ישובו לעיר חיילים בהמון

בשנת 1996, לפני 20 שנה, נולדו 85 אלף תינוקות לקבוצת הרוב היהודית במדינה. בשנת 2016 יוולדו כ-140 אלף. לנתון הזה יש משמעויות גדולות מבחינת הדמוגרפיה והכלכלה. הם גם מרמזים שמצוקת הנדל"ן רק תחמיר. מי שמתחיל להרגיש בשינוי הוא צה"ל. עד לאחרונה דיברו בצה"ל על מצוקת כוח אדם בשל שנתונים מצטמקים באוכלוסיה החילונית (בשנים 1975 – 1990 נותר מספר הילודים היהודים על 73 אלף). אבל הגלגל מסתובב במהירות, יחסית לקצב הצב הרגיל של דמוגרפיה.  צה"ל יקבל פתאום שפע כוח אדם. עלייה עצומה בהיקף המתגייסים בטווח זמן של שנים לא רבות. דבר כזה לא אירע מאז העלייה הגדולה מרוסיה.

נכון שהאוכלוסייה החרדית היא יצרנית תינוקות לא קטנה וחלק מהגידול נזקף לזכותה, אך הימים שבהם היה ברור שתינוק חרדי לא יעלה על מדים חלפו ופסו להם. תהליך גיוס החרדים לצה"ל המתקדם במהירות מעוררת השתאות יפגוש את פירות ההתפוצצות הדמוגרפית המפתיעה בציבור החילוני והדתי לאומי.

צה"ל כבר לא פרוש בלבנון, בעזה ובטח לא במרחבי סיני. לשם מה הוא זקוק לכל כך הרבה חיילים? זה הזמן לתת לצה"ל תמריצים כלכליים לנהוג ביתר חסכנות בכוח האדם שלו ולשחרר למשק מוקדם יותר את המוני מש"קי הממטרות. היו ימים שבהם בנות קיבלו בקלות פטור מטעמי "עודף כוח אדם". אולי הגיעה העת שישובו. כל זה אינו אומר שאפשר לוותר על גיוס החובה, רעיון שלדעתי הוא אשליה שלא תיתכן. אבל במרחב שבינו לבין המשך הבזבוז המשווע בכוח אדם צעיר ישנם עוד פתרונות.

ראשון אלו שלא היו ראשי ממשלה

עם מותו של פואד בן אליעזר נקבעת היסטוריה קטנה: הוא הפוליטיקאי הראשון בתולדות המדינה שעמד בראשות מפלגת העבודה ולא הפך לראש ממשלה. מאוד סביר להניח שבעתיד יצטרפו אליו מבחינה זו עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג, אך זה עניין לעתיד ולעת עתה קיים סיכוי תיאורטי מבחינתם להגיע לקודקוד המדינה. אבל פואד הוא הראשון שניתן לומר בוודאות שהפר את רקורד הזהב של בן גוריון ושרת, לוי אשכול וגולדה, רבין ופרס וגם אהוד ברק. שלא כמוהם הוא לא הצליח למנף את הנהגת המפלגה להנהגת המדינה. ודי ברור מדוע – פואד כיהן בתקופה שבה חזון השלום המזוהה עם מפלגת העבודה ספג מפלה קשה. המון ישראלים (ביניהם אני כותב הבלוג), שהייתה להם קודם לכן זיקה לשמאל המדיני, נטשו אותו אל מול גל המתאבדים, הרצחנות הפלסטינית חסרת הבושה, ואל מול הסרבנות שהפגינו הפלסטינים כלפי הפתרון הנדיב שהוצע להם. כשר ביטחון היה שותף למדיניות הבזבזנית בחיי אזרחים של אריק שרון שקבע כי הבלגה היא כוח. למוד טראומת מלחמת לבנון הגיב שרון על פיגועים בהפסקות אש חד צדדיות. אולם אחרי שהפיגוע במלון פארק הגדיש את הסאה, הוביל פואד כשר ביטחון את אחת ההכרעות הצבאיות המרשימות ביותר בתולדות המלחמה בטרור – הכנעת הטרור הפלסטיני בחומת מגן ובפעילות הצבאית שאחריו.

פואד היה ביטחוניסט ערמומי, לא יונה צחורה, אך אפילו לו לא היה סיכוי לרכוש את אמון הציבור הישראלי במציאות שאחרי קריסת תהליך השלום. הקריסה ההיא התרחבה מאז לקריסת המרחב הערבי כולו, והאנרכיה שצה"ל הצליח למגר אז בדי עמל מיהודה ושומרון כבר מזמן הגיעה לשערי דמשק. את המציאות הזו לא חזתה מפלגת העבודה. נביאיה וחוזיה ראו בעיני רוחם מציאות הפוכה. דרכה של המפלגה הגיעה למבוי סתום קצת לפני שזיכתה את פואד בקדנציה קצרה בראשה.

בחירות של תשוקה

ראיתי בסוף השבוע את הסרט התיעודי "ווינר" על הפוליטיקאי היהודי הניו יורקי אנתוני ווינר. ווינר נאלץ להתפטר מתפקידו כחבר בית הנבחרים אחרי שנחשפו הודעות גסות ששלח לנשים. הכול התחיל בפאדיחת אינטרנט טיפוסית – הודעה שלו שהייתה אמורה להישלח באופן פרטי וכללה תצלום של בליטה במכנסיו נשלחה להמוני העוקבים הרגילים בטוויטר. מכאן התחיל מחול שדים שבו נחשפו פרטנריות התכתובות הגסות של ווינר, והוא נאלץ לפרוש מהקונגרס בבושת פנים. גורלו הפוליטי היה כגורל המושל היהודי של ניו יורק, אליוט ספיצר, שהתפטר אחרי שנתפס הולך לזונות.

אבל ככלות שנתיים החליט ווינר לעשות מעשה נועז – לשוב ולהתמודד על משרה פוליטית בכירה, ראשות העיר ניו יורק, ואפילו לתת לצוות צילום ללוות אותו תוך כדי. מהצילומים האלו מורכב הסרט התיעודי שזכה בתשבחות המבקרים. בתחילה היה נראה שהקהל בניו יורק מוכן לתת לווינר הזדמנות נוספת. בתקופה מסוימת הוא הוביל במירוץ. אולם אז לרוע מזלו נחשפו התכתבויות נוספות שלו, שהראו שהוא חסר תקנה – הוא המשיך לפלרטט עם נשים בבוטות גם הרבה אחרי שנאלץ להתפטר מהקונגרס בשל אותו מנהג עצמו. הקמפיין של ווינר קרס והוא סיים את הבחירות עם 4% מהקולות.

לאורך כל הדרך עומדת לצידו של ווינר אשתו המוסלמית, הומה אבדין. אבדין היא היועצת הקרובה ביותר להילארי קלינטון ולפיכך צפויה להיות בארבע השנים הקרובות, אם לא תהיה סנסציה פוליטית בנובמבר, להיות אחד מבני האדם המשפיעים באמריקה. לאורך הסרט אבדין סופגת בשקט את מעידות בעלה ומוכנה להתייצב מאחוריו.

ככל שראיתי את הסרט הערכתי יותר ויותר את הפוליטיקה הישראלית ואת התקשורת הישראלית שלא נכנסת לנבחרי ציבור לתחתונים. מה בעצם עניינו של הציבור שהפוליטיקאי חולה סקס? האם יש ראיה מחקרית כלשהי שפוליטיקאים שמזנקים ממיטה למיטה הם פחות טובים לציבור? באחד הקטעים המעניינים בסרט רואים בוחר חרדי מתעמת עם ווינר על התנהלותו האישית, נושא שלגביו ווינר מגיב בכעס, אך מוכן להתווכח עליו וטוען שאין זכות לאדם אחר לשים עצמו כשופט בו. אז פולט החרדי משפט עוין באשר לבחירתו של ווינר להתחתן עם מוסלמית, וזהו כבר דבר שהוא מעבר לגבולות הדיון באמריקה. מנגד סביר להניח שהבוחר הישראלי לעולם לא היה סולח לפוליטיקאי יהודי שהיה מתחתן עם מוסלמית, אך מאוד אדיש לגבי מסרונים גסים מחוץ לנישואין. במציאות הישראלית היום רק להתנהלות מינית שנעשית נגד רצון הפרטנרית אין סליחה ומחילה. כמו הסיפורים המבהילים שנחשפו על רחבעם זאבי בתחקיר הטלוויזיה לגביו, כמו הסיפור שגודע את המסלול הצבאי המזהיר של אופק בוכריס וכמו מה ששלח את משה קצב לכלא וקטע את הקריירה של סילבן שלום.

באשר לקשר מיני שנעשה ברצון שני הצדדים המציאות הפוליטית מחוץ לארה"ב סלחנית יותר. טוב שכך. קלישאות הבל כמו "מי שבוגד באשתו יבגוד בבוחריו" אינן משקפות אמת פסיכולוגית. אנשים יודעים להתנהג בצורה מאוד שונה בתחומי חיים שונים, והפיתויים שמציב היצר המיני אינם דומים לדברים הקובעים האם פוליטיקאי ייחשב למוצלח או לא. אין כל קשר בין ניאופיו הכפייתיים של משה דיין לבין שיקול הדעת השגוי שלו במלחמת יום הכיפורים. הצלחותיו ושגיאותיו של ביבי נתניהו כראש ממשלת ישראל יישפטו לגמרי במנותק מסיפור הקלטת הלוהטת. ההתמכרות למין של ג'ון קנדי לא פגעה ביכולתו להגן על העולם החופשי בעת משבר הטילים בקובה. ביל קלינטון היה נשיא מוצלח שהוביל את הכלכלה האמריקנית לשגשוג על אף סיפור מוניקה לווינסקי. גם התלונה על כך שפוליטיקאים נואפים מסתבכים בשקרים אינה לעניין. אין שום תמריץ הגיוני לדבר אמת כשמקשים עליך בשאלות לא נעימות על חייך הפרטיים, ורק אדם לא שפוי ייצמד לאמת בתנאים אלו.

בסרט עוררה את הערכתי יכולתו של ווינר לקום מהקרשים, לשוב לקמפיין רק כדי להופיע מדי יום באסיפות בחירות ובתוכניות אירוח שבהן יוזכרו לו שוב ושוב רגעיו האישיים המשפילים, על אף הרלוונטיות האפסית שלהם לנושאי הבחירות. הוא הצטייר בעיניי כפוליטיקאי מעולה. מה שחשוב לפוליטיקאי בקריירה שלו זו היכולת שהפגין לשלוף עוד נשמה חיונית אחרי שהיה נדמה שמאגר שבע הנשמות שלו כבר תם והתכלה. בליטות אזור החלציים ותאוות אזור החלציים לא באמת אמורות לעניין את הציבור.

ההשקעה שלא עלתה בעשן

אם היינו חוזרים אחורה במנהרת הזמן חמישים שנה, באיזו מניה ממניות מדד ה-S&P 500, היינו בוחרים להשקיע?

בטח לא בפיליפ מוריס. בוודאי לא היינו רוצים להשקיע בחברה חסרת עתיד שהגרף של צריכת המוצרים שלה נראה כמו גרף עישון הסיגריות באמריקה.

 

למטה נמצא גרף מקרי המוות מסרטן בקרב גברים, וסרטן הריאות נמצא הרבה מעל כל שאר סוגי המחלה. מסיבות מוסריות ותועלתניות כאחד בוודאי לא היינו רוצים להשקיע בחברה שאלו התוצאות האיומות שגורם המוצר שלה. בפרט כאשר בעשורים האחרונים יש שיפור מבחינת תוצאות אלו בעיקר בשל הירידה בצריכת אותו מוצר:

אבל כפי שמגלה הספר "מניות לטווח הארוך" של ג'רמי סיגל, פיליפ מוריס הייתה ההשקעה הטובה ביותר לאורך שנים בין מניות מדד ה-s&p500 ובהפרש עצום. התשואה השנתית הייתה גבוהה פי שניים מזו שעל המנייה הממוצעת (10%), וכשמגלגלים הבדל כזה באופן אקספוננציאלי על פני שנים רבות, מתקבל פער דמיוני בתשואה. התשואה נמדדת אצל סיגל על פי מתודולוגיית המעקב המקובלת שבה מתייחסים לדיבידנדים של חברה כאילו שימשו כדי לקנות בהן את מניותיה בזמן שבו חולקו. פיליפ מוריס הייתה מציאה ממש. היא חילקה דיבידנדים שמנים וניתן היה להשתמש בהם כדי לקנות אותה בזול, כי מי יקנה ביוקר חברה שהמוצר שלה הוא כל כך בעייתי.

החזר שנתי לתקופה 1957-2012 בקרב המניות המובילות במדד:

כאן המקום לציין שמאז כתב ג'רמי סיגל את ספרו לפני ארבע שנים, פיליפ מוריס הספיקה כבר לעלות פי שניים.

סיפורה של מניית פיליפ מוריס מורה לנו שהשקעה נגד הזרם עובדת. אישית אני מאמין גדול ברעיון הזה ולכן השקעתי במניית ליהמן ברדרס בשיא המשבר הפיננסי ב-2008… טוב, זה לא תמיד עובד.
השוק חכם ומשקלל את מסקנות העבר ועל כן מורשת ההצלחה של השקעה נגד הדעה הכללית יכולה לגרום לכך שהשקעות כאלו כבר לא יהיו כל כך זולות בסבבים הבאים. ובכל אופן הטבע האנושי לא משתנה כל כך מהר וגם לא חוקיו הבסיסיים ובראשם חוק העדר. אם אתם נחושים להשקיע במה שמעורר בכל מכריכם בוז וזלזול, זו עובדה שמשרתת אתכם.

למה צריך מסים?

ההתרחשויות הכלכליות בעשור האחרון, בפרט ריבית האפס העקשנית על חובות של מדינות עמוסות חוב, מגלות אמת סנסציונית: מדינות יכולות ללוות או להדפיס הרבה יותר כסף משהן מקבלות במסים ולא יקרה שום דבר רע.

העובדה הזו מעלה שאלה פרובוקטיבית: למה בכלל צריך מסים. מסים הם נטל מעיק ומתסכל  הפוגע בתמריצי האזרחים והתאגידים להתפרנס ביושר. בעולם ללא מסים תשתפר מאוד מערכת התמריצים, תגדל הצמיחה, ואנשים יהיו מאושרים.

התשובה היא פשוטה: אנחנו רוצים שהמדינה תמשיך לספק שירותים בתחום הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה. המדינה יכולה להדפיס את הכסף כדי לממן זאת, אבל אם מדי שנה היא תכניס לשווקים המון כסף חדש מבלי לנטרל כסף קיים באמצעות מיסויו והחרמתו, כמות הכסף תגדל בקצב רצחני כל הזמן. גידול מטורף בכמות הכסף התרחש כבר בשנים האחרונות בזכות צניחת הריביות וההקלות הכמותיות. אך יש הבדל בין גידול בכמות הכסף שבידי בנקאים ואי אלו עשירים לבין גידול בכמות הכסף בידי ריקי מחדרה ודומיה. הכסף של ריקי הולך ישירות לקניית מלפפונים, עגבניות וחיתולים. יותר מדי כסף בידי ריקי וחברותיה יעצים את התחרות על מוצרי היסוד האלו ויקפיץ את מחיריהם עד כדי כך שהמטבע יאבד מערכו ואנשים יעדיפו לנקוב במחירים במט"ח ואז איש לא יתייחס ברצינות להדפסות המטבע של הממשלה. הן יבוצעו במטבע חסר משמעות.

ההבנה למה צריך מסים היא טריוויאלית אך גם חשובה. חשובה כי היא מלמדת אותנו שלא מאזנים כספיים של מדינות מחייבים מסים אלא בעיית אינפלציה ולכן רק מעקב אחר מגמות האינפלציה יתן לנו תובנות על שיעור המס הרצוי.

יש עוד השלכה חשובה להבנת הבסיס לצורך במס. תמיד פופוליסטים אוהבים להטיף לנו שניתן למסות את העשירים במקום את העניים ואת מעמד הביניים. אולם כאשר מבינים שמטרת המסים היא מניעת התייקרות מוצרי הצריכה השוטפים של העניים ומעמד הביניים, ברור שדווקא את כספם של אלו יש לקחת במסגרת הטלת המס. לקיחת כסף מהעשירים אולי תפחית את התייקרותם של דירות פאר ברוטשילד ושל יאכטות במרינה ובכלל של מוצרי השקעה לעשירים, אך אין חשיבות חברתית וכלכלית מיוחדת למניעת אינפלציה במוצרים אלו. 

ארלוזורוב פינת הכלכלנים היהירים

כדאי לקרוא את הטור האחרון של מירב ארלוזורוב. ארלוזורוב כותבת על השיעור שקרנית פלוג נתנה כביכול לראש הממשלה נתניהו, על הסכנות בגירעון ועל החומרה הגלומה בהחלטתו להוריד מסים בד בבד עם הגדלת הגרעון. ראש הממשלה, כותבת ארלוזורוב בנימת ניצחון, החל לנוע באי נוחות.

הדעה המובעת אצל ארלוזורוב אינה משקפת כבר את המיינסטרים של כלכלני המערב, שהצליחו להתפכח מקלישאות הצנע אחרי 8 שנות משבר פיננסי, אך אין להכחיש שהיא מבטאת את חכמת המיינסטרים של כלכלני ישראל הממשלתיים. ארלוזורוב אוהבת לדקלם את משנתם בנאמנות של מגישת חדשות בערוץ הראשון של משטר טוטאליטרי. כל פעם שתתרשמו מבעלי סמכות, מכאלו המביעים בביטחון דעה המקובלת על המומחים בשטף כזה שמותיר ספקנים חיוורים, מגמגמים וחסרי אונים, הביטו מבט בהגיגיה של ארלוזורוב, והפנימו שהתואר שזכו בו או הביטחון העצמי המוגזם אינם מקנים למומחים יתרון. יתרונם היחיד הוא שאם הם עובדים במסגרת פרדיגמה מדעית, היא הקנתה להם את היכולת ואת הנכונות לאסוף בשקידה ממצאים אמפיריים ולבנות מהם מסקנות בזהירות. ברגע שבו הם נוטשים את הסקת המסקנות הנשענת על התבוננות קפדנית במציאות לטובת דת, בין אם היא כוללת סגידה לכוחות על טבעיים, ובין אם היא כוללת סגידה למספרים קדושים (60% חוב, 3% גרעון, מתווה חוב יורד..), אין להם שום דבר ללמד אתכם.

יש מים, אין אפס

סיינטיפיק אמריקן פרסם בחודש שעבר מאמר מאוד מעניין על הישגי ההתפלה בישראל. שנת 2008 הייתה שנת יובש חריפה במזרח התיכון. כולנו זוכרים את הפרסומת שבה פניה של הדוגמנית הפכו למדבר צחיח וביטאו את התייבשותה של ישראל. ישראל יצאה מהמשבר על ידי כך שהחלה בפרויקט שאפתני של התפלת מי ים התיכון, וכיום יש לנו יותר מים משאנו צריכים. המאמר בסיינטיפיק אמריקן מנגיד את ישראל מול סוריה שהחקלאים שלה סבלו קשות מהבצורת וזו הנביטה בהם את זרעי ההתקוממות שהפכה למלחמת האזרחים הגדולה שסוריה עדיין שרויה בה.

מהו מוסר ההשכל מהניגוד הזה בין ישראל שבעקבות הבצורת פנתה לפתרון טכנולוגי מתקדם לבין סוריה שפנתה למחזה בלהות של רצח המוני והרעבה? בעיניי הדרך הנכונה להבין את הניגוד היא לראותו כעימות בין תפיסה של העולם כזירה למשחק סכום אפס לבין תפיסתו כמקום שבו שיתוף פעולה יכול ליצור משאבים חדשים.

כאשר מאמינים שהעולם הוא משחק סכום אפס, הפיתרון למחסור הוא מאבק שבו האחד יגזול משאבים מהשני. מאבק כזה יכול בקלות להדרדר לאכזריות ימי ביניים מטורפת כמו שרואים בסוריה וכמו שמגלמת סדרת הטלוויזיה משחקי הכס.  כאשר רואים את העולם כזירה לשיתופי פעולה שיכולים ליצור דברים שגדולים מסכום החלקים שלהם, אפשר לחשוב על פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות שיועילו לכולם. ובאמת טכנולוגיית ההתפלה הישראלית מניבה פירות גם עבור הפלסטינים והירדנים וגם מצרים מתעניינת.

הנטייה לראות את החיים כמשחק סכום אפס היא דומיננטית אצל הערבים, אשר תרבותם לא עברה מודרניזציה והם עדיין חיים בנפשם את העולם המדברי הצחיח שבו נדדו אבותיהם ושבו כל משאב שהחיה אדם אחד היה צריך לבוא על חשבון משאב שצרך אדם אחר. גם באומות המערביות רואים התעוררות של תפיסות משחק סכום אפס פרימיטיביות מהסוג הזה, בפרט אצל דונאלד טראמפ המתנגד להסכמי סחר חופשי.

באופן מעניין גם הכוחות שנחשבים פרוגרסיביים ומתקדמים בעולם המערבי לא בחרו להתנער לחלוטין מגישת משחק סכום האפס ליחסים בין הקבוצות. הם רק שינו את הקבוצות. הם אינם אוהבים לדבר על עימות בין קבוצות אתניות. במקום זאת הם אימצו לעצמם תפיסת משחק סכום אפס בכל הנוגע ליחסי עשירים ועניים, כפי שמתגלמת כיום בהגותו של אליל השמאל הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. מיסוי דרקוני על העשירים נתפס ככלי לשפר את רמת חייהם של העניים. זאת על אף שניתוח רציונלי יראה שתפיסה כזו שגויה ומנותקת מהמציאות המודרנית.

בעולם המודרני שבו אנו חיים, שבו שיתופי פעולה לצד תמריצים נכונים מובילים לצמיחה כלכלית ולהתקדמות טכנולוגית מדהימה במהירותה, תפיסה של החיים כמשחק סכום אפס היא רעיון נורא. בעולם העבר שבו שבויה הציביליזציה הערבית, זהו גורל כמעט בלתי נמנע.

הנגיף האנטישמי

גדעון לוי פרסם לפני כמה ימים מאמר שטנה כלפי מדינת ישראל. לא אירוע סנסציוני. עיתונאי השמאל-מרכז האמריקני המשפיע (והמקורב מאוד לאובמה) ג'פרי גולדברג הודיע בתגובה שיוותר על המנוי שלו בעיתון הארץ. ניאו נאצים שולחים לו לינקים למאמרי הארץ, הוא סיפר.

גדעון לוי פרסם מאמר תגובה שבו כמובן המשיך לגולל את זוועות הכיבוש, אבל משפט אחד ממנו שבה את תשומת לבי. משפט שהיה מעניין יותר מהשאר:

הייתי שמח לדעת מי הם ה"ניאו־נאצים" שמפיצים את מאמרי: הרי הניאו־נאצים והימין הקיצוני הם כיום הטובים שבידידי ישראל. האם התכוון גולדברג, ש-BDS הם הניאו־נאצים?

גדעון לוי פשוט לא מודע לתופעה מרתקת שלפני עידן המדיה החברתית הייתה באמת די נסתרת מעין, אבל היום, עבור מי שעוקב, היא מעוררת תדהמה וחלחלה. יש המון בני אדם שפעילים באינטרנט ומבטאים ברשת את השקפותיהם ומשלבים בין אידאולוגיה ניאו נאצית שנסובה סביב גזענות לבנה לבין שנאה עמוקה לעם היהודי ולמדינת ישראל. אין להשקפות האלו הד גדול בפוליטיקה של ימינו, משום שהימין הקיצוני במערב עבר להתרכז בשנאה לאסלאם וזנח את היהודים לנפשם. פה ושם, בפוליטיקאים כמו ז'אן מרי לה פן ופט ביוקנן, אפשר למצוא דוגמאות להשקפה הימנית האנטישמית. אך מי שחשוף כמו ג'פרי גולדברג לתגובות ברשתות החברתיות רואה שלא מדובר בקומץ פוליטיקאים מזדקנים אלא בהמון אוחזי מקלדת ארסיים. הגזענים הלבנים מהסוג הזה שונאים מוסלמים, אך שונאים יהודים יותר ולכן אוהבים ללהג באמפתיה מזויפת על סבל הפלסטינים תחת היהודים. טענתם המרכזית היא שקיים קשר יהודי להחליש את המערב באמצעות החלשת זהותו הלבנה והפצת ערכים הומאניים מזויפים, ויחסם של היהודים לפלסטינים חושף הזיוף שבהומאניות הזו. אלו השקפות עם הד היטלריסטי ברור.

מה משמעותן של דעות כאלו בימינו? ברור לכאורה שהאיום משמאל על היהודים ועל ישראל יותר גדול מהאיום מימין. האנטישמיות של מלחמת העולם השלישית מול הטרור האיסלאמי קשורה יותר לשמאל ולאסלאם מאשר לאנטישמיות הימנית של מלחמת העולם השנייה.

נראה שהאנטישמיות הימנית היא כמו השפעת שגבתה מיליוני קורבנות ורוקנה ערים שלמות לפני מאה שנה. נגיף שכרגע צומצם, הוחלש ובודד. אבל בכל רגע אנו עומדים בפני סכנה, גם אם היא בסבירות נמוכה, למוטציה הרסנית ועל כן יש לפקוח שבע עיניים. בתקופה הזו העובדה שבקרב תומכי דונלד טראמפ יש ריכוז גבוה במיוחד של כאלו שנושאים את הנגיף הימני האנטישמי מטרידה במיוחד.