הצנע מת, תחי הגמישות

קרן המטבע הבינלאומית מפרסמת בגליון יוני של כתב העת שלה מאמר רב חשיבות ובו הכרה בכך שמדיניות צנע של קיצוצי תקציבים אינה בהכרח הדבר הנכון בעת משבר. מאז התחלתי לכתוב את הבלוג, זה הנושא העיקרי והבולט ביותר שאני כותב עליו, כך שמאוד שמחתי לראות דברי קרן המטבע. מאמרים כמו זה הם החומר שממנו מרכיבים ה"אנשים הרציניים מאוד", כאיפיונו הלעגני של פול קרוגמן, את מחשבותיהם. אם קרן המטבע מפרסמת היום דו"ח שכזה, אולי לא ירחק היום ועיקריו המנוסחים בזהירות יהפכו לנוירונים פועמים במוח של ראשי בנק ישראל ומשרד האוצר אצלנו ואצל מנהיגי הכלכלות בכל העולם.

אבל כשקראתי את הדברים לגופם הרגשתי בעיקר מה שחש צדי צרפתי בזמנו כשופט מול מתמודדי כוכב נולד המאכזבים:"זה קרוב, זה כמעט, זה ליד". המאמר מזכיר מדינות חזקות ועשירות כמו בריטניה, גרמניה וארצות הברית וטוען שלגביהן מדיניות של הקטנת חובות נזקה עלול להיות גדול מתועלתה, והן אינן דומות בכך למדינות אחרות, כמו מדינות דרום אירופה שאכן עלולות להיות זקוקות לצנע. על כך אומרים המחברים "מידה אחת אינה מתאימה לכולם", מה שנדרש ליוון אינו נדרש בהכרח לבריטניה. אני מאוד אוהב משפטים כגון זה שמלמדים על גמישות רעיונית ולא על קיבעון מוחלט, אבל יש איתם בעיה. אם אנו מוותרים על חוק קשיח ומחליפים אותו בגמישות מוחלטת או בחוק שלא מנוסח בצורה בהירה, לא בטוח שעשינו עסקה טובה. מה שאנחנו צריכים בכלכלה זה שילוב של גמישות וקשיחות. השתיים אינן סותרות זו את זו. צריך שתתקיים גמישות מבחינת הנכונות להתבונן במציאות ולהתיישר לפיה, גם אם תהיה פתאום שונה מאוד מהמציאות תמול שלשום או מהמציאות באזור גיאוגרפי אחר. אך אנו זקוקים גם לקשיחות מבחינת היכולת לעצב תגובה ברורה וחד משמעית לשינויי המציאות. אם ברגע שנראה שהמציאות השתנתה נגיב רק בספק ובבלבול, הגמישות שלנו תוביל ללא כלום.

כשהמאמר פוסק שגרמניה או בריטניה אינן זקוקות לצנע, הוא לא אומר כלום לגבי רוב המדינות בעולם, ובפרט לגבינו. מה עם ישראל? היא איתנה ודומה לבריטניה או חלשה ודומה ליוון? היא זקוקה להיצמדות אובססיבית ל-3% גרעון, או שהיא יכולה ללוות חופשי, או שסתם נערי האוצר יגרדו בראשם בבלבול ולא ידעו מה להמליץ?

המאמר אינו מבליט עקרונות של גמישות קשוחה, כללים קשיחים להשגת גמישות, ובכך הופך את עצמו, על אף פריצת הדרך מבחינת נטישת אובססיית הצנע, לכמעט חסר תועלת על פניו. הכלל הראשון במעלה – מדינה צריכה להחזיק במטבע משלה וללוות רק בו, אינו מוזכר בכלל. זהו כלל קשיח. הוא מאוד פשוט וברור ואוי למדינה שתסטה ממנו. אבל כולו מבוסס על רעיון הגמישות. מטבע מקומי יצנח מאליו בעת שפל וכך יקטין באופן אוטומטי את עלות החובות. בעזרת הקרונה התאוששה איסלנד מהאסון הכלכלי שלה בניגוד ליוון נטולת הדראכמה שלא הצליחה להתאושש עד עצם היום הזה.

כלל שני קשוח להשגת גמישות הוא שאי אפשר לקבוע את כמות החוב והגרעון הרצויה מבלי להתבונן בריבית שנותנים השווקים לחוב באותו הזמן. אם הריביות כיום אפסיות, זהו בדיוק הזמן עבור הממשלה ללוות כסף לשם השקעות ארוכות טווח, אבל אם הריביות יזנקו יהיה זה הזמן לקצץ, אולי אפילו בחדות, ממש כפי שעשה בנימין נתניהו במהלך שביצע כשר האוצר ב-2003 ומיצב אותו לדורות כשר אוצר דגול. זהו כלל קשוח לחלוטין – מאוד פשוט להבין אותו ולהבין מה יוצא ממנו, אך הוא מאפשר גמישות עצומה, כי השווקים גמישים מטבעם ומתאימים את הריבית לנסיבות.

המאמר של קרן המטבע נתפס בעיתונות הכלכלית השמאלנית כמעט כקבורה לאסכולה הניאו ליברלית בכלכלה, אבל אם מפרשים אותו כפי שאני מציע, אז ההיפך הוא הנכון. הבאת הגמישות של השווקים אל תוך המקרו-כלכלה היא אחד מהישגיהם הגדולים של הניאו ליברלים. הם תבעו שהחוב הממשלתי ייסחר בבורסה ושהמדינה תקח הלוואות מהשווקים. הם אמנם רצו שהדבר יקרה כאמצעי להפחית את חלקה של הממשלה במשק כדי שתמיד תעמוד בפני החשש מפני ריביות גבוהות מדי אם תגזים בהלוואות. אבל יישומו של אותו עקרון קשיח ניאו ליברלי בימינו יאמר לנו שכאשר הבורסה מאותתת שהריביות על החוב הממשלתי נמוכות מדי, מסוכנות ממש לפנסיות ולחסכונות מחד ונותנות מתנת חינם לממשלה אם תיקח את הכסף ותעשה בה שימוש לצרכים נבונים מאידך, על הממשלה להגדיל את חלקה במשק או לפחות להשתמש בכסף כדי להפחית מסים ולעודד צמיחה.

 

מודעות פרסומת

לא רק בחארטה בחרת

הסרט התיעודי המעולה "עדיף לשתוק" מגולל את סיפורו של צ'ונאד סגדי, חבר הפרלמנט האירופי מטעם יוביק, מפלגת הימין הקיצוני האנטישמית בהונגריה. אחרי בחירתו לפרלמנט סגדי גילה שהוא יהודי, צאצא לסבתא ניצולת אושוויץ שבחרה להסוות את עברה. באחד הקטעים בסרט משוחח סגדי עם הסבתא הקשישה והיא מתארת לו את אימי השואה שעברה. בעקבות הגילוי על יהדותו משנה סגדי את חייו מהקצה אל הקצה, הוא עובר ברית מילה, שומר על קשר קרוב עם רב, וממכחיש או ממעיט שואה ושונא אנטישמי של העם היהודי הוא הופך ליהודי גאה המקדם את האינטרסים של ישראל בפרלמנט האירופי. סיפור מאוד יוצא דופן שריגש אותי. בדרך החוצה מהקולנוע חשבתי על מוסר השכל נוסף שלו – איש מהמצביעים בכפרים האנטישמיים בהונגריה שהכניסו את סגדי לפרלמנט לא העלה בדעתו איך תראה הקדנציה שלו. זו דוגמה קיצונית לתופעה שכיחה – כשבוחרים בפוליטיקאי קשה לדעת מה ייצא ממנו. במוקד תשומת הלב בישראל עומד כיום אביגדור ליברמן, שעוטף את חוסר אמינותו הקיצוני (איסמעיל הניה אמור למות 48 שעות אחרי כניסתו למשרד הביטחון השבוע), בהתפארות נבובה על כך שאצלו "מילה זו מילה".  במוקד תשומת הלב באמריקה עומד דונלד טראמפ שיכול לשנות עמדה מדי כמה דקות ובאופן המאפיין אותו, לעשות זאת ללא שמץ בושה או מבוכה.

מערכת הבחירות ב-2003 נסובה על העימות בין עמרם מצנע שחפץ בנסיגה מרצועת עזה לבין אריאל שרון שגרס שדין נצרים כדין תל אביב. אלא שבסופו של דבר התגלגלו הדברים כך ששרון ביצע את תוכניתו של מצנע. השופט אדמונד לוי שתמך בדעת מיעוט בפסילת ההתנתקות כתב על כך:

ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות-יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה… לא יהא זה מופרז להניח, שתושביהם של היישובים בשטחים המיועדים לפינוי מיהרו לתת את קולם למפלגת "הליכוד", מתוך אמונה כי זו תפעל ברוח מצעה, וברוח העקרונות עליהם הצהירו ראשיה השכם והערב. והנה, לא חלף זמן רב, עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו, פנו עורף לאותו מצע ואימצו להם קו מדיני, שונה בתכלית מזה שהבטיחו, קו שהוא למעשה בן-דמותו, אם לא לומר זהה לחלוטין למצעה של מפלגה אשר הציגה עמדה מדינית הפוכה. עקב כך, נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים-שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על-ידי הצבעתם למפלגת "הליכוד"!  להשקפתי, זוהי תוצאה קשה ובלתי סבירה באשר כרוך בה עיוות רצונו של הבוחר, ועל כן לא די כי נתריע מפניה, ואנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה.

השופט לוי רצה אפוא לכונן מצב משפטי אבסורדי שבו פוליטיקאים יהיו מחויבים למה שיאמרו! אבל לא עלה בידו אז, ולמעשה צריך להודות שיישום מסקנותיו היה בלתי אפשרי בעליל כי חוסר עקביות של פוליטיקאים הוא הכלל ולא היוצא מהכלל.

מנחם בגין הודיע שיפרוש בישובי סיני, אבל מסר אותם למצרים עד הסנטימטר האחרון. במקום שיעביר את פרישתו בתענוגות חופי סיני, הוא העביר אותה בדיכאון נורא מסתגר בדירתו בתל אביב.

יצחק רבין אמר שלא יכיר באש"ף ושלא יחזיר את הגולן, אך הפר את ההבטחה הראשונה והתכוון להפר גם את השנייה. אהוד ברק ואיתו מפלגת העבודה לדורותיה הבטיחו שירושלים המאוחדת היא קודש קודשים, אך זרקו את ההבטחה לכל הרוחות תחת הלחץ של הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד. דווקא ערפאת השקרן הפתולוגי היה מחויב יותר לנדרים שנדר לעמו.

בנימין נתניהו אמין יחסית על אף תדמית השקרן שהדביקה לו התקשורת. נכון, הוא לחם נגד מדינה פלסטינית ולאחר מכן נשא את נאום בר אילן, אך התנהגותו מאז הוכיחה שיותר משהונה בכך את בוחריו, הוא הונה את העולם שכרה אוזן לדבריו בבר אילן, ממש כפי שעשה יצחק שמיר בנכונותו ללכת לוועידת מדריד. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהבטיח למוטט את החמאס והחמאס עדיין חי ובועט.

איך מיישבים את חוסר האמינות של הפוליטיקאים עם העובדה שבכל אופן אנשים רואים טעם ללכת להצביע בבחירות? די בקלות, אם נשלים עם העובדה שתוכניות פעולה שמוצגות לציבור ערב בחירות הן נטולות כל משמעות. וטוב שכך – כשתוכניות פעולה קשיחות אמורות לצאת לפועל מתברר לרוב שהן לא תואמות את המציאות שהיא תמיד מורכבת ותמיד דורשת הרבה גמישות. אובססיה לתוכניות כאלו תמיד מזכירה לי את הניסיון של פקידי האוצר לכפות גליונות אקסל על המציאות. זה לא עובד.

מה שבוחרים במערכת בחירות אלו ערכים, לא תוכניות. מי שבוחר בביבי על פני בוז'י מעדיף לאומיות יהודית על פני ערכים אוניברסליים. ומי שבוחר בזהבה על פני בוז'י בוחר בערכים אוניברסליים הארד קור על פני לאומיות יהודית לייט. ומי שבחר קודם לכן ביאיר על פני שלי העדיף ערכים בורגניים על פני ערכי השוויון. כשמבינים שבוחרים בערכים בדרך כלל לא מתאכזבים. אפילו שרון ובגין שעשו פניית פרסה כל כך קיצונית מבחינת תוכניות הפעולה שלהם, שמרו על הערכים הבסיסיים שהקרינו – ציונות נחושה, נטולת כל סימפתיה לערבים אך לא נטולת פרגמטיות. פוליטיקאי שיעשה שינוי של 180 מעלות גם מבחינת הערכים שלו, ממש כמו צ'ונאד סגדי, האנטישמי שהיה ליהודי, זהו כבר סיפור באמת נדיר.

אפילו איווט ליברמן, פקה פקה ככל שיהיה בדיבוריו, משקף ערכים מסוימים שדומים לערכים שמשדר דונלד טראמפ באמריקה, בעיקר סמכותנות. סמכותנות כזו שאובחנה היטב בידי הפסיכולוג האמריקני בוב אלטמייר מתבטאת בכמיהה למנהיג חזק שיקרין אוטוריטה, ישים קץ להשתוללות של מיעוטים ושל עושי צרות למיניהם. יותר משמצביעיו שבויים באשליה שיממש משהו מהבטחותיו אליהם, הם שבויים בתשוקה לעוצמה הדורסנית שהוא מקרין, ואם אינו מספק להם אותה בהחלטותיו המדיניות, לפחות הוא מספק להם אותה בהופעותיו באולפנים או ביכולתו המרשימה לעשות לביתו ולבתו ולצפצף על כולם.

 

יותר תעודות סל, פחות תשואה?

בפורום הסולידית התנהל דיון מעניין שנגע בין היתר בשאלת ההשקעה האקטיבית לעומת השקעה במדדים. אחת הטענות שעלו בדיון היא שעליית אחוז ההשקעות שמתנהלות באופן פסיבי בעקבות הצלחת תעודות הסל תביא בסופו של דבר לירידת התשואות. זאת מאחר שבחירת המניות האוטומטית גורמת עיוותים. אין ספק שיש ממש בטיעון זה, ואף ניתן לראות בעיניים את התממשותו במדדים של מניות קטנות, שם העיוותים עצומים. כניסת מניה חדשה למדדים כאלו גוררת ביקושים מלאכותיים של קרנות פסיביות שמנפחים לעתים את שוויה לרמות בלתי סבירות בעליל. יציאתה מהמדד מביאה להיצע שמוריד בחדות את מחירה, מעבר להגיוני.  קיימות הוכחות אמפיריות לכך שהשקעה קבועה בחמש מאות מניות המדד s&p 500, מבלי לצאת מהן או להיכנס למניות חדשות בהתאם לשינויי המדד הייתה טקטיקה טובה יותר מאשר מעקב אחרי המדד עצמו, בשל העיוות בתמחור מניה בכניסתה וביציאתה מהמדד.

שימו לב שהטענה שהעליתי אינו מהווה בעצם קריאת תיגר על רעיון ההשקעה הפסיבית, אלא על דרך מימוש מסוימת שלו. אפשר אפילו לומר שהשקעה ב-s&p500 אינה פסיבית לחלוטין באופיה, יש בה החלטה אקטיבית – העדפה של 500 מניות המדד על פני כל המניות האחרות באמריקה. יש אם כך סיבה להניח שהשקעה במדדים רחבים יותר תהיה טובה יותר. בדקתי ומצאתי שתעודת הסל VTI המשקיעה בכל השוק האמריקני אכן הניבה תשואה טובה יותר (בערך בחצי אחוז לשנה) לעומת תעודת הסל SPY מאז הונפקה ב-2001.

בלוגר אמריקני פרסם החודש סדרה של פוסטים ארוכים ומתוחכמים מאוד בשאלת ההשקעה המדדית מול ההשקעה האקטיבית, והטה מעט את חשיבתי בנושא לטובת תעודות הסל והמכשירים הפסיביים. הוא העלה סיבה לראייתם כבעלי השפעה חיובית על השוק – בעולם שבו כל ההשקעות אקטיביות, חלק גדול מהמשקיעים האקטיביים הוא די נבער, מוכר וקונה לפי אינטואיציות סוג ג', כמו משקיעי גבעות והסטרטאפים המפוקפקים בתחומי הביוטק.  במצב זה התמחורים בשווקים מושפעים משקלול של העדפות המשקיעים המתוחכמים והעדפות המשקיעים הטיפשים. ככל שתעודות הסל יחלחלו לשוק ויתנו אלטרנטיבה פשוטה להסתמכות על יועצי השקעות שמקריאים מהמסך של מחשב הבנק או על חברים "מביני עניין", כך יהיו המשקיעים החובבנים צפויים לעזוב את עולם ההשקעה האקטיבית ולתת רק למקצוענים אמיתיים לקבוע את התמחורים, וכך יתקבל שוק שבו התמחורים חכמים יותר והתשואות הצפויות גבוהות יותר.

נכון שאם נביא את התהליך לשיאו הקיצוני וכולם ירצו רק להשקיע בתעודות סל, המצב יהיה רע ומר כפי שהוא רע בבורסה בתל אביב במדד מניות היתר – לא יהיה שוק ולא תהיה נזילות. אבל בוא נהיה ריאליים – כשיתחילו להופיע שטרות כסף על הרצפה, יהיה מי שירים אותם. בדורות הבאים יהיו מספיק אנשים חכמים שיתנדבו לשמור על היעילות של השווקים הגדולים של העולם ויקלו על חיי האחרים, העצלנים הפסיביים.

 

מה נלמד מהעשור האבוד של הבורסה?

דה מרקר מסכם את העשור האחרון בבורסה בת"א, והוא לא נראה טוב. מדד ת"א 25 הניב רק 57% בעשור, מדד ת"א 100 הניב 34% בעשור ואילו מי ששם כספו במדד ת"א 75 (גילוי נאות: עבדכם הנאמן שייך לקבוצה זו) פשוט הפסיד כסף. יש לו היום 16% פחות משהיה לו בשנת 2006.  לעומת זאת מדד ה-s&p500 עלה פי 2. אמנם כשלוקחים בחשבון ששער השקל עלה יפה מאז, התמונה מעט מתבהרת. משקיעי ה-s&p500 הרוויחו רק 72% במונחים שקליים. ובכל אופן יתרון המדד האמריקני על המדדים הישראלים ברור. בפרט כשלוקחים בחשבון שהמשקיע הזהיר והחכם אמור היה להעדיף את מדד ת"א 100 על פני מדד ת"א 25 המצומצם יותר והמפוזר פחות, ולכן היה צפוי לתשואה נמוכה במיוחד.

העשור האחרון לא היה רע בכלל לכלכלת ישראל. ראשית, היא עברה יפה את המשבר הפיננסי. נכון שבשנים האחרונות נפלנו על נגידה בינונית שלא עושה כמעט דבר להחיש את הצמיחה, אולם הייתה לנו גם תקופת חסד עם סטנלי פישר. מבחינה דמוגרפית זה היה עשור זהב: מספר תושבי המדינה עלה ב-20% בעשור, נתון שאין לו אח ורע במדינות המפותחות (בארה"ב נרשם 8% גידול בעשור). החלו מגמות מאוד חיוביות בשילוב החרדים בצבא ובכלכלה. עלה שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות. העשור מסתיים כששיעור האבטלה במשק הוא בשפל היסטורי. וכמובן אין לשכוח – במהלך העשור קרה נס כלכלי של ממש – נמצאו מאגרי גז לחופי הארץ. המבצעים והמלחמות שחוותה המדינה בעשור האחרון לא הותירו צלקות עמוקות על המשק, והאיום הקשה מכולם, מלחמה עם אירן, לא התממש ואף התרחק מאוד.

מי שהיה יודע מראש שכך יהיה בוודאי היה מצפה לתשואה פנומנלית, שבוששה להגיע. נתוני המקרו לא משקפים את הטלטלות שעברו על החברות במיקרו. חברות הנדל"ן שחיפשו הרפתקאות במזרח אירופה ובלאס וגאס ספגו מפולת מהדהדת. הטייקונים של אותם ימים חיים כיום על חסדיהם של קרובי משפחה. הרגולציה האינסופית שחווה המגזר הפיננסי וחברות הביטוח פגעה בחברות קשה והמיתה את הבורסה בכלל. הקריסה של חברות הסלולר בעקבות רפורמת כחלון, הסביבה התחרותית הקשה שחוו רשתות השיווק – אלו מוטטו ענפים שלמים. המחאה החברתית הביאה להעלאת המס על המגזר העסקי והעצימה את הלחצים לירידת מחירים. השמאל הכלכלי בישראל יצא למסע נגד כי"ל וחברות הגז בשצף קצף. זה לא היה עשור כל כך מרשים לטבע, החברה הציבורית הגדולה בישראל, שנאלצה להיאבק בתחרות הגוברת לקופקסון שלה, אבל זה היה עשור עוד גרוע יותר לחברות אחרות. דבר זה השתקף בכך שבמדד ת"א 75 שאינו כולל את טבע, התשואות היו איומות במיוחד.

יכול להיות שבעשור הבא נראה זינוק חד בערך המניות, והבורסה תצא ממצב הזומבי שבו היא נתונה. יכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שמי שיצפה לנתוני מקרו נאים וירצה למהר ולהסיק שאלו יניבו תשואה נאה למניותיו, יצטרך להיזכר בעשור האבוד של הבורסה הישראלית שבו נתונים דמוגרפיים מרשימים ואיתנות כלכלית יפה לא הואילו הרבה לחשבון ההשקעות.

אמריקה תשרוד את האמריקנים

לארה"ב יש דימוי של מדינה מטומטמת במיוחד. אפשר למצוא ביוטיוב סרטונים שבהם אמריקנים מן השורה נשאלים שאלות ידע כללי פשוטות עד גיחוך ותשובותיהם מפגרות להפליא. במבחני פיז"ה הבינלאומיים הציונים של תלמידי ארה"ב נמוכים יחסית. עם זאת, כאשר מנטרלים את הפערים הבין גזעיים, נראה שהלבנים באמריקה אינם נופלים בהישגיהם ממקביליהם במערב על אף המוניטין הרע שיצא להם כטיפשים. דבר זה אומנם ראוי לבחינה מחודשת בעקבות עליית טראמפ לראשות המפלגה לה מצביעים רוב הלבנים באמריקה. הפרשנים שזלזלו בסיכוייו ערכו חשבון נפש, וג'ונתן צ'ייט הכותב בניו יורק מגזין, אחד הבולטים שבהם, פסק: פשוט לא הערכנו כמה המצביעים הרפובליקנים מטומטמים.

הדקאמרון, קובץ הסיפורים הסקסיים המופלאים מימי הביניים המאוחרים, מכיל כמה וכמה פנינים בנות אלמוות. הסיפור האהוב עליי עוסק ביהודי ונוצרי שהיו ידידי נפש. הנוצרי אהב את חברו, אך היה טרוד ומודאג. הימים ימי טרום טרום טרום ועידת ותיקן השנייה שנתנה לגיטימציה ליהדות, והנוצרי סבר שללא אמונה בישו תרד נשמתו של חברו אלי שחת. הוא ניסה אפוא לשכנעו לטבול ולהציל את נשמתו הנצחית. היהודי היה בעל ראש פתוח והסכים לבחון ההצעה, אך הכריז שלא יקבל החלטה לפני שיסע בעצמו לרומא לבחון את הדת על קנקנה במרכזה הראשי. הנוצרי שמע זאת והצטער עד עומקי נשמתו. הוא ידע היטב שברומא יפגוש חברו רק בשחיתות ובתאוות הבשרים שבהן שקועים החשמנים. אף על פי כן לא הייתה לו אמתלה להניא חברו מלצאת לדרך והוא ברכו לשלום.
חולפים הימים והיהודי חוזר. חברו הנוצרי שואל בחשש לרשמיו והוא משיב שמצא את הכמורה כולה מושחתת, נואפת ורקובה, לאור זאת, מסכם היהודי והופך את הקערה, הוא החליט להמיר דתו ולטבול. היהודי המפולפל מסביר עצמו: אם על אף עליבותם ושחיתותם של הכמרים דתם מצליחה כל כך ומתפשטת בעולם, אין זאת אלא שיד האלוהים בדבר והוא נתן לה ברכתו.

טמטומה של אמריקה כפי שהתגלה בבחירות האלו, לא בהכרח מעיב על אופיה וזהותה, אלא להיפך, ברוח ההיסק מהדקאמרון: אם האומה כל כך בעייתית ואף על פי כן היא מהווה סיפור של הצלחה אדירה שכמעט אין לה אח ורע בתולדות העמים, כנראה יש משהו מבורך מאוד בדת שלה – תרבות הצריכה והקפיטליזם החוקתי שעיצבו אותה משלהי המאה השמונה עשרה ועד עצם היום הזה.

רושם כזה מתקבל גם מהתבוננות בסטטיסטיקות ההכנסה האמריקניות. אמריקנים ממוצא הודי ופיליפיני מרוויחים באמריקה סכומי עתק, על אף שמדינות המוצא שלהם עניות. כך גם אמריקנים ממוצא איראני, רוסי, בולגרי או סיני. זה לא האמריקנים. זו השיטה האמריקנית. היא כל כך טובה שהיא מאפשרת לאזרחי מדינות עניות לבוא ולראות ברכה גדולה בעמלם. נכון שיש בכך גם אלמנט של הגירה סלקטיבית. לא כולם מגיעים, רק האליטה מגיעה ואם כך אין זה מפתיע כל כך שהיא מרוויחה טוב. אבל ההפרשים הגדולים בין ארה"ב לבין מדינות המקור רומזים לדעתי שמדובר ביותר מאשר סלקציה בהגירה. זו השיטה האמריקנית שמאפשרת לאנשי העולם להגיע ולהצליח. היא הופכת אנשים שהיו נחשבים כישלון בארצותיהם לסיפור הצלחה ונותנת להם את הצ'אנס לעקוף על הדרך את האמריקנים הוותיקים עצמם.

וורן באפט אמר שהוא משקיע רק בחברה שתשרוד גם אם אידיוט ינהל אותה, כי מתישהו זה יקרה. אולי אמריקה מהווה דוגמה לשיטה כל כך טובה שיכולה לשרוד לא רק מנהלים אידיוטים, אלא גם אידיוטיות של אומה שלמה.

2115, מעצמה צפופה וחרדית

בהמשך לרשומה על האפשרות לרוב חרדי במדינה ולתגובות עליה, מעניין לחשוב עוד על המספרים הדמוגרפיים ומשמעותם. הבה נניח שהציבור החרדי-אשכנזי ירד מקצב הגידול הנוכחי שעומד על 4% לטובת קצב גידול של 3% בלבד, שגם הוא גבוה מאוד. הבה נניח שהחרדים הלא אשכנזים, הדתיים, המתנחלים, ערביי ישראל ובכללם הבדואים בנגב וגם העולים החדשים בניכוי היורדים, כולם יביאו את קצב גידול האוכלוסייה ל-1.5% בשנה בלבד (בדומה לקצב הנוכחי). התוצאה תהיה מעניינת ביותר: אוכלוסיית הישראלים הכללית שכיום מונה 8 מיליון איש תמנה 36 מיליון איש. האוכלוסייה החרדית-אשכנזית תגדל מחצי מיליון ל-10 מיליון נפש.  ובסך הכול יחיו בישראל 46 מיליון איש.

אם תתממש התחזית הזו, המבוססת על משיכת שיעורי הגידול הנוכחיים הלאה, אוכלוסיית ישראל בעוד מאה שנה תהיה דומה בגודלה לאוכלוסיית איטליה וקנדה, וגדולה במספרה מאוכלוסיות אוסטרליה, תאילנד, דרום קוריאה, ספרד ופולין.  מדינות כמו יפן, צרפת, גרמניה ובריטניה, הגם שיהיו גדולות מישראל, כבר לא יהיו שונות כל כך ממנה בסדר הגודל של האוכלוסייה. עם זאת אומדן גידול של 1.5% בשנה לאוכלוסיה הלא חרדית הוא אולי מוגזם עבור העתיד הרחוק, מאחר שסביר שתימשך הירידה בילודת ערביי ישראל. אין לדעת מה יקרה באוכלוסיה הדתית הלא חרדית שכיום גם בקרבה שיעור הפריון גבוה, וגם אין לדעת אם הילודה בציבור החילוני הכללי תשוב להיות מתחת לשיעור התחלופה (מעט יותר משני ילדים לאישה) כפי שהייתה בשנות התשעים. אם נניח אומדן גידול של 1% בלבד לאוכלוסיה הלא חרדית, אז יחיו בישראל כ-20 מיליון לא חרדים לצד 10 מיליון חרדים.

במצב הדמיוני שבו ברצועת החוף הצרה שלנו במזרח הים התיכון יצטופפו כל כך הרבה אנשים כך שהמדינה תהפוך לאחת ממעצמות המערב לכל דבר מבחינת גודל אוכלוסייתה, הגרעין החרדי הקשה ימנה בין שליש לחמישית מהאוכלוסייה. קשה לנבא מה יקרה לשוליים של החרדיות – אלו שאינם מצביעי יהדות התורה, כי לא נצפה אצלם שום דטרמיניזם דמוגרפי – אין כל ודאות לעת עתה שהעובדה שהם חרדים תגרום גם לנכדיהם להיות חרדים.

מה אפשר להסיק? התפוצצות דמוגרפית בת דורות שתביא בסופו של דבר לרוב חרדי אינה רק רחוקה מאוד בזמן, כפי שציינתי, אלא שהיא רחוקה גם מבחינת השלכותיה הגיאו-פוליטיות. המדינה העתידית, שתתמודד עם חשש הרוב החרדי עשויה להיות מדינה שמבחינת מעמדה הדמוגרפי בעולם תהיה דומה לבריטניה, לצרפת ולספרד.  יצוין עם זאת שהעובדה שהדבר נראה רחוק, אינה אומרת שהוא בלתי אפשרי – היו מדינות שעברו בו זמנית גם גידול אוכלוסיה מואץ וגם חוו תהליכים של פונדמנטליזציה. שתי הדוגמאות שקופצות לראש הן אירן (80 מיליון תושבים כיום, פי 8 מלפני מאה שנה) וטורקיה (75 מיליון תושבים כיום, פי 6 מלפני מאה שנה).  האיראנים היו נדהמים לשמוע בתחילת המאה ה-20 שאוכלוסייתם תגיע למימדים של אוכלוסיית בריטניה, צרפת וגרמניה ואף תעקוף אותן, אך גם מצטערים על כך שמבחינת צורת השלטון במדינתם ושגשוגה, הדבר לא יניב להם טובה רבה.

 

רע לבוגי, טוב לכלכלה

החדשות הפוליטיות הדרמטיות רודפות אלו את אלו – מפץ פוליטי גדול התחיל ברקימת ממשלת אחדות של ביבי ובוז'י ומסתיים במתן תיק הביטחון לאיווט ליברמן ובפרישת בוגי יעלון. מבחינה כלכלית לסיפור יש בעיקרו משמעויות חיוביות. ישראל ביתנו תצליח קרוב לוודאי לשפר משמעותית את תנאי הפנסיה של העולים מרוסיה. כשעולים מרוסיה מעבירים את זקנתם בעוני מחפיר בשל החלטתם לעלות לארץ, הדבר אינו יכול להתיישב עם ערכים ציוניים בסיסיים. עולים אלו לא בחרו להישאר בגוש הסובייטי בצעירותם. מדיניות מסך הברזל כפתה זאת עליהם. צריך גם לזכור שממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר פעלה בתחילת שנות התשעים באופן אקטיבי לוודא ששערי מדינות אחרות, עשירות יותר, יהיו סגורים בפני העולים, ולא תיוותר להם ברירה אלא לחזק את המפעל הציוני דמוגרפית. המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לרווחת העולים בזקנתם.

האם העלייה היא ההצדקה היחידה? לאו דווקא. שיפור מצבם של זקנים עניים הוא אחד המהלכים המוסריים ביותר שניתן לנקוט בהם מבחינה כלכלית. אין בכך עידוד בטלנות, מאחר שמדובר בקבוצת גיל שכבר אין מצפים ממנה לעבוד. כך גם במובן החברתי הרחב יותר – המגזרים בישראל שבהם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גבוהים הם אותם המגזרים שבהם שיעור הזקנים גבוה.

כסף שמוזרם לזקנים עניים זורם במהירות חזרה למשק באמצעות צריכה פרטית, דבר שהיה יכול לעורר חשש בנסיבות אינפלציוניות, אבל משמעותו חיובית בנסיבות דפלציוניות. התחום הכלכלי היחיד במדינה שקיימת בו אינפלציה משמעותית – דיור, אינו צפוי להיות דווקא זה שיספוג זרימת כסף לקשישים.

כניסת ישראל ביתנו לממשלה סותמת את הגולל כנראה על הרעיון של העלאת אלפי בני הפלשמורה, שהיה נראה לרגע ששני ח"כים סוררים בליכוד הצליחו לסחוט מראש הממשלה. עמית סגל דיווח אתמול שסוגיית העלאתם כבר סולקה מסדר יומה של הממשלה. הדרישה להעלאת הפלשמורה באה אחרי שכבר הוכרז מעל כל בימה שעלייה זו תמה, ואין עוד יהודים באתיופיה. כל מיני גורמים אינטרסנטים רקמו קומבינה להבאה אינסופית של אתיופים לארץ על חשבון משלם המסים הישראלי שנתבע לשלם מיליארדים למען קליטתם, בפרט במענקי דיור.   יותר הגיוני להקצות מיליארדים לרווחתם של עולים זכאי חוק השבות שבחרו לעלות לארץ, מאשר להביא בכסף הזה אתיופים שאינם זכאי חוק השבות.

כניסת ליברמן לממשלה פורסת שטיח אדום בפני מתווה הגז וכל הליכי החקיקה הנדרשים ליישומו סוף כל סוף. אף שמגזימים בערכו של מתווה הגז כבוננזה כלכלית, בכל אופן יש לו חשיבות לא מבוטלת להעלאת הכנסות המדינה ולביטחון אנרגטי. חשוב עוד יותר מכך, אישור המתווה הסופי באופן שיהיה נוח לשני הצדדים אולי ימחה מזיכרון המשקיעים בעולם את האופן הבלתי נסבל שבו מתייחסת המדינה למי שמוכן לקחת סיכונים כלכליים על אדמתה.

אורלי לוי-אבקסיס חלמה שמפלגתה תצליח להגשים עוד תביעה כלכלית – מימון 90% משכנתא בערבות מדינה. סביר להניח שפרישתה מישראל ביתנו מחסלת את הרעיון. הרעיון של אבקסיס אינו בהכרח רע כלכלית, ולא היה יוצר סיטואציית סאב-פריים הרסנית. אבל ספק אם הוא היה מקל על הצעירים שלהם רצתה לעזור. בעיקר הוא היה מנפח את מחירי הדירות.

אמת, אם הפזיזות וחוסר האחריות שמזוהים עם ליברמן ייושמו במשרד הביטחון ויובילו אותנו למלחמת דמים עצומה ברצועת עזה או בזירה אחרת, החיסכון, גם במובנו הכלכלי, יהיה בטל בשישים. אבל אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריירה של ליברמן על אופיו כמדינאי, הרי זה הניתוק המוחלט בין דיבורים גבוהים גבוהים למעשים שנותרים קטנים קטנים. לא יודע אם בתולדות הפוליטיקה הישראלית היה איש פקה פקה כליברמן. לא נראה לי שיש בו את ההרפתקנות או הנחישות לעולל במשרד הביטחון את אותן צרות שעולל אריק שרון בזמנו, בוודאי לאור זאת שנתניהו הרבה יותר מפוכח לגביו משהיה בגין לגבי שרון.