אחד המאפיינים של חברות מערביות הוא התפיסה שניתן לתת אמון בזולת. ״כשאתה פוגש אדם לראשונה, האם אתה יכול לתת בו אמון?״ לפי אחד הסקרים, זו שאלה שעליה עונים בחיוב 50% מהקנדים, 39% מהאוסטרים (אף שאוסטריה היא לאו דווקא אחת מהמדינות המערביות הסימפטיות ביותר), אבל רק 20% מהבנגלדשים, הארמנים והבלרוסים. 13% מהסינים ו-11% בבוליביה.
בתוך ארה״ב עצמה התשובות שנותנים בני גזעים שונים אינן זהות. הלבנים נותנים הרבה יותר אמון מאשר נותנים שחורים והיספאנים. ההבדלים ראויים לציון.
בסופו של דבר כולנו היינו רוצים לחיות במקום שבו חיים בני אדם שנותנים אמון זה בזה. התועלת שבכך נראית עצומה בפיתרון הבעיות בתורת המשחקים הידועות כטרגדיות של נחלת הכלל. לכל אחד משתלם לטנף קצת, ולא לטרוח להקפיד על ניקיון. אבל כולם יסבלו אם הנורמה הכללית תהיה לטנף. הנכונות לתת אמון מאפשרת לנהל חברות נטולות שחיתות וקומבינות. חברות שבהן אינך חושש שידפקו אותך, אם לא תמהר לדפוק את הזולת ראשון. אין זה מפתיע שהמדינות הסקנדינביות ידועות כמקום שבו רמת האמון גבוהה במיוחד.
ייתכן שהאמון חשוב אפילו יותר מהאייקיו. רוסיה היא מדינה של אמון נמוך, ואפילו שמצליחה במבחני הפיז״ה, היא אינה מקום נעים לחיות בו. להבדיל, אפילו שהבנות החרדיות די מצליחות במבחני פיז״ה, הערים החרדיות ידועות כמעוז של נפוטיזם, שחיתות וניהול גרוע. אבל כאשר יש אייקיו גבוה, אולי גם בעיית האמון בת פיתרון. אחרי הכול הבריטים הצליחו לחנך יפה את ההונג-קונגים, לפחות עד שסין השתלטה ורמסה בברוטליות את האופי של המושבה.
ההפיכה המשטרית נועדה להפוך את ישראל למקום שבו האמון נמוך, שבו את השופטים ממנה דוד אמסלם, ולא חילי טרופר. המזימה סוכלה, ואין פלא שערך השקל עלה מאז ה-7.10. נורמות של אמון נמוך מסוכנות למדינה הרבה יותר מאשר יחיא סינואר.
החשיבות של אמון גבוה יכולה להסביר את השמאלנות הפתולוגית. כיצד אנשים מתעקשים להאמין בנאיביות כזו בכך שהם יכולים לשכנע את הזולת הברברי בערכיהם הנאורים? אפשר להצדיק זאת בכך שלחשיבה כזו יש ערך הישרדותי גדול כאשר היא מוצאת פרטנרים ראויים. ארצות הברית עצמה היא ניסוי מדהים כזה, שבו מיליוני בני אדם שהגיעו מתרבויות שונות סידרו לעצמם ולצאצאיהם שגשוג ורווחה בהתבסס על ערכים כמו דמוקרטיה ושלטון החוק.
מובן שהניסוי האמריקני הצליח רק כי אמריקה גובה מחיר כבד מאוד ממי שמפר את האמון שניתן בו, בין אם זה פושע מבפנים, או אויב מבחוץ. המלחמה בעזה נמנית על מגוון רחב של תופעות, שבהן מדינות המערב נדרשות לגבות מחיר כבד על הפרת אמון. אם לא יעשו כן יגבר החשש שחברות שמבוססות על אמון גבוה אינן בנות קיימא. לפחות לא כחברות חילוניות, שבהן האידיאולוגיה ההומניסטית שולטת ומקשה על עריכת הבחנות קומון-סנס בין אלו הראויים לאמון ואלו שלא. ארנון סגל, אחיו של הפרשן הפוליטי, הדגים את הייחוד של אמון מבוסס דת, כשהסכים לתרום כליה לזר, אקט קיצוני של מתן אמון, אבל רק ליהודי.
דונלד טראמפ הוא מועמד פרדוקסלי לנשיאות. הוא עצמו הוכיח בעסקיו ובתרמיות הקטנות והגדולות שהיה מעורב בהן לאורך השנים, ובכלל זה בטענות השווא על גניבת בחירות, שהוא האחרון שראוי לאמון. עם זאת ניתן לראותו במידה של צדק כמועמד של האמון ההדדי לבחירות הקרובות בארה״ב בעוד ג׳ו ביידן מייצג את האמון הפתולוגי. תפיסותיו של טראמפ לגבי גירוש זרים שהפכו את ארה״ב לזירת תעמולה לחמאס; הפסקת הניצול הציני של אמנת הפליטים בידי מסתננים ומבריחי גבול; בלימת השיטפון של היצוא הסיני שמאיים למוטט את תעשיית הרכב האמריקנית וגם ההערכה שיתן לישראל יד חופשית יותר מול הטרור – כל אלו מייצגים גישה שמאפשרת לחברות של אמון גבוה לשרוד ולשגשג. מול כל זה עומדים מצד שני חיבתו הביזארית לפוטין והחשש שיפקיר את אוקראינה. והם מזכירים שלבד מאישיותו הפגומה, גם בהשקפת העולם שלו יש נקודות שחורות.
ביבי מציב דילמה דומה. הוא עצמו אינו ראוי לאמון כלל ברובד האישי, אבל ברובד הלאומי הוא זה שיטיל את הסנקציות המכאיבות יותר על העם הפלסטיני, שהוכיח כבר אינספור פעמים שתמיד ינשך את היד שמאכילה אותו.
בלית ברירה לפעמים הרצון לשמר חברות מבוססות אמון גבוה עלול לחייב תמיכה בפוליטיקאים שלא ראויים לאמון.
תמריץ 