הכלכלן השמאלני שאוהב את טראמפ

אסף צימרינג כתב בבלוגו בזלזול על כלכלת הפלאים של דונאלד טראמפ, כאילו היא רק ממשיכה מגמות של ימי אובמה. אותה צמיחה, אותה עליה בשיעור התעסוקה. אבל זו הצגה מטעה לדעתי. אין שום חוק טבע שגורס שצמיחה וירידה באבטלה ימשיכו לעד, ובפרט כששיעור האבטלה מגיעה לטריטוריות שנחשבו בעבר פשוט בלתי אפשריות כמו בימי טראמפ. אין שום דבר רגיל בכך שדברים ממשיכים כרגיל. להיפך. העשור האחרון הוא עשור יוצא מהכלל וחסר תקדים בכך שלא נרשם בו מיתון.

הצגה משקפת יותר של פני הדברים נעשתה דווקא בידי כלכלן שמאלני בשם ביל מיטשל, מאוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה. מיטשל הוא איש MMT והוא יודע להעריך את העובדה שטראמפ הוא נשיא MMT מובהק, כלומר מאמין בהדפסת כסף חסרת חשבון ומייחס אפס חשיבות לגרעונות תקציביים.

המורשת של טראמפ היא שהוא הורס את המפלגה הרפובליקנית. הוא הורס את הרעיון שגרעונות תקציביים הם רעים ושחייבת להיות תקרה לחוב. תיאוריות שהחוב מביא קטסטרופה הן בדרכן החוצה.

אין זה דבר של מה בכך שכלכלן MMT, המזוהה לרוב עם הצד השמאלי של המפה, מרוצה כל כך מטראמפ, וייתכן שכלכלני MMT אף לא מסוגלים להעריך את מלוא גדולתו של טראמפ כנשיא כלכלי, משום שהם שוגים ולא מייחסים חשיבות לשיעור הריבית. האמת היא שריבית נמוכה היא חשובה מאוד, וטראמפ, שכנדל"ניסט מבין זאת היטב, מטיל אימה על אנשי הפדרל ריזרב שמקשה עליהם להעלות את הריבית. אם בעבר הפד נאלץ להתמודד עם לחץ מצד המפלגה הרפובליקנית להעלות ריביות, היום ההיפך הוא הנכון.

אין זה אומר שהדפסת כסף חסרת חשבון היא משנה נכונה לכל עת. מרגרט תאצ'ר נקטה בגישה ההפוכה, הקפדה על ריביות גבוהות, מה שכונה סאדו-מוניטריזם והושיע את בריטניה בשנות השמונים. אלו היו זמנים אחרים שהתאימו להם צעדים אחרים. לפני הגלובליזציה, לפני האוטומציה, לפני היחלשות הגידול הדמוגרפי ולפני ההיפטרות מעריצות ועדי העובדים.

אפשר למצוא דמיון בין ההערצה הרפובליקנית לדונלד טראמפ, מגדיל הגרעונות, לבין הערצת הליכודניקים לנתניהו, מי שחותר להסדרה עם החמאס. לכאורה שני המנהיגים שומטים את  הבסיסים האידיאולוגיים הגדולים לתנועתם, אבל אנשים יודעים להעריך הצלחה ולגמד את חשיבות הויתורים האידיאולוגיים שנלקחו בדרך אליה. אף אחד לא היה מוקסם מטהרנות אידיאולוגית שסופה מפלה.