הצנע מת, תחי הגמישות

קרן המטבע הבינלאומית מפרסמת בגליון יוני של כתב העת שלה מאמר רב חשיבות ובו הכרה בכך שמדיניות צנע של קיצוצי תקציבים אינה בהכרח הדבר הנכון בעת משבר. מאז התחלתי לכתוב את הבלוג, זה הנושא העיקרי והבולט ביותר שאני כותב עליו, כך שמאוד שמחתי לראות דברי קרן המטבע. מאמרים כמו זה הם החומר שממנו מרכיבים ה"אנשים הרציניים מאוד", כאיפיונו הלעגני של פול קרוגמן, את מחשבותיהם. אם קרן המטבע מפרסמת היום דו"ח שכזה, אולי לא ירחק היום ועיקריו המנוסחים בזהירות יהפכו לנוירונים פועמים במוח של ראשי בנק ישראל ומשרד האוצר אצלנו ואצל מנהיגי הכלכלות בכל העולם.

אבל כשקראתי את הדברים לגופם הרגשתי בעיקר מה שחש צדי צרפתי בזמנו כשופט מול מתמודדי כוכב נולד המאכזבים:"זה קרוב, זה כמעט, זה ליד". המאמר מזכיר מדינות חזקות ועשירות כמו בריטניה, גרמניה וארצות הברית וטוען שלגביהן מדיניות של הקטנת חובות נזקה עלול להיות גדול מתועלתה, והן אינן דומות בכך למדינות אחרות, כמו מדינות דרום אירופה שאכן עלולות להיות זקוקות לצנע. על כך אומרים המחברים "מידה אחת אינה מתאימה לכולם", מה שנדרש ליוון אינו נדרש בהכרח לבריטניה. אני מאוד אוהב משפטים כגון זה שמלמדים על גמישות רעיונית ולא על קיבעון מוחלט, אבל יש איתם בעיה. אם אנו מוותרים על חוק קשיח ומחליפים אותו בגמישות מוחלטת או בחוק שלא מנוסח בצורה בהירה, לא בטוח שעשינו עסקה טובה. מה שאנחנו צריכים בכלכלה זה שילוב של גמישות וקשיחות. השתיים אינן סותרות זו את זו. צריך שתתקיים גמישות מבחינת הנכונות להתבונן במציאות ולהתיישר לפיה, גם אם תהיה פתאום שונה מאוד מהמציאות תמול שלשום או מהמציאות באזור גיאוגרפי אחר. אך אנו זקוקים גם לקשיחות מבחינת היכולת לעצב תגובה ברורה וחד משמעית לשינויי המציאות. אם ברגע שנראה שהמציאות השתנתה נגיב רק בספק ובבלבול, הגמישות שלנו תוביל ללא כלום.

כשהמאמר פוסק שגרמניה או בריטניה אינן זקוקות לצנע, הוא לא אומר כלום לגבי רוב המדינות בעולם, ובפרט לגבינו. מה עם ישראל? היא איתנה ודומה לבריטניה או חלשה ודומה ליוון? היא זקוקה להיצמדות אובססיבית ל-3% גרעון, או שהיא יכולה ללוות חופשי, או שסתם נערי האוצר יגרדו בראשם בבלבול ולא ידעו מה להמליץ?

המאמר אינו מבליט עקרונות של גמישות קשוחה, כללים קשיחים להשגת גמישות, ובכך הופך את עצמו, על אף פריצת הדרך מבחינת נטישת אובססיית הצנע, לכמעט חסר תועלת על פניו. הכלל הראשון במעלה – מדינה צריכה להחזיק במטבע משלה וללוות רק בו, אינו מוזכר בכלל. זהו כלל קשיח. הוא מאוד פשוט וברור ואוי למדינה שתסטה ממנו. אבל כולו מבוסס על רעיון הגמישות. מטבע מקומי יצנח מאליו בעת שפל וכך יקטין באופן אוטומטי את עלות החובות. בעזרת הקרונה התאוששה איסלנד מהאסון הכלכלי שלה בניגוד ליוון נטולת הדראכמה שלא הצליחה להתאושש עד עצם היום הזה.

כלל שני קשוח להשגת גמישות הוא שאי אפשר לקבוע את כמות החוב והגרעון הרצויה מבלי להתבונן בריבית שנותנים השווקים לחוב באותו הזמן. אם הריביות כיום אפסיות, זהו בדיוק הזמן עבור הממשלה ללוות כסף לשם השקעות ארוכות טווח, אבל אם הריביות יזנקו יהיה זה הזמן לקצץ, אולי אפילו בחדות, ממש כפי שעשה בנימין נתניהו במהלך שביצע כשר האוצר ב-2003 ומיצב אותו לדורות כשר אוצר דגול. זהו כלל קשוח לחלוטין – מאוד פשוט להבין אותו ולהבין מה יוצא ממנו, אך הוא מאפשר גמישות עצומה, כי השווקים גמישים מטבעם ומתאימים את הריבית לנסיבות.

המאמר של קרן המטבע נתפס בעיתונות הכלכלית השמאלנית כמעט כקבורה לאסכולה הניאו ליברלית בכלכלה, אבל אם מפרשים אותו כפי שאני מציע, אז ההיפך הוא הנכון. הבאת הגמישות של השווקים אל תוך המקרו-כלכלה היא אחד מהישגיהם הגדולים של הניאו ליברלים. הם תבעו שהחוב הממשלתי ייסחר בבורסה ושהמדינה תקח הלוואות מהשווקים. הם אמנם רצו שהדבר יקרה כאמצעי להפחית את חלקה של הממשלה במשק כדי שתמיד תעמוד בפני החשש מפני ריביות גבוהות מדי אם תגזים בהלוואות. אבל יישומו של אותו עקרון קשיח ניאו ליברלי בימינו יאמר לנו שכאשר הבורסה מאותתת שהריביות על החוב הממשלתי נמוכות מדי, מסוכנות ממש לפנסיות ולחסכונות מחד ונותנות מתנת חינם לממשלה אם תיקח את הכסף ותעשה בה שימוש לצרכים נבונים מאידך, על הממשלה להגדיל את חלקה במשק או לפחות להשתמש בכסף כדי להפחית מסים ולעודד צמיחה.

 

לא רק בחארטה בחרת

הסרט התיעודי המעולה "עדיף לשתוק" מגולל את סיפורו של צ'ונאד סגדי, חבר הפרלמנט האירופי מטעם יוביק, מפלגת הימין הקיצוני האנטישמית בהונגריה. אחרי בחירתו לפרלמנט סגדי גילה שהוא יהודי, צאצא לסבתא ניצולת אושוויץ שבחרה להסוות את עברה. באחד הקטעים בסרט משוחח סגדי עם הסבתא הקשישה והיא מתארת לו את אימי השואה שעברה. בעקבות הגילוי על יהדותו משנה סגדי את חייו מהקצה אל הקצה, הוא עובר ברית מילה, שומר על קשר קרוב עם רב, וממכחיש או ממעיט שואה ושונא אנטישמי של העם היהודי הוא הופך ליהודי גאה המקדם את האינטרסים של ישראל בפרלמנט האירופי. סיפור מאוד יוצא דופן שריגש אותי. בדרך החוצה מהקולנוע חשבתי על מוסר השכל נוסף שלו – איש מהמצביעים בכפרים האנטישמיים בהונגריה שהכניסו את סגדי לפרלמנט לא העלה בדעתו איך תראה הקדנציה שלו. זו דוגמה קיצונית לתופעה שכיחה – כשבוחרים בפוליטיקאי קשה לדעת מה ייצא ממנו. במוקד תשומת הלב בישראל עומד כיום אביגדור ליברמן, שעוטף את חוסר אמינותו הקיצוני (איסמעיל הניה אמור למות 48 שעות אחרי כניסתו למשרד הביטחון השבוע), בהתפארות נבובה על כך שאצלו "מילה זו מילה".  במוקד תשומת הלב באמריקה עומד דונלד טראמפ שיכול לשנות עמדה מדי כמה דקות ובאופן המאפיין אותו, לעשות זאת ללא שמץ בושה או מבוכה.

מערכת הבחירות ב-2003 נסובה על העימות בין עמרם מצנע שחפץ בנסיגה מרצועת עזה לבין אריאל שרון שגרס שדין נצרים כדין תל אביב. אלא שבסופו של דבר התגלגלו הדברים כך ששרון ביצע את תוכניתו של מצנע. השופט אדמונד לוי שתמך בדעת מיעוט בפסילת ההתנתקות כתב על כך:

ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות-יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה… לא יהא זה מופרז להניח, שתושביהם של היישובים בשטחים המיועדים לפינוי מיהרו לתת את קולם למפלגת "הליכוד", מתוך אמונה כי זו תפעל ברוח מצעה, וברוח העקרונות עליהם הצהירו ראשיה השכם והערב. והנה, לא חלף זמן רב, עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו, פנו עורף לאותו מצע ואימצו להם קו מדיני, שונה בתכלית מזה שהבטיחו, קו שהוא למעשה בן-דמותו, אם לא לומר זהה לחלוטין למצעה של מפלגה אשר הציגה עמדה מדינית הפוכה. עקב כך, נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים-שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על-ידי הצבעתם למפלגת "הליכוד"!  להשקפתי, זוהי תוצאה קשה ובלתי סבירה באשר כרוך בה עיוות רצונו של הבוחר, ועל כן לא די כי נתריע מפניה, ואנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה.

השופט לוי רצה אפוא לכונן מצב משפטי אבסורדי שבו פוליטיקאים יהיו מחויבים למה שיאמרו! אבל לא עלה בידו אז, ולמעשה צריך להודות שיישום מסקנותיו היה בלתי אפשרי בעליל כי חוסר עקביות של פוליטיקאים הוא הכלל ולא היוצא מהכלל.

מנחם בגין הודיע שיפרוש בישובי סיני, אבל מסר אותם למצרים עד הסנטימטר האחרון. במקום שיעביר את פרישתו בתענוגות חופי סיני, הוא העביר אותה בדיכאון נורא מסתגר בדירתו בתל אביב.

יצחק רבין אמר שלא יכיר באש"ף ושלא יחזיר את הגולן, אך הפר את ההבטחה הראשונה והתכוון להפר גם את השנייה. אהוד ברק ואיתו מפלגת העבודה לדורותיה הבטיחו שירושלים המאוחדת היא קודש קודשים, אך זרקו את ההבטחה לכל הרוחות תחת הלחץ של הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד. דווקא ערפאת השקרן הפתולוגי היה מחויב יותר לנדרים שנדר לעמו.

בנימין נתניהו אמין יחסית על אף תדמית השקרן שהדביקה לו התקשורת. נכון, הוא לחם נגד מדינה פלסטינית ולאחר מכן נשא את נאום בר אילן, אך התנהגותו מאז הוכיחה שיותר משהונה בכך את בוחריו, הוא הונה את העולם שכרה אוזן לדבריו בבר אילן, ממש כפי שעשה יצחק שמיר בנכונותו ללכת לוועידת מדריד. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהבטיח למוטט את החמאס והחמאס עדיין חי ובועט.

איך מיישבים את חוסר האמינות של הפוליטיקאים עם העובדה שבכל אופן אנשים רואים טעם ללכת להצביע בבחירות? די בקלות, אם נשלים עם העובדה שתוכניות פעולה שמוצגות לציבור ערב בחירות הן נטולות כל משמעות. וטוב שכך – כשתוכניות פעולה קשיחות אמורות לצאת לפועל מתברר לרוב שהן לא תואמות את המציאות שהיא תמיד מורכבת ותמיד דורשת הרבה גמישות. אובססיה לתוכניות כאלו תמיד מזכירה לי את הניסיון של פקידי האוצר לכפות גליונות אקסל על המציאות. זה לא עובד.

מה שבוחרים במערכת בחירות אלו ערכים, לא תוכניות. מי שבוחר בביבי על פני בוז'י מעדיף לאומיות יהודית על פני ערכים אוניברסליים. ומי שבוחר בזהבה על פני בוז'י בוחר בערכים אוניברסליים הארד קור על פני לאומיות יהודית לייט. ומי שבחר קודם לכן ביאיר על פני שלי העדיף ערכים בורגניים על פני ערכי השוויון. כשמבינים שבוחרים בערכים בדרך כלל לא מתאכזבים. אפילו שרון ובגין שעשו פניית פרסה כל כך קיצונית מבחינת תוכניות הפעולה שלהם, שמרו על הערכים הבסיסיים שהקרינו – ציונות נחושה, נטולת כל סימפתיה לערבים אך לא נטולת פרגמטיות. פוליטיקאי שיעשה שינוי של 180 מעלות גם מבחינת הערכים שלו, ממש כמו צ'ונאד סגדי, האנטישמי שהיה ליהודי, זהו כבר סיפור באמת נדיר.

אפילו איווט ליברמן, פקה פקה ככל שיהיה בדיבוריו, משקף ערכים מסוימים שדומים לערכים שמשדר דונלד טראמפ באמריקה, בעיקר סמכותנות. סמכותנות כזו שאובחנה היטב בידי הפסיכולוג האמריקני בוב אלטמייר מתבטאת בכמיהה למנהיג חזק שיקרין אוטוריטה, ישים קץ להשתוללות של מיעוטים ושל עושי צרות למיניהם. יותר משמצביעיו שבויים באשליה שיממש משהו מהבטחותיו אליהם, הם שבויים בתשוקה לעוצמה הדורסנית שהוא מקרין, ואם אינו מספק להם אותה בהחלטותיו המדיניות, לפחות הוא מספק להם אותה בהופעותיו באולפנים או ביכולתו המרשימה לעשות לביתו ולבתו ולצפצף על כולם.

 

יותר תעודות סל, פחות תשואה?

בפורום הסולידית התנהל דיון מעניין שנגע בין היתר בשאלת ההשקעה האקטיבית לעומת השקעה במדדים. אחת הטענות שעלו בדיון היא שעליית אחוז ההשקעות שמתנהלות באופן פסיבי בעקבות הצלחת תעודות הסל תביא בסופו של דבר לירידת התשואות. זאת מאחר שבחירת המניות האוטומטית גורמת עיוותים. אין ספק שיש ממש בטיעון זה, ואף ניתן לראות בעיניים את התממשותו במדדים של מניות קטנות, שם העיוותים עצומים. כניסת מניה חדשה למדדים כאלו גוררת ביקושים מלאכותיים של קרנות פסיביות שמנפחים לעתים את שוויה לרמות בלתי סבירות בעליל. יציאתה מהמדד מביאה להיצע שמוריד בחדות את מחירה, מעבר להגיוני.  קיימות הוכחות אמפיריות לכך שהשקעה קבועה בחמש מאות מניות המדד s&p 500, מבלי לצאת מהן או להיכנס למניות חדשות בהתאם לשינויי המדד הייתה טקטיקה טובה יותר מאשר מעקב אחרי המדד עצמו, בשל העיוות בתמחור מניה בכניסתה וביציאתה מהמדד.

שימו לב שהטענה שהעליתי אינו מהווה בעצם קריאת תיגר על רעיון ההשקעה הפסיבית, אלא על דרך מימוש מסוימת שלו. אפשר אפילו לומר שהשקעה ב-s&p500 אינה פסיבית לחלוטין באופיה, יש בה החלטה אקטיבית – העדפה של 500 מניות המדד על פני כל המניות האחרות באמריקה. יש אם כך סיבה להניח שהשקעה במדדים רחבים יותר תהיה טובה יותר. בדקתי ומצאתי שתעודת הסל VTI המשקיעה בכל השוק האמריקני אכן הניבה תשואה טובה יותר (בערך בחצי אחוז לשנה) לעומת תעודת הסל SPY מאז הונפקה ב-2001.

בלוגר אמריקני פרסם החודש סדרה של פוסטים ארוכים ומתוחכמים מאוד בשאלת ההשקעה המדדית מול ההשקעה האקטיבית, והטה מעט את חשיבתי בנושא לטובת תעודות הסל והמכשירים הפסיביים. הוא העלה סיבה לראייתם כבעלי השפעה חיובית על השוק – בעולם שבו כל ההשקעות אקטיביות, חלק גדול מהמשקיעים האקטיביים הוא די נבער, מוכר וקונה לפי אינטואיציות סוג ג', כמו משקיעי גבעות והסטרטאפים המפוקפקים בתחומי הביוטק.  במצב זה התמחורים בשווקים מושפעים משקלול של העדפות המשקיעים המתוחכמים והעדפות המשקיעים הטיפשים. ככל שתעודות הסל יחלחלו לשוק ויתנו אלטרנטיבה פשוטה להסתמכות על יועצי השקעות שמקריאים מהמסך של מחשב הבנק או על חברים "מביני עניין", כך יהיו המשקיעים החובבנים צפויים לעזוב את עולם ההשקעה האקטיבית ולתת רק למקצוענים אמיתיים לקבוע את התמחורים, וכך יתקבל שוק שבו התמחורים חכמים יותר והתשואות הצפויות גבוהות יותר.

נכון שאם נביא את התהליך לשיאו הקיצוני וכולם ירצו רק להשקיע בתעודות סל, המצב יהיה רע ומר כפי שהוא רע בבורסה בתל אביב במדד מניות היתר – לא יהיה שוק ולא תהיה נזילות. אבל בוא נהיה ריאליים – כשיתחילו להופיע שטרות כסף על הרצפה, יהיה מי שירים אותם. בדורות הבאים יהיו מספיק אנשים חכמים שיתנדבו לשמור על היעילות של השווקים הגדולים של העולם ויקלו על חיי האחרים, העצלנים הפסיביים.

 

מה נלמד מהעשור האבוד של הבורסה?

דה מרקר מסכם את העשור האחרון בבורסה בת"א, והוא לא נראה טוב. מדד ת"א 25 הניב רק 57% בעשור, מדד ת"א 100 הניב 34% בעשור ואילו מי ששם כספו במדד ת"א 75 (גילוי נאות: עבדכם הנאמן שייך לקבוצה זו) פשוט הפסיד כסף. יש לו היום 16% פחות משהיה לו בשנת 2006.  לעומת זאת מדד ה-s&p500 עלה פי 2. אמנם כשלוקחים בחשבון ששער השקל עלה יפה מאז, התמונה מעט מתבהרת. משקיעי ה-s&p500 הרוויחו רק 72% במונחים שקליים. ובכל אופן יתרון המדד האמריקני על המדדים הישראלים ברור. בפרט כשלוקחים בחשבון שהמשקיע הזהיר והחכם אמור היה להעדיף את מדד ת"א 100 על פני מדד ת"א 25 המצומצם יותר והמפוזר פחות, ולכן היה צפוי לתשואה נמוכה במיוחד.

העשור האחרון לא היה רע בכלל לכלכלת ישראל. ראשית, היא עברה יפה את המשבר הפיננסי. נכון שבשנים האחרונות נפלנו על נגידה בינונית שלא עושה כמעט דבר להחיש את הצמיחה, אולם הייתה לנו גם תקופת חסד עם סטנלי פישר. מבחינה דמוגרפית זה היה עשור זהב: מספר תושבי המדינה עלה ב-20% בעשור, נתון שאין לו אח ורע במדינות המפותחות (בארה"ב נרשם 8% גידול בעשור). החלו מגמות מאוד חיוביות בשילוב החרדים בצבא ובכלכלה. עלה שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות. העשור מסתיים כששיעור האבטלה במשק הוא בשפל היסטורי. וכמובן אין לשכוח – במהלך העשור קרה נס כלכלי של ממש – נמצאו מאגרי גז לחופי הארץ. המבצעים והמלחמות שחוותה המדינה בעשור האחרון לא הותירו צלקות עמוקות על המשק, והאיום הקשה מכולם, מלחמה עם אירן, לא התממש ואף התרחק מאוד.

מי שהיה יודע מראש שכך יהיה בוודאי היה מצפה לתשואה פנומנלית, שבוששה להגיע. נתוני המקרו לא משקפים את הטלטלות שעברו על החברות במיקרו. חברות הנדל"ן שחיפשו הרפתקאות במזרח אירופה ובלאס וגאס ספגו מפולת מהדהדת. הטייקונים של אותם ימים חיים כיום על חסדיהם של קרובי משפחה. הרגולציה האינסופית שחווה המגזר הפיננסי וחברות הביטוח פגעה בחברות קשה והמיתה את הבורסה בכלל. הקריסה של חברות הסלולר בעקבות רפורמת כחלון, הסביבה התחרותית הקשה שחוו רשתות השיווק – אלו מוטטו ענפים שלמים. המחאה החברתית הביאה להעלאת המס על המגזר העסקי והעצימה את הלחצים לירידת מחירים. השמאל הכלכלי בישראל יצא למסע נגד כי"ל וחברות הגז בשצף קצף. זה לא היה עשור כל כך מרשים לטבע, החברה הציבורית הגדולה בישראל, שנאלצה להיאבק בתחרות הגוברת לקופקסון שלה, אבל זה היה עשור עוד גרוע יותר לחברות אחרות. דבר זה השתקף בכך שבמדד ת"א 75 שאינו כולל את טבע, התשואות היו איומות במיוחד.

יכול להיות שבעשור הבא נראה זינוק חד בערך המניות, והבורסה תצא ממצב הזומבי שבו היא נתונה. יכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שמי שיצפה לנתוני מקרו נאים וירצה למהר ולהסיק שאלו יניבו תשואה נאה למניותיו, יצטרך להיזכר בעשור האבוד של הבורסה הישראלית שבו נתונים דמוגרפיים מרשימים ואיתנות כלכלית יפה לא הואילו הרבה לחשבון ההשקעות.

אמריקה תשרוד את האמריקנים

לארה"ב יש דימוי של מדינה מטומטמת במיוחד. אפשר למצוא ביוטיוב סרטונים שבהם אמריקנים מן השורה נשאלים שאלות ידע כללי פשוטות עד גיחוך ותשובותיהם מפגרות להפליא. במבחני פיז"ה הבינלאומיים הציונים של תלמידי ארה"ב נמוכים יחסית. עם זאת, כאשר מנטרלים את הפערים הבין גזעיים, נראה שהלבנים באמריקה אינם נופלים בהישגיהם ממקביליהם במערב על אף המוניטין הרע שיצא להם כטיפשים. דבר זה אומנם ראוי לבחינה מחודשת בעקבות עליית טראמפ לראשות המפלגה לה מצביעים רוב הלבנים באמריקה. הפרשנים שזלזלו בסיכוייו ערכו חשבון נפש, וג'ונתן צ'ייט הכותב בניו יורק מגזין, אחד הבולטים שבהם, פסק: פשוט לא הערכנו כמה המצביעים הרפובליקנים מטומטמים.

הדקאמרון, קובץ הסיפורים הסקסיים המופלאים מימי הביניים המאוחרים, מכיל כמה וכמה פנינים בנות אלמוות. הסיפור האהוב עליי עוסק ביהודי ונוצרי שהיו ידידי נפש. הנוצרי אהב את חברו, אך היה טרוד ומודאג. הימים ימי טרום טרום טרום ועידת ותיקן השנייה שנתנה לגיטימציה ליהדות, והנוצרי סבר שללא אמונה בישו תרד נשמתו של חברו אלי שחת. הוא ניסה אפוא לשכנעו לטבול ולהציל את נשמתו הנצחית. היהודי היה בעל ראש פתוח והסכים לבחון ההצעה, אך הכריז שלא יקבל החלטה לפני שיסע בעצמו לרומא לבחון את הדת על קנקנה במרכזה הראשי. הנוצרי שמע זאת והצטער עד עומקי נשמתו. הוא ידע היטב שברומא יפגוש חברו רק בשחיתות ובתאוות הבשרים שבהן שקועים החשמנים. אף על פי כן לא הייתה לו אמתלה להניא חברו מלצאת לדרך והוא ברכו לשלום.
חולפים הימים והיהודי חוזר. חברו הנוצרי שואל בחשש לרשמיו והוא משיב שמצא את הכמורה כולה מושחתת, נואפת ורקובה, לאור זאת, מסכם היהודי והופך את הקערה, הוא החליט להמיר דתו ולטבול. היהודי המפולפל מסביר עצמו: אם על אף עליבותם ושחיתותם של הכמרים דתם מצליחה כל כך ומתפשטת בעולם, אין זאת אלא שיד האלוהים בדבר והוא נתן לה ברכתו.

טמטומה של אמריקה כפי שהתגלה בבחירות האלו, לא בהכרח מעיב על אופיה וזהותה, אלא להיפך, ברוח ההיסק מהדקאמרון: אם האומה כל כך בעייתית ואף על פי כן היא מהווה סיפור של הצלחה אדירה שכמעט אין לה אח ורע בתולדות העמים, כנראה יש משהו מבורך מאוד בדת שלה – תרבות הצריכה והקפיטליזם החוקתי שעיצבו אותה משלהי המאה השמונה עשרה ועד עצם היום הזה.

רושם כזה מתקבל גם מהתבוננות בסטטיסטיקות ההכנסה האמריקניות. אמריקנים ממוצא הודי ופיליפיני מרוויחים באמריקה סכומי עתק, על אף שמדינות המוצא שלהם עניות. כך גם אמריקנים ממוצא איראני, רוסי, בולגרי או סיני. זה לא האמריקנים. זו השיטה האמריקנית. היא כל כך טובה שהיא מאפשרת לאזרחי מדינות עניות לבוא ולראות ברכה גדולה בעמלם. נכון שיש בכך גם אלמנט של הגירה סלקטיבית. לא כולם מגיעים, רק האליטה מגיעה ואם כך אין זה מפתיע כל כך שהיא מרוויחה טוב. אבל ההפרשים הגדולים בין ארה"ב לבין מדינות המקור רומזים לדעתי שמדובר ביותר מאשר סלקציה בהגירה. זו השיטה האמריקנית שמאפשרת לאנשי העולם להגיע ולהצליח. היא הופכת אנשים שהיו נחשבים כישלון בארצותיהם לסיפור הצלחה ונותנת להם את הצ'אנס לעקוף על הדרך את האמריקנים הוותיקים עצמם.

וורן באפט אמר שהוא משקיע רק בחברה שתשרוד גם אם אידיוט ינהל אותה, כי מתישהו זה יקרה. אולי אמריקה מהווה דוגמה לשיטה כל כך טובה שיכולה לשרוד לא רק מנהלים אידיוטים, אלא גם אידיוטיות של אומה שלמה.

2115, מעצמה צפופה וחרדית

בהמשך לרשומה על האפשרות לרוב חרדי במדינה ולתגובות עליה, מעניין לחשוב עוד על המספרים הדמוגרפיים ומשמעותם. הבה נניח שהציבור החרדי-אשכנזי ירד מקצב הגידול הנוכחי שעומד על 4% לטובת קצב גידול של 3% בלבד, שגם הוא גבוה מאוד. הבה נניח שהחרדים הלא אשכנזים, הדתיים, המתנחלים, ערביי ישראל ובכללם הבדואים בנגב וגם העולים החדשים בניכוי היורדים, כולם יביאו את קצב גידול האוכלוסייה ל-1.5% בשנה בלבד (בדומה לקצב הנוכחי). התוצאה תהיה מעניינת ביותר: אוכלוסיית הישראלים הכללית שכיום מונה 8 מיליון איש תמנה 36 מיליון איש. האוכלוסייה החרדית-אשכנזית תגדל מחצי מיליון ל-10 מיליון נפש.  ובסך הכול יחיו בישראל 46 מיליון איש.

אם תתממש התחזית הזו, המבוססת על משיכת שיעורי הגידול הנוכחיים הלאה, אוכלוסיית ישראל בעוד מאה שנה תהיה דומה בגודלה לאוכלוסיית איטליה וקנדה, וגדולה במספרה מאוכלוסיות אוסטרליה, תאילנד, דרום קוריאה, ספרד ופולין.  מדינות כמו יפן, צרפת, גרמניה ובריטניה, הגם שיהיו גדולות מישראל, כבר לא יהיו שונות כל כך ממנה בסדר הגודל של האוכלוסייה. עם זאת אומדן גידול של 1.5% בשנה לאוכלוסיה הלא חרדית הוא אולי מוגזם עבור העתיד הרחוק, מאחר שסביר שתימשך הירידה בילודת ערביי ישראל. אין לדעת מה יקרה באוכלוסיה הדתית הלא חרדית שכיום גם בקרבה שיעור הפריון גבוה, וגם אין לדעת אם הילודה בציבור החילוני הכללי תשוב להיות מתחת לשיעור התחלופה (מעט יותר משני ילדים לאישה) כפי שהייתה בשנות התשעים. אם נניח אומדן גידול של 1% בלבד לאוכלוסיה הלא חרדית, אז יחיו בישראל כ-20 מיליון לא חרדים לצד 10 מיליון חרדים.

במצב הדמיוני שבו ברצועת החוף הצרה שלנו במזרח הים התיכון יצטופפו כל כך הרבה אנשים כך שהמדינה תהפוך לאחת ממעצמות המערב לכל דבר מבחינת גודל אוכלוסייתה, הגרעין החרדי הקשה ימנה בין שליש לחמישית מהאוכלוסייה. קשה לנבא מה יקרה לשוליים של החרדיות – אלו שאינם מצביעי יהדות התורה, כי לא נצפה אצלם שום דטרמיניזם דמוגרפי – אין כל ודאות לעת עתה שהעובדה שהם חרדים תגרום גם לנכדיהם להיות חרדים.

מה אפשר להסיק? התפוצצות דמוגרפית בת דורות שתביא בסופו של דבר לרוב חרדי אינה רק רחוקה מאוד בזמן, כפי שציינתי, אלא שהיא רחוקה גם מבחינת השלכותיה הגיאו-פוליטיות. המדינה העתידית, שתתמודד עם חשש הרוב החרדי עשויה להיות מדינה שמבחינת מעמדה הדמוגרפי בעולם תהיה דומה לבריטניה, לצרפת ולספרד.  יצוין עם זאת שהעובדה שהדבר נראה רחוק, אינה אומרת שהוא בלתי אפשרי – היו מדינות שעברו בו זמנית גם גידול אוכלוסיה מואץ וגם חוו תהליכים של פונדמנטליזציה. שתי הדוגמאות שקופצות לראש הן אירן (80 מיליון תושבים כיום, פי 8 מלפני מאה שנה) וטורקיה (75 מיליון תושבים כיום, פי 6 מלפני מאה שנה).  האיראנים היו נדהמים לשמוע בתחילת המאה ה-20 שאוכלוסייתם תגיע למימדים של אוכלוסיית בריטניה, צרפת וגרמניה ואף תעקוף אותן, אך גם מצטערים על כך שמבחינת צורת השלטון במדינתם ושגשוגה, הדבר לא יניב להם טובה רבה.

 

רע לבוגי, טוב לכלכלה

החדשות הפוליטיות הדרמטיות רודפות אלו את אלו – מפץ פוליטי גדול התחיל ברקימת ממשלת אחדות של ביבי ובוז'י ומסתיים במתן תיק הביטחון לאיווט ליברמן ובפרישת בוגי יעלון. מבחינה כלכלית לסיפור יש בעיקרו משמעויות חיוביות. ישראל ביתנו תצליח קרוב לוודאי לשפר משמעותית את תנאי הפנסיה של העולים מרוסיה. כשעולים מרוסיה מעבירים את זקנתם בעוני מחפיר בשל החלטתם לעלות לארץ, הדבר אינו יכול להתיישב עם ערכים ציוניים בסיסיים. עולים אלו לא בחרו להישאר בגוש הסובייטי בצעירותם. מדיניות מסך הברזל כפתה זאת עליהם. צריך גם לזכור שממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר פעלה בתחילת שנות התשעים באופן אקטיבי לוודא ששערי מדינות אחרות, עשירות יותר, יהיו סגורים בפני העולים, ולא תיוותר להם ברירה אלא לחזק את המפעל הציוני דמוגרפית. המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לרווחת העולים בזקנתם.

האם העלייה היא ההצדקה היחידה? לאו דווקא. שיפור מצבם של זקנים עניים הוא אחד המהלכים המוסריים ביותר שניתן לנקוט בהם מבחינה כלכלית. אין בכך עידוד בטלנות, מאחר שמדובר בקבוצת גיל שכבר אין מצפים ממנה לעבוד. כך גם במובן החברתי הרחב יותר – המגזרים בישראל שבהם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גבוהים הם אותם המגזרים שבהם שיעור הזקנים גבוה.

כסף שמוזרם לזקנים עניים זורם במהירות חזרה למשק באמצעות צריכה פרטית, דבר שהיה יכול לעורר חשש בנסיבות אינפלציוניות, אבל משמעותו חיובית בנסיבות דפלציוניות. התחום הכלכלי היחיד במדינה שקיימת בו אינפלציה משמעותית – דיור, אינו צפוי להיות דווקא זה שיספוג זרימת כסף לקשישים.

כניסת ישראל ביתנו לממשלה סותמת את הגולל כנראה על הרעיון של העלאת אלפי בני הפלשמורה, שהיה נראה לרגע ששני ח"כים סוררים בליכוד הצליחו לסחוט מראש הממשלה. עמית סגל דיווח אתמול שסוגיית העלאתם כבר סולקה מסדר יומה של הממשלה. הדרישה להעלאת הפלשמורה באה אחרי שכבר הוכרז מעל כל בימה שעלייה זו תמה, ואין עוד יהודים באתיופיה. כל מיני גורמים אינטרסנטים רקמו קומבינה להבאה אינסופית של אתיופים לארץ על חשבון משלם המסים הישראלי שנתבע לשלם מיליארדים למען קליטתם, בפרט במענקי דיור.   יותר הגיוני להקצות מיליארדים לרווחתם של עולים זכאי חוק השבות שבחרו לעלות לארץ, מאשר להביא בכסף הזה אתיופים שאינם זכאי חוק השבות.

כניסת ליברמן לממשלה פורסת שטיח אדום בפני מתווה הגז וכל הליכי החקיקה הנדרשים ליישומו סוף כל סוף. אף שמגזימים בערכו של מתווה הגז כבוננזה כלכלית, בכל אופן יש לו חשיבות לא מבוטלת להעלאת הכנסות המדינה ולביטחון אנרגטי. חשוב עוד יותר מכך, אישור המתווה הסופי באופן שיהיה נוח לשני הצדדים אולי ימחה מזיכרון המשקיעים בעולם את האופן הבלתי נסבל שבו מתייחסת המדינה למי שמוכן לקחת סיכונים כלכליים על אדמתה.

אורלי לוי-אבקסיס חלמה שמפלגתה תצליח להגשים עוד תביעה כלכלית – מימון 90% משכנתא בערבות מדינה. סביר להניח שפרישתה מישראל ביתנו מחסלת את הרעיון. הרעיון של אבקסיס אינו בהכרח רע כלכלית, ולא היה יוצר סיטואציית סאב-פריים הרסנית. אבל ספק אם הוא היה מקל על הצעירים שלהם רצתה לעזור. בעיקר הוא היה מנפח את מחירי הדירות.

אמת, אם הפזיזות וחוסר האחריות שמזוהים עם ליברמן ייושמו במשרד הביטחון ויובילו אותנו למלחמת דמים עצומה ברצועת עזה או בזירה אחרת, החיסכון, גם במובנו הכלכלי, יהיה בטל בשישים. אבל אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריירה של ליברמן על אופיו כמדינאי, הרי זה הניתוק המוחלט בין דיבורים גבוהים גבוהים למעשים שנותרים קטנים קטנים. לא יודע אם בתולדות הפוליטיקה הישראלית היה איש פקה פקה כליברמן. לא נראה לי שיש בו את ההרפתקנות או הנחישות לעולל במשרד הביטחון את אותן צרות שעולל אריק שרון בזמנו, בוודאי לאור זאת שנתניהו הרבה יותר מפוכח לגביו משהיה בגין לגבי שרון.

 

האמת הרחוקה של הרוב החרדי

אבישי בן חיים הכין סדרת כתבות לערוץ 10 בשם "שקר הרוב החרדי". בן חיים כדרכו רוצה להפחית את החרדה מהחרדים, ועל כן מדגיש בפני קהל הצופים החילוני גורמים שצפויים למנוע מהחרדים להפוך לרוב. לשם כך הוא מדלג בין כמה עובדות:

• המפלגות החרדיות קופאות על השמרים מבחינת מנדטים
• שיעור היציאה לשאלה הגדול בקרוב צאצאי חוזרים בתשובה וחרדים מזרחיים
• הפחתה מסוימת בילודה החרדית שאירעה בעשור האחרון
• האינטרנט והסמארטפון שוברים את החומות

אבישי צודק במקצת, אבל התמונה שהוא מציג אינה נאמנה לחלוטין למציאות. כדי לעשות סדר בשאלת הדמוגרפיה החרדית, צריך להפריד בין שתי המפלגות החרדיות והציבורים שהן מייצגות – יהדות התורה וש"ס. יהדות התורה נהנית מדטרמיניזם דמוגרפי. אצטט דברים שכתבתי בפוסט מהעבר:

מצביעי יהדות התורה מולידים הרבה ילדים ומחנכים אותם (במימון המדינה), באופן שיבטיח שאף הם יצביעו יהדות התורה ויולידו גם הם הרבה ילדים שיצביעו יהדות התורה. מדובר למעשה במכונה אבולוציונית משוכללת לייצור מצביעים ליהדות התורה. מצביעי ש"ס אינם מצליחים להבטיח באותו שיעור מדהים את שמירת דפוסי ההצבעה בקרב ילדיהם, ורבים מהם נושרים מהדרך.

לאורך השנים ועל פני מערכות בחירות גדל כוחה של יהדות התורה בשיעור מעריכי די מרעיש המתקרב ל-4% לשנה.  שיעור זה גדול בהרבה, כמעט כפול, משיעור הגידול השנתי באוכלוסיית המצביעים הכללית בעשרים וחמש השנים האחרונות, אף שבמהלכן הייתה עלייה חילונית המונית מרוסיה.

מצביעי ש"ס אינם מצליחים לשמור על דפוסי ההצבעה של הילדים משתי סיבות. ראשית, מאחר שהם עצמם אינם חרדים בחלקם ולא נתנו לילדים חינוך חרדי במלוא המובן, ובכלל זה הסגירות הקיצונית. שנית, נראה שגם מצביעי ש"ס חרדים לכל דבר לא מצליחים למנוע נשירה של ילדים מסיבות כאלו ואחרות.

לעומת זאת, בקרב מצביעי יהדות התורה הנשירה היא פשוט אפסית. הנוער בציבור החרדי האשכנזי, שכמעט כולו יליד הארץ וחרדי מלידה, בדרך כלל אינו גולש לעבר מסורתיות רכה כדרך שעושים צעירי הש"סניקים. המעטים בו  שמחליטים לעזוב, עושים זאת בטריקת דלת. יש עמותות שמנסות לעזור לנוער הזה במסעו החוצה, והן מדווחות על מספר הפונים אליהן, והמספרים תואמים למדי לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מדובר באחוז או שניים שיוצאים בשאלה, לא יותר. אחוז או שניים של נשירה אינם יכולים למחוק את פער הילודה העצום בין אישה חרדית (בערך 6 ילדים לאישה) לבין אישה שאינה חרדית (2.6 ילדים לאישה). הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת את נתוני הלידות לאוכלוסיה ביישובים שונים. ברהט נולדו 30 תינוקות ל-1,000 איש, במודיעין 16 תינוקות ל-1,000 איש, בראשון לציון 10 תינוקות ל-1,000 איש, ובמודיעין עילית 53! ואלו נתונים מהשנים האחרונות, לא מהשנים שבהן קצבאות הילדים הנדיבות עד טירוף הביאו את רמות הילודה לגבהים שלא ייאמנו.

הנשירה האפסית של החרדים משתקפת בנאמנות מוחלטת ליהדות התורה בקלפיות ולגידול המדהים והמתמיד בכוחה – מדהים כי אינו מתבסס על רוחות הזמן המשתנות, על קמפיין פרסומי מבריק, אלא על דמוגרפיה בלבד. כדי שגידול כל כך יציב בן עשרות שנים ישנה מגמה פתאום צריך יותר מאשר שינוי כזה או אחר בתפוצת האינטרנט והסמארטפונים. דרושה מהפכה, ומהפכה אינה נראית באופק.

אי אפשר לשלול לחלוטין אם כך את האפשרות שבעתיד יהיה פה במדינה רוב חרדי. אף על פי כן, המגמה אינה מצדיקה ירידה דחופה מהארץ של כל מי שחילוני וליברל. הייתי נותן לכך כל מיני נימוקים שאני מאמין בהם:

• החרדים יצטרכו להשתלב בשוק העבודה ובשוק ההשכלה ולכן ילמדו להתגמש.
• בתרבות החרדית יש שלילה מוחלטת של שפיכות דמים מול יהודים אחרים, ולכן הדמוקרטיה תישמר ככלי היחיד למניעת אלימות קיצונית.
• ישראל לא תוכל לשרוד בלי תמיכת העולם, ולכן תצטרך להוכיח לו שאינה מדינה פונדמנטליסטית חשוכה. 
• החברה החרדית נוטה להתפצל ולהסתכסך והפוליטיקאים החילונים יוכלו לנקוט בטקטיקות הפרד ומשול כלפי החרדים (זו למשל הסיבה שניר ברקת הוא ראש עיריית ירושלים ולא חרדי כלשהו).

אבל הנימוק הכי חשוב אינו חברתי אלא מתמטי – קחו מחשבון ונסו לברר כמה זמן לוקח לקבוצת אוכלוסיה שגדלה בקצב שנתי של 3.5%-4% לגבור על קבוצת אוכלוסיה שגדלה בקצב שנתי של 1.5%-2%, ולהפוך לרוב, כאשר חלקה באוכלוסיה בתחילת התהליך הוא חד ספרתי. המתמטיקה תגלה שהחרדים לא יוכלו להפוך לרוב, גם בקצב הגידול הנוכחי, לפני המאה ה-22, ועם שינויים די מינוריים בהנחות נגיע אפילו לכך שרוב חרדי זהו עסק לפאתי המאה ה-23.

הלמ"ס מציגה תחזית אוכלוסיה בישראל לסוף שנת 2059, ולא נראה לי שמישהו מאיתנו מתכנן רחוק יותר כרגע, והחרדים צפויים למנות אז בערך רבע מהאוכלוסיה ורק חמישית מתוך התושבים בגיל ההצבעה:

זו מתמטיקה מעריכית, והיא אומרת ששינויי אוכלוסיה גדולים על בסיס ילודה לוקחים שנות דור (אגב, מאותה סיבה גם מגוחך לחשוב שילודה יהודית מוגברת תאפשר סיפוח של השטחים בעתיד הנראה לעין).  התקופה שבה המתמטיקה תאפשר לחרדים להכתיב את החוקים בכנסת היא רחוקה מאיתנו כמו שהמאה ה-19 רחוקה מאיתנו. זה יהיה מטופש להתמקד כרגע בחשש שיתממש בעולם כה רחוק, שאין לנו שמץ מושג מה יהיו יחסי הכוחות הפנימיים והבינלאומיים בו, איזו טכנולוגיות משנות כול יתגלו עד היווצרותו ולאיזה כיוון ינשבו בו רוחות הזמן.

---

נ"ב – התעסקתי בשאלת הרוב הדתי העתידי, אבל מכיוון מעט שונה גם בפוסט מחודש אוקטובר.

אראל מרגלית וסודות האבולוציה

בכתב העת החשוב ביותר לפסיכולוגיה חברתית פורסם השנה מאמר מעניין מאוד שלפיו משתתפים במחקר נטו לייחס לגברים בעלי חזות אגרסיבית ומאיימת מעמד חברתי גבוה יותר ויכולת הנהגה רבה יותר. המאמר מקשר בין הממצאים לבין ההיסטוריה האבולוציונית של האדם. גברים חזקים שיכולים היו לעשות סדר בעניינים, להעניש חברי קבוצה חצופים ולהלך אימים על אויבים, יכולים היו למצוא דרכם לפסגות הכוח באותו עידן קדום שבו אבותינו התקיימו באזור הדמדומים שבין בני אדם לשימפנזות.

נזכרתי במאמר על רקע הסרטון של אראל מרגלית שבו הוא מדבר בתוקפנות ובאסרטיביות ומצולם בזווית שמציגה אותו כמישהו שלא היית רוצה להיתקל בו בלילה ברחוב. מרגלית המשיך בתיאטרון הכוחני שלו בהופעה בשישי האחרון בערוץ 10, שבמהלכה חבט בשולחן הזכוכית בעוצמה. האם יועצי הסתרים שלו לקחו השנה איזה קורס במדעי הדשא שלימד אותם שגבר שנראה כך נתפס כמנהיג?  לפי המאמר המדובר הממצאים תקפים רק לאופן שבו נתפסים גברים. נשים בעלות מבנה פיזי מוצק אינן מעוררות רושם חיובי דומה שהרי מנהיגות כוחנית קדמונית לא הייתה עניין למין החלש. כך ניתן להבין מדוע הצרחות של מרגלית אמורות לעשות רושם טוב, בעוד שכשהילארי קלינטון צורחת, הדבר מעורר בעיקר סלידה וגיחוך סקסיסטיים.

על פי מיתוס עקשן בבחירות לנשיאות בארה"ב המועמד הגבוה ביותר הוא זה שתמיד זוכה, וגובה הרי גם הוא סממן לחוזק פיזי, כמו גם אולי לעוד תכונות חיוביות – יש קשר חיובי בין גובה לאינטליגנציה. תוקפו של מיתוס ניצחון הגבוהים דעך בשנות האלפיים כשאל גור, ג'ון קרי ומיט רומני, כולם גברים נוסקים לשחקים, הפסידו בבחירות, וגם קודם לכן היו יוצאים מהכלל, קטני קומה שניצחו את הגבוהים מהם. לא על סמך המיתוס הזה ניתן למהר לקבוע שדונלד טראמפ (1.88 מ') יכה את הילארי (נמוכה מ-1.70 מ') שוק על ירך.

ייתכן שגם בפוליטיקה הישראלית מראה חיצוני דומיננטי ממלא תפקיד משמעותי. נתניהו ורבין נראו מרשימים ואיתנים יותר מפרס ולכן אולי היו בחירים יותר, אף שפרס היה זה שסיפק לנו, על פי מקורות זרים, את הנשק הכוחני האולטימטיבי. החזות החנונית של בוז'י הייתה בעוכריו בבחירות האחרונות, ועם מראה חיצוני אחר איווט ליברמן אולי היה מזמן מתחת לאחוז החסימה. מצד שני בן גוריון נמוך הקומה כיהן כראש ממשלה 13 שנים, ואהוד ברק נבחר על סמך היותו גיבור רב מעללים, אף שחזותו החיצונית אינה מקרינה זאת. קשה להוציא מכל זה מסקנה חד משמעית היכן כדאי יותר לפוליטיקאי להזיע – בחוגי בית ובכנסי פעילים או בהרמת משקולות בחדר הכושר.

תמריצים ופלסטינים

בפוסט קודם כתבתי על כך שעל ישראל לדעתי להציע הצעה הוגנת לחמאס שתהפוך מלחמה נוספת בעזה ללא כדאית מבחינתו וראיתי שהרעיון עורר חלחלה בחלק מהמגיבים. בדיונים על המדיניות שעל המערב לנקוט מול אידיאולוגיות רוע יריבות מציג הצד הימני גישה סקפטית לגבי היכולת לנצחן או להרגיען באמצעות שינויים בתמריצים או באמצעות כל צעד פרגמטי שאינו מיגור טוטאלי. הדוגמה הארכיטיפית לכך היא כישלון ניסיון ההתפייסות של צ'מברליין עם היטלר במינכן וכן קריסת ההבנות בין מולוטוב וריבנטרופ עם החלטתו של היטלר להפר אותן ולפלוש לרוסיה. האיום שהציב היטלר על אירופה תם רק כשצבאות הברית עמדו בפתח ברלין, והיטלר ופילגשו התאבדו.

מי שמסמל את גישת המיגור הטוטאלי של הנאציזם כפיתרון אפשרי יחיד הוא כמובן ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל שאמר על יריביו הפייסניים שבבחירה בין חרפה למלחמה בחרו בחרפה, וסופם שיקבלו גם את החרפה וגם את המלחמה. צ'רצ'יל טען שניתן היה למנוע את המלחמה בנקל, אבל לא על ידי הכלת היטלר באמצעות מקלות וגזרים, אלא על ידי  עמידה עיקשת מול תביעותיו ומהלומה צבאית כנגד תוכניות ההתחמשות שלו. צ'רצ'יל האמין שבעקבות השפלת היטלר סביר להניח שקרנו הייתה יורדת בעיני העם הגרמני והוא היה נפטר ממנו.

לדעתי יש אירוניה מסוימת באימוץ הגישה הצ'רצ'יליאנית בסכסוך הישראלי-ערבי מבחינת תפיסות ימין ושמאל. מה שבעצם אמר צ'רצ'יל הוא שההמונים הגרמנים היו יכולים לתמוך בהחלפת היטלר בידי מנהיג שוחר שלום, אם רק אומות אירופה היו מפגינות כלפיו נחישות מספקת. יש אנשי מרכז-שמאל כמו ציפי לבני והעיתונאי בן כספית שהביעו עמדה מאוד דומה ביחס לשלטון החמאס בעזה. ישראל צריכה לחסלו ביד ברזל וכך לתרום לניצחון הגורמים הפלסטינים המתונים.

אבל מנגד אפשר להציג עמדה שעוקפת את צ'רצ'יל גם מימין וגם משמאל ביחס ליישום רעיונותיו בעזה. מימין לצ'רצ'יל ניתן לומר שהאמון הבסיסי שהביע בעם הגרמני ובתגובתו הצפויה הבריאה להשפלת היטלר אינו רלוונטי בעזה. הלאומיות הפלסטינית מתחילה ועד סוף מבוססת על רצון להשיב את הגלגל ל-1917 בטרם באה הצהרת בלפור. היטלר היה אפיזודה חולפת בהיסטוריה הגרמנית, אך שנאת ישראל של הפלסטינים היא החומר שממנו מורכבת הלאומיות שלהם. אם נסלק את החמאס יבוא לה נציג אחר, אולי מטורף אפילו יותר.

משמאל לצ'רצ'יל ניתן לטעון שאם שלטון חמאס בעזה שלא כשלטון היטלר בגרמניה אינו תוצר של טירוף חד פעמי של האומה, אלא מראה של שאיפותיה לאורך דורות, הגישה כלפיו צריכה להיות שונה. ישראל אינה יכולה לערוך טרנספר בעזה וגם אין לה כל תשוקה לכבוש את הרצועה במלחמה מבית לבית וממנהרה למנהרה, רק כדי לשלוט בסופו של דבר בחיי תושביה המתרבים במהירות. הפיתרון הריאלי היחיד מבחינת ישראל לעת עתה הוא בניית מערכת תמריצים שתכיל את החמאס ולאו דווקא חיסולו. זו בבירור הגישה של נתניהו ויעלון ברצועה. כדי להבין את גישתם הלא צ'רצ'יליאנית צריך להבין שבמובן מסוים הם עוינים יותר לפלסטינים וחשדניים כלפיהם מאשר צ'רצ'יל היה עוין וחשדני כלפי הגרמנים. הם פשוט לא מאמינים שהעם הפלסטיני מסוגל להצמיח אלטרנטיבת שלטון חזקה, יציבה בזכות עצמה ולא אלימה.

אלא שנראה שנתניהו ויעלון עוצרים באמצע הדרך ולא מיישמים את גישתם עד הסוף. אם חמאס הוא האופציה היחידה מבחינת העם הפלסטיני, ואם החמאס ניתן להכלה, צריך לבנות כלפיו מדיניות נבונה ומחושבת שתתבסס על מקלות וגזרים ולא להסתפק בתגובות לא עקביות בהתאם ללחצים מבפנים ומבחוץ.