הערות פילוסופיות

קראתי בסוף השבוע ספר עיון מעניין: "מה שאלוהים לא יכול", מאת ישראל נתנאל רובין. 

הספר הוא פילוסופי ועוסק בשאלה המפורסמת האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים ובשאלות דומות לה. המחבר, פילוסוף צעיר שביסס עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית על נושא זה, מתאר בצורה קריאה להפליא את הדיון המסובך במחשבה היהודית ומחוצה לה בסוגיה ומוסיף תובנות מעניינות משלו. היוצא מדבריו הוא שלפי הפילוסופיה היהודית אלוהים הוא אכן מוגבל וכפוף ללוגיקה, אך המקובלים, אשר השפעתם על היהדות בזמננו רבה מזו של הפילוסופים, פקפקו בכך. יש לדיון היבטים מרתקים נוספים כמו בשאלת הדת והמוסר. האם אלוהים כפוף לחוקי המוסר, כפי שהוא כפוף ללוגיקה. האם ניתן לדמיין אלוהים שמחולל סבל וצער לחפים מפשע ללא טעם? נראה שהיהדות אינה מאמינה שהדבר אפשרי, מה שכמובן מחדד את שאלת תפקיד האלוהים בשואה.

זהו ספר טוב במידה יוצאת דופן, אך בדרך כלל אני נמנע מפילוסופיה בשל תחושתי שהיא עקרה ואינה באמת מלמדת אותנו הרבה שלא כמו התבוננות בעולם בניסוי ותעיה. הספר למעשה תרם לתחושתי זאת, מאחר שהמחבר מראה שמתוך ההנחה שאלוהים כפוף ללוגיקה הניחו הפילוסופים היהודים שחוקי טבע מסוימים כובלים את אלוהים עצמו, כמו קביעות המרחב וחוקי הגיאומטריה המישורית או חשבון האינסוף. אולם עבודות מודרניות בתחום, תורת היחסות של איינשטיין, הגיאומטריה הלא אוקלידית ופיתוח מושג האינסוף בידי קאנטור הראו שהלוגיקה עצמה אינה מחייבת את חוקי הטבע האלו. החשיבה הלוגית שהפילוסופיה היהודית הקדומה הסתמכה עליה הייתה מיושנת. הפילוסופים הגבילו את אלוהים במחשבה שזהו הכרח פילוסופי אך בסופו של דבר עשו זאת מתוך מוגבלות החשיבה שלהם עצמם. ועוד לא הזכרנו את ההשלכות האפשריות של התורות המודרניות ביותר, כמו תורת הקוואנטים ותיאוריית היקומים המרובים, על הרחבת התפיסה של מה שמוגבל לוגית ומה שאינו.

אני מניח שעבור חלק נכבד מקוראיי העיסוק בשאלה מה מגביל את אלוהים נראה כמו ממבו ג'מבו מגוחך. יצוין עם זאת שלשאלה העקרונית האם הריבון יכול להגביל את עצמו יש השלכות חילוניות. בחקיקה בכנסת מקובל שהכנסת יכולה ברוב רגיל לקבוע חוק יסוד חוקתי שלא ניתן יהיה לשנותו בעתיד אלא ברוב מיוחס. אני זוכר עוד כיצד טומי לפיד המנוח בימיו כעיתונאי תהה על סיטואציה אבסורדית זו, אבל היא למעשה הבסיס לפעולת בג"ץ היקרה כל כך לליבם של המצביעים ללפיד או לבנו.

******

עוד בענייני פילוסופיה ונספחיהם. האוניברסיטה העברית מקיימת בקרוב את הכנס השנתי הבינתחומי בתחומי הפילוסופיה, הכלכלה ומדע המדינה. מאחר שהתחומים הנדונים בו, התסבוכות הנוכחיות של הגלובליזציה, ההגירה ועוד, דומים דמיון רב לנושאים שמעסיקים את הבלוג, וישתתפו בו דמויות נכבדות כמו נגידת בנק ישראל, אני מציין את קיום האירוע פה. אולי יהיו קוראים שימצאו בו עניין וירצו להשתתף. זהו אתר האירוע.

שיטת המדרגות להשמדת העולם

התנהלותה של צפון קוריאה מהווה הדגמה מרשימה כיצד מדינה קטנה מסוגלת להתקדם לעבר יכולת אולטימטיבית להשמדת העולם, כלומר צבירת ארסנל עצום של פצצות מימן וטילים בין יבשתיים. צפון קוריאה עדיין לא הגיעה ליכולת זאת, אך היא בדרך הבטוחה אליה, גם אם יידרשו לשם כך עוד כמה עשורים.

השיטה של צפון קוריאה היא הדרגתית. היא צוברת יכולת עצומה מסוג אחד ואז מגבה באצעותה את החלטתה להוסיף עוד יכולת כבירה לסל.

כאשר הצפון קוריאנים החליטו להתקדם בפרויקט הגרעין שלהם ולהתעלם מההסכמות עליהן חתמו קודם לכן עם ממשל קלינטון, היה להם גיבוי צבאי להחלטה. אם היו נקלעים למלחמה עם ארצות הברית ודרום קוריאה, הם היו יכולים למחוק חלקים נכבדים מסיאול על מיליוני תושביה באמצעות אש ארטילרית.

עתה הצפון קוריאנים כבר מחזיקים בפצצת גרעין. ממשל טראמפ והממשלים הבאים יתקשו לאיים עליהם מחשש שישתמשו בה. תחת חסות פצצת הגרעין יכולים בצפון קוריאה לעלות עוד מדרגה ולעסוק בפיתוח טילים בין יבשתיים שיוכלו להפוך את סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס לעיי חורבות. 

כשיהיו להם הטילים האלו, מי יעז למנוע מהם שכלול ופיתוח של פצצות מימן מפלצתיות שיכולות להביא לחורף גרעיני גלובאלי.

בעת ובעונה אחת צפון קוריאה נמנעת מלבצע אקטים תוקפניים מרחיקי לכת ועל כן אינה מאלצת את יריביה לפעולה. התנהלותה מהווה שילוב חכם בין צבירת יכולות לבין שימוש מחושב בהן. 

העולם המערבי מכור לשקט ולשלום ולכן דלה יכולתו להתמודד עם אסטרטגיה של התעצמות במדרגות. ייתכן שטראמפ ישבור את הפרדיגמה ויבחר בעימות גדול עם צפון קוריאה. הוא יכול להסתיים באסון בקנה מידה תנ"כי או בהשגת הסדר שיציג את טראמפ כנשיא הדגול שהוא מדמיין שהוא. בתסריט קצה שנראה עתה רחוק מאוד אולי אפילו נחזה בקץ שלטון האימים בצפון קוריאה.

מבחינת יחסי הכוחות ארצות הברית חזקה לאין ערוך מבחינת הנשק, ואילו צפון קוריאה חזקה בהרבה מבחינת סובלנותה לאבידות. אילו הנשיא לא היה טראמפ ניתן היה להניח בקלות שמאזן זה מציב את הצפון קוריאנים ביתרון גדול. אבל טראמפ אינו מצטייר כמי שדאגה לאלמנות וליתומים תסיט אותו מגישה אסטרטגית מנצחת. בשל כך ייתכן שהצפון קוריאנים עומדים בפני סיכון גדול משנדמה להם. בחירת טראמפ הייתה החלטה של האומה האמריקנית להצטייר כשחקן משוגע במגרש המשחקים. זו גישה שיש לה השלכות חיוביות והסדר עם צפון קוריאה עשוי להיות אחד מהן. סימנים ראשונים לנשיאותו של טראמפ מעידים עם זאת שהוא אינו כזה משוגע ובסך הכול מתנהג כמו כל נשיא רפובליקני סטנדרטי. דבר זה טוב מהרבה בחינות, אך לא בהכרח יקדם הסדר של שלום בצפון קוריאה.

הפלג האלים

הפלג הירושלמי של הזרם החרדי הליטאי ספג מכה קשה החודש. בכיריו נעצרו, בהם העורך הראשי של ביטאונו "הפלס", נתן גרוסמן. ראשי הפלג מואשמים בכך שפעלו להטריד בכירים במשק כדי שיפרסמו ב"הפלס". בפועל, העימות בין הפלג הירושלמי לממסד הישראלי עמוק עוד יותר. אנשי הפלג קוראים לצעירים שלא להגיע ללשכות הגיוס, אפילו לא כדי להגיש בקשה לדחיית גיוס. כאשר הצעירים נעצרים בידי המשטרה הצבאית כתוצאה מכך, מחולל הפלג הפגנות סוערות ואלימות בצמתים ובכבישים.

הפלג הירושלמי הוא קטן. סך מספר המצביעים לרשימה המזוהה איתו בבחירות לרשויות המקומיות עמד על 14 אלף בשנת 2013, כלומר בערך חצי מנדט. אבל לטווח הארוך הוא מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. בפגישה בין הרב ישעיהו קרליץ, מנהיג החרדים בשנות החמישים, לבין דוד בן גוריון, שאל אותו בן גוריון כיצד יוכלו חרדים וחילונים לחיות יחד במדינה, והרב קרליץ הידוע בכינויו "החזון איש", השיב שעגלה ריקה, דהיינו החילוניות, צריכה לפנות מקומה לעגלה הנושאת עמה את מסורת הדורות. זו בבירור תשובה מאוד לא משכנעת מנקודת מבט חילונית. את התשובה האמיתית לשאלה נתן הרב קרליץ בכתביו במקום אחר. על אף גישתו השמרנית הקיצונית בכל תחום דתי, בתחום אחד הוא סטה בחריפות מדברי הטקסטים העתיקים. הוא פסל את השימוש באלימות נגד חילונים, הגם שהוא זוכה לעידוד בספר ההלכה המרכזי של היהדות, השולחן ערוך, וקרא לקרבם בעבותות אהבה. כאשר האלימות נפסלת כאמצעי דתי, אין מנוס מכלים אחרים ליישוב סכסוכים, המבוססים על הידברות. בדרכו המשיכו יתר המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית, בהם הרב שך שהוקיע בנאומיו את הציונות החילונית בכל דרך אפשרית אך הקפיד תמיד לצרף לדבריו את האזהרה שהתנגדות אלימה אליה אסורה בתכלית.

כאשר נתן גרוסמן ערך את ביטאון החרדים, "יתד נאמן", הסלידה מאלימות ככלי פעולה עבור היהודי המצוי בתקופת הגולה הייתה כל כך גדולה שהעיתון אפילו ביטא זלזול בהתנגדות המזוינת נגד הנאצים שהתקיימה בגטו ורשה. אבל לאחר שירדה קרנו של גרוסמן והוא פוטר מהעיתון וייסד עיתון מתחרה וזרם חרדי רעיוני מתחרה, הוא מצא לעצמו מגרש משחקים חדש. חוק הגיוס החדש שהמפלגות החרדיות הסכימו לו כלל הכרה בכך ששר הביטחון צפוי שלא לפטור את כל בחורי הישיבות מגיוס, אלא לדרוש עלייה בגיוס החרדים. במחאה על החוק החליטו גרוסמן והמנהיג החרדי המקורב אליו, הרב שמואל אוירבך, כי על בחורי הישיבות לסרב להופיע בלשכת הגיוס, ושיש להגיב בחסימות כבישים כל אימת שהמשטרה הצבאית תעצור סרבן.

הדימוי העצמי של בחורי הישיבה הליטאים הוא ככאלו שגבריותם מוקדשת לעיון אינטלקטואלי בסוגיות הסבוכות של המשפט הדתי, ולפיכך שירות צבאי אינו הולם אותם כלל. הוצאת צעירי הישיבות לקטטות עם שוטרים ועם הולכים ושבים בצמתי הרחובות היא תפנית מדהימה עבור ציבור זה. זו תפנית מסוכנת מאין כמוה, לא רק לסטטוס קוו השברירי בין חרדים וחילונים במדינת ישראל, אלא גם למורשת היהדות. שובו של הפונדמנטליזם האלים להיסטוריה היהודית יהווה חרפה ויזמין מתיחת קווים של דמיון בין האיסלאם הרדיקלי ליהדות. אלימות דתית הופיעה בחוגי המתנחלים, כפי שקרה במחתרת היהודית, וכמו שרואים היום אצל נוער הגבעות, אך לעת עתה נראה שהמשטרה והשב"כ מצליחים לרסנה, ועובדה היא שגם יישום תוכנית ההתנתקות עבר ללא מעשי אלימות חמורים. הופעתה של אלימות כזו אצל החרדים, ועוד אצל הציבור הליטאי שנחשב ליותר אליטיסטי ואינטלקטואלי בקרבם, מהווה מוטציה מסוכנת מאין כמוה, שיש לקוות שתיקבר יחד עם הקריירה של נתן גרוסמן.

קץ הסוציאליזם?

תוכנית קיצוצי המס של דונלד טראמפ בארצות הברית אינה עוד תוכנית. זו מהפכה. כפי שהיא נראית כרגע, ובהנחה שהיא תעבור את כל המכשולים הפוליטיים השונים, הנחה לא פשוטה ולא ברורה מאליה, היא תחולל גלי הדף קיצוניים בעוצמתם בכלכלת העולם שרובם ככולם חיוביים. אני חושב שהשווקים, בתגובתם האנמית לעת עתה, מפספסים את האפשרות שזהו באמת סיפור גדול. נראה לי שהרפובליקנים בקונגרס הולכים לזרום עם טראמפ על אף (ואולי בגלל) הנימה ההיסטרית שבה התקשורת הליברלית מקבלת את "קיצוצי המס לעשירים".

כבר עשור שאנו שרויים בעידן שניתן להגדירו כעידן בתר מחסור. כפי שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, אין היום כל קושי משמעותי לשכפל מוצרים כדי לפתור מחסור. בסין ובעולם השלישי הייצור זול, בעיות האנרגיה העולמית על סף פיתרון, מצוקת הנדל"ן גדולה בארץ ובכמה מהערים הגדולות בארה"ב, אך לא ברוב אירופה ולא ברוב ארצות הברית. בשנת 2008 זינקו לרגע מחירי הסחורות, והמשקיע האגדי ג'ים רוג'רס מיהר להכריז שהעתיד שייך לחקלאים, אך מחירי המזון שבו לסדרם, ולא נראה שיהיה קושי לספק עוד עגבניות ומלפפונים לבאי הסופרמרקטים בעתיד הנראה לעין.

בעידן שבו השכפול כל כך קל אפשר היה לצפות לגאות עצומה בצמיחה, אבל בפועל הצמיחה אנמית. הסיבה היא שלאנשים אין מספיק כסף ביד כדי ליהנות מכל הטוב הזה שקיים בעולם. תוכניתו של טראמפ לקצץ בחדות במסים, אך מבלי להקטין הוצאות הממשלה תזרים כמויות גדולות של כסף למשק, ובכך תוכל סוף סוף לשים קץ לצמיחה האנמית.

הקטנת שיעורי מס החברות אמנם לא תביא ישירות כסף לצרכנים. את רוב הכסף יקבלו משקיעים שבמילא כספים רבים שלהם נמצאים באפיקי השקעה ולא מיועדים לצריכה. אבל מס חברות כה נמוך מהווה תמריץ אימתני ליזמים מכל העולם להגיע לארה"ב ולפעול בה. לא לחינם נחרדים קברניטי המשק הישראלי מההתרחשות הזו. הורדת מס הירושה תסלק את אחד המכשולים המעצבנים והשרירותיים שעומדים בפני השקעה באמריקה (עיינו באינספור שרשורים בפורום הסולידית כדי להבין עד כמה). כבר ככה ארה"ב בעידן טראמפ אטרקטיבית להפליא למשקיעים. אחרי מימוש התוכנית האמורה כולם ישעטו אליה. כולם יתחרו על עובדים אמריקניים ויצטרכו להעלות משכורותיהם. מה עוד שהנשיא טראמפ לא מקבל בברכה מהגרים, ולכן מאגר העובדים הפוטנציאליים לא ימהר להתרחב כדי להיענות לצרכים.

לכאורה זהו אסון לישראל ולכלכלות לא אמריקניות אחרות, אך גם להן מדובר בברכה במסווה. עליית האטרקטיביות של השקעות בדולרים תזניק את שער הדולר לעומת המטבעות האחרים, וכך תהפוך את כוח העבודה ברחבי העולם, ששכרו נקוב במטבעות שיחוו פיחות, לאטרקטיבי עבור חברות אמריקניות. מה שחשוב עוד יותר הוא ששערי הריבית בארה"ב יעלו כדי להתגבר על הלחצים האינפלציוניים שייווצרו שם יחד עם הגירעון הגואה, וכך כל מדינה אחרת תצטרך להחליט האם להדביק את שיעורי הריבית האמריקניים או להימנע מלעשות זאת וליהנות עקב כך מפיחות נוסף, שיהפוך את שווקי העבודה שלה לעוד יותר קורצים למשקיעים מאמריקה.

אם אכן יתממש התסריט האופטימי שאני מצייר, הצלחתה הגדולה של הפחתת מסים המרוכזת בעשירונים העליונים ובחברות תהווה מהלומה קשה לסוציאליסטים בכל מקום שהם. הן בשל הלקח המיידי שלפיו, בניגוד לקלישאה, צמיחה כלכלית המבוססת על טפטוף מלמעלה יכולה לעבוד והן מאחר שכל מדינה שצריכה להתחרות בכלכלה האמריקנית לא תוכל ולא תעז להעלות מסים על חברות ועל עשירים, כדי שלא לאבד מהאטרקטיביות שלה. זה יהיה, לפחות לעשור שבו תוכנית טראמפ צפויה להיות בתוקף, קץ הסוציאליזם.

ייחודיות השואה

הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר חיבר את אחד מספרי העיון הטובים ביותר שנכתבו העוסק בירידת האלימות עם הדורות. האנושות עתה פחות אכזרית מאי פעם. כמה שורות בספר נראות מעט אנכרוניסטיות. הספר נחתם בתחילת האביב הערבי מעורר התקוות ובטרם מלחמת האזרחים הסורית והופעת דאעש. אבל בכללותו הספר מציג תזה מקיפה וחסונה, מגובה בסטטיסטיקות משכנעות – יש בעולם יותר מכבוד האדם וחירותו ופחות מהברבריות והאכזריות האפלה של ימי הביניים. אבל למי שמציג תזה כזו, מבוססת ככל שתהיה, תקועה עצם אחת – השואה. כיצד זה שהפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות אירע לא מזמן יחסית, בימי חייהם של הזקנים שבינינו.

כאן מפתיע פינקר בכך שאומר שהשואה אינה ייחודית. ג'נוסייד הוא אירוע רווח מבחינה היסטורית. אפיזודות רבות כאלו נמנו בהיסטוריה הידועה. ברור שאי אפשר היה לטבוח בצורה כה שיטתית מבחינה טכנולוגית בטרם הומצאה הטכנולוגיה. גם מספר הקורבנות לא היה צפוי להיות כה רב בימים עברו כאשר האנושות מנתה מספר נפשות קטן בהרבה. אבל רעיון רצח העם הועלה ויושם במקומות רבים. יש הרי היגיון ברצחנות הזו. בהרג ובשביית הלוחמים של עם האויב בלבד מרוויחים ניצחון מוגבל, לכמה שנים. בהרג ילדיהם ונשותיהם מרוויחים ניצחון אולטימטיבי, רב דורות. אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת. 

פינקר מוצא היבט אחר שבו השואה ייחודית, אשר מתיישב עם התזה שלו. התגובה שעוררה השואה. בעבר אפיזודות של ג'נוסייד, כמו שנעשו כלפי הילידים בעולם החדש, נתפסו כטבעו של עולם וכחלק מהתנהלותו הנורמלית. הקורבנות לא מצאו טעם בסיפור סיפוריהם. מה הפואנטה בתיאור חולשתך והשפלתך. עד המאה העשרים רק קולם של החזקים נשמע. החל מהמאה העשרים גם לחלשים יש קול. "מי זוכר את רצח הארמנים", אמר היטלר בטרם החל בג'נוסייד משלו. איש לא יאמר היום את המשפט:"מי זוכר את השואה". כולם זוכרים את השואה, מאחר שקיומה מערער ומחריד את תפיסת העולם המודרנית שלנו. מעשי רצח העם של ימים עברו לא סתרו בצורה חדה את הנורמות אז.

להגדיל הגרעון להצלת הדורות הבאים

אחת הקלישאות המקובלות בימין הכלכלי כשדנים על תקציבים ממשלתיים היא שחובת המדינה לצמצם את הגרעון למען הדורות הבאים. זו תפיסה השאובה מהתנהלות משק בית. משפחה שחוסכת מותירה לעצמה כסף כדי לעזור לילדים ואולי אף לנכדים לקנות דירה. משק בית ששרוי בחובות בקושי יוכל לסייע לילדים בבוא העת.

אין הרבה אמת בהקבלה זו מאחר שהיא מפספסת את ההבדל הגדול. משק בית מן השורה אינו מחזיק במכונה להדפסת כסף. המדינה מחזיקה. תמיד יהיה למדינה כסף להשתמש בו ולכן חיסכון בכסף הוא חסר משמעות מבחינתה. מדינה אמנם יכולה לחסוך כסף שאינה יכולה להדפיס, וכך עושה בנק ישראל כשאוגר דולרים. אבל במפתיע הימין הכלכלי אינו מתלהב מדרך חיסכון זו ולרוב רואה בה התערבות פסולה של המדינה במשק.

הגירעון ובפרט יחס הגירעון לתמ"ג אינו חשוב מאחר שהוא בסופו של דבר מודל חשבוני מורכב ומפותל המשקלל יחד אינספור דברים לא קשורים. דברים כאלו נוטים להתנתק מהמציאות, לא ללמד עליה משהו. 

עם זאת יש קייס משמעותי בעד הטענה שהגדלת הגרעון, כלומר הגדלת התקציבים המיועדים לשימוש הציבור, יכולה בתנאים של כלכלת ימינו לסייע לדורות הבאים.  ההסבר ההגיוני לתופעות שראינו בכלכלה העולמית בעשור האחרון הוא קיומו של עודף. יש יותר מדי מכל מוצר שקיים ואין קושי רב ליצור מוצרים נוספים. ראיתי לאחרונה סרט דוקומנטרי שתיאר את הקלות המדהימה שבה זורקים אוכל משובח רק בגלל פגמים מועטי חשיבות. יוצרי הסרט מחטטים בפחים ומגלים למשל שוקולדים מעולים שנזרקו לפח בהמוניהם בגין העדר כיתוב בצרפתית המחויב בקנדה. פירות וירקות נפסלים בשל פגמים אסתטיים מינוריים שאין להם כל השלכה על טעמם וטריותם. כמה שונה מצב זה מהתקופה עליה נשמע סיפורים היום בערב. לא רק היהודים הנרדפים סבלו מרעב במלחמת העולם השנייה אלא אפילו אמריקה העשירה ראתה בהפסקת בזבוז המזון נכס למאמץ המלחמתי.

השפע החקלאי אינו חידוש כבר אבל בשנים האחרונות התווספו מקורות שפע חדשים. הישגיהם של קודחי הנפט באמריקה בשיטת הפראקינג, פריצות הדרך המדהימות בהוזלת האנרגיות המתחדשות, החיסכון בכוח אדם בעידן המקוון והאוטומטי ועוד.

אפריקה עדיין סובלת. גם העולם המערבי רחוק מפיתרון בעיית המחסור. תרופות פלא לסרטן למשל לא נמצאו על אף ההתקדמות באימונותרפיה. אבל נראה שאנחנו קרובים לפתרון בעיית השכפול. אם קיים מוצר מסוים, אין בעיה גדולה להוסיף עוד ועוד יחידות ממנו. בנסיבות אלו המחירים של מוצרים אינם עולים אלא רק מוזלים.

כאן ברכות הקפיטליזם פוגשות את קללות החשבונאות. מצב מתמיד של ירידת מחירים מסכן מאזן כספי של תאגידים ובנקים ומאלץ את הבנקים המרכזיים להותיר את הריביות על אפס. זו סיטואציה שעלולה להוליד סחרחורת דפלציונית שתסכן את כלכלת העשורים הקרובים.

מי שחשוב לו הדור הבא, עליו להבין שהגדלת ההוצאה הממשלתית או הפחתת המסים מפעילים לחץ כלפי מעלה על המחירים, מאפשרים העלאת ריבית וכך מבטיחים את היציבות ארוכת הטווח של הכלכלה.

הסתיימה ההצבעה בידיים, התחילה ברגליים

טורקיה גולשת במהירות לכדי עריצות איסלמיסטית, וניצחונו של ארדואן במשאל העם על שינוי החוקה מהווה אות לכך. לשלטון עריצות דתי יש חסרונות רבים. אחד מהם הוא שקבוצת האוכלוסייה המשכילה, בעלת היכולות הטכנולוגיות והמשאבים הכלכליים, סולדת ממנו במיוחד. כל כך סולדת ממנו, שהיא בוחרת להצביע ברגליים בהמוניה ולהסתלק. מול בעיית הבריחה מדינות יכולות לעלות עוד דרגה בסולם העריצות ולסגור את הגבולות. להקים חומה, כפי שעשו המזרח גרמנים אחרי שכמעט ארבעה מיליון מהמוצלחים שבתושביהם, יחד עם עוד מזרח אירופיים רבים אחרים, פשוט חצו את הקווים לעבר מערב ברלין. החומה עזרה לגוש הסובייטי לשרוד, אך במידה מוגבלת. היום כמה מצאצאיהם של מנהיגי העבר שלו חיים בארה"ב. נכדתו של סטאלין היא אישה אמריקנית מקועקעת המנהלת חנות בפורטלנד. בנו של חרושצ'וב נשבע אמונים לחוקה האמריקנית. למיטב ידיעתי אף צאצא של נשיא אמריקני לא חי ברוסיה.

חסימת חופש התנועה אינה דבר פשוט לביצוע וחסרונותיה הכלכליים גדולים. אפילו אירן מאפשרת לצעיריה להסתלק על אף המחיר שהדבר גובה ממנה. כמעט מאתיים אלף איש, רובם מהשכבה המשכילה והמצליחה ביותר, עוזבים את אירן מדי שנה. מדי פעם אנו שומעים על ההצלחות המרשימות של צעירי אירן באולימפיאדות המדעים, והיכולות שמתפתחות אצל האויבת הגדולה של ישראל מעוררות חרדה מסוימת. אבל הסטטיסטיקות מלמדות שצעירים אלו ברובם הגדול לא יחיו בבגרותם באירן, ומכישרונם יהנו מדינות אחרות, לא המהפכה האיסלמית. גרמניה, קנדה וארצות הברית מלאות בגולים איראניים מצליחים.

סלידה מהשלטון אינה סיבה מספקת כדי להסתלק ממולדת, כפי שרוב המלומדים השמאלנים שלנו נשארים פה למרות תיעובם לביבי. אבל שלטון עריצות דתי חייב לדכא כדי לשרוד, להפעיל אלימות, להשתיק חופש ביטוי, לעורר עוינות אצל מיעוטים ומדינות סמוכות ולהוליד שחיתות. כל אלו מחוללים מעגל התדרדרות שמבריח את כל מי שיכול לברוח, בפרט מאחר שיש לו תופעות לוואי כלכליות איומות.

טורקיה ששומרת על מראית עין של דמוקרטיה ושמתפארת בחברת התעופה המעולה שלה ודאי לא תהפוך למדינה סגורה נוסח צפון קוריאה ממנה אין יוצא. בשנה האחרונה מתרבים הדיווחים על מגמה של בריחת מוחות מהמדינה. כשכולאים שופטים וקצינים ומפטרים אקדמאים, כל סביבתם ומכריהם מבינים את הרמז. כאשר הציבור המשכיל והליברלי הופך למיעוט או מושתק בידי אלו שאוחזים בתת מקלע, הצבעה ברגליים נותרת נשקו היחיד. זהו גם האיום הריאלי היחיד שביכולתו להציב. מה יאיימו צעירי אירן בידיהם הריקות על אנשי משמרות המהפכה? הם רק יכולים להזהירם שהכיוון אליו הם לוקחים את אירן ינשל ממנה את טובי המוחות שתעשייתה האזרחית והצבאית צריכה. ואכן בתעמולת המחנה הרפורמיסטי באירן זהו מוטיב שנעשה בו שימוש. בעוד השמרנים אומרים שמי שעוזב לא היה מספיק איסלמי ופטריוט כדי להישאר. אחמדניג'ד שהכחיש את קיום ההומואים באירן גם הכחיש את בריחת המוחות ממנה. יכול להיות שבקרוב גם ארדואן יצטרך להכחיש את מה שברור לכול.

מי שמקונן על הסיטואציה הדמוגרפית הבעייתית במערב צריך לזכור שעדיין למדינות המערביות ישנו היתרון העצום בכך שרוב המוכשרים ובעלי היוזמה בחלקים האחרים של העולם שואפים להגיע אליהן. מדינות לא מערביות עומדות בפני ברירה טבעית אכזרית שבה במשך דור אחרי דור נלקחים מהן רבים מבעלי היכולת באוכלוסייתן, בפרט אם במו ידיהן הן בוחרות להתרחק מערכי המערב.

השפע משעמם

גוגל טרנסלייט השתפר בצורה מדהימה בשנים האחרונות. ניסיתי לתרגם את הבלוג לאנגלית (על ידי הכנסת כתובתו כאן). בתוך שניות התקבל תרגום קריא להפליא. זה לא שהכול מושלם. למשל "אמת היא תורת אובמה גם בנפול חלב", פארפרזה שלי על משפטו הידוע של אורי צבי גרינברג על בר כוכבא וביתר, תורגם ל"Is Obama's doctrine true also in the fall of milk". העיר חאלב הפכה לחלב. ועדיין, הפוסטים שלי, כך מצאתי, מתורגמים בצורה מאוד ברורה וקלה להבנה. והקורא הנבון יכול להשלים בקלות את הפערים הקטנים במוחו.

חשבתי לעצמי שהיכולות המופלאות של גוגל טרנסלייט מאוד מורידות לי את המוטיבציה להשקיע ברכישת שפה חדשה. אני איש של טקסטים. תחביבי הגדול בחיים הוא לקרוא אותם. אם כל כך קל להמיר אוטומטית אתרים שלמים גדושי מאמרים מכל שפה לאנגלית ולהבין כמעט כל מילה, למה לי לשקוד על לימודי דקדוק ואוצר מילים מייגעים של שפות זרות.

לימוד שפה אינו רק מאמץ מתיש. זהו גם תחביב שנותן משמעות, מביא סיפוק ומאפשר להכיר אנשים חדשים. אלא שכדי לעסוק בתחביב כזה נדרשת מוטיבציה. מוטיבציה צומחת מתוך תחושת מחסור. גוגל טרנסלייט כמו המון המצאות טכנולוגיות אחרות מחסל מחסור ולפיכך יוצר קללת שפע. שעמום והעדר משמעות עלולים למלא זמן שהייתה לו מטרה ברורה קודם לכן: פתרון בעיית המחסור.

הבעיה הגדולה שמאיימת על עתיד האנושות היא שיקוף לבעיה הקטנה הזו שהתעוררה בחיי (אין מה לדאוג, אמלא את הזמן שהתפנה לי בכתיבת עוד פוסטים). בעידן הרובוטיקה להמון אנשים לא תהיה מלאכה התואמת את כישוריהם. גם אם החברה תהיה מספיק עשירה כדי להעניק להם קצבאות נדיבות, תחושת המשמעות שתילקח מחייהם תחולל בהם שמות.

הנקודה האופטימית היא שזה לא כל כך קשה ליצור מחסור מלאכותי ולשלוח אנשים למגרו. למשל מחסור בנקודות במשחק מחשב. יש מי שטוען שבעתיד המדינה תשלם לאנשים כדי שיצליחו במשחקי מחשב.  מה זה כבר שונה כל כך מלשלם לאנשים כדי שירוצו מהר או יקפצו רחוק. אבל ברור שתשלומים אלו יצטרכו להיעשות בהיקף גדול בהרבה, ורצוי תוך כדי המצאת הסבר מקובל חברתית מדוע לתשלום ולפעילות שנעשית עבורו יש הצדקה וטעם. כדי שפועלי משחקי המחשב יחושו סיפוק וערך כתוצאה מהעבודה בשכר שהם עושים, יצטרכו לגייס מרצים לפילוסופיה, פסיכולוגים חברתיים ומומחי שיווק, וכך גם לאלו תהיה עבודה.

צפוף פה, מרווח שם

הארץ הקדיש כתבה ארוכה בגיליון סוף השבוע שלו לסכנות הצפיפות המאיימות על ישראל בשל קצב הילודה הגבוה. ההפחדה מוגזמת. בישראל עשויים לחיות, תחת התסריט הקיצוני ביותר, כ-20 מיליון תושבים בשנת 2060. בצפיפות נוסח פריז, טוקיו, ברצלונה או האי הונג קונג אפשר לשכן 30 מיליון בני אדם בשטח מרכז הארץ מנתניה ועד אשדוד, שאינו אפילו עשירית מהשטח הכולל של ישראל בגבולות הקו הירוק.  בצפיפות של מנהטן יש מקום ל-40 מיליון בני אדם בשטח זה. הערים שצפיפותן גבוהה אינן  המקומות האיומים ביותר למגורים בכדור הארץ, אלא המקומות היקרים ביותר. הצפיפות הופכת את הערים הגדולות לנחשקות כל כך. ריבוי האופציות, המסעדות, החנויות והאטרקציות בכל פיסת אדמה. כמובן, לצפיפות יהיו גם חסרונות. ובפרט אם האוכלוסייה שתצטופף לא תהיה משכילה וכזו שמוקירה ערכים דמוקרטיים. לא סתם שונה הצפיפות במנהטן מהצפיפות בדקה, בירת בנגלדש.

כך או כך, כל כתבה שמפנה תשומת לב למשמעויות העתידיות המרחיקות לכת, הכמעט בלתי נתפסות, של המשך גידול האוכלוסייה בישראל, היא בעלת ערך. הכנתי טבלה שעושה אקסטרפולציה מנתוני הלידה האחרונים במדינות שונות ומצביעה על השנה שבה מספר הלידות השנתי במדינות אלו ישתווה למספר הלידות בישראל. שוויון עם הילודה בצרפת כנראה נמצא מעבר לאופק של ימי חייהם של קוראי הבלוג, אפילו הצעירים שבהם. לא כך לגבי שוויון במספר הלידות השנתי ביחס למעצמות כמו גרמניה ויפן שנמצא בקצה האופק שמשרטטת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנת 2065. כאשר מדובר בפולין ובדרום קוריאה, השוויון הוא ממש בהישג יד במונחים היסטוריים.

מדינה	מספר לידות שנתי (2014)	קצב עלייה או ירידה שנתי בלידות ב-20 השנים האחרונות (1994-2014)	שנה שבה מספר הלידות השנתי ישתווה לזה שבישראל בהנחת המשך הקצב הנוכחי
ישראל	176 אלף	עלייה 2.2%
צרפת	781 אלף	עלייה 0.4%	2087
יפן	מיליון	ירידה 1%	2068
גרמניה	714 אלף	ירידה 0.4%	2068
פולין	375 אלף	ירידה 1.2%	2036
טאיוואן	210 אלף	ירידה 2.1%	2018
דרום קוריאה	435 אלף	ירידה 2.5%	2034

ועדיין הנתונים נראים בלתי נתפסים. נחיה לראות את מספר התינוקות הנולדים בארץ משתווה למספר הנולדים בגרמניה או ביפן? נו באמת. על כן אפשר לצייר תסריט של תגובת נגד. הלחץ הגדול על התשתיות והעדר דיור הולם יביאו לירידה מהארץ, הילודה הגבוהה של חרדים וערבים תרתיע צעירים חילוניים ותניע אותם לחפש מקום אחר תחת השמש. הזוגות החרדים הצעירים עצמם, אלו שמקימים לעצמם דירות מאולתרות בתוך חניות בבני ברק, יבינו שאינם מסוגלים להוליד בקצב של הוריהם ויחזרו לקצב הילודה של הסבים והסבתות שלא היה כה גבוה.

עוד אפשר לנבא שבדיוק אותן מדינות שהילודה בהן תלך ותפחת עם השנים יהיו אלו שינסו לפתות צעירים משכילים מישראל ומשאר העולם לבוא ולהשלים את החסר. אולי הן גם ינהיגו תמריצים קיצוניים בעוצמתם בעד ילודה, אף שהניסיון ההיסטורי אינו מבשר טובות להצלחת תוכניות יזומות כאלו. בשנות השלושים בניטו מוסוליני אימץ תוכנית עידוד ילודה באיטליה שאפילו פטרה משפחות מרובות ילדים ממיסוי וגירשה נטולי ילדים מהשירות הציבורי, אך לשווא.

בינתיים לתסריט הריאקציה לא רואים סימנים. על אף שמשבר הדירות בעיצומו, הירידה מהארץ נמוכה ומצב הכלכלה מעולה. לגידול האוכלוסייה בישראל עשויה להיות השפעה חיובית על ההזדמנויות הכלכליות ואפילו על יוקר המחיה בשל יתרון הגודל וצפי הצמיחה. איזה משקיע יראה את הטבלה לעיל ויעדיף השקעה בפולין או ביפן על פני השקעה בישראל?

גם המנוסה הגדולה מפני ההשתלטות השחורה עדיין לא החלה. החרדים בינתיים אינם מצליחים ואפשר שגם אינם רוצים לנצל את התעצמותם הדמוגרפית כדי לכפות אורח חייהם על התל אביבים. ולראיה, סיבוב במסעדות העיר בחג הפסח מראה שהן אימצו פרשנות מקלה מאוד לחוק החמץ ואין איש שקם ומשמיע מחאה בפתחן.

פחות סיכון, פחות תמורה

ב-2014 כתבתי רשומה על התשואה העתידית הצפויה של השווקים וסיכמתי:

נראה שגם מי שמשקיע כיום במדד מניות אמריקני מתוך אופטימיות לגבי עתיד הכלכלה העולמית, אל לו לצפות לתשואה שנתית נטו שתעלה על 4%.

מאז כתיבת הפוסט חלפו שנתיים וחצי וקצב התשואה השנתי הריאלי של תעודת הסל spy על מדד ה-s&p 500 היה מאז 4.6% באזור 6%. כאשר מורידים מסים שיעור התשואה קטן מזה, אך עדיין נמצא מעל לגבול העליון שהתוויתי. פוסט שקראתי לאחרונה שכנע אותי שוב שהתשואה הצפויה בטווח הארוך היא כנראה אכן נמוכה. הבלוגר כותב הפוסט, המרבה לנתח שאלות הקשורות לביצועי מדדי מניות, ערך תרגיל ובו שקלל לשאלת התשואה העתידית הצפויה רק גורם אחד מני רבים האמורים להשפיע. לא התמעטות הגידול הדמוגרפי במערב מחד או מאידך דווקא העובדה שהעולם כולו היום קפיטליסטי. הוא הכניס למשוואה שיקול פשוט: כידוע רוב התשואה לטווח ארוך מורכבת מהשקעה מחודשת של דיבידנדים (או לחלופין, כפי שמקובל יותר בעשורים האחרונים, מקנייה עצמית של מניות בידי חברות). אבל לא דומה השקעה מחודשת של דיבידנדים בזמנים שבהם המניות נסחרות במכפיל נמוך והדיבידנדים המושקעים מאפשרים לקנות מניות בזול לזמנים שבהם המניות נסחרות ביוקר וקניית מניות חדשות בכסף הדיבידנדים נותנת תמורה נמוכה ביחס.

מתברר שבימים עברו המניות נטו להיסחר במכפיל נמוך לעומת ימינו שלנו. אם נניח שהמניות ייסחרו מעתה והלאה במחיר הגבוה המאפיין אותן כיום, האפקטיביות של השקעה מחודשת של דיבידנדים (או קנייה עצמית של מניות) ככלי להגביר תשואה תקטן מאוד ביחס להיסטוריה. בשל כך מסיק הכותב שצפי התשואה העתידית על מניות לא יעלה על 4% ריאלי, אף שבאופן היסטורי עמד על למעלה מ-6%. כאשר מכניסים לחישוב מסים ושאר צרות, התשואה עלולה אף להיות פחותה מזו.

מפרספקטיבה אחרת יש היגיון בכך שתשואת המניות תפחת משום שכפי שמצוין בפוסט, הסיכון המערכתי בהשקעה במניות קטן מאוד, ופרמיית הסיכון המוצדקת קטנה. עברנו מחדש בעשור האחרון סיטואציה הדומה לזו של השפל הגדול, האירוע המסוכן ביותר בהיסטוריה של השווקים, וצלחנו אותה יחסית בהצלחה, ללא חזרת הקטסטרופה מאז (למעט בכמה ארצות דרום אירופיות). קובעי המדיניות בעולם נטשו את הגישה המוסרנית הקוראת למפסידנים להיענש על חטאיהם הכלכליים והמירו אותה בגישה רציונלית השואלת כיצד ניתן לסייע לשווקים להתאושש באמצעות התערבות (שוב, למעט היחס כלפי כמה ארצות דרום אירופיות).

צד נוסף לנושא הפחתת הסיכון הוא עלייתן של תעודות סל. השקעה במניה אחת או שתיים היא עסק הרפתקני מאין כמותו. מסתבר שבמבט היסטורי המניות ברובן מהוות כישלון מוחץ בעוד מיעוטן מניב תשואות מסחררות המפצות על כישלונן של הרוב. תעודות הסל והקרנות המחקות משנות הכול מבחינה זו. במקום להשקיע בכמה נכסים מסוכנים בודדים ניתן ליהנות באמצעותן מהתשואה הבטוחה והיציבה יחסית שמניב ממוצע המניות תוך כדי תשלום דמי ניהול כמעט זניחים. אם כל כך בטוח להשקיע, מתחייב שהתמורה על הסיכון שבהשקעה תרד.  למשקיע במניות אלו אינן חדשות טובות. בסוף תקופת ההשקעה יהיה לו פחות כסף לספור במדרגות.