סטטיסטיקות צרפתיות

כצפוי הנשיא מקרון יזכה לקדנציה שנייה. ההתמודדות בינו ללה פן היא עוד מערכה במלחמה במערב בין גלובליסטים ללאומנים. כמו בבחירות 2020 באמריקה הגלובליסטים ניצחו. מעניין להשוות בין טראמפ ללה פן מבחינת התפלגות התמיכה. כמו טראמפ, גם לה פן נהנית מאהדה עצומה בקרב מעמד הפועלים. לפי אחד הסקרים היא זוכה בקרבו ברוב עצום של שני שלישים! השמאל מתיימר לייצג את העובדים, אבל זו יומרת שווא. בני מעמד הפועלים מעדיפים כיום את הימין אשר מעניק להם גאווה בזהות הלאומית. לעומת זאת בקרב בעלי המקצועות החופשיים רואים תמונת מראה ומקרון מביס את לה פן. שוב פערי הימין והשמאל מתבררים כפערי השכלה.

מה שהפתיע אותי ואינו זהה למצב לאמריקה הוא האופן שבו מתפלגים הקולות בקרב הצעירים. בעוד שבאמריקה הצעירים אוהדים באופן טוטאלי את המפלגה הדמוקרטית, והמבוגרים נוטים לעבר הרפובליקנים, הרי שבצרפת הזקנים מעדיפים את מקרון ברוב גדול ובקרב הצעירים שמעל גיל 24 לה פן זוכה לרוב. בארה״ב מצביעי טראמפ הם אלו שמתים מזקנה ונקברים מדי יום, ואילו בצרפת התמונה הפוכה. גם בסקנדינביה ראיתי שהתמיכה בימין אינה קטנה עם הגיל. אם כך פרוגרסיביות הצעירים היא תופעה אמריקנית ולא אוניברסלית. פה בארץ בוודאי אינה קיימת לאור ריבוי הצעירים הדתיים והחרדים.

אולי ההסבר לפער בין אירופה לאמריקה נעוץ באופיו החילוני של הימין האירופאי. ימין זה אינו מתנגד להפלות, ואפילו הסלידה שלו מהאיסלאם יכולה להיתפס פשוט כהיאחזות בחילוניות. הימין האמריקני לעומת זאת מזוהה זיהוי עמוק עם הדת. התחלנות המערב מרחיקה את הצעירים מהמפלגות הקשורות לדת. אבל לא מהימין החילוני.

על הבריחה מצרפת

על אף שהנושא לכאורה שחוק ונדוש לא מצאתי תיאור מעניין וטוב יותר של מצוקת היהודים בצרפת המתאסלמת מאשר בראיון עם הסופר הצרפתי ישראלי מרקו קוסקס שפורסם בעיתון הארץ.

קוסקס פרסם ספר באופן עצמאי דרך אמזון מאחר שאף הוצאה צרפתית לא הסכימה לפרסמו מן הסתם לאור השנאה לישראל בקרב האליטה הצרפתית. על אף המדיום הבעייתי הספר עורר תשומת לב וזכה למועמדות לפרס יוקרתי. הוא מתאר את חייהם של צרפתים ישראלים בבועה שהקימו לעצמם עולים צרפתים לארץ.

התיאור של חיי היהודים בצרפת בראיון קולע במיוחד. עבור המיעוט היהודי האשכנזי הטראומה המרכזית היא עדיין השואה, אבל עבור הרוב המזרחי בקרב היהודים, הקרוב למסורת, הטראומה היא חדשה יותר – הגעת המוסלמים והאנטישמיות הבוטה הלא מתביישת שהביאו עמם. משמעותה הוא גירוש היהודים בצרפת. מי שחי חיים שיש בהם איזשהו סממן יהודי בולט לסביבה נמצא תחת סיכון וחרדה לשלומו הפיזי ותחושת נרדפות, שכבר חשבנו פעם שלא תשוב עוד לאפיין יהודים בעולם המערבי. מעניין שסיפורו האישי של קוסקס מדגים שבחברה יהודית עם זיקה למסורת גם מי שבוחר שלא לקיים אותה, כמו קוסקס עצמו, נדחף לעלייה לישראל. הוא קשור לאחרים שיש להם זיקה למסורת. בנו יחידו של הסופר, צאצא לנישואים עם לא יהודיה, התגייר וחי באורח חיים דתי וקוסקס, שלא רצה שיהיה חשוף לסכנת חיים, עלה עמו לישראל.

כמה ציטוטים – על זהות יהודית בין הלא יהודים:

אדם לא יכול להיות יהודי אם הוא לא מאמין?

״אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל הזמן. יש לי המון חברים שכל מה שנשאר מהיהדות שלהם זה השם. סבא שלהם אולי היה יהודי, אבל אני לא מבין במה הם יהודים״.

אז מבחינתך, תרבות יהודית חילונית פשוט איננה קיימת?

״מה זה תרבות יהודית חילונית? בישראל זו התרבות הישראלית. אם את רוצה, אפשר להגיד שכמו שצרפת היא מדינה נוצרית־חילונית, ישראל היא מדינה יהודית־חילונית. מרגע שאתה לא עובד בשבת ומדבר עברית זו תרבות יהודית. אז מי שחי בישראל יכול להיות חילוני־יהודי, אבל בצרפת אני לא מבין מה זה אומר. אם אתה לא שומר שבת ולא פסח ולא יום כיפור, אם שבוע העבודה שלך זהה לזה של האחרים, אני חושב שאתה לא יכול להיות יהודי־חילוני. גם לא נוצרי־חילוני. אני תמיד שואל את מי שאומר שהוא נוצרי – מתי היית במיסה לאחרונה?״

על עמדת התקשורת:

התקשורת הצרפתית, ממשיך קוסקס, אימצה את הגישה האנטי־ישראלית והאנטישמית ודרכה חילחלה הרתיעה מיהודים ומישראל אל הלך הרוח הכללי. ״אין לתקשורת עמדה משלה אלא מטרות מסחריות בלבד, וההיגיון שלה פשוט: בצרפת יש חצי מיליון יהודים ועשרה מיליון מוסלמים. זהו. תמיד בסוף חוקי השוק הם אלה שמכריעים. התקשורת בחרה צד״.

גם ליהודים בצרפת יש תגובה אוטומטית כשמגיעים לוויכוח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. למה כל יהודי צרפתי חייב להיות פרו ישראלי וכל מוסלמי חייב להיות פרו פלסטיני? איפה החשיבה הביקורתית?

״היהודים בצרפת מעריצים את ישראל. היא משחקת תפקיד חשוב בדמיון הקולקטיבי שלהם, היא רשת הביטחון של כל יהודי העולם. את כישראלית יכולה להגיד שמדיניות כזו או אחרת לא מוצאת חן בעינייך, אבל ליהודי צרפתי לא אכפת מהפוליטיקה הפנימית של ממשלת נתניהו, זה לא נוגע אליו. מה שמעניין את יהודי צרפת הוא הקיום של מדינת ישראל״.

הטרור והפרדיגמה

פיגוע קשה בתוצאותיו בניס שבריביירה הצרפתית בזמן סמלי – חגיגות יום הבסטיליה. נורא בפשטותו – מתברר שאדם אחד ששכר משאית יכול לחולל מוות בהיקף בלתי נתפס. כבר לא צריך מחבל במטוס כדי לגבות מחיר דמים כזה.

הטוקבקיסטים אצלנו ומן הסתם גם בעולם הרחב תוהים האם הכול יימשך כרגיל, מפיגוע לפיגוע, מירי לדריסה ולפיצוץ, מגינוי להוקעה, או שמא ישתנה משהו, משהו גדול – האם תשתנה הפרדיגמה?

לקחי לבנון

בשנת 1978 אירע פיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה אז ועד היום, הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף. הפיגוע בוצע בידי מחבלים פלסטינים שיצאו מלבנון. בתגובה אליו החליטה מדינת ישראל לחרוג מאופן התגובה השגרתי לטרור ופלשה ללבנון במבצע ליטני. זה היה שינוי פרדיגמה מוגבל. ב-1982, בעקבות עוד פיגועי טרור ובשל האופי הבלתי נסבל שלבשו החיים בצפון הארץ תחת קטיושות, ישראל החליטה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה ולחבור לצד הנוצרי במלחמת האזרחים. המטרה הייתה להביא לניצחונו ולהפיכת לבנון למדינה ידידה. אף שמלחמת לבנון הראשונה נחשבת כישלון יקר בחיי חיילים, אין זה ברור בפרספקטיבה של כמעט 35 שנים שבאמת נכשלה. הפלסטינים ספגו מכה ניצחת. אף על פי שהחיזבאללה, הכוח שהחליף אותם בלבנון, אינו ידידותי לישראל בלשון המעטה, סדר העדיפויות שלו שונה. הוא ביסודו ארגון פנים לבנוני ולא ארגון לשחרור פלסטין ולכן יתכן שהפסקת אש בת דורות יכולה להתקיים עמו. בכל אופן ברור שההחלטה של אריק שרון ב-1982 לנסות לשנות את הפרדיגמה לחלוטין במאבק בטרור שבא אז מלבנון גבתה מחיר כבד ממנו ומהחברה הישראלית.

לקחי האינתיפאדה השנייה

השפעתה של טראומת לבנון התבררה ב-2001. האינתיפאדה השתוללה, אזרחים נרצחו על ימין ועל שמאל, ושרון, למוד לקח לבנון, שב על המנטרה:"הבלגה זה כוח" והסתפק בשבלונה של תגובות לא אפקטיביות. המחשבה על טיפול שורש בטרור באמצעות חדירה לסמטאות ולקסבות שבהן מיוצרות חגורות הנפץ ובהן מגויסים המתאבדים נדחתה כמטורפת וכלא קבילה בינלאומית.  רק הפיגוע שבו נרצחו קשישים בליל הסדר במלון פארק היה כה נורא שהביא לשינוי פרדיגמה, כניסת צה"ל למרכזי הערים במבצעים חומת מגן ודרך נחושה. שינוי המדיניות הביא בסופו של דבר לסיום פיגועי ההתאבדות. גם האמצעי ההגנתי המרכזי, גדר ההפרדה, עורר כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים, שרק מסת הפיגועים הובילה בסופו של דבר לשכנוע בנחיצותו.

לקחי ה-11 בספטמבר

ארה"ב עברה שינוי פרדיגמה ביחס לטרור בשל יום פיגועים אחד בלבד, ה-11 בספטמבר. אבל היה זה יום כה נורא, עם תמונות שכאילו נלקחו מדמיון הזוועות ההוליוודי, שדי היה בו. האמריקנים פלשו לשתי מדינות במזרח התיכון, עירק ואפגניסטן, במדיניות אגרסיבית הרפתקנית, ומצד שני הגבירו מאוד את הניטור הפנימי ואת אמצעי הביטחון, תוך שהם מתפשרים על תפיסת החירות האמריקנית.

העובדה שהפיגועים לא שבו באותה צורה על אדמת ארצות הברית יכולה להתפרש כהצלחת אותה מדיניות, אך היא גם מפחיתה את המוטיבציה למלחמה בטרור ומעלה סימני שאלה האם היה היגיון באותה תגובה שוברת פרדיגמה. מספר החיילים שנהרגו במלחמות שארה"ב פתחה בהן בעקבות ה-11 בספטמבר עולה על מספר ההרוגים במתקפת הטרור עצמה.

האם המערב ישנה פרדיגמה?

מהו שינוי הפרדיגמה האפשרי בעקבות הפיגועים בצרפת ודומיהם שקדמו להם? הכיוון המסתמן אינו הכרזת מלחמה גלובאלית על האיסלאם הקיצוני. הכוחות שצפויים להפיק תועלת פוליטית מאיום הטרור, טראמפ בארה"ב ולה פן בצרפת, אינם חובבים גדולים של הרעיון הזה. להיפך, הם בדלניים מטבעם.

מה שסביר יותר שיקרה הוא ניטור אגרסיבי של האוכלוסיה המוסלמית המקומית, באופן דומה לזה שהשב"כ מקיים בארץ בהצלחה עצומה. ומצד שני, נוקשות כלפי הגירה מארצות מוסלמיות, גם אם מדובר לכאורה בקליטת פליטים אומללים. בשני הנושאים לא מדובר בשלב זה מהבחינה המעשית בשינוי פרדיגמה מהקצה אל הקצה, משום שאת הניצנים כבר ראינו. נושא ביטחון הפנים כבר מזמן קיבל עדיפות גבוהה ואילו האיחוד האירופי חתם על הסכם להשבת פליטים לטורקיה, שעצר את גל ההסתננות לשטחי האיחוד. מנגד גירוש המוני של המוסלמים מאירופה, כמו גירושם מספרד בתחילת המאה ה-16, שעליו מפנטזים כמה טוקבקיסטים קיצוניים, לא יקרה אלא אולי אם טרוריסטים יתחילו לפוצץ פצצות גרעין בערים מרכזיות בשם הג'יהאד.

מה שכן ניתן לומר הוא שאם התגובה המעשית לטרור תלווה בשינוי פוליטי שיביא לשלטון את טראמפ, את לה פן, את חירט וילדרס או מנהיגים מסוגם במדינות אחרות, יהיה זה שינוי כה גדול באווירה הציבורית וביחס לתקינות הפוליטית, שאפשר יהיה לדבר על מהפכה בפרדיגמה.

 

הרהורים נוספים על פיגועי פריז

האם צרפת תצא מהצנע?

כידוע מלחמת העולם השנייה הביאה את השפל הגדול לקיצו. הצורך להילחם בהיטלר הביא להדפסת כסף בקנה מידה גדול וכך סיים את תקופת השפל שנבעה מההתעקשות שלא להדפיס די הצורך.

אמת היסטורית זאת הביאה את פול קרוגמן לשאול בפוסט בבלוגו שאלה שכבר עלתה בתגובות לרשומה קודמת בבלוגי – האם יש סיכוי לשחזור העבר. האם גם עתה ייתכן שצרפת תבזבז מספיק למען ביטחון האומה עד כדי כך שתוכל להשתקם מהנזק שהמיטה מדיניות הצנע על כלכלתה. קרוגמן עורך חישוב זריז ומסיק שלא. בהנחה שצרפת תוציא לכל היותר סכום דומה לזה שארה"ב הוציאה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, מדובר בכסף קטן – שני אחוזים בודדים מהתמ"ג השנתי. אין די בכך כדי לגבור על נזקי הצנע.

אני חושב שיש בעיה עוד יותר עמוקה בטענה שצרפת תצא מהצנע באמצעות בזבוז על הגנה. צרפת אינה בעלת מטבע משלה. אם תיכנס לחובות עתק כדי לממן את הגנתה היא תידרש לכך שהשווקים הבינלאומיים יממנו את החובות האלו בריבית נמוכה. ממש כפי שיוון זקוקה לכך שהשווקים יקנו את חובותיה. דבר זה שונה מאוד ממצבה של ארצות הברית, הבעלים על הדולר האמריקני, שיכולה להדפיס בעצמה די כסף כדי לממן כל בזבוז. אפשר אמנם לטעון שההבדל תיאורטי כי בפועל צרפת מדינה מספיק דומיננטית בגוש האירו כדי שהבנק המרכזי של אירופה ייעתר לכל דרישה להדפיס כסף לקנות בו את חובותיה, מה שאינו מוכן לעשות עבור היוונים ללא גזרות צנע חמורות.

מדוע בעצם פיגועים כל כך מעניינים?

בלוגר כלכלי פופולארי אחר, מאט איגלסיאס, העלה שאלה שתמיד קופצת אחרי פיגועים. מדוע הם כל כך מטרידים את העולם.  הנזק שהם גורמים בנפש אינו גדול יותר מנזק של גורמי מוות אחרים שגם הם פתאומיים ואלימים ועלולים לקטוף חיים צעירים בין רגע. בתאונות דרכים נהרגים בצרפת מדי שנה יותר מ-3,000 איש. מניין ההרוגים בפאריז מתגמד מול מספר זה.

השאלה חוזרת גם אצלנו. אם יצחק רבין היה קם מקברו היה אולי מזדעזע לראות שהסכמי אוסלו כשלו ושהטרור נמשך. אבל האם היה מקדיש אפילו דקה לחשוב על כך שמספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים נחתך בחצי לעומת המצב בתקופתו כראש ממשלה? בהשוואה למצב ב-1995, בעשור הזה ניצלים ממוות מדי שנה 350 ישראלים, מספר השקול למניין קורבנות במלחמה בינונית. אם נשקלל גם את הגידול באוכלוסיה מאז, הירידה בהרוגים מרשימה עוד יותר.

אני חושב שההבדל הוא בכך שאנו פחות מוטרדים מאסונות שנזקם מוגבל גם בתסריט הגרוע ביותר. אם לא היה שיפור בכלי הרכב, בתשתיות וברפואת הטראומה, היינו מאבדים עוד מאות אזרחים בשנה בדרכים. היה זה אובדן קשה המסב סבל נורא לאנשים שאהבו אותם, אך הוא לא היה ממוטט את יסודות החברה.

לעומת זאת אם הג'יהדיסטים לא ייעצרו, הם יכולים להמיט חורבן בקנה מידה עצום, כפי שהמיטו בארצות אחרות. כל אחד מבין זאת אינטואיטיבית. מה עוד שבצרפת גם השכל הישר מלמד שבהתמודדות מול האיסלאם הנסיבות הדמוגרפיות הן לרעת הרפובליקה בטווח הארוך. אם מספר ההרוגים בדרכים בצרפת היה עולה חלילה מ-3,000 ל-4,000 בשנה הדבר היה מטריד ומצער ומחולל עוגמת נפש אנושית איומה, אך איש לא היה רואה בכך אות לקיצה הקרוב של הרפובליקה. מספר הרוגים קטן בהרבה בטרור לעומת זאת נתפס כבר כקנרית המבשרת קריסה אולטמטיבית, כי אכן טרור יכול להביא בסופו של דבר לקריסה כזו.

מעניין שלא רק אסונות מידי אדם יכולים לחולל אפקט הדומה לאפקט הפסיכולוגי של הטרור. דומה לו ההיסטריה שהייתה סביב מגפת האבולה. לא היה שום יחס בין מספר מקרי המוות בפועל, בפרט בעולם המערבי, לבין נפח הסיקור. אבל המחשבה על מה שיכול לקרות בתסריט הגרוע מכול, שבו ערי העולם הגדולות יהפכו לשוממות כמו בסרט אפוקליפסה בעקבות המגפה, העצימה לאין ערוך את האסון המוגבל.

מה ישתנה, מה לא ישתנה ומה אולי ישתנה

כשרואים בטלוויזיה טרור במימדים שידעה צרפת אתמול, מפתה לחשוב בלהט הרגע שאנו צופים בנקודת מפנה היסטורית, שממנה והלאה שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אבל ניסיון העבר טופח על פנינו. אירופה ידעה כבר התקפות טרור גדולות: הטבח ברכבת במדריד ב-2004, הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ב-2007, הפיגוע במערכת שרלי הבדו בתחילת 2015. קשה לומר שהן שינו את היחס לאיסלאם הקיצוני מהקצה אל הקצה. כשמתבוננים על השורה התחתונה בעת הזאת – נכונות לקלוט מיליוני פליטים מוסלמים, אפשר לומר שאירופה עדיין אוחזת בגישה מאוד נאיבית כלפי האיסלאם.

האם הפיגועים הנוכחיים בצרפת יהיו שונים? ייתכן. בעוד שהמלחמה בעירק שהביאה לפיגועים במדריד ובלונדון הייתה שנויה במחלוקת, המלחמה בדאעש שמבטא ללא בושה ברבריות שנראית לקוחה מימי הביניים, היא כבר יותר בקונצנזוס.  בשל כך הפיגועים לא ייתפסו כאילו הם נובעים מהחלטה אומללה להתערב במלחמת שווא. גם לא קדמה לפיגועים התגרות בוטה בדת האיסלאם, כמו זו שהביאה לפיגועים בשרלי הבדו.

הימין יתחזק

במזרח אירופה, במדינות כמו הונגריה, צ'כיה ופולין, מפלגות בעלות עמדות אנטי מוסלמיות בוטות כבר אוחזות בשלטון. המגמה הזו מתחילה להדביק גם את מערב היבשת, שם יש הרבה יותר מוסלמים, ושם הוויכוח על האיסלאם יותר רלוונטי. אם מארין לה פן תזכה בבחירות לנשיאות בצרפת, אפשרות שעדיין נראית רחוקה, זו תהיה נקודת מפנה במעמדו של האיסלאם ביבשת. זו אינה אפשרות מופרכת לחלוטין. במערב אירופה משתחזר אותו תהליך שקרה כבר בארצות הברית. המעמד הנמוך הלבן שבעבר היה מחובר למפלגת השמאל, נוטש אותה בשל הברית שלה עם קבוצות אתניות שהוא סולד מהן. הדמוקרטים בארצות הברית העדיפו את האינטרסים של השחורים וההיספנים על פני האינטרסים של המעמד הלבן הנמוך. כתוצאה מכך היום אם רואים בארצות הברית גבר לבן גדל מימדים מקועקע שכל חזותו מעידה עליו שהוא בן המעמד הנמוך, כמעט בטוח שהוא מצביע בבחירות למועמד רפובליקני. המפנה האלקטורלי שעבר על המדינה הלבנה הענייה בארצות הברית, מערב וירג'יניה הוא דוגמה לכך. בעבר הצביעה לביל קלינטון ברוב גורף, וכיום אין ספק שתתלכד מאחורי המועמד הרפובליקני, יהיה אשר יהיה.

בבריטניה קורה אותו דבר. ההמונים הלבנים העניים לבטח יעדיפו את נייג'ל פאראג' על פי ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, שאפילו רוצה ליטול מהם את משוש לבם, בית המלוכה, ויליאם וקייט. כך גם במדינות אחרות כמו הולנד ודנמרק – הימין לוכד את לב ההמונים. השמאל ימשיך להתבסס על שותפות בין ליברלים חילוניים המאמינים בערכים שוויוניים, ירוקים ופמיניסטיים לבין המונים מוסלמים, אבל יהיה קשה לזכות בבחירות עם כזה אלקטורט. עדיין אין כל כך הרבה מוסלמים במערב אירופה שהולכים להצביע.

תגבר ההתנגדות לגל ההגירה

פוליטיקאים מהימין, כמו המועמד הרפובליקני האמריקני דונאלד טראמפ, הזהירו ללא הרף שגל ההגירה מביא איתו תאים רדומים של דאעש. הם נשמעו מפחידנים וגזענים. אבל עתה התמונה משתנה. הרבה תלוי בפרטים המדויקים שייצאו מחקירת הפיגוע. אבל על פי הדיווחים הראשונים לפחות מחבל אחד אכן הגיע מסוריה. זו מכה קשה לאנגלה מרקל ולמדיניות הדלתות הפתוחות שלה ונשק למתנגדים להגירה.  בכל מקרה ההגירה מגיעה עתה למימדים בלתי אפשריים. אבל גם עצירת המהגרים אינה פשוטה. אפילו אם ישכנעו את ארדואן לחסום בפניהם את היציאה מטורקיה, יהיה קשה יותר לנעול את שערי הים התיכון.

פעילי השמאל ברשתות החברתיות במערב כבר החלו בקמפיין מונע. הפליטים מסוריה, הם אומרים, בורחים בדיוק מאותם אנשים שחוללו את הפיגועים בפריז. זו אמת, אבל רק חצי אמת. הפליטים בורחים מדאעש, אך לפחות חלק מהם מביאים איתם את אותה תרבות שתצמיח על אדמת אירופה עוד דורות של פעילי דאעש – קיצוניות דתית וניכור לערכים מערביים. זו בעצם הטרגדיה של רבים מהפליטים האלו – הם בורחים ממה שהם ומביאים איתם את מה שהם נמלטים ממנו.

היחס לישראל לא ישתנה

אירופה אינה מקשרת בין דאעש לבין הטרור הפלסטיני, למורת רוחם של הטוקבקיסטים, אבל בצדק רב. הטרור הפלסטיני לא בהכרח מבוסס על איסלאם קיצוני מהסוג של דאעש. אפילו החמאס אינו קיצוני כדאעש ואינו בעל אותה אג'נדה. אירופה עדיין תסלוד ממפעל ההתנחלויות, וגם מבחינתנו עצמנו יהיה קשה למצוא הצדקה לרעיון האווילי להתנחל בכל פינה ביהודה ושומרון, בתוך אוכלוסיה ערבית צפופה, עם הפיצוצים בפריז כמו גם בלעדיהם. גם ההתגרות הכרוכה בעלייה הפגנתית להר הבית תיראה מטופשת וחסרת אחריות אחרי הפיגועים בפריז כפי שנראתה קודם לכן.

העלייה מצרפת

עד עתה הטרור נגד יהודי צרפת הציב אותם בעמדת בדידות נוראית. הם מהווים בסך הכול מיעוט קטן במדינה, אך שימשו כמטרה עיקרית לטרור האיסלאמי. ייתכן שעתה ישראל תיראה מפתה עוד יותר עבורם, אך ייתכן גם שירגישו שנטל הבדידות ירד מעליהם. הפעם המוסלמים לא הסתפקו בשעיר לעזאזל הרגיל שלהם. האש לא כוונה כלפי היהודים בלבד. עתה כל הצרפתים מהווים מטרה. אמנם אם בעוד שנה ושנתיים תהיה תחושה שדבר לא השתנה ולא השתפר, וצרפת תמשיך לשוט בפסיביות לעבר החיזיון שהתווה לה מישל וולבק ב"כניעה", אולי אז יפול האסימון ליהודי צרפת. בניגוד לבני מדינתם הנוצרים, להם יש מדינה אחרת שבה הם יכולים להרגיש בבית.

מדינת האח הגדול

נראה בלתי נמנע שהאח הגדול יתחזק במערב. יותר תקציבים יופנו להאזנה לשיחות, ניתוח תכתובות, פיצוח צפנים, סינון בנמלי תעופה ואפילו לחיטוט בתיקים לפני כניסה לאירוע המוני. צרפת ומדינות אירופיות אחרות לבטח יתגברו את שירותי הביטחון שלהן וישקיעו הרבה יותר תקציבים בהשגת מודיעין טכנולוגי ואנושי. מבחינתן זה שווה את הכסף, ולו רק בשל הנזק התיירותי העצום שמסב הטרור. זו נראית גם הזדמנות עסקית מעולה לחברות ישראליות בתחום.