Archive for יולי, 2013

כאב סתמי

30 ביולי 2013

"כואב, אבל שווה", כותבת מירב ארלוזורוב על התקציב, וטוענת שהקיצוצים מנעו אסון.

http://www.haaretz.co.il/1.2084182

ואילו אני שב ואומר, כפי שכבר כתבתי בעבר, שאין שום הוכחה ואין שום דוגמה בעולם לטענה העיקרית של מירב ארלוזורוב. הטענה לפיה תקציב גרעוני שנקוב במטבע המקומי (לא במט"ח), מחולל איזשהו נזק ומשבר גדול. בטח שלא במצב שבו הריביות הן קרובות לאפס והאינפלציה קרובה לאפס. הרי אם האינפלציה והריביות קרובות לאפס הדבר מעיד שאין השתוללות של זרימת כסף במשק, אלא ההיפך הגמור – יש מחסור בכסף, ולפיכך התקציב צריך להתרחב, לא להצטמק.

יש אינספור דוגמאות הפוכות לטענה הפשטנית של ארלוזורוב, שלפיה גירעון הוא אסון. כל כלכלות המערב המרכזיות סוחבות היום גירעון גדול מזה שהיה לישראל, פי כמה וכמה. והדעה של הכלכלנים המובילים היא שכדי שכלכלות המערב ייצאו מהמשבר הן צריכות דווקא להגדיל עוד את הגירעונות. למה יפן, מדינה עם גירעון של 10% (פי 3 לפחות מהגרעון של ישראל), לא שרויה בקיצוצים אלא נמצאת עכשיו בתוכנית של תמרוץ תקציבי, והשווקים שם עלו בטירוף? כי כולם מבינים שהאמת הפוכה ממה שמירב ארלוזורוב טוענת.

ומה הסיפור עם החובות של ספרד ויוון? החוב של ספרד ויוון נקוב באירו, מטבע שאין להן כל שליטה עליו. החוב של ישראל הוא בשקלים, מטבע שהיא יכולה להדפיסו כרצונה. לכן החוב הספרדי הוא אסון, והחוב הישראלי חסר משמעות. יחי ההבדל הענק.

ומה פשר הכמיהה לכאב?

בכל אופן אני מודע לכך שהאינטואציה של הרבה אנשים, אפילו כאלו שלא מתיימרים להבין דבר בכלכלה, זהה לזו של מירב ארלוזורוב. אני חושב שהדבר נובע ממשהו בראשיתי עמוק בתוכנו, איזו אמונה עמוקה בנפש האדם שכדי שיהיה טוב, צריך שיהיה סבל גדול קודם. בתקופות אפלות בתולדות האנושות, קו המחשבה הזה הוביל כנראה לקורבנות אדם (קישור מעניין ועדכני בנושא). בתקופתנו הנאורה יותר, האינטואיציה הזו מובילה ממשלות לחשוב ששיקום הכלכלה יבוא על ידי עשיית דברים שהם ההיפך הגמור ממה שצריך – במקום לעודד צריכה ויזמות, מחריבים אותן בכך שהופכים את הציבור לעני יותר. זה אינו כאב בונה, זהו כאב סתמי.

ולגבי החרדים

טענה נוספת שארלוזורוב הדגישה במאמרה היא שהקיצוצים לחרדים מהווים נקודת אור בתקציב. עם הטענה הזו אני מאוד מסכים מחד, ומאידך לקיצוצים האלו היה יותר כוח בתקציב מרחיב שהיה יוצר מקומות עבודה שאליהם חרדים מחפשי פרנסה יכולים היו לפנות. כאשר מצד אחד מקצצים לחרדים ומצד שני מכניסים את המשק למיתון ומקטינים את מספר מקומות העבודה, זו סתם אכזריות.

ובכל אופן לא אבדה התקווה

ועדיין, גם אחרי התקציב הגרוע הזה – יש שתי קרני אור.

ראשית, דווקא בגלל שבעולם כולו המדיניות שארלוזורוב מקדמת היא כבר לא כל כך פופולארית, ומנהיגי המדינות כבר לא להוטים כל כך לקצץ ולקצץ, ייתכן שתבוא התאוששות עולמית שתועיל גם לנו.

שנית, אם ייבחר נגיד ראוי לבנק ישראל, הוא יכול להושיע את המשק על ידי הורדות ריבית נוספות, כל הדרך אל האפס המוחלט, או\ו על ידי פיחות משמעותי בשקל. דא עקא, בתסריט כזה, ובהנחה שלא נחזה בפרץ של בניית דירות, רוכשי הדירות האומללים יהיו אומללים עוד יותר.

מודעות פרסומת

אבי בן בסט מועמד גרוע מאוד לתפקיד נגיד בנק ישראל

30 ביולי 2013

אחד השמות החדשים שנזרקים לאוויר כמועמד לנגיד הוא אבי בן בסט. זו באמת בחירה איומה ונוראה!

גוגל מגלה שהבן אדם הוא פשוט אומר שטויות סדרתי.

למשל בכתבה בדה מרקר

די בציטטה האווילית הזו, כדי להבין כמה מסוכן למנותו כנגיד

"צריך להיזהר שלא לעבור בשום אופן את רף הגרעון של 3% מהתוצר. ראינו מה קורה למדינות שאימצו שיעור גרעון גדול".

 זו כמובן שטות קולוסאלית. אין שום בעיה עם גרעון ואפילו גירעון עצום, כאשר הריביות קרובות לאפס, וכאשר הגרעון הוא במטבע המדינה. יפן תעיד ועוד הרבה ארצות אחרות שיש להן גרעון גדול בהרבה מזה של ישראל, והוא לא גורם להן כל נזק.

אבל על כך עוד ניתן היה לסלוח לו. זה אומנם אסון שאדם עם דעות כאלו יתמנה לנגיד, אבל ההשקפה המטופשת שהביע היא עדיין, למרבה הצער, ההשקפה המקובלת בקרב כלכלנים ישראלים.

אבל עיון בראיון מגלה שרוב מה שיש לו להציע לשיפור המצב הכלכלי זה עוד ועוד מסים.

וגם בראיון אחר בגלובס

מתברר שהבן אדם גם הכין הצעה לגיוס החרדים. מה שמאפיין את ההצעה הזו זה ניתוק מוחלט מהמציאות. אין שום מצב בעולם שחרדים יסכימו להתגייס לפי המתכונת שהציע בן בסט. ואז מה יהיה?

בן בסט מציע כמובן גם רעיונות טובים כמו שחרור קרקעות לבניה או הורדת תקציבים לישיבות החרדיות, אבל בכל דבר שבו ההצעה שלו מקורית יחסית ושונה מהנורמה, הוא פשוט אומר דברים אוויליים. בעיקר נראה שהוא לא מבין שהדבר החשוב ביותר בכלכלה זה תמריצים, לא מיסים, לא גובה הגרעון ולא חקיקה מנותקת מהמציאות.

ליאו ליידרמן – במקום שבעלי תשובה עומדים

29 ביולי 2013

הזובור המכוער שהעבירו בו את יעקב פרנקל השיג את מטרתו. פרנקל הסיר את מועמדותו, ועכשיו צריך לראות מי יבוא במקומו כנבחר ראש הממשלה לתפקיד נגיד בנק ישראל.

השמועות מדברות על ליאו ליידרמן. עשיתי קצת גוגל כדי לגלות מה השקפותיו בנושאים המרכזיים שעל שולחנו של בנק ישראל והתרשמתי בסך הכול לטובה.

בפרט, הוא מבין שבעיית האינפלציה היא פאסה. אמיתה שכתבתי עליה כבר בעבר.

מה שמעניין הוא שב-2009 הוא חשב לגמרי אחרת והזהיר מפני "אינפלציה אלימה" כתוצאה מהדפסות הכסף של הבנקים המרכזיים.  היכולת לשים לב לכך שהמציאות שונה ממה שחשבת בתחילה היא לא כל כך טריוויאלית, וליידרמן ראוי להערכה על השינוי בתחזיות. כלכלנים המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית בארה"ב עדיין לא מוכנים להודות בכישלון המוחלט של ניבויי האינפלציה שלהם.

 

מי יהיה נגיד הבנק האמריקני הבא, ולמה זה משנה לנו

26 ביולי 2013

בארצות הברית מתנהל דיון תקשורתי סוער סביב זהותו של יושב ראש הפדרל ריזרב הבא, זה שיחליף את בן ברננקי. כל אחד שמבין קצת מקרו כלכלה, מבין שזהותו של יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית היא הגורם המשפיע ביותר על כלכלת ארצות הברית, ומכיוון שכלכלת ארצות הברית היא הקטר המניע את העולם, זהותו היא גם הגורם המשפיע ביותר על הכלכלה העולמית, ובכלל זו הכלכלה של ארצנו הקטנה.

המועמדת הכמעט ודאית היא ג'נט ילן, והמדיניות שהיא צפויה לנקוט בה היא סובלנות גבוהה לאינפלציה, וסובלנות נמוכה לאבטלה, עמדה ההופכת אותה ל"יונה" במונחי מדיניות מוניטרית. עמדה כזו צפויה להתבטא בהפחתות ריבית ובהדפסות כסף, ולפיכך להפעיל לחץ כלפי מטה על הריביות של העולם כולו.

לאחרונה עלו שמועות שהמועמד המועדף על אובמה הוא דווקא לורנס סאמרס, מי שהיה שר אוצר בממשל קלינטון. סאמרס טען בעבר שהורדת הריבית לאזור האפס מעודדת בועות ולכן אינה אמצעי מועדף לתמרוץ הכלכלה. הדרך הטובה יותר בעיניו לתמרוץ הכלכלה היא תמרוץ פיסקלי, כלומר הרחבת הגרעון.

עמדתו של סאמרס היא לדעתי עמדה נכונה, אבל בסיטואציה הפוליטית העכשווית בארה"ב היא אינה מתאימה. הפוליטיקאים הרפובליקנים אימצו, מתוך שנאה מטורפת לאובמה, עמדה מטופשת והרסנית שמחבלת בכל ניסיון להרחיב את התקציב. שיטת הממשל האמריקנית, שמשום מה נחשבת אצלנו לשיטה היוצרת שלטון חזק ואפקטיבי, למעשה יוצרת סיטואציה בלתי אפשרית שבה נשיא ממפלגה אחת משותק בידי בית נבחרים הנשלט בידי מפלגה אחרת. בסיטואציה זו הרחבה תקציבית היא בלתי אפשרית פוליטית, שכן אין לה סיכוי לעבור בבית הנבחרים. במצב זה, רק נחישותו של הבנק המרכזי להוריד את הריבית לתחתיות מצילה את כלכלת העולם מהתרסקות. לכן יש לקוות שהנשיא אובמה ימנה את ילן, שככל הנראה הבנק המרכזי בראשותה יפגין נחישות כזאת, ולא את סאמרס, שאולי יחטוף רגליים קרות בנושא.

דבר אחד משותף לסאמרס, ילן, לנגיד הבנק הקודם בן ברננקי וגם לקודמו אלן גרינספן – כולם יהודים.

רחמנא ליצלן, חוקי הכלכלה עובדים

24 ביולי 2013

"הקבלנים בירושלים תקעו סכין בגב", טוענים במשרד השיכון.

מה הבסיס להאשמה החמורה? ובכן, משרד השיכון העניק מענק לזוגות צעירים הרוכשים דירה בירושלים. במקום שהמענק יקל על קניית הדירות בידי הזוגות, הוא הביא להעלאת מחירי הדירות בירושלים, ובעצם זרם ברובו לכיסי הקבלנים. כמה מפתיע. או שלא.

חוקי הכלכלה פשוטים ומסתכמים בשתי מילים: ביקוש והיצע. במקום להגדיל את ההיצע, משרד השיכון ניסה להגדיל את סכום הכסף בידי הקונים, כלומר את צד הביקוש, אבל אין טעם בהגדלת הביקוש, כשצד ההיצע קשיח. הדבר רק מביא לעליית מחירים.

איני בא לטעון שמדיניות של הגדלת ביקושים היא תמיד רעה.

אדרבה, מדיניות של הגדלת ביקושים יכולה הייתה לשפר את מצב הכלכלה בתחומים רבים שבהם ההיצע לא קשיח. זו בדיוק הסיבה שבגללה הקיצוצים של יאיר לפיד הם מטופשים והרסניים. יש אינספור תחומים שבהם יזמים ומשקיעים עמלים על שיפור צד ההיצע ורק מחכים ללקוחות שיבואו, ולכן באופן כללי, הגדלת הביקוש חיונית לכלכלה הישראלית. הקטנת הביקושים הכלליים במשק בשל הקיצוצים של לפיד תביא רק רע.

בתחום הדיור, לעומת זאת, המצב שונה. עדות לכך שהמצב שונה היא עליית המחירים המטורפת בתחום זה. זאת בניגוד למה שקורה בשאר חלקי המשק, שם האינפלציה אפסית. עליית מחירי הדיור מעידה על כך שצד ההיצע, הדירות והבתים, תקוע וחנוק בביורוקרטיית הבנייה הישראלית. אין טעם לשפוך דלק למדורה הזו ולהגדיל עוד את צד הביקוש. זו נתינת כסף בחינם למי שהתמזל מזלו ומחזיק בעמדה חזקה בצד ההיצע, כמו הקבלנים הירושלמים.

פוליאמוריה היא רעיון כלכלי מצוין!

19 ביולי 2013

מאקו מפרסם כתבה על תופעה בשם פוליאמוריה – החזקת יותר ממערכת יחסים רומנטית אחת.

על פי הכתבה, חלק מהזוגות הפוליאמוריים ממש גרים יחדיו. בכתבה מובא סיפורו של גבר שחי עם שתי נשים, ממש כמו אבותינו המקראיים. מבחינה כלכלית גרידא, זהו רעיון פשוט מצוין. כל גוף כלכלי יודע שככל שהוא מספק שירותים ליותר לקוחות, כך קל לו יותר להתייעל ולהקדיש פחות משאבים לכל לקוח בודד. משק בית שמספק שירותים למספר רב של אנשים בוגרים יתנהל ביעילות כלכלית גדולה בהרבה מזו של משק בית שבו, כמקובל, הבוגרים היחידים הם גבר אחד ואישה אחת (או אצל זוגות חד מיניים – שני גברים\שתי נשים)

בנוסף, החיים הפוליאמוריים מותאמים מאוד לשיטת רישוי הבניה המקובלת בישראל.   מקובל בארץ שאחרי שהושלמה בנייתן של דירות גדולות בשטח, נאסר לפצל אותן ליחידות קטנות יותר, והמפצל נקנס בקנסות כבדים. דבר זה מוביל אנשים שרוצים לחסוך בשכר דירה לחיות בדירה אחת גדולה בשותפות עם אנשים שאין להם כל קשר רגשי וחברתי איתם, תופעה מעיקה המובילה לסכסוכים ומורידה את רמת החיים.  הפוליאמוריה מציעה אלטרנטיבה מרתקת – אותו חיסכון כלכלי המגיע מחלוקת מרחב המחיה עם אנשים נוספים, אך בלי תחושת הזרות העגומה בין הדיירים.

הפוליאמוריה אפוא חוסכת במשאבים, טובה לאיכות הסביבה ותקטין את הצורך בדירות.

אז האם הפוליאמוריה היא הדבר הגדול הבא? או שמא הקבלנים יעשו הכול לעצור את מתן הלגיטימציה לתופעה, מתוך חשש להתפוצצות בועת הנדל"ן?

המלצה לחומר קריאה

19 ביולי 2013

בבלוג "תועלת שולית" התפרסמה רשומה מצוינת ומרחיבת אופקים בשם מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר. כדאי לקרוא. בכלל, זהו בלוג מעולה שמעלה את הרמה של בלוגי הכלכלה בבלוגוספירה העברית.

גם הבלוג של אורי כץ שהוא מפנה אליו, מומלץ מאוד.

בועת הנדל"ן בישראל – תגובות לתגובות

17 ביולי 2013

קיבלתי הרבה תגובות לרשומה הקודמת (לא בבלוג, אלא באתר בועת נדל"ן).

אני רוצה להתייחס לנקודות שעלו מהתגובות.

דבר ראשון – אני רוצה להזכיר בין השנים 1975 ל-1988 לא היה גידול בלידות בישראל! אנחנו, שרגילים לכך שבעשורים האחרונים הדמוגרפיה היהודית בישראל מעידה על ריבוי גבוה, לא זוכרים שזה לא תמיד היה ככה. כך שהגידול המרשים מ-1988 ועד הזמן הנוכחי הוא יוצא דופן ויהיה חייב להתבטא בעתיד הקרוב ואף הרחוק בלחץ על מחירי הנדל"ן, אלא אם כן נראה הישגים מרשימים של הממשלה בהגדלת צד ההיצע, ומותר להיות סקפטי בנושא. הלחץ על שוק הדיור מכיוון ילידי התקופה שאחרי 1988 מצוי רק בניצניו.

אם אנו סבורים שעל מחירי הדירות קיימת השפעה דמוגרפית משמעותית, עולה מייד השאלה מה הייתה השפעת העליה מרוסיה על מחירי הדירות ואם אכן הביאה לעלייה משמעותית. ובכן, התשובה חיובית. למעשה, עליית מחירי הדירות בשנים 1988-1995 מגמדת את העליה במחירי הדירות שהחלה ב-2007.

מי שלא מאמין שיעיף מבט במצגת של הלמ"ס.

דבר שני, אין ספק שמחירי הדירות קשורים לא רק לדמוגרפיה אלא גם לשיעור הריבית, אולם ההנחה שאוטוטו הריביות יעלו לשמים קצת מוקדמת מדי. בן ברננקי שב ומצהיר, גם ממש היום, שהריביות בארה"ב לא ימהרו לעלות בשנתיים הקרובות. מי שצפויה כנראה להחליף את ברננקי, ג'נט ילן, היא אפילו בעלת עמדות קיצוניות ממנו לגבי חשיבות הריבית הנמוכה. מה הקשר אלינו? נגיד בנק ישראל לא יכול להעלות ריבית בארץ, בעוד הריבית בארה"ב אפסית. הדבר מחזק את השקל ופוגע ביצוא.

מי שלא מאמין שריבית אפס יכולה לשרוד שנים ארוכות, מוטב לו להסתכל על שיעורי הריבית ביפן החל מ-1990 ועד ימינו.

יצוין, עם זאת, שבגדול אפשר לצפות לקשר הפוך בין דמוגרפיה לריביות, כך שהדמוגרפיה, שמצד אחד תגדיל את הביקוש לדירות, מנגד צפויה להפעיל לחץ כלפי מעלה על הריביות בישראל. הדבר יספק מידה של איזון, אבל נראה לי שבחשבון הסופי הלחץ על מחירי הדירות צפוי להיות הרבה יותר למעלה מאשר למטה, כל עוד הממשלה לא מצליחה ליצור מהפך אמיתי בצד ההיצע של הדירות.

לסיום אני רוצה להעיר שלפני שהתעמקתי בנושא חייתי תחת התחושה השטחית שאנו מצויים בעיצומה של בועת נדל"ן עמוקה שתתפוצץ במהרה. אבל התבוננות בעובדות שינתה את דעתי. בנוסף אני ממליץ על קריאת פוסט של בחור חכם שכנראה חושב קצת אחרת ממני.

בועת הנדל"ן בישראל הולכת להתפוצץ?

17 ביולי 2013

יש אתר מעניין בשם "בועת נדל"ן" שמקיים דיונים על מצב הנדל"ן בארץ מתוך נקודת מבט שלפיה הבועה או טו טו תתפוצץ. אני סקפטי.

בוא נסתכל פשוט על נתוני הילודה של הלמ"ס, נזניח לצורך העניין יורדים מהארץ, עולים חדשים ואת המגזר הערבי שגר לרוב ביישובים משלו. נניח הנחה פשטנית אך הגיונית, שצעירים יהודים שעוברים את גיל 21 נכנסים לשוק מחפשי הדירות.

אז מה מוצאים בנתוני הילודה של הלמ"ס?

הדור הנוכחי של מחפשי הדירות כולל את ילידי 1992.  זו שנה שנולדו בה 78 אלף ילדים יהודים. בעוד חמש שנים יצטרפו אליהם עוד חמישה שנתונים, ביניהם כבר ילידי 1997. זו שנה שנולדה בה 86 אלף ילדים. ב-2002 נולדו 94 אלף ילדים, ואילו בשנים האחרונות אנו מצויים בכלל בבום דמוגרפי מטורף.  ב-2011 נולדו יותר מ-120 אלף ילדים יהודים.  למי שחושב שעלייה במקרי המוות מאזנת את התמונה נספר שבעוד מספר הלידות עלו מ-1992 ל-2011 ביותר מ-40 אלף בשנתון, מספר הפטירות עלה רק ב-5,000 לשנתון.

בנוסף, בהנחה שהצמיחה בישראל תימשך ורמת החיים תגדל, אזי כמות המ"ר לנפש שמשפחות יזדקקו לה, רק תלך ותגדל. רק הגדלה דרמטית של צד ההיצע, או עלייה משמעותית בריבית, צפויים לשנות את פני הדברים, ושניהם לא נראים לעין.

אם רוצים להתפרע ברעיונות, יש לי רעיון

15 ביולי 2013

יש תחושה של יאוש מסוים מהשיטה הכלכלית הקיימת שניכרת למשל במאמר של ניר ברעם

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2071484

"השיטה אשמה" הוא אומר, ומעלה שלל רעיונות חלופיים לשיטה הקפיטליסטית הנוכחית, למשל פיקוח על שכר דירה, שיתוף העובדים ברווחים, עליה קבועות במשכורות עובדים.. וכיוצא באלו רעיונות שהמשותף לכולם – שמירה על מצב שבו המשקיעים לוקחים את כל הסיכון, תוך כדי נטילת התמורה מידיהם. הצעותיו יוצרות תמריצים להימנעות מהשקעה ומיזמות. הן יבריחו כסף לחו"ל, ויבריחו החוצה גם כל אדם בעל כישרון ויוזמה יצרנית.  הן מהוות אוטוסטרדה לוונצואלה, שבה יש מחסור אפילו בנייר טואלט, ועוד כשאין לנו את משאבי הנפט של ונצואלה.

ובכל אופן, אין ספק שיש בציבור תחושה שהשיטה דפוקה, שמעמד הביניים נדפק, ושצריך להתפרע עם הרעיונות. אז יש לי הצעה די מופרעת.

הבעיה מספר אחת במדינה כרגע, שחונקת את מעמד הביניים, כפי שאף בעיה אחרת לא חונקת, היא המחסור בדירות. איך פותרים בעיות כלכליות? נותנים תמריצים נכונים.

אנחנו מאוד רוצים שייבנו דירות חדשות, ופקידי הממשלה מעכבים בנייה. אז בוא נחלק בונוסים לפקידי הממשלה הקשורים לשוק הדירות לפי מספר הדירות שנבנו בתחום שיפוטם. למשל, אתה יושב בוועדת התכנון המחוזית של מחוז חיפה, ובנו 10,000 דירות בתחום שיפוטך, קח בונוס שנתי נאה. בנו 20,000 דירות בתחום שיפוטך, קח בונוס נאה כפליים או פי ארבעה.   אין לי ספק שברגע שככה יתחילו לתגמל פקידי ממשלה, פתאום נראה הצפה בהתחלות הבניה.

במילים אחרות, בוא נהפוך את השוחד שניתן לפי הטענה בפרויקט "הולילנד", לשם דוגמה, לשיטה לגיטימית ומעוגנת בחוק. כי אפשר להגיד הרבה דברים גרועים על פרויקט "הולילנד", אבל דבר אחד רע, שניתן להגיד על הרבה פרויקטים מתכוננים בארץ, לא ניתן להגיד עליו. לא ניתן להגיד עליו שהוא לא יצא לפועל.

ההצעה שלי היא הצעה מופרעת, כי נתינת בונוסים מסוג זה היא דרך מאוד לא מקובלת לתגמל פקידי ציבור ויש סיבות טובות לכך שזו לא דרך מקובלת. אבל אם כבר להתפרע, בוא נתפרע בכיוון של התמריצים הנכונים, ולא בכיוון של התמריצים האיומים.