Archive for אוגוסט, 2013

כן, להדפיס

30 באוגוסט 2013

אדייר טרנר, אחד מבכירי הרגולציה הפיננסית בבריטניה הוא מהקולות הבולטים ביותר שמצביעים על הפתרון הכלכלי הנכון והפשוט ביותר למשבר הנוכחי. פשוט להדפיס כסף. במקום שהממשלה תממן את עצמה עם חובות, שתממן עצמה עם הדפסת כסף. ראיון איתו בכלכליסט שבו אומר דברים מעניינים גם בנושאים אחרים

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3611162,00.html

יפה המטאפורה שבה הוא משווה את נגידי הבנקים לקוסם מארץ עוץ. רק ההיפך. הם יכולים לעשות הכול, ובמקום זאת נוהגים בהססנות ובפחדנות.

מודעות פרסומת

הערה על דרום תל אביב

29 באוגוסט 2013

אישתון כתב פוסט שלפיו הפליטים\מסתננים אינם באמת בעיה כזו קשה בדרום תל אביב.

נראה שהוא צודק מבחינת האיום הפיזי – הסודנים והאריתראים שם לא יושבים ואורבים לטרף ישראלי כדי לרצוח אותו, הם הרי מסתובבים גם במרכז ובצפון תל אביב, שם הם עובדים במסעדות, והכול בסדר איתם. אבל זה לא העניין היחיד או העיקרי.

אנשים לא רוצים לגור בתוך עוני קשה ובתוך תרבות של עוני, הזנחה ופשיעה קטנה. באופן כללי אפשר להגיד שרוב האנשים מעבירים חלק נכבד מאוד מהחיים שלהם בלעבוד קשה כדי שלא יצטרכו לגור עם אנשים עניים מאוד ולא משכילים. הם מוותרים על האפשרות לקנות בזול דירה במשכנות עוני כלשהן, ובוחרים להשתעבד לתשלומים על דירה טובה יותר.
נכון שבדרום תל אביב תמיד היו רגילים לגור עם אנשים עניים מאוד ולא משכילים, אבל נראה שהעוני וחוסר ההשכלה שהביאו איתם הסודנים הם רמה חדשה.

אין עופרת – אין רציחות?

27 באוגוסט 2013

ארצות הברית ידועה לשמצה כמדינה עם שיעורי רצח גבוהים יחסית, אבל מסתמן שם שינוי דרמטי. שנת 2013 צפויה להיות השנה עם הכי פחות רציחות באמריקה, ביחס לאוכלוסיה, מזה מאה שנה.   מגמת הירידה ברציחות נמשכת כבר שנים. רודולף ג'וליאני קנה את תהילתו כשהצטייר כאחראי למגמה בניו יורק של שנות התשעים, אך היא התחוללה בו זמנית גם בערים גדולות נוספות באמריקה.  פחות אנשים נרצחים, ושיעור הרציחות רק הולך ויורד.

מדוע? זו שאלה מסקרנת, והתשובה שנותן לה הכלכלן ריק נווין מסקרנת עוד יותר מהשאלה עצמה. נווין טוען שלאחר תחילת שנות השבעים חלה מגמה של ירידה ברמת העופרת באוויר בארצות הברית. עופרת מזיקה להתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית של ילדים שנחשפים אליה, והם הופכים לפחות אינטליגנטיים וליותר אלימים וחסרי עכבות. במילים פשוטות, חשיפה לעופרת דופקת להם את השכל. כשהילדים האלו מתבגרים, לפחות חלק קטן מהם עלול להפוך לכל כך חסר רסן עד כדי ביצוע רצח.

שינויים בארצות הברית ובמדינות אחרות, בפרט סילוק דלק שמכיל עופרת מתחנות הדלק וסילוק צבע שמכיל עופרת מקירות הבתים, הובילו להפחתה משמעותית ברמות העופרת באוויר . כעבור עשרים שנה, כשהפעוטות גדלו, הם היו מסוגלים לשלוט טוב יותר בדחפיהם, ושיעור הרציחות ירד.

בארצות הברית נקטו כבר צעדים משמעותיים מאוד למנוע חשיפת ילדים לעופרת, ואילו אצלנו – מומלץ למי שמעדיף ילד באקדמיה על פני ילד מאחורי הסורגים, לשים לב למה שקורה בברז שלו.

יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק שני

25 באוגוסט 2013

בפוסט הקודם תיארתי את עיקרי המחזוריות שמתארת האסכולה האוסטרית, ריבית נמוכה מעודדת השקעה גרועה והיא מצידה מובילה למשבר אשראי. משבר האשראי בתורו מסיט משאבים מהשקעה לצריכה והכלכלה מתאזנת. כל התערבות של הרשויות בתהליך הטבעי הזה רק תגרום נזק.

הבעיה היא שהתיאור הזה אינו תואם למה שעינינו חוזות בו במציאות.

כלומר, את החלק הראשון עדיין אפשר להצדיק, בפרספקטיבה של המשבר העולמי האחרון, ואולי גם של משברים אחרים מהעבר הרחוק והקרוב.  די ברור שבנו יותר מדי בתים בפלורידה למשל, וכנראה לריבית הנמוכה שהונהגה בארה"ב במהלך העשור הקודם היה חלק בכך. בשלב מסוים אי אפשר להמשיך בבניית בתים מיותרים, המחירים יורדים ונוצר משבר אשראי.

אבל כאן סוטה התיאוריה האוסטרית מהמציאות. תיאורטית אפשר אומנם היה להניח שאחרי משבר האשראי יגיע זמן האיזון, ואת תפקיד ההשקעות הגרועות תחליף צריכה ולאחר מכן השקעות טובות יותר. אבל זה פשוט לא קורה כשפורצים משברי אשראי – מה שכן קורה הוא פאניקה המונית, כמו זו שפרצה בארה"ב בשנות השלושים בעבר הרחוק, ואחרי קריסת ליהמן ברדרס בעבר הקרוב. הפאניקה הזו מביאה אבטלה מתמשכת, שעלולה מצידה להזין עוד פאניקה, אבטלה, אי שקט עד שיעלו לשלטון כוחות אפלים ויעשו סדר ביד ברזל מרושעת. בניגוד למה שניתן היה לצפות מהתיאוריה האוסטרית, האבטלה לעולם אינה מוגבלת לסקטור שבו בוצעו ההשקעות הגרועות (בדוגמה מהמשבר האמריקני האחרון, לא רק בנקאים ופועלי בניין בפלורידה סובלים), והשפל מתפשט לכל התחומים.

מדוע הדברים מתנהלים כך? מדוע העניינים לא ממהרים לשוב לסדרם? ובכן, נראה שהאוסטרים ממעיטים בחשיבותם של כמה גורמים בעלי משקל קריטי בהתנהלות הכלכלה לאחר משבר אשראי. גורמים שאם לא יטופלו, לא תירשם התאוששות.

כוחו של הפחד – אחרי משבר אשראי גדול, החמדנות מתחלפת בפחדנות. הפחד הופך להיות שליט הכלכלה, ואם אין שום מבוגר אחראי שיתערב וירגיע, הפחד הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמו. האזרחים שומרים את הכסף מתחת לבלטה מרוב חרדה. הכסף שנשמר מתחת לבלטה אינו מגיע לשווקים ולמרכולים. אין צריכה ואין יזמות. אנשים מפוטרים ואינם מוצאים עבודה, ולמדינה אין הכנסות והיא נאלצת לקצץ בתקציב ובדמי האבטלה. זהו מעגל אימה שרק מזין את עצמו. אולי אחרי תקופה של שנים, מעגל ההרס ישלים את עצמו, כמו שריפה ביער שבסוף נכבית. אבל כמה סבל אנושי יידרש עד אז, ומה אם בינתיים עלה לשלטון רודן אכזר?

המחירים מסרבים לרדת – טענה אפשרית של האוסטרים תהיה שירידות מחירים אמורות למנוע את השפל המתואר. למשל, אם אין קונים שבאים לחנות הצעצועים בגלל מצב הרוח הכללי הרע, הבעלים יוריד את המחירים עד שיבואו קונים. הוא יוריד את משכורות העובדים עד שישתלם לו להעסיקם. אם תיווצר אבטלה, עובדים חדשים יסכימו לבוא לעבוד בשכר נמוך, במקום השכר הגבוה שדרשו קודם.  בסופו של דבר הכול ישוב לתקנו, רק שהסטטוס קוו יתייצב על משכורות ועל מחירים נמוכים יותר.

אבל זו טענה שלא מתממשת במציאות. במציאות המחירים יורדים לאט מדי, והכלכלה מסרבת להתאזן. מדוע כל כך קשה למחירים לרדת?  אם נחשוב על בעלי חנות הצעצועים – הרי שייתכן מאוד שיש לו מחויבויות לבנק, שעומדות על סכום מסוים. אין טעם מבחינתו להוריד מחירים דרמטית, כי אז לא יוכל לעמוד בהתחייבות לבנק, והעסק שלו יפשוט את הרגל. לכן הוא עושה כל מאמץ להציל את העסק, ברמת המחירים הקיימת, אבל דבר זה הופך לעינוי בלתי אפשרי בסיטואציה של שפל. ואפילו אם הוא מצליח לשרוד, בוודאי שיתקשה לגייס עובדים חדשים.  גם העובדים הקיימים לא ממהרים להשלים עם ירידה בשכר, ויש צורך בהתמקחות, בשביתות ובמאבקים אינסופיים עד לגיבוש הסכמי שכר חדשים. העובדים משלמים על משכנתאות והלוואות שנלקחו בהתחשב ברמת השכר הקיימת שלהם, ואם ישלימו עם ירידה במשכורת, גם הם יצטרכו לנסות ולהתמקח עליהן מחדש ולהשיג הסדר חוב. דבר זה מצדו יעמיד בסכנת חדלות פרעון את הגופים המלווים…

אם המחירים בכל אופן יורדים, הצריכה נפגעת אם בכל אופן מתחילה ירידת מחירים, היא עלולה שלא להביא לאיזון, אלא להיפך. מצב של ירידת מחירים מביא אנשים להמעיט בצריכה ככל האפשר, ולאגור מזומנים. למה להם להשתמש בכסף היום, אם בעוד שנה יוכלו לקנות בו הרבה יותר. בעוד שנה כמובן יגלו שעדיין מוטב להם לדחות את הקניות לעוד שנה נוספת. תופעה זו מצידה מרוקנת את החנויות ותורמת לאבטלה ולשפל.

בסופו של דבר אנחנו נותרים עם הרע בשני העולמות. מצד אחד, המחירים לא יורדים מספיק מהר כדי לאזן את הכלכלה. מצד שני, ירידת המחירים שכן מתרחשת – די בה כדי להקטין את הצריכה ולהגביר את החרדה.

אז מה צריך לעשות בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיוני של האוסטרים? כפי שטענו הן ג'ון מיינרד קיינס והן מילטון פרידמן – בסיטואציה המתוארת נדרשת התערבות של מבוגר אחראי.

קיינס נתן את התפקיד הזה לממשלה. הממשלה אינה מוגבלת בכמות הכסף הנקובה במטבע המקומי שביכולתה להזרים. היא יכולה בשעת הצורך להיכנס לגרעון ולהזרים כסף לשווקים, להנהיג פרויקטים ציבוריים, להציל מוסדות פיננסים קורסים וכך לעצור את מעגל האימה. אפקט ירידות המחירים ופשיטות הרגל ייעצר, ואנשים יוכלו לקבל החלטות כלכליות באופן שקול וללא פאניקה. המובטלים ישובו להתפרנס והיציבות תשוב לחברה.

פרידמן נתן לבנק המרכזי את תפקיד המושיע. הבנק המרכזי חייב לוודא שכמות הכסף שנעשה בה שימוש במשק הולכת וגדלה בקצב ידוע וסדיר. עליו למנוע בכל מחיר מצב שבו הפאניקה גורמת לירידה בכמות הכסף וללחץ דיפלציוני. ממשיכי דרכו של פרידמן מוסיפים ואומרים שלעתים הגדלת כמות הכסף אינה מספקת. אם מצב הרוח הכלכלי לא מתאזן, הכסף הנוסף שהוזרם לשוק יכול פשוט לשכב כרזרבות בנקים חסרות שימוש. במצב כזה, על הבנק המרכזי להתערב בשוק בדרכים שונות עד שיוודא שאכן ממשיכה עלייה מתונה וקבועה בסך המשכורות ובסך הפעילות הכלכלית הכוללת, דהיינו לוודא שהכסף מגיע לשוק ומקדם את הפעילות הכלכלית.

יש בעיה עם התיאוריה האוסטרית – חלק ראשון

25 באוגוסט 2013

בתגובות לאחד הפוסטים התבקשתי להגיד מה שגוי לדעתי עם תיאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית.

האסכולה האוסטרית היא לא כל כך פופולארית בקרב כלכלנים רציניים, פשוט כי לא ניתן להסביר איתה את מה שבאמת אנחנו רואים בעינינו שקורה בעולם האמיתי, אבל היא מאוד פופולארית בקרב בלוגרים בעלי נטייה ליברטריאנית.  לאחרונה, למרבה הצער, היא גם פופולארית במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שבה הקצוות ההזויים לגמרי השתלטו על המיינסטרים.

מה שאומרת האסכולה האוסטרית על מחזור העסקים הולך בערך כך: יש תקופות שבהן יש גידול מואץ ומוגזם של אשראי והשקעות. כמו כל הדברים הרעים גם הדבר הזה מגיע מהתערבות של הממשלה בשוק – הגידול באשראי מונע בידי ריביות נמוכות בצורה מלאכותית שקובע הבנק המרכזי. כתוצאה מכך נעשות השקעות גרועות יותר ויותר. בסופו של דבר מגיע זמן היקיצה והחמרמורת (הנג-אובר בלעז), והכלכלה עוברת תקופת תיקון. במהלך התיקון חוזר היחס הנכון בין צריכה לבין השקעות.  צריך לתת לתיקון להתקדם כסדרו בתנאי שוק חופשי. כל ניסיון של הממשלה להתערב רק יעוות את העניינים עוד יותר.

אם תרצו, אפשר לתאר את הדברים גם במושגים דתיים כמו טומאה וטהרה, ומוסר ההשכל והתובנה הכללית יישארו זהים.   הממשלה והבנק המרכזי טימאו את הכלכלה על ידי האשראי הזול שיזמו, אבל טומאה אינה מתקיימת לנצח, ובסופו של דבר מגיע זמן שבו הכלכלה צריכה להיטהר, וטהרה מושגת על ידי פעילות שוק חופשי. נראה לי שפסיכולוגיית הטומאה והטהרה היא באמת מה שעובר בראשם של אלו שמאמינים באסכולה הזו, הרבה יותר מאשר נימוקים כלכליים שכלתניים לשמם. בעיניהם, פעילות ממשלתית היא מטמאת, ופעילות של שוק חופשי היא מטהרת, ורק הטהרה תבטל את הנזק שגרמה הטומאה.

פשטני ומנותק מהמציאות כמו התפיסה הסוציאליסטית, רק בדיוק ההיפך ממנה. מזיק באותה המידה.

אמשיך לדון בטעויות של התיאוריה האוסטרית בפוסט הקרוב.

השקר של קרנות הנאמנות? לא בדיוק.

22 באוגוסט 2013

בלוגר בשם רעמסס, הכותב בקפה דה מרקר על שוק ההון, כתב פוסט מעניין בלשון עסיסית, שבו הוא מפציר באנשים שלא להשקיע בקרנות נאמנות, שלוקחות את כספי המשקיעים ולא נותנות תמורה. כמו שהוא מציין בצדק, על פי רוב השקעה במדד הייתה מניבה תוצאה טובה יותר מהשקעה בקרן נאמנות. אפילו סתם השקעה לפי החלטת הקוף הייתה מצליחה יותר, כי הקוף מסתפק בבננה ואינו דורש דמי ניהול.

שווה לקרוא –

http://cafe.themarker.com/post/2964490/

הפרספקטיבה שלי, מזווית מקרו כלכלית, היא קצת שונה.  ככל שיותר אנשים מנסים לנתח נתוני מניות ולחזות במה כדאי להשקיע ובמה לא, השוק נעשה יותר יעיל, וליעילות הזו יש ערך כלכלי. אם היינו נותנים לקופים לתת תמחורים שרירותיים למניות, אז ייתכן שהם היו נותנים לטבע שווי של אי די בי ולאי די בי שווי של טבע, ולבנק הפועלים היו נותנים שווי של בנק ירושלים.  לשמחתנו היום אנחנו חיים בשוק שבו הקופים לא שולטים. יש הרבה אנשים, רבים מהם מנהלי קרנות נאמנות, שכן מנסים לתת שווי הגיוני למניות, ובזכותם התמחורים בשוק הגיוניים.  מי שמשקיע במדדים בעצם עושה משהו שהוא קצת טפילי – הוא מסתמך על התמחורים שנותנים כל האחרים, ואילו הוא יכול להנות מההפקר, כשהוא משקיע בצורה עיוורת. בלי טיפת מאמץ הוא יודע שהוא קונה ומוכר מניות שהשווי שלהן הגיוני, כי יש אחרים שמתעסקים בשוק ההון ודואגים לשווי הגיוני.

רואים כיצד השיטה הזו מתפוררת במדדי מניות שהסחירות בהן מועטה. השקעה בתעודת סל מדדית שמתחקה אחרי מדדי היתר בדרך כלל לא מצליחה, וממה שראיתי כשבחנתי את הנושא בעבר, הרבה יותר כדאי להשקיע בקרנות נאמנות שעוקבות אחרי מדדים אלו, אף שהן גובות דמי ניהול משמעותיים. מדוע? במדדים אלו אין הרבה אנשים שמתאמצים לתת תמחורים הגיוניים למניות, והסחירות נמוכה. אי אפשר להחזיק בתעודת מדד, לא לעשות כלום, ולזכות מההפקר – מכך שמישהו אחר דאג שבשוק יהיה תמחור הגיוני למניות.

מי שמתנגד לקיצוץ בקצבאות הילדים הוא שונא חרדים אנטישמי?

22 באוגוסט 2013

יש לי חיבה לבעלי השקפות ליברטריאניות. חבל שבמדיניות מוניטרית הם לא מבינים שום דבר, אבל בנושאים אחרים יש להם ברוב המקרים דעות לעניין.

כך, כותב ליברטרייאני מובהק כמו רותם סלע, על הקיצוץ בקצבאות הילדים

בטיעוניהם של המתנגדים לקיצוץ מובלעת הנחה לא נעימה. המשפחה החרדית הממוצעת, הם טוענים, מורכבת מאבא מר בטטה ואמא תפוח-אדמה, שאינם מסוגלים לנקוט בפעולה כלשהי אל מול שינוי במערך התמריצים: הם יכולים רק לשכב בסל הירקות ולהצטמק בשקט. ברגע שמדינת ישראל תחליט להפסיק להזין אותם בקצבה אוניברסלית נדיבה, החרדים העניים פשוט ישבו בכולל ויגוועו לאיטם.

הטענה הזו היא סוג של 'אנטישמיות ישראלית' חדשה. האנטישמים הישראליים סבורים כי תת-התעסוקה בציבור החרדי אינה פרי ביאושים של מדיניות ממשלתית הכולאת אותם בעוני, אלא גזירת גורל הנובעת מהחרדיות ומהאופי החרדי כשלעצמם. האנטישמיות המודרנית גרסה כי היהודים בכלל, והמהגרים היהודים העניים והמזוקנים מערבות רוסיה ופולין בפרט, הם טפילים מטבעם. האנטישמי הנאוריסט סבור כי החרדים העניים (והמזוקנים), עם הלבוש שייבאו מערבות רוסיה ופולין, הם טפילים ופושטי יד מטבעם. ההבדל העיקרי, סמנטי.


יש כאן טענת "הפוך על הפוך" נחמדה. לפי סלע, דווקא הסוציאליסט שמתנגד לקיצוץ הקצבאות, הוא אנטישמי שעושה עוול לחרדים. למה הוא מתנגד לקיצוץ לחרדים? כי הוא ממעיט ביכולותיהם ובכישרונותיהם וחושב שהם נידונו לחיות לנצח בעוני מפירורים שהמדינה תשליך להם בטובה, ועל כן תומך בהרעפת קצבאות עליהם במקום לשלוח אותם למצוא פרנסתם בהצלחה בשוק החופשי.

הטענה של סלע קצת מפותלת, אבל תכל'ס, יש בה משהו. קצבאות הרווחה שהסוציאליסטים מרעיפים על ציבורים חלשים מבטאות קידוש של המסכנות. מצד אחד זה נחמד לקבל צ'ק ממישהו שרואה בך מסכן, כי צ'ק זה כסף, וכסף זה אוכל במכולת. מצד שני, יש בזה גם משהו מעליב. תארו לעצמם שמישהו היה מציע להעניק קצבת נכות להומואים, כי הם נכים ומסכנים? ספק אם הקהילה הגאה הייתה מקבלת זאת בברכה. גם חרדים אינם נכים, ואין סיבה לדחוף אותם לתרבות של קבצנות.

החיסכון הנכון

22 באוגוסט 2013

גם אורי כץ כותב על משבר הפנסיה

http://orikatz.wordpress.com/2013/08/22/pension/

קודם כל הוא מבקר את שאול אמסטרדמסקי, וזה טוב, כי מהכתיבה של אמסטרדמסקי אני תמיד מזהה ערגה למזרח גרמניה או מדינות מסוגה, מה שקראו לו בעיתון על המשמר "העולם המתקדם", מדינות שבהן שנאו את העשירים כמו שצריך ונתנו למדינה לנהל את כל העניינים הכלכליים כמו שצריך, ובאמת הקפידו על מה שחשוב באמת:שוויון, שוויון, שוויון.

אבל לגופו של עניין – גם בפוסט של אורי כץ, אני לא אוהב את הקריאה לחיסכון המוני. בחיסכון יש טעם כשהוא הופך לבזבוז של השני. אם כולם חוסכים ביחד, אין בכך שום טעם, והדבר יוצר שפל כלכלי.  אם כולם יחסכו יותר, לא נרוויח כלום.  לכן, אם ממליצים לאנשים לחסוך, צריך להמליץ להם לעשות זאת בצורה שבה החיסכון שלהם יהפוך לבזבוז של השני. וחיסכון כזה לא יכול להתבצע על ידי קניית אג"ח ממשלתיות. אם קנית אג"ח ממשלתיות, הכסף שהשקעת לא הופך להיות הבזבוז של אדם אחר. בקניית מניות, לעומת זאת, הכסף שהשקעת יכול להפוך תיאורטית לבזבוז של אדם אחר, חברות יכולות לשלם יותר כסף לעובדים כי ערך מניותיהן עלה, ומשקיעים יבזבזו ברוחב לב על גאדג'טים כי רשמו תשואות טובות בבורסה.

לכן, אם אנחנו ממליצים על חיסכון כפיתרון לבעיית הפנסיה, בוא נמליץ על החיסכון הנכון – במניות ולא באג"ח ממשלתי.

אמור לי מי חבריך

20 באוגוסט 2013

דה מרקר מפרסם שסיכוייו של צבי אקשטיין לזכות במינוי לנגיד גברו. כלכלנים אמריקניים מפורסמים ממליצים עליו.

http://www.themarker.com/news/1.2101442

אלא שמבט ברשימת הממליצים של אקשטיין עושה חושך בעיניים, ומבהירה שאולי, אם יתמנה, יהיה נגיד גרוע מאוד. לפחות שניים מהממליצים, רוברט לוקאס ואדוארד פרסקוט, הם כלכלנים ימניים קיצוניים. יש לי חיבה לכלכלנים ימניים משום שבדרך כלל עצותיהם הם בכיוון שתורם לתמריצים כלכליים נכונים – יותר חופש כלכלי ומרחב פעולה ליזמים ופחות משנאת העשירים המבחילה והלא פרודוקטיבית של השמאל. אבל לוקאס ופרסקוט הוכיחו עצמם כימניים במובן הרע של המילה, אלו שמתנגדים למדיניות שמזרימה כסף לשווקים, וכך מחבלים בעצותיהם בצמיחה הכלכלית של העולם ובולמים את היציאה ממדיניות הצנע ההרסנית. האם תמיכתם היא סיבה להתפעל מאקשטיין? ממש לא.

האם זהו מקרה של "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"?  לא יודע, אבל מכל הסימנים עד עתה נראה שאין סיבה להתפעל מאקשטיין. מריו בלכר מסתמן כמועמד טוב בהרבה.

המאמר הנפלא ביותר שפורסם על מדיניות מוניטרית

18 באוגוסט 2013

מאמר קצר ומופלא פורסם בשבוע שעבר, והוא אולי הטוב ביותר שפורסם על מדיניות מוניטרית. וזה המאמר

http://www.project-syndicate.org/blog/protestants-will-never-understand-monetary-policy-by-christopher-t–mahoney#QBiBbbHjcbhxArKG.99

המחבר, לשעבר בכיר בתעשייה הפיננסית האמריקנית, כותב מתוך תסכול שרבים שותפים לו. לכאורה אין דבר קל ופשוט יותר מאשר לפתור את המשבר הפיננסי של השנים האחרונות. פשוט צריך להדפיס כסף. תמיד מזהירים מפני צעדים פופוליסטים, קלים מדי, מתחנפים לציבור. אבל מה קורה כאשר בכירי הכלכלנים, הרציניים שבהם, אלו שנבואותיהם מתגשמות אמפירית, מאמינים שדווקא הפיתרון הפשוט והפופוליסטי הוא הנכון. האם אין זה מתבקש שקובעי המדיניות ירימו את הכפפה ופשוט ידפיסו כסף, כפי שהם חייבים לעשות?

איכשהו זה באמת קורה בסופו של דבר. נגידי הבנקים מציפים את השווקים בכסף. אבל תמיד באיטיות, בהיסוס, בזהירות יתר ובפחדנות. מדוע? כאן מאשים מחבר המאמר את המוסר הפרוטסטנטי. מוסר שטוען שאין מתנות חינם, ושכל צרה נעוצה באיזשהו חטא יסודי, לא באיזשהו קלקול קל שניתן לפתור בצורה הנעימה ביותר האפשרית. פרוטסטנטים לא מסוגלים לשאת את המחשבה שאפשר לפתור משבר בכלכלה באמצעות הדפסת כסף ולא בייסורי תופת. לכן, הוא חותם ואומר, כלכלה היא עסק לקתולים וליהודים, לא לפרוטסטנטים.