סמי פרץ, כתב דה מרקר, מוצא אשם קלאסי בכך שהמדינה מתקשה לממן ביטוח סיעודי לאוכלוסיית הקשישים, ושמחזות זוועה כגון אלו שנחשפו לאחרונה בבתי אבות ברחבי הארץ קורים. החרדים אשמים. הם אינם עובדים, ועל כן ביטוח סיעודי שימומן מהגדלת מס הבריאות על משלם המסים יהווה דרך לסבסד זקנים חרדים על חשבון עובדים צעירים, דבר שקשה לקבלו.
באופן כללי אני בסדר עם האשמת חרדים, ואיני נמנה עם אלו הרואים בכך חיפוש מכוער של שעיר לעזאזל. החלטתו של הציבור החרדי שלא למצות את כושר השתכרותו מחד אך להסתמך על מדינת הרווחה מאידך היא סוג של טפילות בעייתית. יש להוקיע אותה ויש להפעיל כל תמריץ ראוי אפשרי כדי לשנותה. אבל לא כאן, לא בנושא הספציפי הזה. זאת מאחר שנושא מימון תוחלת החיים המתארכת, אך הלאו דווקא איכותית של הזקנים בישראל, הוא בדיוק הנושא שבו החרדים אינם טפילים כלל. מעבר לכסף, התנאי הנדרש לצורך טיפול נאות בזקנים הוא קיומה של אוכלוסיה צעירה גדולה, וכאן החרדים אינם שוקטים על השמרים: הם מייצרים נפשות צעירות בקצב מסחרר. שיעור הילודה החרדי גדול פי שלושה מהחילוני. לדבר זה יש תוצאות דמוגרפיות מעוררות השתאות, שמעטים מודעים להן. שיעור היהודים החרדים גדול פי חמישה בקרב השכבה הצעירה של האוכלוסייה לעומת שכבת הפנסיונרים. סבסוד של זקנים הוא אם כך סבסוד של חילונים בעוד שסבסוד של ילדים וצעירים במדינה הוא במידה רבה סבסוד של חרדים. מעניין לציין גם כי בשל שיעור הילודה החרדי סביר להניח שבעתיד הלא רחוק שיעורם של החרדים בקרב החיילים יתקרב לשיעורם באוכלוסיה היהודית, אפילו אם שיעורי הגיוס בתוכם יוותרו נמוכים משמעותית מאלו של שאר הצעירים היהודים במדינה.
ההחלטה להוליד הרבה ילדים היא החלטה אישית, שנושאת עמה מחיר לא מבוטל עבור האב והאם. להחלטה זו יש מגוון השלכות חברתיות לכאן ולכאן. אחת ההשלכות החיוביות הברורות היא שבחברה שבה הרבה אנשים בחרו להוליד הרבה ילדים יש יותר משאבים להקדיש לזקנים, המהווים אחוז קטן מהאוכלוסייה. הנורמות החברתיות החרדיות המעלות על נס כיבוד הורים המצווה בין עשרת הדברות תורמות גם הן לכך. אפשר לתקוף את החרדים על הרבה דברים שבהם הם טפילים, אבל נושא רווחת הזקנים הוא ממש לא הנושא המתאים למתקפה שכזו.
תמריץ 