אבוי, בעוד ארבעים שנה יקרוס הביטוח הלאומי – על סינדרום ההשתעבדות לאקסל

בעוד ארבעים שנה יקרוס הביטוח הלאומי – זו התחזית הקשה של כתבה בגלובס, שאומרת שהאוצר רוצה צורך לנקוט צעדים דחופים בנושא, למשל העלאת ההפרשות לביטוח לאומי.

שוב פעם רואים את סינדרום ההשתעבדות לאקסל, בצורתו המטופשת ביותר.

מהו סינדרום ההשתעבדות לאקסל? זו האשליה שחישוב מאזנים פיננסיים הוא הכלי המרכזי להשתמש בו כדי להבין ולכוון התנהלות של כלכלת מדינה לטווח הארוך.

סינדרום ההשתעבדות לאקסל כרוך בהתעלמות מוחלטת מכך שאנחנו חיים בעידן של כסף בצו (fiat money). כלומר אנחנו בעידן שבו מחסור בכסף לא צריך להטרידנו. אפשר לייצר כסף יש מאין, והוא לעולם לא הבעיה. הבעיה תמיד נוגעת לשאלות אחרות לגמרי, שמאזני אקסל אינם יכולים להשיב עליהם. שאלות אלו נוגעות לתמריצים המונהגים כלפי בני האדם המשתתפים בכלכלה וכן למידת יכולתה של הטכנולוגיה לפתור מחסור.

במישור העולמי, יכולתו של הביטוח הלאומי במדינות המערב לעמוד בהתחייבויותיו תלויה בנקודת האיזון שתהיה בין שני תהליכים סותרים. מצד אחד האוכלוסייה מדלדלת, ומעט צעירים יצרכו לספק את צורכיהם של הרבה זקנים. מצד שני, צריך הרבה פחות עובדים בגלל הרובוטים שילכו ויתפסו מקומם של עובדים לא מיומנים. מכאן שהשאלה היא: איזה תהליך יגבר? התהליך שיקשה לספק את צרכי האוכלוסיה המזדקנת או התהליך שיקל לספק את צרכיה. כל הסימנים שיש לנו עד עכשיו מעידים שההתקדמות הרובוטית וההתקדמות הטכנולוגית בכלל הרבה יותר משמעותיות – אין עליית משכורות מטורפת ביפן, למשל, למרות פירמידת הגיל ההפוכה שם והמחסור לכאורה בעובדים. לפיכך לא נראה שצפויה סכנה לביטוח הלאומי במערב.

במישור הישראלי, אין בעיה של פירמידת גילאים בעייתית. ההיפך. הבעיה היא אחרת לגמרי – אין מספיק תמריצים שיוציאו לשוק העבודה וההשכלה את האוכלוסיות שעושות הרבה ילדים וצפויות לתפוס נתח ניכר מהחברה הישראלית בעתיד – חרדים ובדואים. זו בעיית תמריצים, לא בעיה של מאזן כספי. לפיכך אסור להקטין את הכדאיות של עבודה על ידי הגדלת ההפרשות לביטוח לאומי. דבר זה לא יעודד עבודה, הפיתרון המדומה הזה לבעיה יקשה על הפיתרון האמיתי לה – מתן תמריצים לשינוי התנהגותם של הסקטורים הלא יצרניים .

צבא מקצועי, בעד, נגד ואולי

כהמשך לפוסט על גיוס החרדים, אקדיש את הפוסט הנוכחי לדיון בשאלת הצבא המקצועי. צבא מקצועי כמובן יפתור מאליו את בעיית הגיוס והשוויון בנטל – רק מי שרוצה יתגייס.

צבא מקצועי יפתור את בעיית בזבוז כוח האדם בצה"ל

בצה"ל שוררת כיום סיטואציה כלכלית איומה ונוראה. הוא גוזל מהמשק הישראלי כוח עבודה למשך שלוש שנים לצורך תפקידים מיותרים לחלוטין, מבלי שיהיה לו תמריץ כלכלי כלשהו להמעיט את מימדי הבזבוז. מכיוון שצה"ל לא משלם משכורות ממשיות לחייליו, הבזבוז הזה לא נרשם באף גיליון אקסל, ולפיכך קל לפקידי האוצר ומערכת הביטחון להתעלם ממנו, כאילו זהו בזבוז שלא מרחיב את הגרעון ולא צורך את משאבי המדינה, אבל הוא צורך ועוד איך.  למשל מהנדס תוכנה פוטנציאלי שדוחה את תחילת לימודיו ועבודתו בשלוש שנים בשל שירות ג'ובניקי בטלני כלשהו, עולה למשק מאות אלפי שקלים בשנה.

במישור גיוס החרדים, בעקיפין יצר הבזבוז הנוראי הזה בזבוז גדול עוד יותר לאורך השנים. העיקרון שלפיו מגייסים את כולם דרש מהחרדים להתגייס אם אינם תלמידי ישיבה. כדי להתמודד איתו החרדים בחרו להישאר תלמידי ישיבה לאורך שנים ארוכות.

צבא מקצועי יהיה יקר

אף שבצה"ל כאמור יש בזבוז עצום ואינספור תפקידים שאין בהם צורך ממשי, זו אינה חזות הכול. יש המון תפקידים שדווקא יש בהם צורך נואש. בסופו של דבר מישהו צריך להגן על הארץ הזו. צבא מקצועי יצטרך לשלם לחייליו תשלום ראוי.

אם משמעות הצבא המקצועי הייתה שיש לתת משכורת מינימום לכל חייל, ספק אם היה ניתן להתייחס לכך באמת כמחיר יקר. הרי אנחנו לא מחשיבים את העלות של אי העסקת עבדים במדינת ישראל כבזבוז משאבים יקר. מתן שכר מינימלי הוגן על עבודה הוא זכות אדם יסודית שקודמת לשיקולים כלכליים. אבל כדי לשאוב אנשים איכותיים למשימות שוחקות (למשל שירות בשריון), לא די יהיה בשכר מינימום. שימו לב לענף הבניה שאף ישראלי לא מוכן לעבוד בו למרות המשכורות הגבוהות יחסית. אם מישהו באמת רוצה לשמור על איכות צה"ל, הוא יצטרך אולי לשלם גם משכורות של 30 אלף ש"ח או יותר בחודש לחייל בצה"ל בתפקידים מסוימים שמצד אחד הם קשים, שוחקים, דורשים חיים במרחק מהבית ואין עתיד מקצועי ארוך טווח בהם ומצד שני הם עדיין דורשים כוח אדם איכותי.

אמנם אפשר לטעון שגם משכורת של 30 אלף ש"ח בחודש אינה כה יקרה כאשר היא תאפשר לשחרר כוח אדם רב. בחשבון פשוט, אם נשחרר ארבעה חיילים ג'ובניקים מיותרים שהתועלת שלהם למשק היא  7,500 ש"ח לחודש, נוכל לממן כך חייל אחד שהעלות שלו למדינה היא 30 אלף ש"ח לחודש. על הדרך ישתחרר גם בחור ישיבה מכליאתו בישיבה.

בצבאות ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה התשלום לחייל פשוט עומד סביב 10,000 ש"ח בחודש, אבל יש שם מאגר כוח אדם הרבה יותר גדול לקחת ממנו חיילים. עם זאת, סביר שלרוב התפקידים גם צה"ל יוכל להסתפק בתשלום בסדר גודל כזה או אף נמוך ממנו.

בצבא מקצועי תרד המוטיבציה

חיילים אינם נלחמים בשביל כסף, אלא בשביל החברים ואולי קצת פה ושם גם בשביל המולדת. הרי אין הגיון בסיכון חיים ממשי תמורת כסף, החיים יקרים יותר מכל סכום.  השאלה היא האם הכנסת הכסף כגורם כה משמעותי במערכת השיקולים של חיילים סדירים, לא תצבע את השירות שלהם בצבעים של מוטיבציה שונה לחלוטין מזו השוררת כיום בצה"ל. צורת חשיבה של "אני פה בגלל הכסף" יכולה לחולל קטסטרופה מוטיבציונית.

צבא מקצועי יורכב מאוכלוסיות שלא ישקפו את העם

אפילו אם צה"ל ישמור על רמה איכותית סבירה, ההרכב האנושי שלו ישתנה. הוא יורכב יותר ויותר מחיילים הבאים ממחנות מסוימים, ככל הנראה כיפות סרוגות, ופחות ופחות מהאליטה החילונית המשכילה. יש בכך חיסרון גדול בעיני מי שמפחד מכוחם המתגבר של הדתיים הלאומיים. נכון, התהליך הזה קורה במילא, אבל צבא מקצועי יאיץ אותו מאוד.

צדק חברתי

קשה לחשוב על עוול חברתי גדול יותר מזה שפוקד את החיילים העניים, לעתים קרובות אתיופים או תושבי עיירות פיתוח, שהשירות שלהם מותיר את משפחתם בעוני, נטולות מפרנס. הם עורקים כדי לכלכל את משפחותיהם, נכלאים ולבסוף משוחררים עם תעודת קלון של שירות לא מלא. לפיכך ברור שתשלום שכר ראוי למשרתים יהווה צעד חשוב ואמיתי של צדק חברתי.

מה עושים עם המילואים?

בעוד שצבא סדיר מקצועי יכול להספיק לרוב המשימות הביטחוניות, הרי שבעתות חירום יידרש גיוס המוני. גיוס כזה דורש הכשרה מראש של כל אזרח שכשיר לשירות משמעותי. בלי הכשרה ראויה מראש, גם שירות המילואים לא יוכל להיות מועיל. נראה שגם אם נניח שניפטר מהצורך בגיוס חובה למען השירות השוטף, עדיין יעמוד הצורך בגיוס חובה, גם אם קצר יותר, למען היכולת לשמש במילואים בעתות חירום.

לסיכום, הסיכונים גדולים מדי

מעבר לצבא מקצועי כרוך בסיכונים כלכליים גדולים ובעיקר בסיכונים ביטחוניים. די ברור שמרחב הטעות של מדינת ישראל במישור הביטחוני הוא מוגבל מאוד. עם זאת, צעדים קטנים בכיוון הנכון הם אפשריים ונחוצים. למשל, מתן משכורת מלאה על חצי השנה האחרונה לשירות. לעומת זאת, הרחבת שירות הבנות ללא הבחנה, מה שמערכת הביטחון דרשה מוועדת שקד, היא דוגמה לצעד מופקר מבחינה כלכלית, שמבוצע אך ורק כי צה"ל אינו נושא בעול התקציבי שתאבונו לחיילים סדירים יוצר.

האם הממשלה היא הבעלים של מדפסת הכסף?

בפוסט הקודם חזרתי כדרך אגב על משפט החביב עליי ותמיד נראה לי כמושכל ראשון בהבנה נכונה של מקרו-כלכלה – למדינה אף פעם אין בעיה לשלם כסף. היא הבעלים על מדפסת השקלים ובכסף אין לה מחסור. השאלה היא תמיד רק האם התשלום יוצר תמריצים כלכליים טובים מספיק.

אחד המגיבים אתגר אותי בטענה:

המדינה אינה הבעלים של מדפסת כסף. זהו בנק ישראל.
המדינה משלמת ריבית על אג"ח הנקנה ממנה על ידיו – כך שהכסף אינו "חינם".

אם היית טוען כי בנק ישראל אמור לממש את המדיניות הכלכלית / פוליטית / מדינית של הממשלה אז היה ניתן אולי להסכים, אבל ברור שזה לא נכון

נראה לי שהמגיב לא התכוון לחלוק על כך שהמדינה, במובנה הרחב, היא הבעלים של מדפסת הכסף. הרי בנק ישראל הוא חלק ממוסדות המדינה, אלא טענתו הייתה שהממשלה אינה הבעלים של מדפסת הכסף, ולכן לנצח תצטרך להיות מוגבלת מאוד בהחלטותיה על הרחבת הגרעון שלה, כי בנק ישראל לא בהכרח יסבסדן.

למעשה טיעון זה משקף את השינויים שחלו במעמד בנק ישראל לאורך השנים, החל מתוכנית הייצוב ב-1985. בנק ישראל הפך, כבנקים מרכזיים אחרים בעולם, לעצמאי.  שלא כמו בעבר, הממשלה אינה יכולה להדיח את הנגיד בשל מחלוקת מקצועית עמו. הנגיד והמועצה המוניטרית שהוא מוביל הם עצמאים בהחלטותיהם. בעימות בין ראש ממשלה לנגיד, כמו זה שהיה בין אריאל שרון לדוד קליין, שאותו רצה לפטר, ידו של הנגיד צפויה להיות על העליונה. המטרה במתן עצמאות לבנק המרכזי הייתה למנוע התפרצות אינפלציונית ולהבטיח שגורם בלתי תלוי ישמור על ערך הכסף שבידינו. מטרה זו הושגה בסופו של דבר בהצלחה מסחררת. כל כך מסחררת עד כדי כך שאולי ההצלחה גדולה מדי. את הסיכונים האינפלציוניים של העבר מחליפים סיכונים דפלציוניים בהווה.

אם כך, האם לבנק ישראל שמורה היכולת לחסום את הממשלה מלהדפיס כסף? כלומר, למנוע הרחבה משמעותית של הגרעון? לדעתי, גם במצב החוקי הקיים, וגם בהנחה שלא ישונה, התשובה היא לא (בכל מקרה ראוי לזכור שניתן לשנות את המצב החוקי באמצעות הרוב הרגיל שיש לממשלה בכנסת).   ממשלת ישראל מגייסת כסף באג"ח, והיא אינה צריכה אישור בנק ישראל לעשות זאת. כפי שהסברתי בפוסט אחר, הכסף משלם את עצמו, ועל כן גיוס הכסף כשלעצמו אינו צפוי להעלות את הריבית. לא יהיה מצב שבו יותר מדי גרעון רודף פחות מדי כסף שמוכן לממן אותו. בשל המעגליות של הכסף, אותו הכסף בדיוק שהממשלה לווה, הוא הכסף שיממן את ההלוואה.

מה כן יכול להעלות את הריבית? שני דברים. הדבר הראשון הוא חששות אינפלציוניים.  אכן, אם הגדלת הגרעון היא בעלת משמעות אינפלציונית, הריבית הצפויה בעתיד תעלה.  אבל בשנים האחרונות מתברר לתדהמתם של כלכלנים רבים שאפשר להגדיל משמעותית את הגרעון מבלי שהדבר יוביל לאינפלציה. יפן מתורגלת בכך כבר למעלה מעשרים שנים. באופן שסותר כל אינטואציה כלכלית ישנה, יפן, המדינה עם החוב הגדול ביותר, היא המדינה עם הריביות הנמוכות ביותר על האג"ח שלה. מדוע? כי החוב הענק של יפן לא מבטא את האינפלציה העצומה שצפויה שם, אלא את היפוכו של הדבר – את הדפלציה העקשנית, ואת היאוש של הממשלה מחוסר היכולת להילחם בדפלציה בכל דרך אחרת מאשר בהגדלת הגרעון.

הדבר השני שיכול להעלות את הריבית הוא חשש מחדלות פירעון. למשל, האג"חים של אי די בי ירדו במחיר כך שהריבית עליהם נעשתה עצומה, אף שלא התעורר כל חשש לאינפלציה דרמטית במשק הישראלי. האם גם האג"חים של הממשלה יכולים לרדת במחיר מחשש שלמדינה ייגמר פשוט הכסף לפרוע אותם, בלי קשר לחששות אינפלציה? תיאורטית כן. הרי כך קרה ליוון, שהייתה מצויה בדפלציה, בעוד הריבית על האג"ח שלה זינקה לגבהים מטורפים מחשש לחדלות פירעון, חשש שאפילו התממש. אבל יש הבדל בין יחסי יוון ונגיד הבנק המרכזי שאחראי למטבע שלה לבין יחסי ישראל ונגיד הבנק המרכזי שלה. יוון תלויה בנגיד כל אירופאי שאינו חייב לה מאומה, ואילו נגיד הבנק המרכזי של ישראל ממונה על ידי הממשלה, ולכן ניתן לסמוך עליו שיסכים להדפיס כסף ולקנות אג"ח של הממשלה בשוק, במקרה שלא יהיה להם כל קונה אחר, וכך למנוע חדלות פירעון.  אם כך אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה – מה קורה אם נגיד הבנק בכל אופן מגלה נחישות ועצמאות ומסרב לרקוד לפי החליל של הממשלה ולהדפיס עבורה כספים, האם הריביות על האג"ח הממשלתי יעלו דרמטית? ותשובתי היא לא. וזאת משתי סיבות – ראשית, ברור לכולם יהיה שבסופו של דבר הנגיד לא ייתן לממשלה להגיע לחדלות פרעון, משום שזהו אקט פסיכי ממש. הייתה בארה"ב דילמה דומה לאחרונה שהוצבו בה הרפובליקנים בקונגרס סביב המחלוקת על תקרת החוב. התוצאה הייתה שאפילו הרפובליקנים, שהשנאה לנשיא אובמה העבירה אותם על דעתם והפכה אותם לאקזמפלר ייחודי לפסיכיות שלטונית במדינה מערבית, לא העזו להביא את מדינתם לחדלות פרעון.

שנית, נגיד הבנק מכהן לתקופה קצובה. אפילו אם לא ניתן להדיחו, הממשלה תוכל בסיום כהונתו למנות נגיד נוח לה יותר, ועד שיהיה נגיד כזה, תמיד אפשר לגלגל את הכסף באג"חים ארוכי טווח. השווקים ימתינו בסבלנות.

ומה המסקנה מכל הדיון הזה? המסקנה היא שמכיוון שהממשלה לא עומדת בפני סכנה אמיתית של חדלות פירעון, בהיותה הבעלים דה-פקטו של מדפסת הכסף, הגרעון אינו מהווה איום עליה. לא משנה כמה גדול יהיה הגרעון, תמיד תעמוד בפניה האפשרות לממנו. אינפלציה היא איום, גרעון כשלעצמו אינו איום. לפיכך במקום לחשוב כיצד על הממשלה לחסוך בהוצאות, דבר שיקטין את הגרעון, מוטב לנו לחשוב כיצד עליה לתת תמריצים כלכליים טובים יותר, מה שיצמיח את הכלכלה, יקטין את המחסור ויהיה מותאם להתמודדות עם אינפלציה, במקרה של אינפלציה, ולהתמודדות עם דפלציה, במקרה של דפלציה.

חוק הגיוס – היבטים כלכליים

ועדת שקד מתקרבת לסיום עבודתה בהכנת חוק גיוס החרדים. גיוס החרדים הוא סוגיה ערכית וחברתית, אך גם סוגיה כלכלית. בפוסט להלן אנסה להסתכל על הנושא מתוך משקפיים כלכליות בעיקרן.

מה מידת הנזק הכלכלי שגורם המצב הקיים?

הנזק הוא חמור כבר בהווה. אבל מאחר שהציבור החרדי גדל בקצב מעריכי שאין לו מקבילה בשום מקום בעולם, הוא יהיה חמור עוד הרבה יותר בעתיד. זאת משום שהשתמטות החרדים מגיוס מובילה גם להיעדרותם משוק העבודה. לאורך השנים נוצר מצב מטורף שבו חובת הגיוס נכרכה ביציאה לעבודה. מי שיצר את ההצמדה הזו קיווה כמובן שהצורך לעבוד יביא את החרדים להתגייס. בפועל קרה ההיפך – הרצון לא להתגייס הביא את החרדים לא לעבוד. זו דוגמה לכך שקשה לנחש את השפעתם של תמריצים מראש. צריך לבדוק בפועל מה קורה במציאות, ולעתים יהיו הפתעות לא נעימות. כך, הציבור החרדי שבאינסטינקטים הטבעיים שלו הוא קפיטליסטי מאוד, הפך לדוחף העיקרי להרחבה אין קץ של קצבאות רווחה, מאחר שלא יכול היה להתפרנס מעמל כפיים.

אבל כבר היה חוק טל. האם חוק טל היה חוק גרוע?

חוק טל היה רחוק מלהיות מושלם, אך היה חוק טוב שיצר מהפכה – הוא התחיל את תהליך ההשתלבות של חרדים בשוק העבודה ובצבא.  החלטת בג"ץ ב-99' שפסלה את המצב שהיה קיים אז והניחה את היסודות לחוק טל הייתה בין ההחלטות המוצלחות ביותר שקיבל בית המשפט מעודו. עם זאת, ההרס והחורבן שהסדר "תורתו אומנותו" המיט לאורך השנים החל ממתן הפטור בידי בן גוריון, אינם דבר שאפשר היה לתקן בשנים המעטות שבהן יושם חוק טל. יצוין שבחמש השנים הראשונות לחקיקתו, חוק טל כלל לא יושם. במדינה מתוקנת היו מקימים ועדת חקירה לגלות מי אלו שאחראים למחדל אי היישום הזה שעלה למדינה מיליארדים, שלא לדבר על המחיר החברתי.

מבחינת עידוד יציאה לעבודה, האם החוק המתגבש טוב יותר מחוק טל או טוב פחות?

חוק טל  עדיין הציב תנאים שונים ומשונים שהכבידו על האברך שרצה לעבוד, כך שבפועל, לאברך חרדי נורמטיבי שפחד לעטות על עצמו מדים ירוקים קשה היה לצאת לעבוד לפני גיל 26. מצד שני, נפתחו מסלולי שירות שח"ר בתנאים נוחים מאוד לאברכים, שאפשרו להם להיות אחרי שירות צבאי מכובד כבר בגיל 24.

לחוק המתגבש יש יתרון משמעותי אחד גדול – עם כניסתו לתוקף הוא פוטר באופן חד פעמי ובאבחה אחת את כל האברכים מגיוס ומשחרר אותם לשוק העבודה. הפטור יגיע בגיל 22-24, שעדיין מוקדם מספיק כדי ללמוד מקצוע מכובד ולא להיכנס לקוראלס של תרבות הקצבאות והסעד.  בשאר הדברים הוא דומה למדי לחוק טל. יש בו שיפור בכך שנוספת לו הבטחה מעורפלת, אך מפוקפקת למדי, שאם גיוס החרדים ינוע בעצלתיים יינקטו סנקציות כלפי משתמטים ויתבטלו התמריצים הכלכליים המותירים את החרדים בישיבות. יש בו שיפור גם בכך שגיל הפטור המוחלט יעמוד מעתה ועד עולם על 26. דהיינו, לא נראה אברכים בני 30 ו-40 הכלואים עדיין במעמד "תורתו אומנותו" ואינם יכולים לעבוד, כמו במחזה האבסורד שהשליט עלינו מצעד האיוולת בנושא לאורך השנים.

בנוסף, החוק המתגבש יבטל (החל מ-2017) את סוגי השירות האזרחי הבזבזניים והמופרכים במיוחד שהונהגו בכל מיני מוסדות חינוך חרדיים ועמותות חרדיות, ויותיר רק שירות אזרחי ביטחוני.  כך יופסק עוד "ישראבלוף" על חשבון משלם המסים (משרת שירות אזרחי מקבל יותר מ-2,000 ש"ח לחודש).

ומה עם השוויון בנטל?

אי אפשר לכפות גיוס על נטולי מוטיבציה, בוודאי לא כשמדובר באשפי קומבינות מבריקים כמו בני הציבור החרדי. מה כן ניתן לעשות? ניתן להיות אגרסיבי בביטול הטבות כלכליות, אך הדבר הזה בסך הכול נעשה – ממשלת לפיד-בנט כבר קיצצה משמעותית בקצבאות הילדים ובתקציבי הישיבות החרדיות. ניתן לשלוח את החרדים לשוק העבודה ולקוות שהדבר יתרום להשתלבותם בחברה, ובשלב מסוים הם עצמם יבינו שהשתמטות משירות אינה מקובלת ואינה מוסרית. ניתן, כהצעתו של עיתונאי ערוץ 10, אבישי בן חיים, להודות שהשוויון לא מעשי ולפחות לתגמל בצורה נאותה את הנושאים בנטל. במקום דמי הכיס המבזים שניתנים להם כעת מן הראוי שיקבלו תגמול הולם, באזור שכר המינימום.

אבל תשלום הוגן לחיילים יהיה יקר מדי למדינה!

לא בהכרח. כמו שאני אוהב לומר, למדינה אף פעם אין בעיה לשלם כסף. היא הבעלים על מדפסת השקלים ובכסף אין לה מחסור. השאלה היא תמיד רק האם התשלום יוצר תמריצים כלכליים טובים מספיק. המצב הקיים יוצר תמריצים קטסטרופליים. לצה"ל אין בעיה להעסיק המוני חיילים ג'ובניקים מיותרים לחלוטין, משום שאינו נושא בעלות של בטלתם. הכנסת משכורות הוגנות לחיילים לתקציב הביטחון תאלץ את צה"ל לשקול היטב האם הוא מעדיף מטוס קרב או המוני מש"קי ממטרות ותשפר לאין ערוך את מערכת התמריצים.

 

מה בין אייפון לבין ניתוח

האם רפואה פרטית היא דבר טוב או לא? הוויכוח הזה חוזר לסדר היום הציבורי על רקע המשבר בבית החולים הדסה.

אני מאלו שנוטים לחשוב שמנגנונים פרטיים עדיפים על מנגנונים ציבוריים כל עוד לא יוכח אחרת. אבל כמדומני שבנושא הרפואה – הוכח אחרת.  ארה"ב היא הדוגמה למדינה מערבית בעלת שירותי רפואה פרטיים, ומערכת הבריאות שם אינה נחשבת למעוררת הערצה במיוחד. לעומת זאת, שירותי הבריאות המולאמים של מדינות המערב האחרות נחשבים לטובים ולזולים בהרבה.

מדוע בעצם? אם לא היינו רוצים להלאים את אפל ואת סמסונג, מדוע שנרצה להלאים למשל את בית החולים הדסה?

כרגיל אני חושב שצריך להסתכל במערכות התמריצים. כל התמריצים שמובילים לכך שניהול פרטי של משק האייפונים הוא רעיון כל כך טוב, מובילים לכך שניהול פרטי של בתי חולים הוא לא רעיון כל כך טוב.

כשצרכן קונה מכשיר סלולרי הוא יודע מה הוא יקבל. הוא קרא ביקורות באינטרנט. הוא יודע למה לצפות. לעומת זאת, כשצרכן שוקל ניתוח, הוא אינו יודע באמת להעריך את הסיכונים, ואולי גם הרופא שלו אינו יודע באמת לעשות זאת. אם ניתן תמריצים לרופאים להרבות בניתוחים, הרבה יותר יהיה קל להם לדחוף צרכן לניתוחים מיותרים ויקרים, מאשר למוכר בחנות לשכנע את הצרכן באייפון מיותר.

כשצרכן קונה מכשיר סלולרי, הוא משלם על כך מכיסו. יש לו תמריץ כלכלי לחסוך. לעומת זאת, כשחולה שוקל ניתוח, הוא משלם על כך מכספי הביטוח (אפילו אם יש השתתפות עצמית, היא מוגבלת). גם מבחינה זו, אם ניתן תמריצים לרופאים לעשות ניתוחים, הרבה יותר יהיה קל להם לדחוף צרכן לניתוחים מיותרים ויקרים.

כשצרכן קונה מכשיר סלולרי, הרבה יותר קל לו לבחור בין דגמים מאשר קל לחולה לבחור בין רופאים. לעתים החולה יסתמך על שמועות שלפיהן רופא אחד הוא מוצלח במיוחד לעומת עמיתיו. אין מנגנון פידבק מסודר וברור שיוכיח את השמועות האלו, אבל מכיוון שאדם מוכן לשלם כל מחיר כדי להיות בריא, ומוכן לשלם כל מחיר כדי לא להיות נכה ומשותק, הוא יוציא סכומי עתק על רופא מפורסם, בלי כל הצדקה ממשית לכך.

כשצרכן קונה מכשיר סלולרי, המניע הכספי הוא התמריץ העיקרי שגורם לחברות להעניק לו שירות טוב. לעומת זאת, התמריצים שגורמים לרופאים לתת שירות טוב למטופליהם נוגעים להרבה יותר מכסף. הם נובעים הן מהסטטוס החברתי הגבוה של הרופא ומתחושת הסיפוק והשליחות שיש לו בעבודתו, והן מרגשי האשמה ואף ההליכים האזרחיים והפליליים שעלולים להיות כרוכים בתוצאות של התנהלות רשלנית במקצועו.

חירות היא ערך חשוב, וכך גם מתן בחירה ויכולת השפעה למטופל, ולפיכך איני מרגיש נוח עם הצעה להגביל פרקטיקות פרטיות של רופאים מחוץ לשעות עבודתם, אף שיש ארצות שבהן הדבר מקובל. כך שניתן עוד לסבול את ההפרטה הקיימת של מערכת הבריאות שמתאפשרת בשל הביטוחים הפרטיים.

עם זאת, קשה לראות הצדקה להרחיב עוד את מנגנוני הרפואה הפרטית על ידי קידום השר"פ בבתי החולים וכיוצא באלו רעיונות.  אכן, אם היינו מצויים במחסור נואש ברופאים, היה מתעורר צורך לשפר את תנאי השכר בענף כדי למשוך עוד אנשים מוכשרים. אבל מי שיבדוק יגלה שאין מחסור בצעירים מבריקים שחלום חייהם הוא להיות רופאים ושמוכנים לעבור לשם כך בשבעה מדורי גיהנום של פסיכומטרי ושיפור בגרויות. אם יש מחסור ברופאים – מקורו בכך שאין מספיק תקנים לסטודנטים לרפואה בארץ, וזו בעיה אחרת לגמרי.

השלום, החרם, המדינה הדו לאומית – היבטים כלכליים

הדיון במתווה קרי להסדר עם הפלסטינים הפך לדיון כלכלי בעיקרו. האם כדאי לישראל לחתום על הסכם לפני שיבוא חרם נוראי והרסני שימוטט את כלכלתה. האם כדאי לישראל לחתום על הסכם כדי שתוצף בהשקעות ובשגשוג כלכלי שאין לו גבול.

בפוסט הזה אנסה, כמיטב יכולתי והבנתי, לפזר את הערפל מעל התסריטים הקוטביים ומעל סיפורי המעשיות השונים והמשונים. אבחן שורה של טענות שמועלות בעד ונגד הסדר ואדון בהיגיון, או בחוסר ההיגיון, שמאחוריהן.

הסכם שלום יזניק את כלכלת ישראל לגבהים חדשים

הטענה הזו מופרכת לטעמי. אנשים עושים פעולות כלכליות משום שהם חושבים שירוויחו. לא ברור מדוע מאזן הרווח וההפסד ישתנה בצורה דרמטית בעקבות הסכם שלום. המצב הביטחוני הנוכחי הוא טוב, ואף אם הסכם שלום ישפרו, השיפור לא יהיה משמעותי. לעומת זאת, במקרה הרע, שעליו מתריע רבות נפתלי בנט, ישראל תהיה חשופה מתמיד למתקפת טרור, שעלולה להמיט אסון על המשק ולהשבית את נתב"ג.

מדברים על הטבות דרמטיות מצד האיחוד האירופי. אם מסתכלים על מצבו של האיחוד האירופי כיום, נראה שאפילו לחברותיו אינו מסוגל לדאוג, כך שקשה לראות אילו גדולות ונצורות יחולל עבור כלכלה שאינה חברה בו, עם כל הרצון הטוב.

הסכם שלום יאפשר להפחית בהוצאות הביטחון

הוצאות הביטחון הן נטל על כלכלת ישראל, והפחתה שלהן היא מבורכת.  אבל מכיוון שישראל לא תתפרק מנשקה, וזאב לא יגור עם כבש גם אחרי חתימת הסכם שלום, ההבדל בהוצאות יהיה מינורי יחסית. גיוס החובה לא יבוטל ויצטרכו מערכות הגנה מטילים ומטוסי קרב. הרי גם ירידת האיום מצד מדינות ערב אחרי האביב הערבי לא גרמה לכך שהבלטות בתל אביב ירוצפו זהב.

החרם ימוטט את כלכלת ישראל

נסיבות שבהן חרם ימוטט את כלכלת ישראל הן רחוקות מאוד מאוד. אפילו בדוגמאות הספורדאיות לחרם כלכלי כיום, ההתמקדות של המחרימים היא בהתנחלויות. מגוחך להביע חשש לאור הפגיעה בכלכלת ההתנחלויות, ואז לבוא ולהציע כאלטרנטיבה הסכם שלום שיחריב כליל חלק נכבד מהן.

חרם כלכלי שיתמקד בגבולות ישראל בקו הירוק יכול להיות הרסני, כפי שהסנקציות הרסו את כלכלת אירן והביאו אותה אל שולחן הדיונים. אבל לגיבושו של חרם אפקטיבי כזה יידרש שיתוף פעולה של ארה"ב, האיחוד האירופי, סין, רוסיה, הודו, קנדה, אוסטרליה ומדינות גדולות אחרות. אף אחת ממדינות אלו לא מעלה על דעתה צעד כזה כרגע. אפילו האיחוד האירופי העוין בחלקו כולל בתוכו מדינות דומיננטיות ידידותיות שקשה להעלות על הדעת שיאפשרו גיבוש של חרם על ישראל שבקו הירוק.

אנחנו רחוקים מרחק שנות דור מחרם כזה. לכל היותר, אם באמת הוא יגיע וימוטט אותנו, נעשה ויתורים באותה עת קשה. לא ברור למה אנחנו צריכים להלך על עצמנו אימים כבר עכשיו. זה כנראה שיקוף של אותה רטוריקת קטסטרופה שמאפיינת את האליטה במדינתנו.

ישראל לא תעמוד בהוצאה הכספית על פינוי המתנחלים

כשבוחנים השלכות של הסדר במשקפיים כספיות, אם יתפנו 80 אלף מתנחלים וכל מתנחל יקבל בממוצע מיליון ש"ח (אומדן סביר ודומה לעלות ההתנתקות), העלות תהיה 80 מיליארד ש"ח, יותר מ-20 מיליארד דולר. זה המון כסף, אבל זה סכום סביר לחלוטין להסדר שמסיים סכסוך של מאה וחמישים שנה שעיני העולם נשואות אליו, ושהעולם יסייע לו כספית בנדיבות.  לשם השוואה, זה סדר הגודל של עלות אולימפיאדה. גם עלות ההקמה של הרכבת התחתית בת"א לא אמורה להיות נמוכה בהרבה.

אבל איני אוהב הסתכלות על ענייני מקרו מהזווית הכספית. השאלה האמיתית היא שאלת המשאבים. משמעותו של סכום הכסף האגדי תתבטא בעיקר בכך שיצטרכו לספק לתושבים המפונים מגורים חליפיים בהיקף גדול, וזה לא יהיה פשוט. הביורוקרטיה התכנונית החונקת תצטרך להתגייס לשם כך כפי שהתגייסה לקליטת העולים מרוסיה.  העובדה שהאליטות ששולטות בביורוקרטיה הזו (שופטים, יועצים משפטיים, מהנדסי ערים, פקידי אוצר, פקידי ועדות תכנון, פעילי ארגוני סביבה, עיתונאים המסקרים נושאי נדל"ן וכיוצא באלו), ירחשו ככל הנראה אהדה רבה להסכם יכולה לסייע לכך. מנגד עומדים הלקחים המרים מההתנתקות ומחוסר היכולת למצוא פתרונות מהירים למתיישבים שפונו אז.

הפיתרון החלופי העדיף הוא סיפוח השטחים ומתן אזרחות לתושביהם הפלסטינים

בימין הישראלי עלתה הצעת נגד לרעיון שתי המדינות. מתוך הבנה שאי אפשר להחזיק היום תושבים תחת כיבוש ובלי אזרחות, עלה הרעיון לספח את השטחים ולהעניק לתושביהם אזרחות. בין מקדמיו של הרעיון הזה נמצאים הפוליטיקאים רובי ריבלין וציפי חוטובלי, והפובליציסט אורי אליצור.  הרעיון הזה הוא דוגמה טובה לביטוי:"לשפוך את התינוק עם המים". מתוך רצון להיפטר ממה שנראה להם כסיוט המדינה הפלסטינית, מקריבים התומכים בו את המדינה היהודית, או את עצם קיומה של מדינה מפותחת בכלל במרחב שבין הירדן לים.

נחמיה שטרסלר כתב טור יפה על המשמעויות הכלכליות של מימוש הרעיון הזה. פירושו הוא שישראל לא תוכל להיחשב עוד מדינה מערבית מתקדמת, לא תוכל להעניק שירותי רווחה ברמה נסבלת לענייה, היהודים או הערבים. בכנסת כוחו של הסקטור הבורגני, "מעמד הביניים" של יאיר לפיד, ייחלש מאוד, והאינטרסים שלו לא יישמרו. יוטלו עליו מסים כבדים כדי לממן את הסקטורים האחרים. בארץ ישרור אי שקט מתמיד, האופייני למדינות שבהן איגדו שתי קבוצות אתניות המתעבות זו את זו בכותונת משוגעים אחת. בעוד הקיצוניים משני הצדדים נלחמים אלו באלו, במקרה הטוב במלחמה דמוגרפית באמצעות הרחם, ובמקרה הרע באמצעות תתי מקלע, החלום הציוני יעלה על מטוס לברלין.

המעגליות של הכסף ומעגל הקסמים שאיננו

בתגובות לפוסט קודם שלי ראה mementoil שחורות לאג"ח האמריקני:

עלייה משמעותית של הריבית [תהיה] מה שיאלץ את האוצר האמריקאי להקדיש נתח הולך וגובר מהכנסותיו רק לתשלום הריבית על החוב הלאומי, או לחלופין להדפיס כסף כדי לשלם אותו, מה שרק יגרום לאובדן אמון נוסף, עליית ריבית נוספת וחוזר חלילה, עד לקריסת שוק האג"ח.

אני יודע שנבואת הזעם הזו מקובלת על בעלי השקפה ליברטריאנית, שרואים בכל הגדלת תקציב ממשלתי ובכל הגברת מעורבות ממשלתית בכלכלה מעשה הרסני, שיבוא עליו יום נקם ושילם.

עם כל הכבוד הראוי, אני חושב שנבואת הזעם שגויה משתי סיבות:

ראשית, אין פה מעגל קסמים. התהליך מתואר כאילו יש מעגל קסמים של הסלמה הולכת וגוברת, אך לא כן. ברגע שיהיה חשש ליכולת ההחזר של אג"ח אמריקני יהיה פיחות חד בשער הדולר לעומת מטבעות יציבים יותר. פיחות זה יוזיל דרמטית את עלויות העבודה בארה"ב ואת חובות הממשלה, וכך ייווצר אפקט שיפצה על ההידרדרות, ומעגל הקסמים יישבר.  הכוח של הפיחות הוא מה שפתח אפילו בפני מדינה כושלת באמת כמו ארגנטינה את שער היציאה מהמשבר החמור מאין כמותו שחוותה בתחילת שנות האלפיים.

שנית וחשוב יותר, המשפט "מה שיאלץ את האוצר האמריקאי להקדיש נתח הולך וגובר מהכנסותיו רק לתשלום הריבית על החוב הלאומי" אינו הגיוני לדעתי, מאחר שהוא מתעלם מהמעגליות של הכסף.

אם האוצר האמריקאי ישלם ריבית על החוב הלאומי, מה יעשו מקבלי הריבית עם הכסף הזה? יקנו איתו דברים, ומה יעשו המוכרים עם הכסף הזה? ישימו את הכסף בבנק. ומה יעשה הבנק עם הכסף? יקנה אג"ח אמריקני.. במילים אחרות, כל ריבית תשמש בסופו של דבר לממן את האוצר האמריקני. כך שהרעיון שהריבית תגרום לכך שייגמר למדינה הכסף הוא מופרך. הריבית תמיד תשוב בסוף למדינה.

מה אני רוצה לומר בכל זה? אם מדינה רוצה להרוס את כלכלתה היא יכולה. כן, כלכלתה של ארה"ב תיחרב אם תחליט להשליט על עצמה שילוב של קומוניזם עם חוקי השריעה. הרי אמריקנים רבים משוכנעים באמת ובתמים שזו תוכניתו הסודית השטנית של הנשיא אובמה.

אבל לא כל מיני אפקטים מסובכים של ריבית וגרעון יהיו אחראים לחורבן הכלכלי, אם יבוא. מה שיהיה אחראי לכך יהיה מחסור פשוט, פשוט ומובן לכל אחד כמו המחסור בנייר טואלט שיש כיום בוונצואלה.

אבל אין מחסור פשוט שכזה. להיפך אנחנו רואים, בארה"ב ובעולם כולו, פרט למדינות הקומוניסטיות והקרובות לקומוניזם, שיש יותר ויותר מכל דבר מבוקש. מצרכים אינם מתייקרים ואפילו מחירי הנפט יציבים כבר תקופה ארוכה. אם כך יש שתי אפשרויות – להודות שהמצב אינו רע כל כך, או להתחיל לחבר תסריטים שימחישו את סכנות הריבית והגרעון, אבל כאמור תסריטים אלו אינם עומדים בבחינה מעמיקה.