גפני בעקבות נועה קירל בדירוג הימין

מי המפלגה הימנית ביותר בין המפלגות המיוצגות בפרלמנטים במערב? לשאלה זו, שלכאורה קשה להכרעה, יש אולי תשובה. את התשובה נותן הסקר האירופי האחרון שהזכרתי גם בפוסט הקודם. אפשר להגדיר ימניות בהרבה דרכים, והיו ימים שבהם ימניות הייתה בעיקר דבקות במשנתו של מילטון פרידמן על ממשלה קטנה ושוק חופשי. ברם, בימינו נראה לי שהשאלה שמשקפת ימניות יותר מכל היא שאלת היחס להגירה של קבוצות אתניות השונות מקבוצת הרוב. בסקר האירופי נשאלים המשיבים על יחסם להגירה כזו, ואפשר להשוות את מידת העוינות של המשיבים בארצות שונות ובקרב מצביעי מפלגות שונות. מי שעוקב אחרי התקשורת העולמית ינחש אולי שהמפלגה שיש לה את המצביעים העוינים ביותר היא החזית הלאומית של לה פן בצרפת, המפלגה של נייג'ל פאראג' באנגליה, השוודים הדמוקרטים בשוודיה, המפלגה של חירט וילדרס בהולנד, אלטרנטיבה לדויטשלנד בגרמניה, מפלגת הימין בנורבגיה, מפלגת החירות האוסטרית מיסודו של יורג היידר… ובכן, כל אלו לא מתקרבות בכלל לפיינאליסטיות שלנו (טוב, מפלגת החירות האוסטרית כן מתקרבת…).

במקום הראשון נמצאת מפלגה יוונית קטנה שלא שמעתי את שמה בשם "הפיתרון היווני". חשבתי לרגע שזו המפלגה הנאצית שם, אבל מתברר שהנאצים הוצאו מחוץ לחוק. "הפיתרון היווני" נראית דווקא מפלגת ימין אירופי קלאסית, בין היתר היא פרו ישראלית ואנטי טורקית, אבל איבתה להגירה עזה במיוחד. מקווה שאין מצביעיה מתכוונים להגירה מסוגם של הישראלים שלאחרונה מתקבצים ביוון, בחיפושם אחר אלטרנטיבה זולה ושפויה לחיים פה. אולי אותם, לבנים וממעמד הביניים, הם מונים בתוך קבוצת הרוב במדינה, שהם מרגישים נוח במחיצתה.

במקום השני נמצאת באופן מעניין מפלגת שלטון! זו פידס, מפלגת השלטון בהונגריה בראשות ויקטור אורבן. לא הייתי מצפה לראות מפלגת שלטון במקום השני, אבל נראה שבשלטון ההונגרי וביחסו להגירה יש מידה של קיצוניות שמאפשרת לו להגיע למקום כה גבוה. אורבן משמש מזה עשור כמטיף הבולט נגד ההגירה המוסלמית לאירופה.

במקום השלישי אנחנו שולחים נציג. אם באירוויזיון שלחנו את נועה קירל כדי שתקבל את המקום השלישי באירופה, אז פה אנחנו שולחים דווקא את הנמסיס החדש שלה, משה גפני. מצביעי יהדות התורה עוינים להגירה לא יהודית יותר מאשר כל מפלגה אחרת במערב עוינת להגירה של מיעוטים, פרט לשתי המובילות מעליהן (מפלגות העולם החדש לא נסקרו פה, אבל אין לי ספק שלא תימצא בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובניו זילנד מפלגה קיצונית דיה כדי להגיע לצמרת פה). ההיסטוריה היהודית אולי תרגיש לא נוח עם רמה כזו של עוינות להגירה. אחרי הכול היינו גם בצד השני של המתרס.

כמה הערות בשוליים. על פי הסקר, מפלגת השלטון בפולין רחוקה מלהיות קיצונית כמו פידס בהונגריה, אף על פי ששם שתי המדינות נאמר בנשימה אחת בימים אלו. מצד שני, מפלגת השלטון ביוון, דמוקרטיה חדשה, דווקא כן קרובה לרשימת המובילים. פעם קראתי כתבות על קבלת הפנים היפה למהגרים באי לסבוס, אבל נראה שהיוונים מאסו לגמרי בהגירה, והגישה של מצביעי מפלגת השלטון שלהם היא קיצונית נגדה.

אצלנו יהדות התורה נמצאת בתחרות די צמודה עם הציונות הדתית של סמוטריץ' ועם ש"ס, אבל כמו תמיד בכל מה שקשור לקיצוניות אנטי ליברלית, אלו החרדים האשכנזים שאוכלים בסוף את כולם בלי מלח. ראינו זאת גם בפוסט הקודם.

את התוצאות בצ'כיה לא הבנתי.. נראה ששם שדווקא הקומוניסטים נגד הגירה? ממצא לא טיפוסי שהתעלמתי ממנו, עד שאבין טוב יותר את הפוליטיקה הצ'כית.

סולם ליברליות אוניברסלי

לפני שנים כתבתי פוסט לפיו עמדות בנושאי להט"ב והפלות הן מנבא מדהים בעוצמתו לתמ"ג לנפש. עמדות ליברליות מאפשרות לנבא את עושרה של מדינה. הליברלים עשירים מהלא ליברלים, וההבדלים גדולים. ראיתי בטוויטר את אריאל קרלינסקי (שכבר בגילו הצעיר מתבלט כאחד מגדולי הדור של הנתונים והסטטיסטיקה) מציין שהגיעו נתוני הסקר האירופי שכוללים את ישראל. הדבר אפשר לי להרכיב מדד מדגמי אוניברסלי של ליברליות, המתבטאת בימינו במידה רבה ביחס ללהט"ב. כמה ממצאים העיפו לי את הסכך ושמטו לי את הלסת. אפשר להגיד בקצרה את העיקרי: המוסלמים באירופה אינם מאוד ליברלים, אבל הם גם לא מאוד שמרנים, והם הרבה הרבה יותר ליברלים מהמוסלמים בישראל, וגם מהחרדים והחרד"לים בישראל.  זו הפתעה, ואפילו ידיעה חיובית לטובת הנוסעים לאירופה. באירופה יש התבוללות של המוסלמים בליברליות, שאינה ניכרת כל כך בארץ (אם כי יש להניח שהנתונים של המוסלמים הישראלים עדיין טובים מנתוני מוסלמים במצרים או בירדן). ולתוצאות:

הגאולה הפדרלית

יש עניין לאחרונה באפשרות לפדרליזציה של ישראל, אפשרות שכתבתי עליה כבר לפני שנים. אירוע שמתרחש בחודש האחרון באורגון שבארצות הברית מוכיח שפדרליזציה יכולה להוות מעין פלא וצינור שפע.

בעשור האחרון יש עניין ביכולת של חומר שמופק מפטריות הזיה – סיילסייבן (psilocybin) להקל על חרדת מוות שיש לאנשים שחולים במצב סופני, או שיש להם סיבה לחשוש ממחלה כזו, וגם להקל על נפגעי פוסט טראומה. ב-2020 במשאל עם (כלי שצריך לעודד את השימוש בו גם פה) החליטו המצביעים באורגון לקחת את הסיכון ולאשר את השימוש בסיילסייבן, אמנם במגבלות. המשתמש צריך יהיה לעשות זאת בקליניקה מורשית ובליווי איש מקצוע שיימשך שעות. זה יקר ויעלה אלפי דולרים, אבל אפשרי. על פי הטענה, האפקט מושג מטיפול חד פעמי אך יכול להימשך חודשים. הפטריה חוזרת לשימוש בצפון אמריקה, מקום שבו שימשה בעבר בידי שבטים אינדיאניים לטקסי ריפוי ופולחן.

נדרשו שנתיים וחצי כדי שכל ענייני הרגולציה, הניירת וההכשרות יוסדרו, וממש לאחרונה התחילה קבלת מטופלים, אמנם עם רשימת המתנה. אבל בארה"ב הקפיטליסטית יהיו בוודאי תורים בשפע במהרה, לכל מי שמוכן לשלם.

ארה"ב היא ספינה כבדה, וה-FDA איטי מאוד בהחלטותיו. היכולת לקבל החלטות מהר (יחסית) בענייני סמים ולאפשר התנסויות גואלות היא מתנה, שנותן לאמריקנים האופי המבוזר והלא ריכוזי של הממשל הפדרלי. אורגון יכולה לקבל החלטות עבור עצמה, ואינה חייבת לחכות עד שהממשל כולו יתייצב מאחוריהן, ואנשים מיוסרים אשר מצבם קשה, יכולים להיגאל.

לכו שפרו את האינטליגנציה

בבלוג הזה הרביתי לכתוב על האופי הגנטי של אינטליגנציה. הכרה באופי הגנטי של אינטליגנציה מסבירה לנו הרבה על העולם, אבל כמו שהודיתי לא פעם: במחיר כבד. המחיר הכבד משתקף בהצדקה של סטריאוטיפים ולפעמים אף גזענות, בנכונות להשלים מראש עם הבדלים בהישגים וביכולות בין בני אדם, לפעמים אפילו בתוך אותה משפחה, ולקבלם כגזרת גורל. בקיצור הכרה באינטליגנציה כתוצר של גנטיקה ותו לא היא סוג של פטליזם, ועם פטליזם דברים טובים לא קורים. פטליזם הוא מקור לתמריצים איומים.

בשאלון של מבחני הפיז"ה שואלים את הנבחנים האם לדעתם אפשר להשפיע הרבה על האינטליגנציה. התשובה האינטליגנטית לטעמי היא "בכלל לא" – אי אפשר לשנות אינטליגנציה, כי היא חרוטה בדנ"א. לך תשנה את הדנ"א של עצמך. אבל בפועל התשובה שהנבחנים החכמים נותנים היא דווקא חיובית. הדפוס העולמי הרווח הוא שככל שהנבדק חכם יותר, כפי שמשתקף מהישגיו בפיז"ה, ככה הוא נחרץ יותר בשלילת הדטרמניזם. בממוצע מדובר בהבדל של 30 נקודות בין שני האגפים: אלו שאומרים שאי אפשר לעשות הרבה לגבי האינטליגנציה, ואלו אומרים שכן אפשר לעשות הרבה. סולם הפיז"ה כמוהו כסולם הפסיכומטרי, והבדל של 30 נקודות בין שתי קבוצות גדולות של נבחנים בסולם כזה, אשר מבדילים ביניהן רק לפי התשובה לשאלה זו, הוא הבדל לא מבוטל בכלל.

אפשר להסביר זאת בכמה דרכים. הסבר אחד הוא שהנבדק החכם יידע לשקף את רוח החברה שבה הוא חי, ורוב החברות מעודדות לימוד ושיפור עצמי. הסבר אחר הוא שמי שמאמין שהכול נקבע מראש, לא יתאמץ, לא ילמד וממילא ציוניו יהיו נמוכים.  הסבר שלישי הוא שהתלמידים לא מפרשים אינטליגנציה במובן הצר המדעי שבו אני מפרש את המונח, אלא רואים זאת כמכלול הידע והחוכמה של האדם, ואדם נבון יסיק בצדק שמכלול זה ניתן להרחבה. כמאמר הפתגם היהודי: "אין חוכמתו של אדם מגעת אלא עד לאן שספריו מגיעים".

כך או כך, ההיחשפות לדפוס מעניין זה של מענה לשאלה מביאה אותי לחשוב שוב על הפרדוקס שבו אני מוצא את עצמי – כמי שכותב בלוג שבעיקרו נועד לעסוק בתמריצים, אני שב וחוזר על עמדה שמהווה תמריץ זוועתי. אז אל תאמינו לי שאינטליגנציה חרוטה בבטון, לכו ושפרו את האינטליגנציה שלכם. אולי תתחילו מקריאת כל הארכיון של "תמריץ".

מדוע האפיקורוסים זכרים?

לאחרונה עיינתי בסקירת מחקר מעניינת מאוד על יציאה בשאלה מאת דרור יהב, והתרשים למעלה עורר את תשומת לבי. בולט לי הפער בין שיעור הבנים שמדווחים שסיבות דתיות-תיאולוגיות הביאו אותם לצאת בשאלה (כשלושים אחוזים) לבין שיעור הבנות המדווחות זאת (כעשרה אחוזים). תמיד שמתי לב לכך שלא רואים הרבה בנות במקומות שבהם המשתתפים מתמקדים בעניין אינטלקטואלי צרוף. מקומות כמו ויקיפדיה או פורומים לדיון בענייני מחשבת ישראל, פילוסופיה או עתידנות או אפילו עמוד התגובות בבלוג הזה. החנוניות היא זכרית. רמת הייצוג של נשים במשרות אקדמיות בכירות נראית לי אפילו מפתיעה לטובה, כאשר לוקחים בחשבון שיש משהו שונה בנטייה הטבעית לאינטלקטואליות צרופה.

ייתכן שהתופעה קשורה לתופעת אחרת ידועה היטב – יש פחות אוטיסטים ואספרגרים ממין נקבה. המין הגברי שולט בספקטרום האוטיסטי. כאשר מדובר בספקטרום האוטיסטי הנמוך הקרוב לפיגור ההבדלים קטנים, אבל כאשר מדובר בספקטרום האוטיסטי הגבוה, מה שמכונה גם אספרגר, ניתן למצוא בו פי שישה זכרים מאשר נקבות. אחת התיאוריות המזוהה עם חוקר האוטיזם ברון-כהן היא שהמוח האספרגרי הוא מוח אולטרה-זכרי, כלומר הוא מאמץ את היתרון הזכרי בהבנת דברים באופן שיטתי ובהתבסס על כללים ומערכות חוקים. זאת לעומת המוח הנקבי שמתבסס על תקשורת עם הזולת ואמפתיה.   הורמונים מכווינים התנהגות, ואולי לכן האפיקורוסים הגדולים, משפינוזה ועד דוקינס, מאפיקורוס עד סאם האריס,  היו זכרים. הם הסיקו מסקנות שיש בהן מחלוקת, עימות וקונפליקט, ואשר מפוררות את המרקם החברתי המסורתי על בסיס היסקים לוגיים ותפיסה מופשטת.

גם לחסד מופלא יש מתנגדים

הכנסת דנה בחוק חדש שיאפשר להורים או לבנות זוג של גברים נפטרים להשתמש בזרע שלהם (לרבות כזה שנשאב מהם אחרי הפטירה) כדי להעמיד צאצאים. אם יאושר החוק, ההורים יהיו רשאים לחפש אישה שתסכים להרות מזרעו של בנם. משפחות נופלי צה"ל תומכות בהתלהבות בחוק, בפרט משפחתו של חלל צה"ל בראל חדריה שמואלי. הופתעתי לראות כמה התנגדות יש לחוק ברשתות החברתיות.

יש המדברים על כך שהילד יהיה אומלל, כשיגודל כיתום וכמצבה חיה לאביו המנוח. הטיעונים על האומללות של הילד נראים לי חסרי שחר לגמרי. כל ילד שנולד במדינה מערבית במאה ה-21 הוא בר מזל כל כך גדול לעומת ילדי כל ההיסטוריה, שמתו בהמוניהם, לפעמים בייסורים. שחיו בעוני ובחוסר ודאות תחת עריצות ואכזריות וללא פלאי הטכנולוגיה. אם קריטריונים של פינוק מוחלט היו התנאי היחידי להולדת ילדים, הרי הפכנו את כל ההיסטוריה האנושית ללא לגיטימית, ואולי אנחנו צריכים להתאבד כמחאה על דורות שהולידו דורות בתנאים לא תנאים, וכך הובילו לקיומנו, בקצה שלשלת הדורות. הרי אפילו במחנות הריכוז הולידו ילדים.

בכלל ייחוס חשיבות מופרזת ומופרכת לנסיבות היווצרותו של ילד מושפע מהבלי התיאוריה הדינמית בפסיכולוגיה שמייחסת את כל תחלואי הנפש לילדות ולעבר. בפועל, אנשים מושפעים מההווה, ואם יש עבר שהם מושפעים ממנו, הרי הוא העבר האבולוציוני, הסביבה שבה חיו אבות אבותיהם לפני אלפי שנים. למשל, ילד אבוריג'יני באוסטרליה יהיה טוב במיוחד בניווט בשל נסיבות חייהם של אבותיו לפני אלפי שנים ועשרות אלפי שנים. שנות החיים הראשונות אינן כאלו חשובות כמו שעושים מהן.

הילד היתום יגדל בחיק משפחתו, יקבל את אהבת הסבא והסבתא, שנכספו כל כך להופעתו. מכאוביו וייסוריו יהיו קשורים לחברויות, ליחס הגננות והמורות, להצלחות ולחרמות, ממש כמו כל ילד. עובדת היותו מצבה לאביו תהיה רק אנקדוטה בחייו. אולי משהו לדסקס בטיפול לכשייגדל.

יש החושבים שאין זכות לשאוב זרעו של מת ללא הסכמתו. אמנם החוק המוצע מאפשר למת להתנגד, אך לא דורש את הסכמתו מראש. אחרי הכול אנשים צעירים חיים כאילו הנצח לפניהם, והנורמטיביים שבהם אינם מתכננים תוכניות למקרה אסון. תהיתי לאחרונה על כך שבנימין זאב הרצל דיבר על צוואתו לתנועה הציונית לפני גיל 40. זה שבע שנים לפני הגיל שבו נתניהו, צעיר ראשי ממשלות ישראל, התמנה לראשונה. אמנם הרצל מת צעיר, אבל הוא לא יכול היה לדעת זאת מראש. רוב האנשים, בטח בזמננו שבו תוחלת החיים גבוהה, אינם עוסקים במחשבות מקאבריות. לדרוש הסכמת המת מראש – זהו תנאי בלתי אפשרי ובלתי הוגן לשימוש בזרע.

האם באמת נדרשת הסכמת המת? לי ברור שהמתים אינם חלק מעולמנו, ואין להם זכויות יותר. תפקידם על הפלנטה תם. יש המאמינים שהם אי שם בעולם האמת צופים בנו. פעם דיברתי עם פסיכולוגית על תחושתי שאבי, אם היה חי, לא היה גאה בי, כי בחרתי מסלול חיים שונה כל כך משלו, והיא השיבה לי על כך יפה: "היום הוא נשמה. נשמות", היא אמרה, "אינן שיפוטיות, אלא מלאות אהבה. אל לנו לחשוש מהשיפוט שלהן".

זכויות המת במידה שקיימות, כמו הזכות שצוואתו תקוים, מקורן ברצון למנוע הופעת תמריצים רעים אצל האנשים החיים. אם לא היינו מסכימים שלצוואה יש תוקף, היינו גורמים לאנשים לעשות דברים משונים ועקומים בחייהם כדי לוודא שכספם יגיע למושא רצונם. ההכרה בצוואה חוסכת זאת. גם בעניין השימוש בזרע צריך לתת ערוץ ברור ופשוט למי שבשום פנים לא רוצה שייעשה שימוש בזרעו, והחוק אכן מאפשר לו להצהיר על התנגדותו בחייו ולמנוע כל שימוש בזרעו. אבל אחרי שהסדרנו זאת, אין מניעה לקחת זרע מהמת אשר לא מחה נגד שימוש בזרעו.

לי ברור שלקיחת זרע מהמת והעמדת צאצאים משלו היא מתן הכבוד האולטימטיבי למנוח, וכמדומני שזו גם רוח היהדות, אשר מצווה על ייבום כדי שאדם אשר מת חשוך ילדים יעמיד, דרך אחיו, זרע בעולם. דבר שיש בו הגיון גנטי רב, כי צאצא היבום יהיה דומה 75% גנטית לצאצא פוטנציאלי של האב מאשתו. בזמננו ועם הטכנולוגיות שלנו יש לנו דרך לפעול לקיום המשכיות המת בדרך אחרת לגמרי ואפקטיבית אפילו יותר, וכזו שתעשה חסד מופלא עם הסבא והסבתא השכולים.