הצעה לחוק הראשון של הכלכלה

ימי הקורונה וההשפעות שלהם על החיים הכלכליים העלו בי רעיון, לנסח חוק ראשון לכלכלה, בסיסי כמו חוקי ניוטון לפיזיקה. ובכן זו הצעתי לחוק הראשון של הכלכלה:

פעילות כלכלית אמורה לייצר רק את הערך שהיא מייצרת.

משפט מוזר ומעגלי, אבל חשוב להפנימו. פעילות כלכלית מייצרת ערך, אין ספק בכך. למשל יזם פותח בית קפה ומארח בו סועדים. הוא מאפשר לאנשים לשבת בו וליהנות מכך שמישהו מכין להם את האוכל, מגיש להם שתיה. מנקה להם את הסכו"ם, זורק להם את השאריות, מציע להם תפריט, נותן להם מקום לשוחח בו עם ידידים, תורם בעקיפין למצבם החברתי, משפר להם את מצב הרוח.

נניח שמחשש להתפשטות נגיף הקורונה מחליט משרד הבריאות לסגור את בית הקפה. הכלכלה מפסידה את הערך שיוצר באותו בית קפה.

אם נקשיב למתנגדים לסגירת בתי קפה בכאלו נסיבות, הם לא ינמקו את התנגדותם בערך שהם מייחסים לתוצר שהופק בבית הקפה. הם ינמקו את התנגדותם בחשש להרס הכלכלה או לאובדן החוסן הכלכלי. כלומר מבחינתם בבית הקפה הנ"ל יוצרו שני מוצרים:

1)מזון, שתיה, סכו"ם נקי, פינוי שאריות, רעיונות לתפריט, מקום לשיחה עם ידידים ולשיפור המצב החברתי ומצב הרוח

2)חוסן כלכלי, שגשוג כלכלי, קידום התוצר הלאומי, זרימת כסף במשק, העדר אבטלה

על הרכיב הראשון כולם היו מבינים שצריך לוותר בימי מגפה. גם אם בתי הקפה יסגרו, אנשים ימצאו דרכים אחרות לשפר את מצבם החברתי, למשל שיחות וידיאו בווטסאפ. אוכל אפשר להכין לבד או להזמין באפליקצייה משליח. ומה בכך, בחלוף המגפה ישובו אנשים לבתי הקפה ויתיישבו בהם כפליים לפצות על התקופה החסרה. החיים קודמים לאיכות החיים.

אבל הרכיב השני מטריד רבים – על החוסן הכלכלי הלאומי קשה לוותר, גם אם אפשר לוותר על זה שאחרים יכינו לך כוס קפה או על צלחת לזניה.

לשם כך בא החוק הראשון של הכלכלה שאני מציע ומכריז: בבתי קפה לא מייצרים חוסן לאומי כלכלי. מייצרים בהם את מה שמייצרים בהם – פיצות, שייקים, שולחן נקי אחרי שהועברה עליו מטלית.

לעומת זאת, חוסן כלכלי לאומי, זרימת כסף תקינה וכדומה הם רכיבים חיוניים מאין כמוהם, אבל לא אנשי בית הקפה אמורים להיות אחראים להם אלא נגיד בנק ישראל ושר האוצר. הם יכולים לדאוג להם בין אם בית הקפה יהיה פעיל ובין אם לאו. נגיד בנק ישראל – באמצעות הורדת הריבית וניהול שער החליפין (המישור המוניטרי). שר האוצר – באמצעות הגדלת הגרעון (המישור הפיסקלי).

בטרם רפורמת כחלון

אם הדוגמה של בית הקפה במגפה לא מספקת, אני מציע לחזור לדוגמה נשכחת שהייתה אקטואלית בראשית ימי הבלוג – האם רפורמת כחלון הרסה את הכלכלה והאם אסון פוקושימה תרם לצמיחה ביפן.

במשך שנים ישבו במוקדים של החברות הסלולריות נציגי שירות ובלבלו את המוח למנויים בכל מיני תוכניות נפתלות והתחייבויות מסובכות למכשיר ולחבילת שיחות. כשכחלון חתך את כל הסיפור הזה כמו שנחתך הקשר הגורדי, היו שטענו שנגרמה בכך פגיעה למשק, להמוני מועסקים שפוטרו, לחברות הסלולר שאיבדו מיציבותן ולא היו יכולות לממן תקציבי פרסום ומופעים ראוותניים. האם זה נכון?  אם היינו חוזרים לחוק הראשון של הכלכלה שאני מציע, היינו מבינים מייד שאין בכך אמת. כאשר מישהו מבלבל לך את המוח עם תוכנית יקרה, נפתלת ולא משתלמת למכשיר פלוס חבילת שיחות וגלישה, הערך היחיד שנוצר בעולם הוא בלבול מוח. לא הצלת המשק הישראלי.

מכאן לאסון פוקושימה. אחרי רעידת האדמה והאסון הרדיואקטיבי בעקבותיה היו שחשבו שהצורך להשתקם מההרס יניע את גלגלי הכלכלה היפנית. אבל זהו דבר ביזארי – האם חורבן הוא טוב, והאם חורבן הוא הכרחי לקיומה של כלכלה? האם לא מוטב היה לכלכלת יפן ללא רעידת אדמה וללא אסון בכור גרעיני? גם כאן החוק הראשון של הכלכלה יכול לתת תשובה פשוטה. כשפינו היפנים את ההריסות ביפן או מצאו דרכים להתגונן מהקרינה, זה הערך שחוללו – פינו הריסות והתגוננו מקרינה. דברים שמוטב היה אם לא היה צורך בהם מלכתחילה. לא הניעו את גלגלי המשק היפני.

האם החוק הראשון של הכלכלה תמיד נכון?

החוק שאני מציע תמיד אמור להיות נכון. אין סיבה לכאורה שלא יהיה נכון. אבל אמיתותו תלויה בתפקוד סביר של נגיד הבנק המרכזי ושל הממשלה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא ממלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם השנייה ייצרה ערך ברור: בעקבותיה נפלו משטרים רודניים מפלצתיים, גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, והופסק, אמנם מאוחר מדי למרבה הצער, הסבל, החורבן והמוות שהמיטו על מיליונים.  היא פתחה שער לעידן רב שנים של שלום במערב והעלתה את תהליך הציביליזציה האנושי מדרגות רבות. ברם, בעיני היסטוריונים כלכליים המלחמה ייצרה ערך נוסף: היא הוציאה סופית את המשק העולמי מהמיתון שאליו נקלע בשפל הגדול.

האם באמת צריך להרוג את היטלר כדי להוציא את המשק העולמי מהמיתון? ממש לא. כדי להוציא את המשק העולמי מהמיתון היה הפדרל ריזרב צריך לדאוג רק לזרימת כסף מספקת בשנות השלושים. לרוע המזל, כפי שידוע היום, הפד פישל בגדול וגם ממשל רוזוולט דבק בטיפשות באיזון תקציבי, והכלכלה חרקה עד שהמלחמה הוציאה אותה מהבוץ. בשל כך לצורך להביס את היטלר היה ערך מוסף. אבל כפי שהחוק שכתבתי למעלה מרמז, הערך המוסף הזה היה מיותר ולא היה לו מקום בעולם שבו הנגיד והממשלה היו מתפקדים מראש באופן תקין ונכון. ממש כפי שאין מקום לחפש ערך מוסף בתחמונים של חברות הסלולר או בפינוי חורבות פוקושימה. לא שם צריכים לעשות את העבודה של הממשלה ושל הנגיד. וכך גם עם בריסטה בבית קפה, תפקידו להכין לך קפה טעים, לא להציל את הכלכלה. לצפות מהבריסטה שהוא זה שיגאל את המשק זה כמו לגעת באוזן ימין עם יד שמאל,  דרך מסורבלת להגשים יעד שיד ימין יודעת להגשים באופן פשוט.