האיומים הקיומיים

מה מאיים על מדינת ישראל במידה כזו שמעלה את החשש שלא תתקיים, או לכל הפחות שתתקיים כישות שאין לה דבר עם המאוויים והתקוות שנתלו בה בידי מקימיה ובידי רוב תושביה הנוכחיים?

לתקשורת הישראלית השמאלנית יש תשובה חד משמעית: התערבבות הישראלים והפלסטינים עלולה להגיע למצב כזה שהפרדה ביניהם לא תיתכן. או אז ייתכנו שתי אופציות: קיום ישראל כמדינה דו לאומית או כמדינת דיכוי ואפרטהייד. שתי האפשרויות איומות: היהודים בעלי היכולת יברחו ממדינה דו לאומית או שתפרוץ בה מלחמת אזרחים אכזרית. מדינת אפרטהייד תנודה בידי העולם ושליטיה יוותרו בלית ברירה על כוחם, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. האמת היא, אף על פי כן, שהתסריט הדו לאומי הוא רחוק ודי מופרך. בפועל יש הפרדה גמורה בין חייהם האזרחיים של הפלסטינים בשטחי הרשות לבין חיי הישראליים. זו מורשתם הנפלאה של רבין ופרס בהסכמי אוסלו והיום אפילו נפתלי בנט מקבל את היגיון ההפרדה שבקיום הרשות בשטחי אי ובי. השמאל הישראלי מבין זאת ומתוסכל. הוא רוצה לזכור את רבין ופרס כמי שסללו דרך לשלום שוויוני בין יהודים וערבים. לא כמי שאפשרו כיבוש נוח שיש בו הפרדה. לכן בשמאל יש שממליצים בחום לרשות הפלסטינית להתפרק ולהחזיר לישראל השליטה האזרחית בתושביה. אבל זה דבר שלא באמת הגיוני שיקרה. אף פקיד ערבי בכיר ובעל כוח לא יזרוק כוחו לפח למען הרפתקה כזו, וגם אם כן ישראל לא תמהר להרים הכפפה. בקיצור, האיום הדו לאומי אינו באמת ממשמש ובא אלא מהווה יותר הפחדה מנותקת מהמציאות.

גם לימין יש את האיום הקיומי שלו – שליטת פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. מסירת השטחים לפלסטינים ביו"ש היא מסוכנת ביותר ללא ספק. עם זאת עדיין מדובר בפלסטינים, לא בצבא אימתני. ישראל תמיד תוכל לכתוש אותם מהאוויר ומהקרקע כפי שעשתה ברצועת עזה. זה הרבה פחות פשוט וקל משנדמה אבל כשהסכנה מיו"ש תהפוך לאיום קיומי – המחיר הכבד ישולם, בחיי חיילים או ביוקרה בינלאומית, וישראל תנצח במערכה. שימו לב לאופן שבו רוסיה וארה"ב ניצחו את דאעש מהאוויר. לקח חיובי לנו.

ראש הממשלה נתניהו מדבר רבות על סכנה קיומית אחרת – פצצת גרעין איראנית. זהו  איום אמת, גם אם הסכם הגרעין סילקו מהשולחן לעת עתה. אין לדעת בוודאות מה יהיו הנסיבות באירן בעשורים הבאים אבל גם לצד שלנו יש זמן להתכונן ולפתח יכולת מכה שנייה, יכולת הגנה מפני טילים גרעיניים ועוד. אפשר גם לקוות לחתימת ברית הגנה מפני התקפה גרעינית שתכריז שהתקפה על ישראל תיחשב כהתקפה על ארצות הברית עצמה.

בשנות השבעים והשמונים היה נדמה שהאיום הקיומי הקשה ביותר הוא הריבוי הטבעי של ערביי ישראל שיצליחו כך בדרך דמוקרטית להשתלט על מדינת היהודים. זה באמת היה איום קיומי חריף שלא ברור איך היהודים בישראל היו מצליחים לעמוד מולו ברגע האמת. רק ליברמן מציג תוכנית ריאלית מול איום כזה – סיפוח רבים מערביי ישראל לרשות. אך זו תוכנית קשה לביצוע. למרבה המזל המגמות הדמוגרפיות השתנו מאז וכיום שורר שוויון בפריון בין יהודים וערבים בישראל.

המגמות הדמוגרפיות השתנו הרבה בזכות הגידול באוכלוסיה החרדית וכאן הגענו לאיום קיומי מסוג אחר, שמטריד מאוד כמעט כל מי שאני מכיר ושייך למעמד הביניים החילוני בישראל. בניגוד לאיומים אחרים שהתקשורת או הפוליטיקאים מפיצים, כאן אני חש שתחושת האיום באה מלמטה – מתחושתם של אזרחים חילונים במדינה, שלא יהיה להם ולצאצאיהם מקום במדינה מתחרדת. אבל לדעתי תחושת איום זו נובעת מחוסר הבנה של אופי החרדיות. החרדים בורחים מעימותים ישירים. אין להם עוצמה צבאית או כלכלית שתאפשר להם עימותים כאלו ואין להם גם שום עניין לבנות עוצמה שתאפשר השתלטות. הם רק רוצים לשרוד בצורתם הנוכחית. הם תוחמים את פעילותם למרחב שמאפשרת להם החברה הכללית. מי שרוצה לשנות את החרדים, לא צריך לנסות לשנות אותם, אלא לשנות את האופן שבו החילונים נוהגים כלפיהם. למשל מתקצבים לימודים נטולי ליבה. למשל מקבלים אי שוויון בשירות בצה"ל והסתה נגד המדינה. לא העכבר גנב, אלא החור. הסיבה שהחילונים (והדתיים לאומיים) נוהגים כך היא שהפוליטיקאים שהם שולחים לכנסת אינם מוטרדים מהחרדיות כאיום על אופי המדינה, אלא מוטרדים מהשאלה הפלסטינית. אם תשתנה תחושת האיום החילונית, תשתנה מערכת התמריצים שתופעל כלפי החרדים וישתנו החרדים עצמם.

ההתחממות הגלובאלית שמשתקפת גם בחורף השחון הנוכחי יכולה להוות איום קיומי ברור ומוחשי על אזור כמו שלנו שנמצא בספר המדבר. מידבור ובצורת בישראל עצמה אולי יוכלו להיפתר, כפי שנפתרו עד עתה, בידי קידמה טכנולוגית. אך מה יקרה במדינות השכנות שיזועזעו עד היסוד? ואם מאמצי האנושות להיפטר מפליטות פחמן יעלו יפה, יהיה צפוי זעזוע טקטוני אחר באזור: התרוששות מדינות הנפט הערביות, שחלקן מהוות כרגע גורם מייצב.

העתיד הרחוק שלנו נראה כרוך ללא הפרדה בעתידן של אומות אירופה. איך הן יתמודדו עם האיסלאם בתחומן. כבר עתה הנושא הדמוגרפי נדון בהן באובססיה אך המפנה הדמוגרפי אצלן מנצרות לאיסלאם יכול להבשיל רק בעוד מאה שנה או יותר. אבל בינתיים פיגועים מזכירים להן שדמות ארצן משתנה. לא כל כך מזמן, בימים האופטימיים שבהן שלטה השקפת קץ ההיסטוריה בשלהי המאה העשרים, התקפות טרור שכיחות במערב אירופה נדמו כחיזיון בלהות. עתה הן המציאות עצמה.

מותם החוזר ונשנה של אזרחים בלב ערים אירופיות שלוות ממחיש באיזו מהירות השתנתה הפרספקטיבה: התברר פתאום שהאיום הקיומי שלנו פה, מוקפים בטרור מוסלמי, אינו שונה מהאיום הקיומי הגלובאלי. צרת רבים.

העדות מן ההתפלגות

יש דברים שידועים בוודאות כנוטים להתפלג בעקומה – אינטליגנציה למשל. העובדה שיהודים, גם אם בסך הכול מעטים מאוד מהם, הם בעלי רמה קיצונית כזו של אינטליגנציה שמאפשרת להם לזכות בפרס נובל, בפרס טיורינג או במדליית פילדס, יכולה ללמד, באופן סטטיסטי ברור ועדיין מפתיע משהו, על כלל היהודים. אם חוכמה קיימת אצל מיעוט בצורה כל כך קיצונית שמאפשרת לו להיות נושא הדגל של המדע העולמי, סימן שהיא קיימת במידה לא מבוטלת גם אצל האחרים, אפילו אם לא הגיעו לרמות כה קיצונית של חוכמה.

אפשר להסתכל כך גם על האלימות שמאפיינת את האיסלאם. כמעט כל יום שומעים על מעשה זוועה אחר שנעשה בשם האיסלאם הקיצוני. המפגעים הם מעטים, אבל אלימות דתית רצחנית נוטה להופיע בעקומת התפלגות, ואלימותם של המעטים יכולה להעיד שמידה של נטייה לאלימות דתית, גם אם פחותה, קיימת אצל רבים. העדרן של פעולות דומות בקרב נוצרים או יהודים אינו מלמד רק על ההבדל בין הרדיקלים בחברות השונות, הוא מלמד על ההבדל בין החברות עצמן.

ברשומה הקודמת פקפקתי, לאור מעבר רפורמת המס, האם אי פעם איזשהו פוליטיקאי רפובליקני באמת האמין בחשיבותו של גרעון נמוך. קמיליה תהתה על היקש זה, ואני רוצה לחזקו באמצעות עיקרון עקומת ההתפלגות.

עובדה שברגע האמת היה חבר קונגרס רפובליקני אחד בלבד, חבר בית הנבחרים מטעם צפון קרוליינה, וולטר ג'ונס, שהתנגד לקיצוצים מסיבה זו (אחד מתוך כמעט שלוש מאות!). אני נוטה להאמין שגם דעות מתפלגות כמו בעקומה בקרב אלו שמחזיקים בהן. נניח שקבוצה מסוימת, למשל קבוצת היהודים החיים בישראל, מאמינה בחשיבות הצביון הדתי של המדינה. יש כאלו שאמונתם בכך קיצונית, יש כאלו שמאמינים בכך בצורה מתונה, יש כאלו שכלל לא מאמינים בכך. ברגע האמת, כששאלת הצביון הדתי תעמוד למבחן אמת, תראה הבדלים בתגובות על פי המיקום על העקומה.

אם באמת הייתה שוררת בקרב הרפובליקנים אמונה עזה בסכנות הגרעון, אפשר לשער שאצל חלקם היא הייתה קיצונית וגוברת על השיקולים בעד קיצוצי המס, אצל חלקם היא הייתה מתונה יותר ונסוגה אחורה מפני החשיבות שבהקלות מס. הקונצנזוס הכמעט מוחלט (למעט חבר קונגרס אחד, כאמור) שהתגבש בקרב הרפובליקנים סביב חוסר חשיבות הגרעון ביחס לקיצוצי המס, יכול להעיד שנושא זה היה מס שפתיים בלבד עבורם.

אפשר לנסח זאת כך: מה שלא מופיע על עקומת ההתפלגות, לא באמת קיים.

בזמנו אנשי מפלגת העבודה הצהירו מעל כל בימה על מחויבותם המוחלטת לירושלים המאוחדת (יוסי ביילין אמר אפילו אחרי חתימת הסכמי אוסלו:"על ריבונותה ועל היותה בירתנו המאוחדת לא נוכל להתפשר. הפלסטינים מודעים לכך. הם יצטרכו לעמוד בפני דילמה לא פשוטה מבחינתם"). בפועל כאשר היה נדמה שפשרה היסטורית עם הפלסטינים תלויה בוויתור על ירושלים, אנשי העבודה עמדו כאיש אחד מאחורי אהוד ברק שהציע את הפשרה. האם כך קרה מאחר שירושלים המאוחדת מעולם לא באמת עניינה אותם, או מאחר שאחרי התייסרות רבה הכריעו בעד השלום? כנראה התשובה הראשונה נכונה. אם באמת ירושלים המאוחדת הייתה ציפור הנפש של אנשי העבודה, לפחות חלקם היה מוצא את עצמו על עקומת ההתפלגות בצד המתנגד.

ניתן להקביל זאת לאירוע פוליטי שקרה לאחרונה. מפלגת העבודה הייתה חלוקה סביב שאלת החוק לגירוש המסתננים ועל אף מאמציו הכבירים של היו"ר שלה, אבי גבאי, חברי כנסת רבים התעקשו שיתנגדו בתוקף לחוק זה. בסופו של דבר גבאי היה צריך לוותר. עקרונות של זכויות אדם ואמונה בחשיבותו של יחס אוהד למבקשי מקלט אפריקנים הם עמוק בלבם של חברי מפלגת העבודה. עובדה שחלק מהם כל כך קיצוניים לגביהם עד שמוכנים להפר בשמם משמעת קואליציונית.

גם ההתנתקות מרצועת עזה תעיד – רבים מחברי הכנסת של הליכוד סירבו בתוקף לתמוך בה והפכו למורדים בראש הממשלה מטעם מפלגתם, דבר שאינו קל ופשוט בכלל לחבר כנסת מן השורה. בכך הם הוכיחו ששמירת ההתיישבות בשטחים היא עמוק בלבם. אבל הדבר המפתיע והלא ברור מאליו הוא שהם הוכיחו זאת במידה מסוימת אפילו לגבי עמיתיהם שכן תמכו בהתנתקות. העובדה שחלק מחברי הכנסת התייסרו בסוגיה עד כדי כך שהחליטו להפוך למורדים בליכוד, מסמנת שאפילו עבור אלו שבסופו של דבר החליטו לתמוך, זו לא הייתה החלטה קלה. אגב על כך יעידו גם הזיגזגים הפראיים שעשה בנושא ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, שתמך בהתנתקות בהצבעותיו בכנסת אך לבסוף התפטר בגללה מממשלת שרון.

לסיכום, אם בקרב קבוצת בני אדם קיימת השקפת עולם מסוימת, היית מצפה לראות ביטויים שונים שלה מצד בני אדם שונים: חלקם מתונים וזהירים, חלקם בעלי יותר כוח ועוצמה.  כאשר ברגע האמת הביטויים היותר קיצוניים והיותר משמעותיים של אותה השקפה נעדרים כליל, ספק אם זו באמת הייתה השקפת עולם משמעותית לאותה קבוצה.

הם רק מעמידים פנים שאינם מבינים

אחד הניסויים הקלאסיים בפסיכולוגיה חברתית נעשה בידי הפסיכולוג היהודי-אמריקני סולומון אש בשנות החמישים. המשתתפים בניסויים של אש נתבקשו לאמוד אורכם של קווים שהוצגו להם ולבחור אומדן נכון מתוך כמה אופציות, משימה שנבנתה כך שתהיה קלה עד גיחוך. ברם, היה טוויסט. נחקריו של אש ישבו לצדם של אחרים, משתפי פעולה בסתר עם הפסיכולוג, שענו בכוונה את התשובה השגויה בעליל. רוב הנחקרים התמימים לא עמדו בלחץ החברתי וגם הם אמרו אותה תשובה שגויה, חוששים לסטות מהקונצנזוס. כאשר אש שאל אותם מאוחר יותר מדוע ענו כפי שענו, התברר שלדבריהם לא באמת השתכנעו מדעת הרוב, רק פשוט חששו למרוד בה. זה לא שלחץ חברתי כל כך משכנע, העניין הוא שמפחיד למרוד בו בגלוי.

אולי דבר דומה קורה במקרו-כלכלה. היום תעבור בקונגרס האמריקני באופן סופי ומוחלט רפורמת המס שמגדילה משמעותית את הגרעון התקציבי. במשך שנים משמש נושא הגרעון וההפחדות הכרוכות בו כמקבילה לקווים בניסוי של אש – שקר בוטה שלכאורה מוסכם על כולם, ושמי שמפקפק בו מת מפחד וצריך להסתיר זאת בלבו. הרי כביכול הוא תומך בהמטת אסון על הדורות הבאים! אבל בנסיבות מסוימות ניתן לחלץ את האמת, כמו שאש הצליח לעשות זאת כשגישש אצל נחקריו בתום הניסוי.

את האמת אפשר לחלץ מפוליטיקאים כשהם נאבקים על דברים שחשובים להם, כמו קיצוצי מס לעשירים ולתאגידים שעבורם הרפובליקנים השליכו לפח את משנתם לגבי סכנות הגרעון הגבוה. מנגד הדמוקרטים והעיתונות השמאלנית שעכשיו זועקים בשם הגרעון, גילו בו אפס עניין בשנים עברו, כשממשל אובמה חתר להגדילו בשם תוכניות חברתיות והשקעות בתשתית.

את הסוחרים במניות ואת המשקיעים לא שואלים במפורש אם הם מפחדים מגרעון או לא. אם היו שואלים אותם, אולי היו עונים בחיוב, מפחדים להישמע חסרי אחריות ושיקול דעת. אבל על השקפתם האמיתית בנושא ניתן ללמוד בדרך עקיפה. מה קרה בשווקים מאז התברר שתוכנית קיצוצי המס תעבור. מדדי המניות המריאו מעלה בעוד שהתשואות על האג"ח לא. דהיינו השווקים אומרים בפה מלא: המשק יצמח אבל מבלי שהדבר יגרום לעלייה משמעותית בריביות ובאינפלציה.  במילים אחרות: הגידול בגרעון יהיה רק לטובה.

אי אפשר לבטל את האפשרות שבעתיד בטיימינג גרוע במיוחד, כמו בשיאו של שפל כלכלי, תחזור היסטריית הגרעון, אבל לעת עתה אפשר לסכם בסיפוק שמקבלי ההחלטות העולמיים מבינים את האמת פחות או יותר. הם רק מעמידים פנים שלא. 

לא כל החבילות נולדו שוות

אם ערך השוויון היה משווק לציבור כסחורה, היה צריך להדביק עליו מדבקה שחורה ובה תמונת גולגולת ואזהרה באותיות קידוש לבנה – מסוכן מאוד לשימוש. אימפריית הרשע הסובייטית נוסדה על אדני השוויון, פוליטיקאים סוציאליסטים שמחריבים את ארצותיהם, כפי שעשו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה למשל, באו בשם השוויון.

עתה הביאה לנו מירב ארלוזורוב בטור שלה בדה מרקר דוגמה מעניינת מסוג אחר לשימוש לרעה בערך השוויון. ארלוזורוב טוענת נגד הפטור שניתן ליבוא אישי עד 75 דולר, פטור שהוא ללא ספק אחת מנקודות האור הגדולות במאבק ביוקר המחיה בישראל. היא מכנה אותו "אפליית מס לא הגונה". יש הרבה טיעונים בעד הפטור הזה. הוא כמובן מוזיל את החיים לתושבי ישראל ובמידה דרמטית וראויה לציון. למיטב ידיעתי למ"ס אינה מכניסה את מחירי המוצרים המיובאים באופן אישי מחו"ל למדד. בכך היא מציגה יוקר מחיה מנופח. באופן אישי אני לא לובש, נועל או גורב כמעט שום דבר שנקנה בארץ וגם לא חובש משקפיים מהארץ (לכל המשקפופרים, אל תהססו – זני אופיטקל! ואין לי שם מניות או אפילו בונוס על הפניית גולשים).

הפטור על יבוא אישי מאפשר לצמצם ביורוקרטיה – הדבקת תג מס על כל חבילה הייתה גוררת עומס ביורוקרטי בלתי נסבל. הפטור מקזז את העלות העודפת של יבוא אישי שסתם כך הייתה מקשה על מוכרי סחורה בחו"ל לישראלים להתחרות במוכרי אותה סחורה בישראל עצמה.

אפשר לטעון גם טיעוני נגד. למשל, עידוד היבוא האישי מביא לפגיעה בחנויות הביגוד במרכזי הערים ובקניונים שיכולה להפוך אותם לשוממים ולקלקל את דמותה של העיר. הכישלון המסתמן של קניון TLV במרכז תל אביב מהווה עדות לכך. אם כי בתקווה, יחליפו את העסקים הפחות נחוצים עסקים אחרים כמו בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, מכוני כושר ובאולינג. חנויות הסלולר הנמצאות בכל פינה מעידות שגם בעידן של הזמנות באינטרנט יש למיקום הפיזי חשיבות.

בנסיבות מסוימות שבהן למדינה היה חסר מט"ח (למרבה המזל, ההיפך הגמור מהמצב הנוכחי שבו בנק ישראל צובר יתרות מט"ח מפלצתיות), אפשר היה גם להלין על הפגיעה במאזן הסחר בעקבות עידוד היבוא האישי.

אבל יש טיעונים שאין לטעון – הם מופרכים ומגוחכים מדי. טיעון האפליה הוא טיעון כזה. טיעון האפליה רלוונטי בין בני אדם. להפלות אדם אחד בגלל מוצאו, מגדרו, גילו, נטייתו לעומת אדם אחר – זה רע. אפליה בין שיטות יבוא היא לא בעיה. למדינה יש את הזכות לעודד מטעמיה שלה פעילות מסחרית אחת על חשבון פעילות מסחרית אחרת. אם מישהו לא מרוצה מכך כי רוצה לעסוק בפעילות המסחרית מהסוג המופלה, יתכבד לו ויבדוק כיצד יכול לשנות את עיסוקו כך שיהנה דווקא מהיתרונות של הפעילות המסחרית מהסוג המועדף.

משקיעים ויזמים רשאים לצפות שהמדינה לא תחליט החלטות שרירותיות ופתאומיות שימוטטו אותם. אם פטור המע"מ על יבוא אישי לא היה קיים כבר שנים, זו הייתה בעיה גדולה להנחית אותו בפתאומיות כך שמשקיעים בעסקי קמעונות יפגעו. אבל הרי הפטור הזה קיים כבר מזמן. כל משקיע ויזם בתחום הכירו על בוריו וידע להתחשב בו כשתכנן את עסקיו. דווקא ביטולו עכשיו יהיה שינוי לא הוגן ולא צפוי של כללי המשחק שעלול לפגוע קשות באתרים כמו דיל-טס למשל.

בעת ובעונה אחת יש להודות שהרחבת פטור המע"מ היא בעייתית, כי היא אכן תפגע בעסקים קיימים באופן שלא יכולים היו לצפות לו. לכן יש היגיון בסירוב להעלותו ל-100 דולר. יש היגיון בסירוב של רשות המסים להרחיב הפטור ממע"מ כך שיחול על יבוא ממחסנים בחו"ל שנעשה בידי גוף עסקי ישראלי.

לסיכום: שינוי לא צפוי של החוק כך שיפגע קשה בעסקים מסוימים – זו בעיה. המשך מצב קיים  שמפלה בין סוגי עסקים – זו אינה בעיה, אם יש היגיון תקף מאחורי מצב זה, ויש היגיון רב בפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 75 דולר.

הבועה שאין, הבועה שכן

סבר פלוצקר כתב בטורו בשבת בידיעות אחרונות, בעקבות חילופי אימיילים עם כלכלנים בכירים, כמה נוראים קיצוצי המס של טראמפ, ואיך הם, בצוותא עם שוק המניות הגואה יביאו לפיצוץ הבועה ולמשבר כלכלי חריף במהרה בימינו. וההימור שלי – לא יקרה. תעודת הסל SPY על מדד המניות עומדת על 265. נחזור אליה עוד שנתיים והסיכוי גדול שתעלה עוד. המכפילים בשוק המניות גבוהים (עומדים על אזור ה-23 לעומת הממוצע ההיסטורי הרגיל העומד על 15). אך הם משקללים זינוק ברווחים שצפוי בעקבות הקלות המס וגם את התמשכות תקופת הריביות הנמוכות. כל זה בצדק. בועה אין פה. הגרעונות שיתהוו בעקבות קיצוצי המס ממש לא מהווים סכנה חמורה, אלא ההיפך הגמור.

הביטקוין, שגם ממנו מתפלץ פלוצקר, הוא סיפור אחר כמובן. כאן ישנה בועה הדומה עד גיחוך לבועות ההיסטוריות הגדולות, החל מבועת הצבעונים בהולנד במאה ה-17 ובועת הים הדרומי במאה ה-18. יש לי רקורד גרוע לגבי הביטקוין. חשבתי ששוויו חסר שחר גם כשהיה עשירית מהשווי הנוכחי. ובכל אופן בפרפרזה על דברי גלילאו, פצוץ יתפוצץ. זו סוג של זכות היסטורית – להיות נוכח בשיאה של בועה, אירוע מגוחך אך טיפוסי כזה, שבו אתה חולף ברחובות ומאזין לשיחות אקראיות של עוברי אורח והמילה הבועתית חוזרת ונשנית על שפתותיהם.

אז באו כבר כולם

בסוף שנות הארבעים, מעט אחרי הקמת המדינה, קיבל דוד בן גוריון החלטה היסטורית: העברת משרדי הממשלה לירושלים. ההחלטה עוררה התנגדות. שר החוץ משה שרת, היונה הצחורה של הממשלה, התנגד ואף רצה להתפטר. מעניין לקרוא את מאמרו מאיר העיניים של זכי שלום על המחלוקת וההתחבטות בנושא בפרספקטיבה של הימים האחרונים – אחרי שארצות הברית הכירה בריבונות ישראל בעיר.

בן גוריון התעקש על מעמד ירושלים כבירת ישראל והבין שגם המערכת הבינלאומית הנוקשה שסירבה להכיר בשלטון ישראל בירושלים, תעבוד בסופו של דבר על פי עיקרון פשוט:"אני ואתה נשנה את העולם. אז יבואו כבר כולם". ואכן כבר בתקופת שלטונו של בן גוריון הם באו – השגרירים הזרים הסכימו להגיע להשבעת הנשיא בן צבי בירושלים; שרי חוץ מהעולם הסכימו לבוא לירושלים לפגוש בנציגי הממשלה. ההכרה הרשמית, מה שמכונה בעגה הדיפלומטית הכרה דה יורה, אמנם לא הגיעה במשך שבעים שנה, עד שלשום. להחלטת בן גוריון היו משמעויות דרמטיות בזמנה מעבר לשאלה היכן ישבו הממשלה והכנסת. היא הבהירה שישראל לא תשלים בשום פנים עם הרעיון של העברת ירושלים לריבונות זרה בינלאומית, כפי שתבע האו"ם. הוא דחה אפשרות זו באומרו: "זה יהיה הניצחון הראשון של עמי ערב על ישראל".

בן גוריון היה אפוף חרדה מההחלטה שקיבל ובעיקר חשש מתגובתה של ארצות הברית על הצפצוף שמצפצפת ישראל על האו"ם:

אמריקה יכולה בהחלט להחניק אותנו, כי זוהי כמעט הארץ היחידה שזרם ההון חופשי בתוכה, ובה יושבים חמישה מיליון יהודים. אם היא תאחז נגדנו באמצעים כלכליים, בהסכמת או"ם – מי יודע אם נוכל לעמוד.

עוזרו הצמוד של בן גוריון, נחמיה ארגוב, סיפר:

ראיתי את הזקן הזה מחליט החלטות גורליות מאוד. חשתי תמיד הביטחון בצדקת ההחלטה, וביטחון זה עבר כזרם חשמלי אל אלה הנמצאים בקרבתו, ומהם אל אלו המרוחקים ממנו. הפעם לא ראיתי את ברק הביטחון בעיני הזקן.

חלפו הדורות ואנחנו יודעים טוב מאי פעם: בן גוריון צדק. מי יגול עפר מעיניו. ומוסר ההשכל נדמה פשוט: ישראל צריכה לעשות מה שטוב לה, ולצפצף על המערכת הבינלאומית. בסוף יבואו כולם ויודו בצדקתנו.

דוגמה להתרחשות דומה אפשר לראות בסוגיית הגולן. מנחם בגין סיפחו לישראל, על אף אזהרות השמאל והתנגדותו. יצחק רבין הזהיר שחוק הסיפוח יביא את סופם של הסכמי קמפ דיוויד, ומאוחר יותר חתר להחזיר את הגולן לסוריה. אהוד ברק עשה הכול כדי להושיב את הסורים על הכנרת ורק עקשנותו של אסאד הזקן מנעה זאת ברגע האחרון. ברם, עכשיו כשסוריה מפורקת לנתחים, ואסאד הצעיר תלוי לחלוטין באירן העוינת, האפשרות שישראל תסכים להיפרד מהגולן נראית כמדע בדיוני. צעדי הסיפוח הצליחו, הקונצנזוס הבינלאומי נגדו התפורר. בהחלט אפשר לתאר לעצמנו את נשיא ארה"ב, בעוד שבעים שנה או אולי אפילו הרבה קודם, נושא נאום ובו מכריז על הכרת ארה"ב ברמת הגולן כחלק מישראל.

אבל כמה מסוכן יהיה לקחת את התקדימים האלו וללמוד מהם על הגישה הנכונה באזור שהוא ליבת הסכסוך, ביהודה ושומרון. המערכת הבינלאומית מוכנה להתגמש עם שינוי המציאות, אבל על זכויות האדם אין סיבה להניח שתתגמש בעתיד. הרגישות לזכויות אדם רק גוברת עם השנים, לא פוחתת. גם אם אפשר לדמיין שבעתיד העולם יגלה פתיחות לרעיון סיפוח יהודה ושומרון בידי ישראל, אי אפשר לדמיין שיעשה זאת תוך השלמה עם מדיניות אפרטהייד כלפי התושבים הפלסטינים, שלא תקנה להם זכויות מלאות. סיפוח יהודה ושומרון הוא רעיון שכרוך בבליעת מיליוני אזרחים פלסטינים ולפיכך מהווה סכנה קיומית למדינה, והתממשותו אינה חלום כי אם סיוט. גם אם שיקולי ביטחון מחייבים להוסיף ולהחזיק ביהודה ושומרון עוד שנים רבות, החזון שהממשלה צריכה להציב בפני הקהילה הבינלאומית הוא חזון שתי המדינות, לא הזיית הסיפוח.

כחלון נכשל בהורדת מחירי הדירות, האם מנוחין יצליח?

תוכנית הקלות המס של הרפובליקנים עברה אתמול בסנאט ברוב זעום בתמיכת טראמפ ושר האוצר שלו סטיבן מנוחין. עדיין צריך לגשר על הפערים בין גרסת בית הנבחרים לבין גרסת הסנאט בטרם החוק יאושר סופית, אך כמעט כל המאמץ הושלם.

מדובר בהישג פנומנלי לממשל טראמפ. בדיעבד אפשר לומר שעל אף ההלם מכך שאדם כטראמפ נבחר להתמנות כנשיא ארצות הברית, התועלת שבמעבר תוכנית קיצוצי המס מצדיקה זאת בדיעבד. שוקי המניות האמריקניים מתנהגים בהתאם ושברו שיאים בתקופה האחרונה.

במשך שנים תקפו הרפובליקנים את ממשל אובמה על הגרעון ההולך ומתרחב. אולם בתוכנית זו הם בחרו במודע לפעור חור גדול בגרעון גם אם טשטשו זאת באמצעות תחזיות צמיחה אופטימיות. איזו החלטה נכונה זו. ארה"ב היא המנוע הכלכלי של העולם. כאשר היא בוחרת להרחיב באופן דרמטי את הגרעון שלה, היא פועלת באופן שעשוי לאפשר מיצוי של פוטנציאל הצמיחה העולמי שנותן עידן האוטומציה שבפתח. טענת הנגד שאין אבטלה ולכן פוטנציאל הצמיחה מיצה את עצמו – חלולה. ראשית, העולם גלובאלי ובחלק מהמקומות, למשל האיחוד האירופי, כן יש אבטלה. שנית, אין ספק שחלק משמעותי מכוח העבודה מבצע עבודות לא יעילות, שבמקרה הצורך ואם היה לחץ גדול יותר בשוק התעסוקה, ניתן היה לבצע באמצעות רובוטים או אפילו סוגים פשוטים יותר של אוטומציה (למשל הוספת תפריט לאתר האינטרנט של הבנק במקום שכירת עשרות פקידים).

גם הטענה שהתועלת בתוכנית מוגבלת כי תניב תשואה בעיקר למאיון העליון היא מפוקפקת ביותר. אמת שאם רווחי החברות עולים משמעותית, הנהנים הראשונים הם בעלי המניות. ברם, כמעט לכולם, בארה"ב ובמערב כולו, יש חיסכון פנסיוני, שחלק גדול ממנו נמצא בבורסת המניות באמריקה. והאפקט רחב יותר – כדי לעמוד בתחרות יצטרכו כל מדינות המערב להפחית מסי חברות. בנוסף ברור שתאגיד עם יותר כסף בכיס ועם מחיר מניה בשמים מסוגל להשתמש בכך כדי לגייס עובדים נוספים, דבר שיגדיל את התחרות על העובדים ויעלה משכורותיהם. ישנו גם אפקט התמריץ – הפיכת יזמות למשתלמת יותר מגדילה את המוטיבציה לפתוח מיזם או להרחיבו.

השמאל מנסה להציג את התוכנית כאילו תעלה את המסים על מעמד הביניים בטווח הארוך, אבל זו אמירת אמת שהיא כולה שקר, דבר אופייני לשמאלנים לפעמים. הגבלת תוקף קיצוצי המס למעמד הביניים למשך עשר שנים היא עניין פרוצדורלי שנדרש מתוקף חוקי הסנאט, והקונגרס של שנת 2027 צפוי לנקוט בהליך הסטנדרטי של הארכתם, כפי שקרה בעבר במקרים דומים.

אם ב-2020, כריאקציה לתקופת טראמפ, ייבחר הנשיא ברני סנדרס ולצידו קונגרס דמוקרטי לחלוטין – ההישג הגדול הגלום בהקלות המס של טראמפ לא ייעלם. אולי נטל המס על תאגידים יעלה אז, אך הדמוקרטים ודאי יורידו בהתאם את נטל המס על העניים או ינהיגו תוכניות רווחה ממשלתיות יקרות. הם לא יבזבזו את חקיקתם על מטרה עקרה כמו הורדת הגרעון.

מה תהיה ההשפעה של תוכנית המס במישור המקרו-כלכלי? האם סוף סוף הלחץ בשוק העבודה באמריקה יביא את האינפלציה לרתיחה ויגרום להעלאת ריבית משמעותית אל רמות הריביות ההיסטוריות? ייתכן.

רמת הריבית במדינות המפותחות נוטה להיות דומה. העלאת ריבית בארה"ב תחולל תהליכים שיעלו את הריבית במדינות אחרות, גם אצלנו. כשהריביות עולות, מחירי הנדל"ן כמעט בהכרח צפויים לרדת – כל לוקח משכנתא יוכל להציע פחות כסף במהלך התמקחותו על הדירה שבה הוא מעוניין. הורדת מחירי הדירות בישראל – מה שכחלון לא הצליח לחולל, אולי מנוחין, שר האוצר האמריקני, ועמיתיו הרפובליקנים יצליחו לעשות? לדעתי, זהו תרחיש סביר בהחלט.

אבל איני יכול לסיים בלי הסתייגות: השווקים כרגע לא רואים את העלאת הריבית מגיעה, ועל אף התקדמות אישור רפורמת המס – האג"ח הדולריות ארוכות הטווח מניבות עדיין תשואה נמוכה ביותר. כלומר ההנחה של המשקיעים היא שהריביות יישארו נמוכות גם עוד שנים. אולי מאחר שהשווקים משערים כפי שכתבתי בפוסט קודם, שהכוח של האוטומציה הממשמשת ובאה להגדיל את השפע בעולם ולהפחית מחירים הוא כה גדול, שגם הקלות המס הנוכחיות דלות מכדי לאזן זאת. בנסיבות שבהן המחירים רק יוסיפו לרדת ועובדים ייוותרו חסרי עבודה בשל אוטומציה – לא תהיה הצדקה להעלאת ריבית גם בעתיד.