצמה של ישראל. אבל זה שהיא נמצאת כרגע בשלטון הוא מעטה שמקשה לראות שהקונספציה האמיתית שקרסה היא של השמאל. אין שום דרך שנוכל להרשות לעצמנו מדינה פלסטינית. אנו חלשים מדי מודיעינית ופגיעים מדי לשם כך. ומדובר במסקנה אסטרטגית – הרי זה לא שבעוד 20 שנה הערבים ישתנו, וזה כן יהיה אפשרי פתאום.

כל דברי הרהב של אנשים כמו עמוס עוז ואחרים בזמן אוסלו, על כמה יהיה קל לבטל את המדינה הפלסטינית במקרה הצורך, שבו והתבדו בשלושת העשורים שחלפו מאז אוסלו.